ביאור:בבלי שבת דף קנג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת.'

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מהספדו של אדם - ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו ^[1].

איני! והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: אחים בהספידא דהתם קאימנא ^[2]! ^[3]?

לא קשיא: הא דמחמו ליה ^[4] ואחים, הא דמחמו ליה ולא אחים. ^[5]

אמר ליה אביי לרבה: כגון מר, דסנו ליה כולהו פומבדיתאי ^[6], מאן אחים הספידא?

אמר ליה: מיסתיא את ורבה בר רב חנן.

בעא מניה רבי אלעזר מרב: איזהו בן העולם הבא?

אמר ליה: (ישעיהו ל כא) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו ^[7].

רבי חנינא אמר: כל שדעת רבותינו נוחה הימנו ^[8].

(קהלת יב ה) [גם מגבה יראו וחתחתים בדרך וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הלך האדם אל בית עולמו] וסבבו בשוק הסופדים;

בני גלילא אמרי: עשה דברים ^[9] לפני מטתך ^[10]!

בני יהודה אמרי: עשה דברים לאחר מטתך ^[11] !

ולא פליגי: מר כי אתריה ומר כי אתריה.

תנן התם: 'רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך [עד כאן משנה אבות פ"ב מ"י]; [מכאן אבות דרבי נתן נוסחא א פרק טו] שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ^[12], ונמצא כל ימיו בתשובה;

ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ^[13] ושמן על ראשך אל יחסר;

אמר רבי יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן; פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר לבית המלך ^[14]? טיפשין שבהן הלכו למלאכתן, אמרו: כלום יש סעודה בלא טורח ^[15]? בפתאום ביקש המלך את עבדיו; פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין; שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים, אמר: הללו שקישטו את עצמן לסעודה - יֵשבו ויאכלו וישתו; הללו שלא קישטו עצמן לסעודה - יעמדו ויראו ^[16].

חתנו של רבי מאיר משום רבי מאיר אמר: אף הן נראין כמשמשין, אלא אלו ואלו יושבין ^[17]: הללו אוכלין והללו רעבין, הללו שותין והללו צמאים, שנאמר (ישעיהו סה יג) [לכן] כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו [הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו]; הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב;

דבר אחר (קהלת ט ח): 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' - אלו ציצית ^[18], 'ושמן על ראשך אל יחסר' אלו תפילין ^[19].'

הדרן עלך שואל

שבת פרק עשרים וארבע מי שהחשיך

משנה:

מי שהחשיך בדרך - נותן כיסו לנכרי ^[20];

ואם אין עמו נכרי ^[21] - מניחו על החמור; הגיע לחצר החיצונה ^[22] - נוטל ^[23] את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין בשבת - מתיר החבלים ^[24] והשקין נופלין מאיליהם.

גמרא:

מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי ^[25]?

קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ^[26]: אי לא שרית ליה - אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים.

אמר רבא: דוקא כיסו ^[27], אבל מציאה – לא.

פשיטא: כיסו תנן!?

מהו דתימא הוא הדין אפילו מציאה, והאי דקתני כיסו - אורחא דמילתא קתני? - קא משמע לן; ולא אמרן ^[28] אלא דלא אתי לידיה ^[29], אבל אתי לידיה - ככיסיה דמי.

איכא דאמרי: בעי רבא: מציאה הבאה לידו מהו?: כיון דאתא לידיה, ככיסיה דמי? או דילמא כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי?

תיקו.

אין עמו נכרי:

טעמא דאין עמו נכרי, הא יש עמו נכרי - לנכרי יהיב ליה; מאי טעמא?

חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו.

חמור וחרש שוטה וקטן - אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה;

מאי טעמא?

הני אדם ^[30], האי לאו אדם.

חרש ושוטה – לשוטה ^[31]; שוטה וקטן – לשוטה.

איבעיא להו: חרש וקטן מאי?

אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך, דתניא [תוספתא תרומות פ"א מ"א [ליברמן]]: 'רבי יצחק אומר משום רבי אליעזר: תרומת חרש

עמוד ב

לא תצא לחולין ^[32], מפני שהוא ספק ^[33] '; כי תיבעי לך אליבא דרבנן ^[34], דתנן [תרומות פ"א מ"א]: 'חמשה לא יתרומו, ואם תרמו - אין תרומתן תרומה; אלו הן: חרש שוטה וקטן, והתורם את שאינו שלו ^[35], ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו - אין תרומתו תרומה ^[36]'; מאי? לחרש יהיב ליה, דקטן אתי לכלל דעת? או דילמא לקטן יהיב ליה, דחרש אתי לאחלופי בגדול פיקח?

איכא דאמרי: לחרש יהיב ליה, איכא דאמרי לקטן יהיב ליה.

אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי?

אמר רבי יצחק: עוד אחרת היתה ^[37], ולא רצו חכמים לגלותה; מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מארבע אמות;

אמאי לא רצו חכמים לגלותה ^[38]?

משום (משלי כה ב) כבוד אלהים הסתר דבר ^[39] וכבוד מלכים חקור דבר ^[40].

והכא מאי כבוד אלהים איכא?

דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.

תניא [תוספתא שבת פ"א מ"יז [ליברמן]]: 'רבי אליעזר אומר: בו ביום ^[41] גדשו סאה ^[42]; רבי יהושע אומר: בו ביום מחקו סאה ^[43]'.

תניא: 'משל דרבי אליעזר למה הדבר דומה? - לקופה מלאה קישואין ודילועין; אדם נותן לתוכה חרדל - והיא מחזקת ^[44]; משל דרבי יהושע למה הדבר דומה? לעריבה מלאה דבש: נותן לתוכה רימונים ואגוזים והיא מקיאה ^[45].'

אמר מר אין עמו נכרי - מניחו על החמור - והלא מחמר ^[46], ורחמנא אמר (שמות כ ט) [ויום השביעי שבת לה' אלהיך] לא תעשה כל מלאכה [אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך] ^[47]?

אמר רב אדא בר אהבה: מניחו עליה כשהיא מהלכת ^[48].

והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים, ואיכא עקירה והנחה ^[49]!?

כשהיא מהלכת - מניחו עליה, כשהיא עומדת - נוטלו הימנה ^[50].

אי הכי אפילו חברו נמי ^[51]!?

אמר רב פפא: כל שבגופו חייב חטאת ^[52] - ^[53] בחברו פטור אבל אסור ^[54]; כל שחברו פטור אבל אסור - בחמורו מותר לכתחלה..

אמר רב אדא בר אהבה: היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו ^[55] - רץ תחתיה עד שמגיע לביתו ^[56]; דוקא רץ, אבל קלי קלי ^[57] – לא; מאי טעמא?

כיון דלית ליה היכירא - אתי למיעבד עקירה והנחה ^[58].

סוף סוף כי מטא לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד!

דזריק ליה כלאחר יד ^[59].

אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג ^[60] - חייב חטאת; במזיד - חייב סקילה.

מאי טעמא?

אמר רבא: דאמר קרא (שמות כ ט) [ויום השביעי שבת לה' אלהיך] לא תעשה כל מלאכה אתה [ובנך ובתך עבדך ואמתך] ובהמתך [וגרך אשר בשעריך]: בהמתו דומיא דידיה: מה הוא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה - אף בהמתו נמי ^[61] בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר: חדא דכתיב (במדבר טו כט) [האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם] תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה (במדבר טו ל) והנפש אשר תעשה ביד רמה [מן האזרח ומן הגר את ידוד הוא מגדף ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה] - הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה: מה עבודה זרה דעביד מעשה בגופיה - הכי נמי עד דעביד מעשה בגופיה ^[62]; ועוד ^[63]תנן [סנהדרין פ"ז מ"ח, דף נג,א גבי נסקלים]: 'המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה ^[64]' - מכלל דאיכא מידי ^[65] דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה, ומאי ניהו? - לאו דמחמר!

לא, תחומין ואליבא דרבי עקיבא ^[66], והבערה אליבא דרבי יוסי ^[67].

הערות

^ שאם כשר היה הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו
^ בשעת מיתתי - התאמץ בהספד שלי, שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו; 'דהתם קאימנא' = בשעת הספד; ואשמע איך תתחמם
^ אלמא איצטריך לרב לאזהוריה אהספדא, וכיון דרב גברא רבה ובן העולם הבא, למה ליה לאזהוריה? הא אמר 'מהספידו ניכר'
^ להספידא
^ לעולם חמומי בעי, שאין בני אדם נכמרים כל כך על זקן; ומיהו, לאדם חסיד, כי מחממו בהספידא - מחממי, ובכו כולהו, ולמי שאינו חסיד כל כך - מחממו ליה ולא מחממו.
^ משום דמוכח להו במילי דשמיא, ובני פומבדיתאי רמאין הן, כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז א): פומבדיתאי לוייך - שני אושפיזך
^ ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה - מאחרי מטתך כשתמות, תשמע כשיאמרו: זה הדרך שהלך בה זה - לכו בה, מובטח שהוא בן העולם הבא
^ דעתם נוחה עליהם ממה ששומעין עליו ורואין בו
^ שיאמרו
^ בהספדך
^ היא היא, אלא שבגליל היו הספדנין לפני המטה, וביהודה לאחר המטה
^ שמפני שאינו יודע איזה יום ימות, וטובה תשובה יום אחד לפני מיתתו
^ = נשמתך טהורה ונקיה
^ בתמיה: הכל מוכן, ושמא יבהילנו לבא פתאום, ואנו צריכין ליכנס לסעודה מקושטין
^ עדיין יצטרכו לטרוח לצורכי סעודה של בית המלך, ויש לנו שהות הרבה להתקשט
^ ואף לעולם הבא, צדיקים יושבים ואוכלים ורשעים עומדים ורואים
^ אין עומדין ורואין, שאם כן אף הם היו נראים מן הקרואים ולשמש, שכן דרך המשרתים עומדים, ואין כאן בושה
^ שמלובן הבגד
^ שהם שם משמן טוב, דכתיב 'וראו כל עמי הארץ כי שם וגו' ותנא: 'רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (ברכות ו א)
^ מבעוד יום
^ הא יש עמו - לנכרי עדיף, כדמפרש בגמרא
^ של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון, ובא לפרק מן החמור
^ בידו מעליו
^ של אוכף שהן קשורים בהן
^ והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת
^ מלהציל ממונו
^ דכיון דטרח בה, שעל ידי טורח הוא משתכר - חייס עלה, ואי לא שרית ליה הא - אתי לאיתויי
^ דמציאה לא
^ קודם שתחשך, ולא הגביהה ולא זכה בה
^ ויש במינו שחייב במצות, ואתי לאיחלופי
^ לשוטה יהיב, דלית ליה דעת כלל, אבל חרש - דעתא קלישתא אית ליה, כדאמרינן ביבמות (קיג,א)
^ והויא תרומה לאסור לזרים, ויחזור ויתרום הפקח אחרת
^ אי דעת צלולתא היא אי לא; ולרבי יצחק ודאי לקטן יהיב ליה, דלאו בר מצות הוא, ולא לחרש, דספק חייב במצות הוא
^ דאמרי: לאו דעתא צילתא היא, ולענין מצות הרי הוא כקטן
^ בלא רשות, דכתיב (דברים יד כב) תבואת זרעך, וחרש שוטה וקטן דכתיב אשר ידבנו לבו (שמות כה ב) - שיש לו לב להתנדב; בהש"ס ירושלמי
^ דשליחות - מהיכא אתרבי? מ'כן תרימו גם אתם' (במדבר יח כח), 'גם' - לרבות שלוחכם, ומה אתם בני ברית - אף שלוחכם בני ברית
^ תקנה לכיס להצילו
^ להעלים דברי תורה
^ מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים
^ אין להסתיר לכבוד עושר אדם וחשיבותו, אלא שב ותחקרהו
^ ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו שמונה עשרה דבר, וזו אחת מהן היתה
^ כדאמרינן בפרק קמא: (שבת יז ב) נותן כיסו לנכרי - בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מארבע אמות אם יש שם נכרי; אותו יום הרבו סייג לתורה - במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר בישראל
^ במדה מחוקה מדדו בו ביום: שהרבו לגזור יותר מדאי, ואין יכולין לעמוד בגזירתם, ומתוך כך עוברין על דברי תורה; נמצאת מדתם מחוקה מטפיפתה, וטוב היה להם להיות מדתם טפופה ולא תבא לידי מחק מרוב גודשה
^ את החרדל, שנופל החרדל בין הקישואין - אף כאן יפה תקנו, והוסיפו דבר המתקיים
^ את הדבש שהיה בה ראשון, אף אלו, על ידי גזירתם גרמו לעבור, דשמא לא יאמין את הנכרי, והם לא התירו להוליכו פחות פחות מארבע, ואדם אינו מעמיד עצמו על ממונו - ואתי לאיתויי ארבע אמות
^ מנהיג חמור טעונה קרוי 'מחמר'
^ לא תעשה כל מלאכה אתה ... ובהמתך - ואיזוהי סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם? - זו היא שהיא טעונה והוא מחמר
^ לאחר שנעקרה ללכת, דלאו עקירה היא, כדאמר בפרק קמא (שבת ג א) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין, וכיון דאדם לא מיחייב בה חטאת כי האי גוונא - כאן מותר, דהכא נמי מלאכה כתיב, והא - לאו מלאכה היא
^ כשחוזרת ונעקרת ללכת אחר הטלת מים או גללים
^ ולאחר שתחזור ותעקור רגל - יניחנו
^ יכול לעשות כן, כיון דלאו איסורא דאורייתא היא, גבי כיס שרי
^ כי עביד ליה איהו כוליה, כגון מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, אפילו עקרו מן הארץ דרך הליכתו - חייב, דהא איכא עקירת חפץ בידים, ולא בעינן עמידה אלא בטעון ועומד מבעוד יום, או כשהטעינו חבירו, דלא עקר ליה להאי חפץ
^ אבל הכא
^ הא עקר ליה! הלכך, כי עביד ליה חבריה - הוי ליה שנים שעשאוה, ואסור מדרבנן, ולא שריוה גבי כיס
^ מבעוד יום, וקדש עליו היום
^ וכל כמה דלא עמד לפוש - אין כאן עקירה לאיסור
^ מעט מעט, כלומר בנחת
^ כלומר: דזימנין דקאי ולאו אדעתיה, אבל רץ - היכרא איכא
^ שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחוריו
^ במלאכה שהוא עושה לבדו
^ אף מלאכה שעושה על ידי בהמתו, דהיינו מחמר אחר חמור טעונה
^ כדכתיב לעושה בשגגה, והכא לא קא עביד מלאכה אלא דבור בעלמא: שמנהיג בקול - הרי דבשוגג אינו חייב קרבן
^ דקאמרת נמי במזיד חייב סקילה - קשיא, ד
^ נסקל
^ מכלל דאיכא חילול
^ דאמר דאורייתא נינהו, והוי מחלל; ומיהו, אין חייבין לא על שגגתו חטאת כו'
^ דאמר בפרק 'כלל גדול' (שבת ע א): הבערה - ללאו יצאת

[1] שאם כשר היה הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו

[2] בשעת מיתתי - התאמץ בהספד שלי, שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו; 'דהתם קאימנא' = בשעת הספד; ואשמע איך תתחמם

[3] אלמא איצטריך לרב לאזהוריה אהספדא, וכיון דרב גברא רבה ובן העולם הבא, למה ליה לאזהוריה? הא אמר 'מהספידו ניכר'

[4] להספידא

[5] לעולם חמומי בעי, שאין בני אדם נכמרים כל כך על זקן; ומיהו, לאדם חסיד, כי מחממו בהספידא - מחממי, ובכו כולהו, ולמי שאינו חסיד כל כך - מחממו ליה ולא מחממו.

[6] משום דמוכח להו במילי דשמיא, ובני פומבדיתאי רמאין הן, כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז א): פומבדיתאי לוייך - שני אושפיזך

[7] ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה - מאחרי מטתך כשתמות, תשמע כשיאמרו: זה הדרך שהלך בה זה - לכו בה, מובטח שהוא בן העולם הבא

[8] דעתם נוחה עליהם ממה ששומעין עליו ורואין בו

[9] שיאמרו

[10] בהספדך

[11] היא היא, אלא שבגליל היו הספדנין לפני המטה, וביהודה לאחר המטה

[12] שמפני שאינו יודע איזה יום ימות, וטובה תשובה יום אחד לפני מיתתו

[13] = נשמתך טהורה ונקיה

[14] בתמיה: הכל מוכן, ושמא יבהילנו לבא פתאום, ואנו צריכין ליכנס לסעודה מקושטין

[15] עדיין יצטרכו לטרוח לצורכי סעודה של בית המלך, ויש לנו שהות הרבה להתקשט

[16] ואף לעולם הבא, צדיקים יושבים ואוכלים ורשעים עומדים ורואים

[17] אין עומדין ורואין, שאם כן אף הם היו נראים מן הקרואים ולשמש, שכן דרך המשרתים עומדים, ואין כאן בושה

[18] שמלובן הבגד

[19] שהם שם משמן טוב, דכתיב 'וראו כל עמי הארץ כי שם וגו' ותנא: 'רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (ברכות ו א)

[20] מבעוד יום

[21] הא יש עמו - לנכרי עדיף, כדמפרש בגמרא

[22] של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון, ובא לפרק מן החמור

[23] בידו מעליו

[24] של אוכף שהן קשורים בהן

[25] והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת

[26] מלהציל ממונו

[27] דכיון דטרח בה, שעל ידי טורח הוא משתכר - חייס עלה, ואי לא שרית ליה הא - אתי לאיתויי

[28] דמציאה לא

[29] קודם שתחשך, ולא הגביהה ולא זכה בה

[30] ויש במינו שחייב במצות, ואתי לאיחלופי

[31] לשוטה יהיב, דלית ליה דעת כלל, אבל חרש - דעתא קלישתא אית ליה, כדאמרינן ביבמות (קיג,א)

[32] והויא תרומה לאסור לזרים, ויחזור ויתרום הפקח אחרת

[33] אי דעת צלולתא היא אי לא; ולרבי יצחק ודאי לקטן יהיב ליה, דלאו בר מצות הוא, ולא לחרש, דספק חייב במצות הוא

[34] דאמרי: לאו דעתא צילתא היא, ולענין מצות הרי הוא כקטן

[35] בלא רשות, דכתיב (דברים יד כב) תבואת זרעך, וחרש שוטה וקטן דכתיב אשר ידבנו לבו (שמות כה ב) - שיש לו לב להתנדב; בהש"ס ירושלמי

[36] דשליחות - מהיכא אתרבי? מ'כן תרימו גם אתם' (במדבר יח כח), 'גם' - לרבות שלוחכם, ומה אתם בני ברית - אף שלוחכם בני ברית

[37] תקנה לכיס להצילו

[38] להעלים דברי תורה

[39] מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים

[40] אין להסתיר לכבוד עושר אדם וחשיבותו, אלא שב ותחקרהו

[41] ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו שמונה עשרה דבר, וזו אחת מהן היתה

[42] כדאמרינן בפרק קמא: (שבת יז ב) נותן כיסו לנכרי - בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מארבע אמות אם יש שם נכרי; אותו יום הרבו סייג לתורה - במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר בישראל

[43] במדה מחוקה מדדו בו ביום: שהרבו לגזור יותר מדאי, ואין יכולין לעמוד בגזירתם, ומתוך כך עוברין על דברי תורה; נמצאת מדתם מחוקה מטפיפתה, וטוב היה להם להיות מדתם טפופה ולא תבא לידי מחק מרוב גודשה

[44] את החרדל, שנופל החרדל בין הקישואין - אף כאן יפה תקנו, והוסיפו דבר המתקיים

[45] את הדבש שהיה בה ראשון, אף אלו, על ידי גזירתם גרמו לעבור, דשמא לא יאמין את הנכרי, והם לא התירו להוליכו פחות פחות מארבע, ואדם אינו מעמיד עצמו על ממונו - ואתי לאיתויי ארבע אמות

[46] מנהיג חמור טעונה קרוי 'מחמר'

[47] לא תעשה כל מלאכה אתה ... ובהמתך - ואיזוהי סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם? - זו היא שהיא טעונה והוא מחמר

[48] לאחר שנעקרה ללכת, דלאו עקירה היא, כדאמר בפרק קמא (שבת ג א) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין, וכיון דאדם לא מיחייב בה חטאת כי האי גוונא - כאן מותר, דהכא נמי מלאכה כתיב, והא - לאו מלאכה היא

[49] כשחוזרת ונעקרת ללכת אחר הטלת מים או גללים

[50] ולאחר שתחזור ותעקור רגל - יניחנו

[51] יכול לעשות כן, כיון דלאו איסורא דאורייתא היא, גבי כיס שרי

[52] כי עביד ליה איהו כוליה, כגון מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, אפילו עקרו מן הארץ דרך הליכתו - חייב, דהא איכא עקירת חפץ בידים, ולא בעינן עמידה אלא בטעון ועומד מבעוד יום, או כשהטעינו חבירו, דלא עקר ליה להאי חפץ

[53] אבל הכא

[54] הא עקר ליה! הלכך, כי עביד ליה חבריה - הוי ליה שנים שעשאוה, ואסור מדרבנן, ולא שריוה גבי כיס

[55] מבעוד יום, וקדש עליו היום

[56] וכל כמה דלא עמד לפוש - אין כאן עקירה לאיסור

[57] מעט מעט, כלומר בנחת

[58] כלומר: דזימנין דקאי ולאו אדעתיה, אבל רץ - היכרא איכא

[59] שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחוריו

[60] במלאכה שהוא עושה לבדו

[61] אף מלאכה שעושה על ידי בהמתו, דהיינו מחמר אחר חמור טעונה

[62] כדכתיב לעושה בשגגה, והכא לא קא עביד מלאכה אלא דבור בעלמא: שמנהיג בקול - הרי דבשוגג אינו חייב קרבן

[63] דקאמרת נמי במזיד חייב סקילה - קשיא, ד

[64] נסקל

[65] מכלל דאיכא חילול

[66] דאמר דאורייתא נינהו, והוי מחלל; ומיהו, אין חייבין לא על שגגתו חטאת כו'

[67] דאמר בפרק 'כלל גדול' (שבת ע א): הבערה - ללאו יצאת

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]