ביאור:בבלי שבת דף קח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

פיטרא ^[1] מאונא דחצבא ^[2] - מיחייב משום 'עוקר דבר מגידולו'.

מתיב רב אושעיא [שבת פ"י מ"ו]: 'התולש מעציץ נקוב – חייב, ושאינו נקוב – פטור ^[3]'

התם לאו היינו רביתיה ^[4], הכא היינו רביתיה.

חיה ועוף [שברשותו - הצדן פטור, והחובל בהן חייב]:

אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור.

אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן? דאית ליה עור? תנינא: החובל בהן חייב!

אמר ליה אביי: טובא קא משמע לן: דאי ממתניתין, הוה אמינא כיון דאית ביה ניקבי ניקבי ^[5] לא ^[6] - קא משמע לן, כדאמרי במערבא: כל נקב שהדיו עוברת עליו - אינו נקב.

מיתיבי רבי זירא [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ז פרק ט משנה ה]: (ויקרא א יז) [ושסע אתו] בכנפיו [לא יבדיל והקטיר אתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש עלה הוא אשה ריח ניחח לה’] ^[7] ואי סלקא דעתך עור הוא - היכי מרבי ליה קרא?

אמר ליה אביי: עור הוא, ורחמנא רבייה.

איכא דאמרי אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא בכנפיו - לרבות את העור; אי אמרת בשלמא עור הוא - היינו דאיצטריך קרא לרבוייה, אלא אי אמרת לאו עור הוא, אמאי איצטריך קרא לרבוייה?

אמר ליה אביי: לעולם אימא לך לאו עור הוא, ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא 'כיון דאית ביה פירצי פירצי (היינו נקבי) מאיס' - קא משמע לן.

בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור?

אמר ליה: אם יבא אליהו ויאמר.

מאי 'אם יבא אליהו ויאמר' (היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא)?: אילימא אי דאית ליה עור אי דלית ליה עור, הא חזינן דאית ליה עור! ועוד התנן [כלים פ"י מ"א]: עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת (לפי שאין מקבלין טומאה, כדתניא בתורת כהנים [ספרא שמיני פרשתא משנה ט]: עור, יכול עורות שבים כו', ועצמות הדג נמי, דכלי עצם דמקבלים טומאה – מ'כל מעשה עזים' (במדבר לא כ) ילפינן לה להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים - אבל דגים לא; וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה; ומשנה זו במסכת כלים)'! אלא אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה.

שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא; חזינהו למיא דקא דלו (גליהן מגביהן) ועכירי; אמר ליה שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה (לעשות מחיצה סביביו כשהוא נפנה על דופני הספינה, שלא יראה גילויו; ענין אחר: לקנח; ועכירי - ענין צער: משום צערו, שאף הוא עכור; ומפני שלא היה רוח מנשבת וראה המים נעשין גלין - הבין שלכבוד אדם גדול הוא; והנהר היה משוך מארץ ישראל לבבל); זיל תהי ליה אקנקניה ('תהי' - הריח בו בקנקנו אם יין הוא או החמיץ; כמו בת תיהא, דאמר גבי יין נסך (עבודה זרה סו ב), כלומר: בדקהו אם חכם הוא אם לאו).

אזל, אשכחיה לרב [הוא האיש החשוב שהגיע מארץ ישראל], אמר ליה: מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה?

אמר ליה: דכתיב (שמות יג ט) [והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך] למען תהיה תורת ה' בפיך [כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים] - מן המותר בפיך;

מנין לדם שהוא אדום ^[8]?

שנאמר (מלכים ב ג כב) [וישכימו בבקר והשמש זרחה על המים] ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם;

מניין למילה שבאותו מקום?

נאמר כאן [ויקרא פרק יב,ג: וביום השמיני ימול בשר] ערלתו ונאמר להלן ^[9] 'ערלתו' (ויקרא יט כג: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל): מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי.

אימא לבו, דכתיב (דברים י טז) ומלתם את ערלת לבבכם [וערפכם לא תקשו עוד]? אימא אזנו, דכתיב (ירמיהו ו י) [על מי אדברה ואעידה וישמעו] הנה ערלה אזנם [ולא יוכלו להקשיב הנה דבר ה' היה להם לחרפה לא יחפצו בו]?

דנין 'ערלתו' תמה ^[10] מערלתו תמה, ואין דנין 'ערלתו' תמה מ'ערלת' שאינה תמה ^[11].

אמר ליה: מאי שמך?

קרנא.

אמר ליה: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה! ^[12]

לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי ^[13] וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא ולא אחוי ליה בית הכסא כי היכי דלישתלשל ^[14]; לייט רב ואמר: מאן דמצערן - לא לוקמוה ליה בני!

וכן הוה.

כתנאי [תוספתא שבת פ"טו מאי טעמא [ליברמן]]: 'מניין למילה שבאותו מקום? נאמר כאן 'ערלתו' ונאמר להלן 'ערלתו'; מה להלן דבר שעושה פרי - אף כאן דבר שעושה פרי, דברי רבי יאשיה; רבי נתן אומר: אינו צריך: הרי הוא אומר (בראשית יז יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר] - מקום שניכר בין זכרות לנקבות.'

תנו רבנן: 'כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן, ונכרכות ^[15] בשערן ^[16], ונתפרות בגידן, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן; אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה ולא על גבי עור חיה טמאה ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן, ואין נכרכין בשערן ואין נתפרות בגידן;

וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה?

דכתיב (שמות יג ט) [והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך] למען תהיה תורת ה' בפיך [כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים] - מדבר המותר בפיך.

אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו?

אמר ליה: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות; אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור ^[17]; איזה מהן משובח? - הוי אומר זה שהרגו מלך ^[18].

אלא מעתה יאכלו?

אמר ליה: התורה אמרה (דברים יד כא) לא תאכלו כל נבלה [לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לידוד אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו] ואת אמרת יאכלו?

אמר ליה: קאלוס ^[19]!'

משנה:

אין עושין הילמי ^[20] בשבת,

עמוד ב

המשך המשנה

אבל עושה הוא את מי המלח וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל. ^[21]

אמר רבי יוסי: והלא הוא הילמי, בין מרובה ובין מועט ^[22]!? ^[23]

ואלו הן מי מלח המותרין: נותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח ^[24].

גמרא:

מאי קאמר ^[25]?

א"ר יהודה אמר שמואל: הכי קאמר: 'אין עושין מי מלח מרובין, אבל עושה הוא מי מלח מועטין. אמר רבי יוסי: והלא הוא הילמי, בין מרובין בין מועטין!?'

איבעיא להו: רבי יוסי ^[26] לאסור או להתיר?

אמר רב יהודה: להתיר, מדלא קתני 'רבי יוסי אוסר'.

אמר ליה רבה: הא מדקתני סיפא ואלו הן מי מלח המותרין, מכלל דרבי יוסי לאסור!?

אלא אמר רבה: לאסור.

וכן אמר רבי יוחנן: לאסור.

תניא נמי הכי: 'אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין ^[27] שבתוך גיסטרא ^[28], אבל עושה הוא מי מלח מועטין ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל; אמר רבי יוסי: וכי מפני שהללו מרובין והללו מועטין, הללו אסורין והללו מותרין? יאמרו מלאכה מרובה אסורה מלאכה מועטת מותרת? אלא אלו ואלו אסורין הן, ואלו הן מי מלח המותרין: נותן שמן ומלח או שמן ומים, ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה.'

<עזין צנון ואתרוג סימן>:

תני רבי יהודה בר חביבא: אין עושין מי מלח עזין.

מאי 'מי מלח עזין'?

רבה ורב יוסף בר אבא, דאמרי תרווייהו: כל שהביצה צפה בהן ^[29].

וכמה?

אמר אביי: תרי תילתי מילחא ותילתא מיא.

למאי עבדי לה?

אמר רבי אבהו: למורייסא ^[30].

תני רבי יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה ^[31] בשבת ^[32].

רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון אסור וביצה מותרת.

אמר רב נחמן: מריש הוה מלחנא פוגלא ^[33] ^[34], אמינא אפסודי קא מפסידנא ליה, דאמר שמואל: פוגלא חורפי מעלי; כיון דשמענא להא דכי אתא עולא ואמר 'במערבא מלחי כישרי כישרי ^[35]', ממלח לא מלחנא ^[36], טבולי ודאי מטבילנא ^[37].

תני רבי יהודה בר חביבא: אתרוג צנון וביצה, אילמלא קליפתן החיצונה ^[38] - אינן יוצאין מבני מעיים לעולם ^[39].

כי אתא רב דימי אמר: מעולם לא טבע גברא בימא דסדום ^[40].

אמר רב יוסף: הפוכה סדום והפוכה מילה ^[41]: גברא - הוא דלא טבע, כשורא טבע ^[42]!

אמר ליה אביי: 'לא מיבעיא' קאמר: לא מבעיא כשורא, דאפילו בכל מימות שבעולם לא טבע, אלא אפילו גברא, דטבע בכל מימות שבעולם - בימא דסדום לא טבע.

למאי נפקא מינה?

כי הא: דרבין הוה שקיל ואזיל אחוריה דרבי ירמיה אגודא דימא דסדום, אמר ליה: מהו למימשי מהני מיא בשבת ^[43]?

אמר ליה: שפיר דמי ^[44]!

מהו למימץ ולמיפתח ^[45]?

אמר ליה: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי ^[46], דאמר רבי זירא, זימנין אמר ליה משמיה דרב מתנה, וזימנין אמר לה משמיה דמר עוקבא ^[47], ותרווייהו ^[48] - משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרין ^[49]: חד אמר ^[50]: יין בתוך העין אסור ^[51], על גב העין מותר ^[52], וחד אמר: רוק תפל ^[53] [אפילו] על גב העין אסור ^[54].

תסתיים דאבוה דשמואל הוא דאמר 'יין בתוך העין אסור, על גב העין מותר', מדאמר שמואל 'שורה אדם פיתו ביין ונותנו על גב העין בשבת' דשמיעא ליה ממאן? לאו דשמיעא ליה מאבוה?

וליטעמיך הא דאמר שמואל 'רוק תפל אפילו על גבי העין אסור', דשמיעא ליה ממאן?: אילימא דשמיעא ליה מאבוה, אלא ^[55] לוי ולא חדא אמר ^[56]? אלא חדא שמיעא ליה מאבוה, וחדא שמיעא ליה מלוי, ולא ידעינן הי מאבוה הי מלוי.

אמר מר עוקבא אמר שמואל: שורה ^[57] אדם קילורין ^[58] מערב שבת ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש ^[59].

בר ליואי הוי קאי קמיה דמר עוקבא, חזייה דהוה מייץ, ופתח אמר ליה: כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל ^[60].

^[61]

שלח ליה רבי ינאי למר עוקבא: לישדר לן מר מהנך קילורין דמר שמואל!

שלח ליה: שדורי משדרנא לך, דלא תימא צר עין אנא; אלא הכי אמר שמואל: טובה טיפת צונן ^[62] שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית ^[63] מכל קילורין שבעולם.

[האם רבי מונא הוא קשור עם רבי מנא בירושלמי?]

תניא נמי הכי: 'אמר רבי מונא משום רבי יהודה: טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם!

הוא ^[64] היה אומר: יד לעין ^[65]תיקצץ ^[66], יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ, יד לחסודה ^[67] תיקצץ, יד לאמה תיקצץ, יד לפי טבעת ^[68] תיקצץ ^[69], יד

הערות

^ פטריות, בולי"ן
^ פעמים שהוא גדל בשפת הדלי, ממים
^ משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא
^ דאין דרך זריעה שם, אבל אלו שאמרנו - הוא עיקר גידולן
^ מקום מושב נוצה
^ לא ניכתוב, דרחמנא אמר וכתבתם (דברים יא כ) - כתיבה תמה, שלימה ולא מופסקת
^ בעולת העוף משתעי: שישסענו בעוד כנפיו בו ומקטים כנפיו; כל כנפי הגוף בלו"ש [(צ"ל 'פלו"ם' = נוצה] בלע"ז; נוצה הוא הדקה שהיא בבשר כמין צמר, שאין לה שרשים קשים) - להכשיר את העור (לימדך הכתוב שאינו צריך הפשט כעולת בהמה, שפסל בה את העור)'
^ דגבי נדה – 'דם' כתיב (ויקרא טו יט: ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה...), ותנן (נדה פ"ב מ"ו, דף יט,א): חמשה דמים טמאים באשה, וכולן משום דמראיתן אדומה; אף על גב דשחור תנא בהו - אמרינן 'שחור - אדום הוא, אלא שלקה'
^ גבי נטיעה
^ באותיותיה: 'ערלתו'
^ דאין זו אמירה תמה, שאינו מפורש בתוך התיבה ערלת מה
^ הבין בו שלנסותו בא!
^ כדי לשלשל, דרופא היה שמואל
^ שמתוך כך מתהפך ומתבלבל הזבל במיעיו, ומתמוגג כולו
^ האיגרות
^ של אלו, ואחר כך מכניסן בדפוסי הקציצה שלהן
^ שר הטבחים בלשון יוני
^ ואלו לקו על ידי בוראן
^ משובח טעם זה
^ שלמוייר"א [מי מלח, ציר]
^ מפרש בגמרא.
^ ואם המרובים אסורים - אף המועטים אסורים, ואם אלו מותרים - אף אלו מותרין
^ ובגמרא מפרש דלחומרא אמר רבי יוסי: דכולן לאיסור, מפני שהוא כמעבד: מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים.
^ קודם שיתן המלח - נותן שמן לתוך המלח, בתחלה, קודם שיתן המים: דהשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים, ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין; אבל לא יתן מים ומלח תחילה, אפילו נותן שמן לבסוף: דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד
^ מאי הילמי ומאי מי מלח
^ האי דקאמר שניהן שוין
^ ירק שכובש להתקיים
^ כלי שבור של חרס, ואינו ראוי לכל תשמיש כשלם, ומקצין אותו לכך
^ כח המלח מעכבת מלשקוע
^ של דגים
^ שלש וארבע חתיכות יחד
^ שהמלח מעבדן ונעשין קשין, והוי תיקון
^ צנון
^ בשבתא
^ תילין גבוהים עיגול על עיגול
^ שתים יחד
^ בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא
^ קליפה חיצונה דביצה היא החלבון, אלא איידי דתני בהדי אתרוג וצנון 'קליפה' נקט בה נמי לשון קליפה
^ שמתקשרין ומתקשין ונעצרין
^ מפני שהמים מלוחין, וכח מליחתן מעכבו מלטבוע
^ דברים האמורים בה הפוכין
^ בתמיה
^ מי אסור משום רפואה, דגזור רבנן בכל רפואות בשבת משום שחיקת סממנין, ואלו מרפאות את העין
^ דלאו מוכחא מילתא דלרפואה עביד: אף על פי שמרפאין - שרי, דטעמא דרפואה דאסירא ליתא אלא גזירה שמא ישחוק סממנין, דדמי לטחינה, שהוא אב מלאכה
^ לשון 'אין מעמצין את המת' (שבת קנא ב): עוצם עיניו; כשהוא רוחץ מהן בשבת, מהו שיסגיר ויפתח עיניו כדי שיכנס מהן לעין
^ דהיכא דמוכחא מילתא דלרפואה עביד - אסור, ומימץ ומפתח נמי מוכחא מילתא, והא אסהדותא דרב דימי, דאמר לא טבע גברא בימא דסדום, נפקא לן מינה הא: כיון דמליחי טובא - מסו, ואסר למימץ ולמפתח
^ שקבל משניהם
^ רב מתנה ומר עוקבא
^ תרתי מילי אמור, חדא משמיה דאבוה דשמואל וחדא משמיה דלוי
^ או אבוה דשמואל או לוי
^ דעמיץ ופתח אסור, דמוכחא מילתא
^ דאמרי לרחיצה בעלמא עבדי
^ שלא טעם כלום משניעור משנתו
^ דמוכחא מילתא דלרפואה; דאילו לרחיצה מאיס; להכי נקט רוק תפל, לפי שהוא חזק ומרפא
^ אם כן
^ בתמיה: והא חדא משמיה אתמר, כדאמרן
^ במים
^ לוזי"א [תחבושת לעינים] בלעז
^ דלדידיה, כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת - איכא היכרא, וליכא למיגזר, ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא, דקסבר שהוא יין
^ דמוכחא מילתא
^ מר עוקבא הוה שכיח גבי מר שמואל, ואב בית דין היה בימיו, כדאמרינן לעיל (שבת נה א ובמועד קטן טז,א).
^ לתת בעיניו
^ נמי מאירה העינים
^ רבי מונא
^ שחרית, קודם שיטול ידיו -נוח לו ש
^ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו, וכן כולן
^ ריבדא דכוסילתא, פלימא"ה [אזמל הרופאים] בלעז
^ נקב הרעי, שעגול כטבעת
^ ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה

[1] פטריות, בולי"ן

[2] פעמים שהוא גדל בשפת הדלי, ממים

[3] משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא

[4] דאין דרך זריעה שם, אבל אלו שאמרנו - הוא עיקר גידולן

[5] מקום מושב נוצה

[6] לא ניכתוב, דרחמנא אמר וכתבתם (דברים יא כ) - כתיבה תמה, שלימה ולא מופסקת

[7] בעולת העוף משתעי: שישסענו בעוד כנפיו בו ומקטים כנפיו; כל כנפי הגוף בלו"ש [(צ"ל 'פלו"ם' = נוצה] בלע"ז; נוצה הוא הדקה שהיא בבשר כמין צמר, שאין לה שרשים קשים) - להכשיר את העור (לימדך הכתוב שאינו צריך הפשט כעולת בהמה, שפסל בה את העור)'

[8] דגבי נדה – 'דם' כתיב (ויקרא טו יט: ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה...), ותנן (נדה פ"ב מ"ו, דף יט,א): חמשה דמים טמאים באשה, וכולן משום דמראיתן אדומה; אף על גב דשחור תנא בהו - אמרינן 'שחור - אדום הוא, אלא שלקה'

[9] גבי נטיעה

[10] באותיותיה: 'ערלתו'

[11] דאין זו אמירה תמה, שאינו מפורש בתוך התיבה ערלת מה

[12] הבין בו שלנסותו בא!

[13] כדי לשלשל, דרופא היה שמואל

[14] שמתוך כך מתהפך ומתבלבל הזבל במיעיו, ומתמוגג כולו

[15] האיגרות

[16] של אלו, ואחר כך מכניסן בדפוסי הקציצה שלהן

[17] שר הטבחים בלשון יוני

[18] ואלו לקו על ידי בוראן

[19] משובח טעם זה

[20] שלמוייר"א [מי מלח, ציר]

[21] מפרש בגמרא.

[22] ואם המרובים אסורים - אף המועטים אסורים, ואם אלו מותרים - אף אלו מותרין

[23] ובגמרא מפרש דלחומרא אמר רבי יוסי: דכולן לאיסור, מפני שהוא כמעבד: מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים.

[24] קודם שיתן המלח - נותן שמן לתוך המלח, בתחלה, קודם שיתן המים: דהשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים, ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין; אבל לא יתן מים ומלח תחילה, אפילו נותן שמן לבסוף: דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד

[25] מאי הילמי ומאי מי מלח

[26] האי דקאמר שניהן שוין

[27] ירק שכובש להתקיים

[28] כלי שבור של חרס, ואינו ראוי לכל תשמיש כשלם, ומקצין אותו לכך

[29] כח המלח מעכבת מלשקוע

[30] של דגים

[31] שלש וארבע חתיכות יחד

[32] שהמלח מעבדן ונעשין קשין, והוי תיקון

[33] צנון

[34] בשבתא

[35] תילין גבוהים עיגול על עיגול

[36] שתים יחד

[37] בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא

[38] קליפה חיצונה דביצה היא החלבון, אלא איידי דתני בהדי אתרוג וצנון 'קליפה' נקט בה נמי לשון קליפה

[39] שמתקשרין ומתקשין ונעצרין

[40] מפני שהמים מלוחין, וכח מליחתן מעכבו מלטבוע

[41] דברים האמורים בה הפוכין

[42] בתמיה

[43] מי אסור משום רפואה, דגזור רבנן בכל רפואות בשבת משום שחיקת סממנין, ואלו מרפאות את העין

[44] דלאו מוכחא מילתא דלרפואה עביד: אף על פי שמרפאין - שרי, דטעמא דרפואה דאסירא ליתא אלא גזירה שמא ישחוק סממנין, דדמי לטחינה, שהוא אב מלאכה

[45] לשון 'אין מעמצין את המת' (שבת קנא ב): עוצם עיניו; כשהוא רוחץ מהן בשבת, מהו שיסגיר ויפתח עיניו כדי שיכנס מהן לעין

[46] דהיכא דמוכחא מילתא דלרפואה עביד - אסור, ומימץ ומפתח נמי מוכחא מילתא, והא אסהדותא דרב דימי, דאמר לא טבע גברא בימא דסדום, נפקא לן מינה הא: כיון דמליחי טובא - מסו, ואסר למימץ ולמפתח

[47] שקבל משניהם

[48] רב מתנה ומר עוקבא

[49] תרתי מילי אמור, חדא משמיה דאבוה דשמואל וחדא משמיה דלוי

[50] או אבוה דשמואל או לוי

[51] דעמיץ ופתח אסור, דמוכחא מילתא

[52] דאמרי לרחיצה בעלמא עבדי

[53] שלא טעם כלום משניעור משנתו

[54] דמוכחא מילתא דלרפואה; דאילו לרחיצה מאיס; להכי נקט רוק תפל, לפי שהוא חזק ומרפא

[55] אם כן

[56] בתמיה: והא חדא משמיה אתמר, כדאמרן

[57] במים

[58] לוזי"א [תחבושת לעינים] בלעז

[59] דלדידיה, כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת - איכא היכרא, וליכא למיגזר, ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא, דקסבר שהוא יין

[60] דמוכחא מילתא

[61] מר עוקבא הוה שכיח גבי מר שמואל, ואב בית דין היה בימיו, כדאמרינן לעיל (שבת נה א ובמועד קטן טז,א).

[62] לתת בעיניו

[63] נמי מאירה העינים

[64] רבי מונא

[65] שחרית, קודם שיטול ידיו -נוח לו ש

[66] שרוח רעה שורה על היד ומסמתו, וכן כולן

[67] ריבדא דכוסילתא, פלימא"ה [אזמל הרופאים] בלעז

[68] נקב הרעי, שעגול כטבעת

[69] ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]