ביאור:בבלי שבת דף קלב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שכן אם עבר זמנה – בטלה [1]!?
אלא היינו טעמא דרבי אליעזר: דאמר קרא (ויקרא יב ג) וביום השמיני ימול בשר ערלתו - ואפילו בשבת. [2]
וליכתוב רחמנא במילה, וליתו הנך וליגמור מיניה!?
משום דאיכא למיפרך: מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות [3].
עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא במכשירי מילה, אבל מילה גופה - דברי הכל דוחה שבת. מנלן?
אמר עולא: הלכה. וכן אמר רבי יצחק: הלכה.
מיתיבי: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? - רבי אלעזר בן עזריה אומר: מה מילה שהיא אחת מאיבריו של אדם דוחה את השבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת' ואי סלקא דעתך הלכה, קל וחומר מהלכה מי אתי? והתניא [4]: אמר לו רבי אלעזר [5]: עקיבא, עצם כשעורה מטמא הלכה, ורביעית דם - קל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה [6]'!?
אלא אמר רבי אלעזר: אתיא אות אות [7].
אלא מעתה [8], [9] תפילין, דכתיב בהן אות - לידחי שבת!?
אלא אתיא ברית ברית [10].
גדול [11], דכתיב ביה ברית [12] - לידחי שבת [13]!
אלא: אתיא דוֹרוֹת דוֹרוֹת [14].
ציצית, דכתיב ביה דורות [ועשו להם צצית על כנפי בגדיהם לדרתם – במדבר טו,לח] - לידחי שבת!
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות - לאפוקי הנך דחד חד הוא דכתיב בהן.
ורבי יוחנן אמר: אמר קרא (ויקרא יב ג) ’[ו]ביום [השמיני ימול בשר ערלתו]’ - ביום אפילו בשבת [15].
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אלא מעתה, מחוסרי כפרה דכתיב בהו 'ביום' [16] - הכי נמי דדחו שבת!
ההוא מיבעי ליה: 'ביום - ולא בלילה.
האי נמי מיבעי ליה 'ביום - ולא בלילה'!
ההוא - מ’[ו]בן שמנת ימים [ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא] נפקא.
האי נמי – מ'ביום צותו' (ויקרא ז לח: אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני) נפקא!
אף על גב דנפקא מ'ביום צותו' – אצטריכא: סלקא דעתך אמינא: 'הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות, בלילה נמי ליתי' - קא משמע לן.
מתקיף לה רבינא: אלא מעתה [17] - יהא זר כשר בהן, ויהא אונן כשר בהן [18]!
הא אהדריה קרא [19].
רב אחא בר יעקב אמר: אמר קרא (ויקרא יב ג) [וביום השמיני ימול בשר ערלתו] 'שמיני' [20], שמיני אפילו בשבת [21].
האי 'שמיני' מיבעי ליה למעוטי שביעי!
שביעי – מ'בן שמנת ימים' נפקא.
ואכתי מיבעי ליה, חד - למעוטי שביעי, וחד - למעוטי תשיעי; דאי מחד הוה אמינא: 'שביעי - הוא דלא מטא זמניה, אבל משמיני ואילך - זמניה הוא'!
אלא מחוורתא כדרבי יוחנן.
תניא כוותיה דרבי יוחנן [22], ודלא כרב אחא בר יעקב: ’[ויקרא יב,ג] [וביום ה]שמיני ימול [בשר ערלתו] - אפילו בשבת; ומה אני מקיים (שמות לא יד) [ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם] מחלליה מות יומת [כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה]? - בשאר מלאכות חוץ ממילה;
או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים 'שמיני ימול'? - חוץ משבת?
תלמוד לומר 'ביום' - אפילו בשבת.'
אמר רבא: האי תנא, מעיקרא מאי קא ניחא ליה [23], ולבסוף [24] מאי קא קשיא ליה [25]? - הכי קאמר: 'שמיני ימול' אפילו בשבת, ומה אני מקיים 'מחלליה מות יומת'? - בשאר מלאכות חוץ ממילה, אבל מילה דחיא; מאי טעמא? - קל וחומר הוא [26]: ומה צרעת שדוחה את העבודה [27],
ועבודה [28]דוחה את השבת [29] - מילה דוחה אותה [30], שבת שנדחית מפני העבודה - אינו דין שתהא מילה דוחה אותה? ומאי או אינו דקאמר [31] - הדר אמר [32]: 'וממאי דצרעת חמורה [33]?: דילמא שבת חמורה, שכן יש בה עונשין ואזהרות הרבה? [34] וממאי משום דחמירא צרעת היא - דילמא משום גברא הוא דלא חזי, ומה אני מקיים 'שמיני ימול' - חוץ משבת [35]?'
[ועל אפשרות זאת משיב התנא:] תלמוד לומר 'ביום' - אפילו בשבת.
תנו רבנן: מילה דוחה את הצרעת - בין בזמנה בין שלא בזמנה [36]; יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד.
מנהני מילי?
דתנו רבנן [ספרא תזריע פרשתא א פרק א משנה ד]: ’[ויקרא יב,ג] [וביום השמיני] ימול בשר ערלתו - ואף על פי שיש שם בהרת יקוץ. ומה אני מקיים (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת [לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות] - בשאר מקומות, חוץ ממילה. או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים 'ימול בשר ערלתו' - בזמן שאין בה בהרת?
תלמוד לומר: 'בשר' [37] - ואף על פי שיש שם בהרת.'
אמר רבא: האי תנא, מעיקרא מאי ניחא ליה ולבסוף מאי קשיא ליה?
הכי קאמר: 'ימול בשר ערלתו' - ואף על פי שיש בהרת, ומה אני מקיים 'השמר בנגע הצרעת' - בשאר מקומות חוץ ממילה, אבל מילה דוחה את הצרעת; מאי טעמא? - דאתיא מקל וחומר: ומה שבת חמורה - מילה דוחה אותה, צרעת לא כל שכן? ומאי או אינו דקאמר? - הדר קאמר: ממאי דשבת חמירא? דילמא צרעת חמירא, שכן דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת! תלמוד לומר: בשר - ואף על פי שיש שם בהרת.
לישנא אחרינא: מילה דוחה את הצרעת מאי טעמא? - דאתי עשה ודחי לא תעשה [38], ומאי או אינו דקאמר? - הדר קאמר: אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה - לא תעשה גרידא; האי - עשה ולא תעשה הוא [39]! ומה אני מקיים 'ימול בשר ערלתו' - בזמן שאין בה בהרת! - תלמוד לומר: 'בשר' - ואף על פי שיש שם בהרת.
תינח גדול [40], דכתיב בהו 'בשר' [41]; קטן נמי [42] כתיב ביה 'בשר' [43]; בינוני מנלן [44]?
אמר אביי: אתיא מביניא [45]: מגדול לא אתיא - שכן ענוש כרת, מקטן לא אתיא - שכן מילה בזמנה, הצד השוה שבהן - שכן נימולין ודוחין את הצרעת, אף כל שנימולין דוחין את הצרעת.
רבא אמר: מילה בזמנה דוחה לא צריכא קרא [46], מקל וחומר אתיא: ומה שבת דחמירא - דוחה, צרעת לא כל שכן!
אמר ליה רב ספרא לרבא: ממאי דשבת חמירא? דילמא צרעת חמירא, שכן דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת!
התם, לאו משום דחמירא צרעת, אלא משום דגברא הוא דלא חזי [47]. אמאי? ויקוץ בהרתו ויעבוד!
מחוסר טבילה הוא [48].
תינח נגעים טמאים, נגעים טהורים מאי איכא למימר [49]?
אלא אמר רב אשי: היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה - כגון מילה בצרעת, אי נמי ציצית וכלאים, דבעידנא דמתעקר לאו - קא מוקים עשה. הכא, בעידנא דמתעקר ללאו - לא קא מוקים עשה [50].
והא דרבא ורב ספרא -
הערות
עריכה- ^ הילכך דחו
- ^ ומילה גופה דדחיא שבת - אמרינן לקמן הלכה למשה מסיני; אייתר ליה 'ביום' למכשיריה.
- ^ שלש עשרה בריתות נאמרו לאברהם בפרשת מילה (בראשית יז)
- ^ במסכת נזיר
- ^ בן עזריה
- ^ שהיה רבי עקיבא דן קל וחומר: מניין לרביעית דם המת שהנזיר מגלח על אהלה? - קל וחומר: מה עצם כשעורה, שאינו מטמא באהל - נזיר מגלח על מגעו ומשאו, רביעית דם שמטמאה באהל, דכתיב
ועל כל נפש מת לא יבא (במדבר ו ו) - אינו דין שהנזיר מגלח עליה; ואמר ליה רבי אלעזר: עקיבא, עצם כשעורה הלכה למשה מסיני שיהא נזיר מגלח עליה, ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בקל וחומר - ואין דנין קל וחומר מהלכה, דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בשלש עשרה מדות - ^ בשבת כתיב (שמות לא יג) כי אות היא, ובמילה כתיב (בראשית יז יא) והיה לאות ברית, מה להלן שבת - אף כאן שבת
- ^ אי הך גזירה שוה ד'אות' האמורה בשבת נאמרה בסיני לידרש: שתיבה זו לדרשה נאמרה
- ^ ליגמר מינה נמי
- ^ ההוא ד'אות' 'אות' לא נאמרה בסיני, ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו, אלא הך דברית ברית נאמרה בסיני, ובשבת כתיב ברית: לדורותם ברית עולם (שמות לא טז)
- ^ בן שלש עשרה, דהוי מילה שלא בזמנה
- ^ וערל זכר אשר לא ימול וגו' את בריתי הפר (בראשית יז יד) והאי קרא - בגדול כתיב, מדמחייב ליה כרת, שאם לא מָלוֹ אביו - חייב למול את עצמו
- ^ ואנן אמרינן לקמן דאפילו יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה
- ^ בשבת כתיב לדורותם ברית עולם (שמות לא טז) ובמילת קטן כתיב ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם (בראשית יז יב)
- ^ מדלא כתיב 'בשמיני ימול'; ולרבי אליעזר דאפקיה למכשירין - מילה עצמה הלכה היא, ופיקוח נפש לא אתיא ליה בקל וחומר ממילה, אלא מקראי נפקא ליה, כדאמרינן בפרק בתרא דיומא
- ^ כל טמאין שהוצרכו לקרבן: זב וזבה, יולדת ומצורע, נאמר בהן וביום השמיני (ויקרא יד י – במצורע; בזב – ויקרא טו,יד; בזבה – ויקרא טו,כט; יולדת - ויקרא יב,ג)
- ^ משום דהוכשר להביא בדלות, מכשירין בה שאר פסולין
- ^ אונן, עד שלא נקבר מתו - פסול לעבודה, דכתיב בכהן גדול (ויקרא כא יא-יב) לאביו ולאמו לא יטמא [פסוק יב] ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, והכי משמע: אף ביום שמתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש, אלא מקריב אונן ולא יחלל - ועבודתו לא תהא מחוללת בכך; הא אחר שלא יצא - חילל
- ^ לפסול בהן לילה, דכתיב בהו 'וביום', כדאמרינן, וכיון דלענין לילה תורת כל הקרבנות עליהן - לענין זר ואונן נמי תורת קרבן עליהן
- ^ כל שהוא שמיני, ו
- ^ 'וביום' - למעוטי לילה
- ^ דיליף מ'וביום'
- ^ לאוקמי 'שמיני דווקא ואפילו בשבת', ודחי מחלליה מות יומת אצל שאר מלאכות - מאיזה טעם נראה לו כן?
- ^ כשהיפך דבריו, ואמר: או אינו אלא אפילו מילה בכלל מחלליה מות יומת, דהוא דוקא, ודחי 'שמיני ימול' אצל שאר ימים
- ^ בטעמא הראשון
- ^ אבל מילה דחיא שבת בקל וחומר, ותיגמר מיניה למידחי מחלליה מות יומת אצל שאר מלאכות, ולמימר 'שמיני' דווקא קאמר, ואפילו ביום שבת
- ^ אזהרה שהזהירה תורה על הצרעת שלא לקוץ בהרתו, כדתניא (מכות כב א): 'השמר בנגע הצרעת (דברים כד ח) - אזהרה בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר, והחמירה תורה באזהרה זו לדחות העבודה, כדקיימא לן בפסחים (סז,א) דטומאת מת נדחית בקרבן צבור, ולא זבין ומצורעין, ובטלים לעשות פסח, ולא אמרינן: יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים, או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאין בצרעת והקהל טהורין
- ^ חמורה היא, ש
- ^ בתמידין ומוספין וקרבנות צבור שזמנם קבוע
- ^ את הצרעת, כדתניא לקמן: 'ימול בשר ערלתו - אפילו במקום בהרת יקוץ
- ^ דמשמע 'או אינו כן כמו שאמרנו, אלא אפילו מילה נמי בכלל מחלליה', מאי קשיא ליה דקא הדר ביה
- ^ תנא לנפשיה
- ^ משבת, דתימא קל וחומר
- ^ אי נמי
- ^ דהאי דצרעת דוחה עבודה - ממאי דמשום חומרא דצרעת היא? דילמא הא דלא אמרינן ליה יקוץ - משום דגברא דלא חזי הוא, כדלקמן, דאי נמי קייץ – מחוסר טבילה והערב שמש, והיום לא יעבוד, וטבול יום דמצורע כמצורע, הילכך: 'מחלליה מות יומת' - אפילו במילה, ועל כרחך 'שמיני ימול' תדחה אצל שאר ימים
- ^ כגון קטן חולה והמתינו לו עד שיבריא
- ^ ריבויא הוא [שאפשר היה לכתוב 'וביום השמיני ימול ערלתו’], ולדרשה
- ^ מאי טעמא אתי עשה ודחי לא תעשה? - מאי טעמא מילה דוחה צרעת, דאתי עשה ד'ימול' ודחי לא תעשה ד'השמר לך'? דהכי קיימא לן בפרק קמא דיבמות (ג,ב), דאתי עשה ודחי לא תעשה
- ^ 'השמר' - לא תעשה הוא, ולעשות ככל אשר יורו (דברים כד ח) - היינו עשה
- ^ בר עונשין
- ^ וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר] (בראשית יז יד) והאי - בבר עונשין משתעי, מדמחייב ליה כרת
- ^ בזמנה
- ^ וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב ג)
- ^ כגון שלא בזמנה, ולאו בר עונשין, ואביו מצווה עליו - נפקא לן מ'המול לכם כל זכר' (קדושין כט,א)
- ^ הצד השוה שבהן שנימולו ודוחין את הצרעת, אף אני אביא בינוני שנימול וידחה הצרעת
- ^ וכי אתיא קרא - לשלא בזמנה של בינוני
- ^ קא סלקא דעתך מפני שהוא טמא, והיינו דפריך: ויקוץ ויטהר ויעבוד
- ^ ולא חזי לעבודה בהאי יומא, ומשום למחר, דליתא לעבודה קמן - לא מדחי
- ^ כגון בהק, ופרחה בכוליה, ובכולהו איתרבו לאיסור קציצה בסיפרי: אין לי אלא משנזקק לטומאה, עד שלא נזקק לטומאה מניין - תלמוד לומר 'ככל אשר יורו'
- ^ אלא אמר רב אשי: הא דאמרינן שבת חמירא מצרעת אף על גב דדחייה צרעת לעבודה - לאו חומרא דידה הוא, אלא היינו טעמא: כי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת: דבשעת קציצה דמיעקר לאו - מקיים עשה, וכן ציצית דכלאים: בשעת לבישה - מיעקר לאו ומקיים עשה, אבל צרעת הנקצצת משום עבודה - בעידנא דמיעקר לאו דקציצה אכתי לא מקיים עשה דעבודה, הילכך מידחיא עבודה ממילא, ולאו חומרא דצרעת הוא