ביאור:בבלי שבת דף נב
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דאיתותב דעתיה [1]; אמר ליה: חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת [2]?
אמר ליה: הכי אמר אבוך משמיה דשמואל: הלכה כחנניא [3].
תנא דבי מנשיא: 'עז שחקק לה בין קרניה - יוצאה באפסר בשבת [4]' [5].
בעי רב יוסף: תחב לה בזקנה [6] – מהו? כיון דאי מנתח לה [7] כאיב לה [8], לא אתיא לנתוחה? או דילמא זימנין דרפי ונפיל ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים?
תיקו.
תנן התם [9]: ולא [10] ברצועה שבין קרניה; אמר רבי ירמיה בר אבא: פליגי בה רב ושמואל, חד אמר בין לנוי [11] בין לשמר [12] אסור [13], וחד אמר: לנוי אסור ולשמר מותר [14].
אמר רב יוסף: תסתיים דשמואל הוא דאמר לנוי אסור לשמר מותר, דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניא.
אמר ליה אביי: אדרבה! תסתיים דשמואל הוא דאמר בין לנוי בין לשמר אסור, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו? אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: "ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס הפרד והגמל והחמור" [15] - לאו למעוטי גמל בחטם [16]?
סמי הא מקמי הא.
ומאי חזית דמסמית הא [17] מקמי הא? סמי הא מקמי הא!?
דאשכחן שמואל הוא דאמר לנוי אסור לשמר מותר, דאתמר [18]: רב חייא בר אשי אמר רב: בין לנוי בין לשמר אסור, ורב חייא בר אבין אמר שמואל: לנוי אסור לשמר מותר. [19]
מיתיבי [פרה פ"ב מ"ג]: 'קשרה [20] בעליה במוסרה [21] - כשרה', ואי סלקא דעתא משאוי הוא, (במדבר יט ב) [זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום] אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא!?
אמר אביי: במוליכה מעיר לעיר [22];
רבא אמר: שאני פרה [23] דדמיה יקרין [24];
רבינא אמר: במורדת.
הסוס בשיר [וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר]:
מאי יוצאין ומאי נמשכין?
אמר רב הונא: או יוצאין כרוכין [25] או נמשכין [26]; ושמואל אמר: יוצאין נמשכין [27] ואין יוצאין כרוכין [28].
במתניתא תנא: יוצאין כרוכין לימשך [29].
אמר רב יוסף: חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא יוצאין באפסריהן כרוכין בשבת.
כי אתא רב דימי אמר רבי חנינא: מולאות [30] של בית רבי יוצאות באפסריהן בשבת.
איבעיא להו: כרוכין או נמשכין?
תא שמע: כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי חנינא: מולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן כרוכים בשבת.
אמרוה רבנן קמיה דרב אסי: הא דרב שמואל בר יהודה לא צריכא, מדרב דימי נפקא: דאי סלקא דעתא דרב דימי 'נמשכין [31]' קאמר [32] - מדרב יהודה אמר שמואל נפקא, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מחליפין היו לפני רבי של זו בזו - מהו? אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: "ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס והפרד והגמל והחמור" [33]!
אמר להו רב אסי: איצטריך להו, דאי מדרב יהודה נפקא - הוה אמינא 'אמר לפניו ולא קיבלה מיניה', קא משמע לן דרב דימי; ואי דרב דימי - הוה אמינא הני מילי נמשכין, אבל כרוכין – לא! קא משמע לן דרב שמואל בר יהודה.
ומזין עליהן וטובלן במקומן:
למימרא דבני קבולי טומאה נינהו?: והתנן [כלים פ"יב מ"א] 'טבעת אדם [34] טמאה [35], וטבעת בהמה [36] וכלים [37] ושאר כל הטבעות [38]
טהורות [39]'?
אמר רבי יצחק <נפחא>: [40] בבאין מנוי אדם לנוי בהמה [41];
ורב יוסף אמר: הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה, מי לא תניא: 'מקל של בהמה [42] של מתכת מקבל טומאה [43]', מה טעם [44]? - הואיל ואדם רודה בהן [45] - הכי נמי הואיל ואדם מושך בהן [46].
וטובלן במקומן:
והאיכא חציצה [47]!
אמר רבי אמי: בְּשֶׁרִיתְכָן [48]
לימא רבי אמי כרב יוסף סבירא ליה [49], דאי כרבי יצחק <נפחא>, דאמר 'בבאין מנוי אדם לנוי בהמה' [50], [51] כיון דריתכן [52] עבד בהו מעשה ופרחה לה טומאה מינייהו [53], דתנן [כלים פ"כה מ"ט; תוספתא כלים בתרא פ"ג מ"ד]; : 'כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה [54] ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה [55]' [56]!
סבר לה כרבי יהודה, דאמר: מעשה לתקן [57] - לאו מעשה הוא [58], דתניא [תוספתא כלים בתרא פ"ג מ"ד]: רבי יהודה אומר: לא אמר שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל'.
במתניתא תני: 'במחוללין [59] - שאל תלמיד אחד מגליל העליון את ר"א שמעתי שחולקין בין טבעת לטבעת [60]?!
אמר לו: שמא לא שמעת אלא לענין שבת [61], דאי לענין טומאה - דא ודא חדא היא [62];
ולענין טומאה דא ודא אחת היא? והתנן [כלים פ"יב מ"א]: טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות?
כי קאמר ליה איהו - נמי דאדם קאמר ליה.
ודאדם דא ודא אחת היא? והתניא: טבעת שהתקינה לחגור בה מתניו [63] ולקשר בה בין כתפיו [64] – טהורה [65], ולא אמרו טמאה אלא של אצבע בלבד!
כי קאמר ליה איהו [66] - נמי דאצבע קאמר ליה [67].
ודאצבע דא ודא אחת היא? והתנן [כלים פ"יג מ"ו]: 'טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג [68] – טמאה [69]; היא של אלמוג וחותמה של מתכת - טהורה [70]'?
כי קאמר ליה איהו - נמי כולה של מתכת קאמר ליה.
ועוד שאל: שמעתי שחולקין בין מחט למחט?
אמר ליה שמא לא שמעת אלא לענין שבת [71] דאי לענין טומאה - דא ודא אחת היא.'
ולענין טומאה דא ודא אחת היא? והתנן [כלים פ"יג מ"ה]: מחט שניטל חורה [72] או עוקצה [73] – טהורה!?
כי קאמר ליה – בשלימה.
ובשלימה, דא ודא אחת היא? והתנן [כלים פ"יג מ"ה]: מחט שהעלתה חלודה [74], אם מעכב את התפירה – טהורה, ואם לאו – טמאה, ואמרי דבי רבי ינאי: והוא שרישומה [75] ניכר [76]!?
כי קאמר ליה - בשיפא [77] קאמר ליה.
ובשיפא דא ודא אחת היא? והתניא: 'מחט בין נקובה בין אינה נקובה - מותר לטלטלה בשבת [78]' ולא אמרינן 'נקובה [79]' אלא לענין טומאה בלבד [80]!
הא תרגמא אביי [81] אליבא דרבא בגלמי [82].
משנה:
חמור יוצא במרדעת [83] בזמן שהיא קשורה בו [84];
זכרים [85] יוצאין לבובין;
רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות [86];
העזים יוצאות צרורות [87];
רבי יוסי אוסר בכולן [88] חוץ מן הרחלין הכבונות [89];
רבי יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב [90].
הערות
עריכה- ^ להודיעו שלא נתכוונתי
- ^ מי הוי נטירותא יתירתא לגביה? או לא
- ^ ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא
- ^ אם תחבו בחקיקת קרן
- ^ אבל בקשירה בעלמא – לא, דילמא שלפא מרישה: מתוך שראשה דק היא מתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה, ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים
- ^ שקשר שער זקנה כמין נקב ותחב האפסר לתוכו
- ^ מתנתקת וקופצת אנה ואנה לברוח מידו
- ^ הזקן: שנתלש השער ומכאיבה
- ^ בסוף פרקין [שבת פ"ה מ"ד]
- ^ פרה
- ^ שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן, ואינו אוחזה בה
- ^ שאוחזה בה
- ^ דפרה מינטרא בלא אחיזה, אלא מוליכה לפניו, וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא
- ^ קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא
- ^ וקסלקא דעתא דהכי קאמר: באפסר יוצאות, ולא בחטם
- ^ אלמא נטירותא יתירתא - משוי הוא
- ^ דשמואל
- ^ בהדיא דשמואל הוא דשרי
- ^ וההוא דמחליפין - כדאוקימנא: דלא למעוטינהו מחטם, אלא למעוטי נאקה מאפסר: דלא מינטרא ביה.
- ^ לפרה אדומה
- ^ אפסר
- ^ וסתם פרה פונה למקום מרבץ שלה, וצריך לאוחזה כשמוליכה לעיר אחרת, ולאו נטירותא יתירתא הוא אלא אורחא היא
- ^ אדומה
- ^ ובעי נטירותא יתירתא משנולדה
- ^ הרצועה סביב צוארן, ואף על פי שאינו אוחזה - לאו משוי הוא, דלנוי נמי אורחייהו הוא
- ^ שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת השיר
- ^ דנטירותא אורחא הוא
- ^ דלנוי לאו אורחא הוא
- ^ כרוכים בריוח, שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר, או יניח מעט מן החבל שאם באת לברוח - ימהר ויאחזנה
- ^ פרדות
- ^ לחוד
- ^ אבל כרוכין לא ולא אתא לאשמעינן אלא דמולאות משתמרות באפסר ולא הוי משוי להו
- ^ דקסלקא דעתא דקיבלה רבי מיניה דרבי ישמעאל ברבי יוסי
- ^ שנותן באצבע לנוי
- ^ דתכשיט הוא, וממדיָן ילפינן, דמנה בהן תכשיטין: אצעדה וצמיד [טבעת עגיל וכומז] ((במדבר לא נ)), ואכולהו קאי תתחטאו ... אתם ושביכם (במדבר לא יט)
- ^ כגון שיר
- ^ טבעת כלים כעין שעושין בראש ידות הכלים
- ^ כגון העשויות לדלת
- ^ דלאו משום תכשיט מיטמאו: דאין תכשיט לכלי, וכלי נמי לא הוו אלא תכשיט כלי; ומיהו בעודן מחוברות לכלי מיטמו עם הכלי, דהוי 'יד' לכלי: דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו
- ^ מתניתין - כגון
- ^ שנעשה שיר זה לתכשיט אדם, ובעודו לאדם נטמא, ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו ראשונה שלא יגע בטהרות
- ^ שרודין בו את הגמל או את האנקה; אי נמי כעין שעושין להנהיג את הדוב
- ^ דאילו של עץ - פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה
- ^ הרי צורך בהמה
- ^ מכה ומייסרה
- ^ חשיב ליה כלי תשמיש דאדם
- ^ שטבעת הקבוע בשיר קבוע בו בחוזק, ואין המים נכנסין שם
- ^ הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחק הנקב סביב סביב
- ^ דאמר: כשהן של בהמה נמי מקבלי טומאה, הואיל ואדם מושך בהן, הלכך כי ריתכן לאחר טומאה - אכתי במילתייהו קיימי, ולא פרחה טומאתן, דאכתי חזו לבהמה
- ^ לא מקבלי טומאה אלא בעודן לאדם
- ^ טומאה זו שקבלו בעודן לאדם
- ^ ושוב אין נאים לאדם
- ^ בטלי להו מתורת תכשיט, וטהרו מטומאתן
- ^ מאחר שחישב עליו שיניחנו כמות שהוא עכשיו ולא יוסיף תיקון אחר - הוא גמר מלאכתן, ומקבל טומאה
- ^ מאחר שחישב על העור לעשות שטיח - ירד לידי טומאה, ואם חזר וחישב עליו לרצועות וסנדלים - לא בטל מתורת כלי, ולא טהר בכך עד שיתן בו אזמל, דהוי שינוי מעשה
- ^ הא בשינוי מעשה מיהא עולה מטומאתו
- ^ וזו היא תקונו לצורך בהמה
- ^ לבטל מתורת כלי
- ^ מתחלה נעשו חלולין רחבים שיש חלל בדביקתן שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב
- ^ יש חילוק בהלכותיהן ואיני יודע מהו חילוקן
- ^ לענין הוצאת שבת יש חילוק בין יש עליה חותם לשאין עליה חותם, כדאמר לקמן בפרק 'במה אשה' (דף נט.)
- ^ כל טבעות דין אחד להן
- ^ שקבעה בראש רצועה ועשאה כמין בוקל"א שעושין לסרגין של סוסין
- ^ בתי זרועותיו בראצייר"א [שרווליו]
- ^ דהדר הויא לה כטבעת כלים ולא דמיא לאדם מושך בהם שאינו משתמש בה כלום אלא מונחת ועומדת לרצועה; ומיהו עם הרצועה - מקבלת טומאה, אבל אם היה נוטלה ומחזירה - אינה מקבלת טומאה לעצמה
- ^ דא ודא אחת היא
- ^ ולענין שבת יש חילוק
- ^ עצי אלמוגים והוא נאה
- ^ דבתר טבעת אזלינן, ופשוטי כלי מתכות טמאים
- ^ דפשוטי כלי עץ הוא
- ^ לענין הוצאת שבת יש חילוק בין נקובה לשאינו נקובה: דנקובה קתני חייב חטאת, ובשאינה נקובה כגון אישפיגל"א [סיכה] שהיא תכשיט קתני 'אינו חייב חטאת', בפרק 'במה אשה' (דף נז:)
- ^ חור שלה
- ^ פונט"א [חודה]
- ^ רואיירא"ה
- ^ של מחט
- ^ דהוי כלי, וטמאה; לשון אחר שרישומה של חלודה ניכר בבגד, היינו עיכוב תפירה, וטהורה
- ^ נישופת בשופינא, שקורין לימ"א; שאין בה חלודה
- ^ בחצר, דהא חזיא ליטול את הקוץ, ותורת כלי עליה
- ^ חלוקה להלכותיה
- ^ דנקובה מקבלת טומאה ושאינה נקובה לא
- ^ בפרק 'כל הכלים'
- ^ שהוא גולם שנקצצה מן החוט ועומדת לינקב; התם הוא דכל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה, דהא לא נגמרת מלאכתה, ולענין טומאה - כלי מעשה כתיב (במדבר לא נא): שגמר כל מעשהו; ומיהו לענין שבת שריא, דזימנין דממליך עלה ומנח לה הכי ומשוי לה מנא לנטילת קוץ; אבל מחט שנגמרה מלאכתה כגון אישפינגל"א שאינה עומדת לינקב - דא ודא אחת היא לטומאה
- ^ בשטי"ל [אוכף] ומניחין אותו כל היום על החמור לחממו, דאמרי אינשי "חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה"
- ^ בגמרא מפרש
- ^ אילים
- ^ מפרש בגמרא
- ^ דדיהן צרורות, פעמים ליבש: שמהדקן כדי שלא יחלבו עוד, ויתעברו, או יהו שמנות לאכול, ופעמים לחלב: לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן
- ^ דמשוי הוא
- ^ שהוא שמירת צמרן שלא יטנף, והוי להו תכשיט
- ^ רבי יהודה סבירא ליה כתנא קמא, דלאו משוי הוא; ומיהו ליבש דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי, אבל ליחלב - דלא מיהדק שפיר - חיישינן