ביאור:בבלי שבת דף קנא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
האי כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני בחשיכתו? [1] 'כל שאיני זכאי באמירתו [2] איני רשאי בחשיכתו' מיבעי ליה! אלא אסיפא קאי [3], אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו? האי 'כל שאני זכאי בחשיכתו רשאי אני באמירתו' מיבעי ליה [4]!?
לעולם אסיפא קאי [5], [6] ואבא שאול אהא קאי, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו: "שמור לי פירות שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שבתחומי" [7], וקאמר אבא שאול לתנא קמא: מי לא מודית דמותר אדם לומר לחבירו "שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי", ואימא 'כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו'!? [8]!
כלל לאתויי מאי?
לאתויי הא, דתנו רבנן: 'אין מחשיכין על התחום להביא בהמה; היתה עומדת חוץ לתחום - קורא לה והיא באה; כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו; ומחשיכין לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומרים לו: "לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני - הבא ממקום פלוני; לא מצאת במנה - הבא במאתים" [9];
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח [10].
משנה:
מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכים;
נכרי שהביא חלילין בשבת [11] - לא יספוד בהן ישראל [12], אלא אם כן באו ממקום קרוב [13];
עשו לו ארון [14] וחפרו לו קבר - יקבר בו ישראל; ואם בשביל ישראל - לא יקבר בו עולמית.
גמרא:
מאי ממקום קרוב?
רב אמר: ממקום קרוב ממש [15];
ושמואל אמר: חיישינן שמא חוץ לחומה לנו [16].
דיקא מתניתין כוותיה דשמואל [17], דקתני 'עשה לו ארון וחפר לו קבר - יקבר בו ישראל [18]', אלמא מספיקא שרי, הכא נמי - מספיקא שרי,
ותניא כוותיה דרב [19]: עיר שישראל ונכרים דרים בה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים - לערב רוחץ בה מיד, אם רוב ישראל - ימתין עד כדי שיחמו חמין; מחצה על מחצה - ימתין עד כדי שיחמו חמין*; רבי יהודה אומר: באמבטי קטנה [20], אם יש בה רשות [21] - רוחץ בה [22] מיד [23].
- [24].
מאי רשות?
אמר רב יהודה אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: אם יש בה אדם חשוב, שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת באמבטי קטנה - מותר לרחוץ בה מיד.
עשו לו ארון וחפרו לו קבר [יקבר בו ישראל; ואם בשביל ישראל - לא יקבר בו עולמית]:
אמאי? הכא נמי ימתין בכדי שיעשו [26]!
אמר עולא: בעומד [27] באסרטיא [28].
תינח קבר, ארון מאי איכא למימר [29]?
אמר רבי אבהו: במוטל על קברו [30].
משנה:
עושין כל צרכי המת: סכין [בשמן] ומדיחין אותו [31], ובלבד שלא יזיז בו אבר [32];
שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל
[המשך המשנה]
שימתין [33];
קושרין את הלחי [34], לא שיעלה [35] - אלא שלא יוסיף [36].
וכן קורה שנשברה: סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה [37], לא שתעלה [38] אלא שלא תוסיף.
גמרא:
והאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ, ביקש להדיח קרקע, אמר לו: אין מדיחין.
לסוך קרקע - אמר לו: אין סכין [39]: קרקע בקרקע – מחלפא [40], מת בקרקע לא מיחלף.
לאתויי הא, דתנו רבנן: 'מביאין כלי מיקר [43] וכלי מתכות, ומניחין על כריסו, כדי שלא תפוח; ופוקקין את נקביו כדי שלא תיכנס בהן הרוח; ואף שלמה אמר בחכמתו [44]: (קהלת יב ו: עד שלא ירתק חבל הכסף ותרץ גלת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרץ הגלגל אל הבור): 'עד שלא ירתק חבל הכסף' - זה חוט השדרה [45], 'ותרץ גלת הזהב' - זה אמה [46], 'ותשבר כד על המבוע' - זה הכרס, 'ונרץ הגלגל אל הבור' - זה פרש [47]; וכן הוא אומר (מלאכי ב ג) [הנני גער לכם את הזרע] וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם [ונשא אתכם אליו].
אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב חגא: אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים [48].
אמר רבי לוי אמר רב פפי אמר רבי יהושע, לאחר שלשה ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומרת לו טול מה שנתת בי.
משנה:
אין מעצמין את המת [49] בשבת [50], ולא בחול עם יציאת נפש; והמעצים עם יציאת הנפש - הרי זה שופך דמים [51].
גמרא:
תנו רבנן: 'המעצמו עם יציאת הנפש - הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה - מיד כבתה.
תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרוצה שיתעצמו עיניו של מת - נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו [52] - והן מתעצמין מאליהן.'
תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי - מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת: אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה; דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו - כיון שמת אדם, בטל מן המצות.
והיינו דאמר רבי יוחנן: (תהלים פח ו) במתים חפשי [כמו חללים שכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו] : כיון שמת אדם - נעשה חפשי מן המצות.
ותניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי - אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת – צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר (בראשית ט ב) ומוראכם וחתכם יהיה [על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו] [53]: כל זמן שאדם חי - אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת - בטלה אימתו.
אמר רב פפא: נקיטינן: אריה אבי תרי - לא נפיל [54].
הא קא חזינן דנפיל!
ההוא כדרמי בר אבא [55], דאמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה; שנאמר (תהלים מט יג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו [56].
אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי - אחזתו לילית.
ותניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה [57]; עד שאתה מוצא [58] ומצוי לך [59] ועודך בידך [60]; ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת יב א: וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ): 'וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה' - אלו ימי הזקנה 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ' - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות [61] ולא חובה [62].'
ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ [על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך].
תניא: 'רבי אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו [63], שאם הוא לא בא - בא בנו, ואם בנו לא בא - בן בנו בא [64], שנאמר (דברים טו י) [נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו] כי בגלל הדבר הזה [יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך].' - תנא דבי רבי ישמעאל: 'גלגל הוא שחוזר בעולם.'
אמר רב יוסף: נקיטינן, האי צורבא מרבנן - לא מיעני.
והא קא חזינן דמיעני!
אם איתא דמיעני, אהדורי אפתחא לא מיהדר.
אמר לה רבי חייא לדביתהו: כי אתי עניא - אקדימי ליה ריפתא, כי היכי דלקדמו לבניך.
אמרה ליה: מילט קא לייטת להו?
אמר לה: קרא קא כתיב: 'כי בגלל הדבר הזה', ותנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם!
תניא: 'רבן גמליאל ברבי אומר: (דברים יג יח) [ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו] ונתן לך רחמים ורחמך והרבך [כאשר נשבע לאבתיך]: כל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמין עליו מן השמים.' [65]
(קהלת יב ב: עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם)
'עד אשר לא תחשך השמש והאור' - זו פדחת [66] והחוטם [67],
'והירח' - זו נשמה [68],
'והכוכבים' - אלו הלסתות [69],
'ושבו העבים אחר הגשם' - זו מאור עיניו של אדם, שהולך אחר הבכי [70].
אמר שמואל: האי דמעתא, עד ארבעין שנין - הדרא, מכאן ואילך - לא הדרא.
ואמר רב נחמן: האי כוחלא, עד ארבעין שנין – מרווח [71], מכאן ואילך - אפילו מליא [72] כאביסנא דגירדאי [73] – אוקומי [74] מוקים [75], ארווחי לא מרווח.
מאי קא משמע לן [76]?
דכמה דאלים מכוחלא [77] טפי - מעלי.
רבי חנינא שכיבא ליה ברתיה, לא הוה קא בכי עלה. אמרה ליה דביתהו: תרנגולתא אפיקת מביתך?
אמר לה: תרתי, תכלא ועיורא [78]?
סבר לה כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קצרתה: שש דמעות הן, שלש יפות ושלש רעות. של עשן ושל בכי [79]
הערות
עריכה- ^ הוה ליה למימר בהדיא:
- ^ כגון אלו: שאינו רשאי לומר לחבירו "שכור לי פועלים" או "הבא לי פירות למוצאי שבת"
- ^ דקאמר תנא קמא להיתרא: 'אבל מחשיך הוא לשמור', ואתא איהו ושווייה ביה כללא, להביא כל כיוצא בהן
- ^ דהיתר דחשיכה תנן, והיתר דאמירה לא תנן, והיכי תלי תניא בדלא תניא
- ^ כדקאמרת
- ^ ודקשיא לך אמירה מהיכא קאמר ליה להיתירא, דתלי בה החשכה -
- ^ אלמא: 'זכאי אני באמירתו', ואבא שאול ותנא קמא כולהו פשיטא להו הא דשמואל
- ^ וקאמר ליה אבא שאול לתנא קמא: מי לא מודית בהא, שאתה מתיר להחשיך, דמותר הוא לומר כדשמואל, אלמא, הואיל ומותר לומר - מותר להחשיך, הלכך אמאי נקטת החשכה לשמור? לחודא שוי כללא למילתא, ואימא: 'כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו', דשמע מינה הך, ושמע מינה מת וכלה, דהא נמי זכאי באמירתו הוא, כדמפרש לקמן; והלכך מחשיכין עליו; וסיפא דמתניתין דקתני 'מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה' - אבא שאול היא
- ^ והאי נמי זכאי באמירתו, כדקתני סיפא: ואומר לו "לך למקום פלוני"
- ^ מנה ומאתים
- ^ בשביל ישראל
- ^ לעולם, וקנסא הוא, משום דמוכחא מילתא דבשבילו הובאו, דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת
- ^ בתוך התחום
- ^ בשביל נכרי או למכור
- ^ כלומר: שידוע לנו בירור הדבר דממקום קרוב באו, שראינום שהיו בביתו
- ^ אפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר, ואומרים: שמא בתוך התחום לָנו ערב שבת, וסופדין בהן במוצאי שבת מיד, ו'חיישינן' נמי אמרינן לקולא, כדאמרינן במסכת חגיגה (טו,א) גבי בתולה שעיברה: חיישינן שמא באמבטי עיברה, ומותרת לכהונה; ולשמואל הכי קאמר מתניתין: לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן יש לתלות שבאו ממקום קרוב, ולאפוקי בידוע דמחוץ לתחום באו
- ^ הכי גרסינן: דיקא מתניתין כוותיה דשמואל ותניא כוותיה דרב
- ^ דתלינן מספיקא שמא לצורך נכרי נעשה
- ^ דספיקא אסור, דקתני: 'מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין'
- ^ שיש לתלות ולומר משחשיכה הוחמה על ידי עבדים וקומקמין הרבה
- ^ אדם חשוב שליט
- ^ ישראל
- ^ דיש לומר משחשיכה הוחמו חמין לאותו נכרי
- ^ ואם תאמר: בכדי שיחמו חמין מיהא שרי, והכא תני 'לא יספוד בהן', משמע לעולם - הכא מוכחא מילתא, אבל במרחץ לא מוכחא מילתא כולי האי, הואיל ואיכא נכרים
- ^ לישנא אחרינא גרסינן: תניא כוותיה דשמואל, ולא גרסינן 'דייקא מתניתין כו' עד מספיקא שרי, ומייתי סייעתא לשמואל מדרבי יהודה, דתלינן לקולא; ורישא לא קשיא ליה, כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו, שהרי לא לאדם אחד לבדו הוחמו, דנימא 'ספיקא לנכרי ספק לישראל'; ולשון זה נראה לי עיקר, ורבותי נמי לא גרסי לעיל להא דקתני 'עשה נכרי את הארון' עד 'מספיקא שרי', ומיהו לא מפרשי לה כדפרישית.
- ^ נהי דלא מוכחא מילתא, מיהו יש לומר שמא בשביל ישראל נעשה
- ^ הקבר
- ^ שאין דרך ישראל ליקבר שם, דודאי לא נעשה בשביל ישראל
- ^ להוכיח דלא בשביל ישראל נעשה
- ^ של נכרי באיסרטיא, דמוכח דלשם אותו קבר נעשה הארון
- ^ במים
- ^ לא יגביה לו ידו או רגלו או ריסי עיניו
- ^ שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים
- ^ הלחי של מת, שהיה פיו הולך ונפתח, קושרין את לחייו כדי שלא יפתח פיו יותר
- ^ להסגר ממה שנפתח, דהיינו מזיז אבר
- ^ ליפתח
- ^ שהרי תורת כלי עליו
- ^ דהוה ליה 'בונה'
- ^ אלמא: דבר האסור לטלטל אסור לסוך
- ^ כלומר: ההוא לאו משום טלטול הוא, אלא משום אשוויי גומות; ואף על גב דמרחץ רצפת אבנים הוא, וליכא למיחש לאשוויי גומות - מיחלף מיהא בקרקע אחר
- ^ צרכי המת
- ^ דלא תנן
- ^ שמביאים קרירות, כגון זכוכית
- ^ שכריסו של מת ניפחת ונבקעת
- ^ שהוא כמין חבל, ולבן ככסף
- ^ שהוא מעין של תולדה, כמו גולות מים (יהושע טו יט)
- ^ וגלגל - לשון גלל (יחזקאל ד,???) אל הבור - שנופל לתוך פיו
- ^ בתענוגים
- ^ את עיניו
- ^ אפילו אחר יציאת הנפש, דמזיז בו אבר
- ^ כדמפרש בברייתא בגמרא, שבטורח מועט מקרב מיתתו
- ^ עוצרן באצבעותיו
- ^ וחתכם - לשון חיותכם
- ^ להורגן, כדכתיב 'ומוראכם' - תרי וכתיב על כל חית הארץ - ואפילו ארי
- ^ דנקנסה עליו מיתה, ונדמה לארי כבהמה
- ^ נמשל - מי שחיה מושלת בו, בידוע שכבהמה נדמה
- ^ צדקה
- ^ למי לעשות
- ^ ממון
- ^ עודך ברשותך, קודם שתמות
- ^ לא דבר לזכות בו שכולם עשירים
- ^ לאמץ לב ולקפוץ יד
- ^ שלא יבא לידי עניות
- ^ דדבר המזומן הוא לבא או עליו או על בנו או על בן בנו
- ^ ונתן לך רחמים - שתרחם על הבריות
- ^ המצח, שהוא חלק ומצהיר יותר מכל הפרצוף
- ^ שהוא תואר פני אדם
- ^ כדכתיב נר אלהים נשמת אדם (משלי כ כז)
- ^ לחיים
- ^ ושבו העבים - חשכת עינים יבא ויכסה המאור, אחר שירבה בבכיה בזקנותו מחמת תשות כח, וצרות רבות עליו
- ^ מאור עינים
- ^ כחלא בעיניו, כמכחול גדול
- ^ כובד של גרדיים; אינשובל"ש בלעז [חלק הנול שעליו נכרך האריג]
- ^ המאור
- ^ שלא יחשיך יותר ממה שהוא
- ^ בהא דאמר 'אפילו כאביסנא דגרדאי'
- ^ עץ שהוא מכניס בשפופרת ונותן בעיניו, וקורין לו מכחול
- ^ שיכול בנים ועיורון הדמעה
- ^ מתוך אבל וצרה