ביאור:בבלי שבת דף קכא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

טבילה בזמנה לאו מצוה ^[1] - ומהדרינן, ורבי יוסי סבר: טבילה בזמנה מצוה ^[2] - ולא מהדרינן. ^[3]

וסבר רבי יוסי טבילה בזמנה מצוה? והתניא ^[4]: 'הזב והזבה המצורע והמצורעת בועל נדה וטמא מת - טבילתן ביום ^[5]; נדה ויולדת - טבילתן בלילה ^[6]; בעל קרי ^[7] טובל והולך כל היום כולו ^[8]; רבי יוסי אומר: מן המנחה ולמעלה ^[9] - אינו צריך לטבול ^[10]!'!?

ההיא - רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: דייה טבילה באחרונה ^[11].

משנה:

נכרי שבא לכבות ^[12] - אין אומרים לו "כבה" ו"אל תכבה" ^[13], מפני שאין שביתתו ^[14] עליהן ^[15]; אבל קטן שבא לכבות - אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן.

גמרא:

אמר רבי אמי: בדליקה התירו לומר "כל המכבה אינו מפסיד".

נימא מסייע ליה: 'נכרי שבא לכבות - אין אומרים לו "כבה" ו"אל תכבה" - מפני שאין שביתתו עליהן'; "כבה" הוא דלא אמרינן ליה ^[16], הא "כל המכבה אינו מפסיד" - אמרינן ליה ^[17]!

אימא סיפא: "אל תכבה" לא אמרינן ליה ^[18], ^[19] ו"כל המכבה אינו מפסיד" נמי לא אמרינן ליה ^[20]!?

אלא מהא ליכא למשמע מינה ^[21].

תנו רבנן: 'מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי גיסטרא ^[22] של ציפורי לכבות, מפני שאפוטרופוס של מלך היה ^[23], ולא הניחן מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו.

לערב שיגר לכל אחד מהן שתי סלעין, ולאפרכוס שבהן חמשים, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: לא היה צריך לכך, שהרי שנינו: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו "כבה" ו"אל תכבה".

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן:

שמעת מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו ^[24]!

אמר רבי יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו ^[25].

דכוותה גבי נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל, מי שרי?

נכרי לדעתיה דנפשיה עביד ^[26].

משנה:

כופין קערה ^[27] על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ^[28], ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך.

אמר רבי יהודה: מעשה בא ^[29] לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני לו מחטאת ^[30].

גמרא:

רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי אבין דמן נשיקיא, לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא

עמוד ב

אייתו להו פורייתא ^[31], לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה ^[32]. אשכחיה מתני ליה לבריה: ועל צואה של קטן מפני קטן' ^[33]; אמר ליה ^[34]: אבין שטיא מתני שטותא לבניה: והלא היא עצמה מוכנת לכלבים ^[35]! וכי תימא דלא חזיא ליה מאתמול ^[36] - והתניא [תוספתא ביצה פ"ד מ"ח [ליברמן]]: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ^[37]' ^[38]

^[39] ואלא היכי אתנייה?

אימא: 'על צואה של תרנגולים ^[40] מפני קטן ^[41]'. -

ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי ^[42]? וכי תימא: 'גרף של רעי אגב מנא - אִין, איהו גופיה – לא ^[43]', והא ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי ^[44] דרב אשי, ואמר להו: "נקוטו בצוציתיה ^[45] ואפקוה" ^[46]!

^[47] באשפה ^[48].

וקטן באשפה מאי בעי ליה ^[49]?

^[50] בחצר ^[51].

^[52] חצר נמי, גרף של רעי הוא!

^[53] באשפה שבחצר.

ועל עקרב שלא תישך:

אמר רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין ^[54] נהרגין בשבת. ^[55]

מתיב רב יוסף: חמשה נהרגין בשבת ^[56], ואלו הן: זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום; מני? אילימא רבי יהודה - הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ^[57]! אלא לאו רבי שמעון, והני הוא דשרי, אחריני - לא!?

אמר רבי ירמיה: ומאן נימא לן דהא מתרצתא היא, דילמא משבשתא היא? ^[58]

אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה ^[59] ואותיבנא לה ^[60], ואנא מתריצנא לה ^[61]: ^[62] - ברצו אחריו ^[63] ודברי הכל ^[64].

תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: 'ההורג נחשים ועקרבים בשבת - אין רוח חסידים נוחה הימנו' ^[65].

אמר לו ^[66]: ואותן חסידים ^[67] - אין רוח חכמים נוחה מהם ^[68].

ופליגא דרב הונא, דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא, אמר ליה: שלימתינהו לכולהו ^[69]? ^[70]

תנו רבנן: 'נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרגן - בידוע שנזדמנו לו להורגן ^[71], לא הרגן - בידוע שנזדמנו להורגו ^[72], ^[73] ונעשה לו נס מן השמים.'

אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ^[74]: בנישופין בו ^[75].

אמר רבי אבא בר כהנא: פעם אחת נפל אחד בבית המדרש, ועמד ניותי אחד ^[76] והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו.

איבעיא להו: פגע בו כיוצא בו - דשפיר עביד ^[77], או לא ^[78]?

תא שמע: דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו יתבי אקילעא דבי רבי ינאי, נפק מילתא מבינייהו, בעו מיניה מרבי ינאי: מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת?

אמר להו: צירעה אני הורג ^[79], נחש ועקרב לא כל שכן? ^[80]!

דילמא לפי תומו ^[81], דאמר רב יהודה: רוק - דורסו לפי תומו ^[82], ואמר רב ששת: נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא: עקרב - דורסו לפי תומו.

אבא בר מרתא - דהוא אבא בר מניומי - הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי, אייתיוהו, קא מצערי ליה, הוה שדי רוקא ^[83], אמר להו ריש גלותא: אייתו מאנא סחיפו עלויה.

אמר להו: לא צריכיתו, הכי אמר רב יהודה: רוק דורסו לפי תומו.

אמר להו: צורבא מרבנן הוא, שבקוהו.

אמר רבי אבא בר כהנא אמר רבי חנינא: פמוטות ^[84] של בית רבי - מותר לטלטלן בשבת.

אמר לו רבי זירא: בניטלין בידו אחת, או בשתי ידים?

הערות

^ ואי לא משכח גמי האידנא - לישתהי עד למחר
^ דכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כג יב)
^ ולמאן דאמר לאו מצוה - קרא עצה טובה קא משמע לן: כדי שיעריב שמשו ביום לאחר טבילה, שאם ימתין לטבול עד הלילה - לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת!
^ ברייתא זו אצל יום הכיפורים שנויה, בתוספתא דיומא (פרק רביעי)
^ משהאיר המזרח ביום השביעי שלהם; וטעמא בפרק שני דמגילה (כ,א) מקרא דביום השביעי - מקצת שביעי ספירה, ואם חל שביעי שלהם ביום הכיפורים - טובלין כדרכן לאכול תרומה לערב
^ נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יום הכיפורים, אם חל שביעי שלהם בערב יום הכיפורים, שאינה יכולה לטבול ביום שביעי, דכתיב בה (ויקרא טו יט) תהיה בנדתה - בהוייתה תהא כל שביעי (פסחים צ ב)
^ שצריך טבילה לדברי תורה מדברי סופרים, ואפילו אין אוכל טהרות לבו ביום
^ ואף על פי שראה קרי מן המנחה ולמעלה, לאחר שהתפלל תפלת המנחה, שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול לתפלת ערבית - אפילו הכי טובל ביום כיפור מבעוד יום, אף על פי שאסור ברחיצת הרשות, דטבילה בזמנה מצוה
^ אם ראה קרי לאחר שהתפלל תפלת מנחה, שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול, ויתפלל תפלת ערבית, ותפלת נעילה נמי סבירא ליה שיכול להתפלל בלילה כרב, דאמר (יומא פז ב): תפלת נעילה פוטרת של ערבית
^ ביום משום זמן טבילה, דלאו מצוה לטבילה בזמנה
^ במסכת נדה 'בפרק המפלת' גבי אשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מתי ילדה, דמצרכינן לה שלשים וחמש טבילות לספק ארבע טבילות שעליה: טבילת זכר לשבעה, או טבילת נקבה לשבועיים ובלילה, או שמא יולדת זכר בזוב וצריכה אף טבילת זבה ביום שבעה לספורים שלה, או יולדת נקבה בזוב היתה; ומשום דלא ידעינן מתי ילדה ואימתי מטי זמן טבילה דידה- מצרכינן לה טבילה כל לילה וכל יום שיש לספוקי בזמן טבילתה, ופליג רבי יוסי ברבי יהודה עלה, ואמר: דייה לטבילה שתהא באחרונה - לסוף ספורים של נקבה, דהיינו לסוף שלש שבועים: שאם ילדה נקבה בזוב -הטמאה שבועיים ללידתה ושבעה נקיים בשביל הזיבה, ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה
^ רבנן גזור על אמירה לנכרי משום שבות
^ אין צריך למחות בידו, אלא יניחנו ויכבה
^ של נכרי
^ דישראל אינו מוזהר על שביתתו של נכרי שאינו עבדו
^ שעושהו שלוחו ממש
^ ונכרי מדעתיה דידיה עביד - שריא
^ שאינו צריך למחות בידו
^ ומיהו
^ גילוי דעתא דלא יפסיד בדבר - נמי לא משתרי, דאי גילוי דעתא שרי - למה ליה למיתני סיפא 'אין צריך למחות'
^ דודאי מתניתין לאו כולה דוקא, אלא חדא מינייהו דוקא, או רישא או סיפא, ותנא אידך אטו ההיא, ולא ידעינן הי מינייהו דוקא דנגמר מיניה
^ שלטון
^ ממונה על ממונו
^ ותקשי לרבי יוחנן דאמר ביבמות (קיד,א) לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה [שנפלו להם] מפתחות של בית המדרש ברשות הרבים בשבת: "דבר טליא וטליתא ליטיילי התם, דאי משכחי להו מייתי להו" [הבא שמה ילד קטן או ילדה קטנה, וימצאו אותם ויביאו לכם]
^ בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו, ועושה בשבילו
^ ואפילו יודע שנוח לו לישראל - הוא להנאת עצמו מתכוין, שיודע שלא יפסיד
^ של חרס
^ ובלבד שלא יכבה; ואף על פי שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת - הא אותבינן מינה (שבת מג א) לרבי יצחק דאמר: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ושנייה: בצריך למקומו
^ כפיית כלי על עקרב
^ כיון דלא היה עקרב רץ אחריו, איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו, וחוששני לומר חייב חטאת הוא
^ מטות לישב עליהן
^ והושיבוהו לארץ
^ שלא יטפח בו ויתלכלך
^ רב חנן, שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לרבי אבין
^ ולמה לי לכפות כלי? יפנוה משם, שהרי ראויה לטלטל
^ שהיום נולדה
^ משום דמידי דנייד הוא, ולא קני שביתה, ואף על פי שבא מחוץ לתחום - כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך
^ מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואף על גב דמאתמול לא הוי הני קמן: כיון דאורחייהו בהכי - דעתיה עלייהו; הכי נמי: כיון דאורחיה דקטן בהכי - דעתיה עליה, דלכי תיתי - יאכילנה לכלבים
^ אמר לו רבי אבין:
^ דלא חזיא לכלבים
^ ושל קטן דקתני מתניתין - שמטפח בה קטן קאמר, ובשביל הקטן אמר כופין
^ דמאיס, ולפנייה, דהא קיימא לן במסכת ביצה: גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה
^ הא דקיימא לן 'מותר להוציאו' - משום דרמי במנא, דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך, ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי, אבל בפני עצמו לא, והכא - לאו במנא רמי
^ בבשמים
^ בזנבו
^ אלמא: בלאו מנא נמי מטלטלי ליה
^ ומשני:
^ דלא רמי קמייהו, ולא גרף של רעי הוא
^ סתם אשפה ברשות הרבים הוא, ומאי בעי קטן התם, דקא מיכסי ליה בשביל קטן
^ ומשני:
^ דשכיח קטן התם
^ קא סלקא דעתך בחצר דלאו אשפה, וקפריך:
^ ומשני:
^ ההורגין
^ וקא סלקא דעתך אפילו אין רצין אחריו, ומשום דסבירא ליה כרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא, והכא לא גזור.
^ אפילו אין רצין אחריו, משום דסבירא ליה דסתמן הורגין הן
^ והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו, דליכא פקוח נפש
^ דרב יוסף - הוא מתני ליה, כדלקמן, ולא בדבי רבי חייא ורבי אושעיא מיתנייא, וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דרבי חייא ורבי אושעיא - איכא לספוקי במשבשתא, ולא מותבינן מינה.
^ במתניתא דידי
^ בבי מדרשא אדרבי יהושע בן לוי
^ דלא תיקשי
^ כי אמר רבי יהושע בן לוי 'כל המזיקין נהרגין'
^ דפקוח נפש הוא
^ ואפילו לרבי יהודה, והא דחמשה נהרגין - כשאין רצין אחריו, ורבי שמעון
^ דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו, שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה; נוחה = עריבה: אין מתרצין במעשיו
^ רבא לתנא
^ השונאין אותו על כך
^ אין רוח חכמים עריבה עמהם, להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו, דשפיר עביד, דאי לא מזיקין השתא - סופן להזיק בשעת כעסן
^ הרגת את כולן? כלומר: מה אהני בהא? אכתי טובא איכא!
^ אלמא: לאו שפיר עבד, והא דרבא פליג אדאבוה.
^ לכך באו לידו, שזימן לו המקום לאבדן, לפי שהיו עתידות להזיק, וגלגלו זכות על ידי זכאי
^ והראה לו הקדוש ברוך הוא שחטא
^ אלא
^ בכהאי גוונא קתני בידוע שנזדמנו להורגו
^ כך דרך הנחש, עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס
^ 'ניותי' - על שם מקומו, וישראל היה
^ ו'כיוצא בו' דקאמר - לאו לגנאי הוא, אלא הנחש רודף, ונעשה זה כיוצא בו
^ ו'כיוצא בו' דקאמר - לגנאי הוא
^ בשבת, לכלות מזיקין, ואף על פי שאינה מועדת כאלו
^ אלמא שפיר עביד
^ לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא, אלא כשהוא הולך לתומו, ונחש או עקרב בפניו - אין צריך לישמט ממנו, אלא דורכו והולך, ואם מת בדריכתו - ימות, הואיל ולא נתכוין, דדבר שאין מתכוין לרבי יהודה מדרבנן הוא, ולענין מזיקין לא גזור
^ שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות, דאף על גב דממילא ממרח הוא, כי לא מיכוין - שרי, משום מאיסותא
^ היה רוק מוטל לפניהם, ושבת היתה
^ מנורות, ולא של חוליות היו

[1] ואי לא משכח גמי האידנא - לישתהי עד למחר

[2] דכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כג יב)

[3] ולמאן דאמר לאו מצוה - קרא עצה טובה קא משמע לן: כדי שיעריב שמשו ביום לאחר טבילה, שאם ימתין לטבול עד הלילה - לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת!

[4] ברייתא זו אצל יום הכיפורים שנויה, בתוספתא דיומא (פרק רביעי)

[5] משהאיר המזרח ביום השביעי שלהם; וטעמא בפרק שני דמגילה (כ,א) מקרא דביום השביעי - מקצת שביעי ספירה, ואם חל שביעי שלהם ביום הכיפורים - טובלין כדרכן לאכול תרומה לערב

[6] נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יום הכיפורים, אם חל שביעי שלהם בערב יום הכיפורים, שאינה יכולה לטבול ביום שביעי, דכתיב בה (ויקרא טו יט) תהיה בנדתה - בהוייתה תהא כל שביעי (פסחים צ ב)

[7] שצריך טבילה לדברי תורה מדברי סופרים, ואפילו אין אוכל טהרות לבו ביום

[8] ואף על פי שראה קרי מן המנחה ולמעלה, לאחר שהתפלל תפלת המנחה, שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול לתפלת ערבית - אפילו הכי טובל ביום כיפור מבעוד יום, אף על פי שאסור ברחיצת הרשות, דטבילה בזמנה מצוה

[9] אם ראה קרי לאחר שהתפלל תפלת מנחה, שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול, ויתפלל תפלת ערבית, ותפלת נעילה נמי סבירא ליה שיכול להתפלל בלילה כרב, דאמר (יומא פז ב): תפלת נעילה פוטרת של ערבית

[10] ביום משום זמן טבילה, דלאו מצוה לטבילה בזמנה

[11] במסכת נדה 'בפרק המפלת' גבי אשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מתי ילדה, דמצרכינן לה שלשים וחמש טבילות לספק ארבע טבילות שעליה: טבילת זכר לשבעה, או טבילת נקבה לשבועיים ובלילה, או שמא יולדת זכר בזוב וצריכה אף טבילת זבה ביום שבעה לספורים שלה, או יולדת נקבה בזוב היתה; ומשום דלא ידעינן מתי ילדה ואימתי מטי זמן טבילה דידה- מצרכינן לה טבילה כל לילה וכל יום שיש לספוקי בזמן טבילתה, ופליג רבי יוסי ברבי יהודה עלה, ואמר: דייה לטבילה שתהא באחרונה - לסוף ספורים של נקבה, דהיינו לסוף שלש שבועים: שאם ילדה נקבה בזוב -הטמאה שבועיים ללידתה ושבעה נקיים בשביל הזיבה, ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה

[12] רבנן גזור על אמירה לנכרי משום שבות

[13] אין צריך למחות בידו, אלא יניחנו ויכבה

[14] של נכרי

[15] דישראל אינו מוזהר על שביתתו של נכרי שאינו עבדו

[16] שעושהו שלוחו ממש

[17] ונכרי מדעתיה דידיה עביד - שריא

[18] שאינו צריך למחות בידו

[19] ומיהו

[20] גילוי דעתא דלא יפסיד בדבר - נמי לא משתרי, דאי גילוי דעתא שרי - למה ליה למיתני סיפא 'אין צריך למחות'

[21] דודאי מתניתין לאו כולה דוקא, אלא חדא מינייהו דוקא, או רישא או סיפא, ותנא אידך אטו ההיא, ולא ידעינן הי מינייהו דוקא דנגמר מיניה

[22] שלטון

[23] ממונה על ממונו

[24] ותקשי לרבי יוחנן דאמר ביבמות (קיד,א) לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה [שנפלו להם] מפתחות של בית המדרש ברשות הרבים בשבת: "דבר טליא וטליתא ליטיילי התם, דאי משכחי להו מייתי להו" [הבא שמה ילד קטן או ילדה קטנה, וימצאו אותם ויביאו לכם]

[25] בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו, ועושה בשבילו

[26] ואפילו יודע שנוח לו לישראל - הוא להנאת עצמו מתכוין, שיודע שלא יפסיד

[27] של חרס

[28] ובלבד שלא יכבה; ואף על פי שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת - הא אותבינן מינה (שבת מג א) לרבי יצחק דאמר: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ושנייה: בצריך למקומו

[29] כפיית כלי על עקרב

[30] כיון דלא היה עקרב רץ אחריו, איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו, וחוששני לומר חייב חטאת הוא

[31] מטות לישב עליהן

[32] והושיבוהו לארץ

[33] שלא יטפח בו ויתלכלך

[34] רב חנן, שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לרבי אבין

[35] ולמה לי לכפות כלי? יפנוה משם, שהרי ראויה לטלטל

[36] שהיום נולדה

[37] משום דמידי דנייד הוא, ולא קני שביתה, ואף על פי שבא מחוץ לתחום - כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך

[38] מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואף על גב דמאתמול לא הוי הני קמן: כיון דאורחייהו בהכי - דעתיה עלייהו; הכי נמי: כיון דאורחיה דקטן בהכי - דעתיה עליה, דלכי תיתי - יאכילנה לכלבים

[39] אמר לו רבי אבין:

[40] דלא חזיא לכלבים

[41] ושל קטן דקתני מתניתין - שמטפח בה קטן קאמר, ובשביל הקטן אמר כופין

[42] דמאיס, ולפנייה, דהא קיימא לן במסכת ביצה: גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה

[43] הא דקיימא לן 'מותר להוציאו' - משום דרמי במנא, דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך, ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי, אבל בפני עצמו לא, והכא - לאו במנא רמי

[44] בבשמים

[45] בזנבו

[46] אלמא: בלאו מנא נמי מטלטלי ליה

[47] ומשני:

[48] דלא רמי קמייהו, ולא גרף של רעי הוא

[49] סתם אשפה ברשות הרבים הוא, ומאי בעי קטן התם, דקא מיכסי ליה בשביל קטן

[50] ומשני:

[51] דשכיח קטן התם

[52] קא סלקא דעתך בחצר דלאו אשפה, וקפריך:

[53] ומשני:

[54] ההורגין

[55] וקא סלקא דעתך אפילו אין רצין אחריו, ומשום דסבירא ליה כרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא, והכא לא גזור.

[56] אפילו אין רצין אחריו, משום דסבירא ליה דסתמן הורגין הן

[57] והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו, דליכא פקוח נפש

[58] דרב יוסף - הוא מתני ליה, כדלקמן, ולא בדבי רבי חייא ורבי אושעיא מיתנייא, וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דרבי חייא ורבי אושעיא - איכא לספוקי במשבשתא, ולא מותבינן מינה.

[59] במתניתא דידי

[60] בבי מדרשא אדרבי יהושע בן לוי

[61] דלא תיקשי

[62] כי אמר רבי יהושע בן לוי 'כל המזיקין נהרגין'

[63] דפקוח נפש הוא

[64] ואפילו לרבי יהודה, והא דחמשה נהרגין - כשאין רצין אחריו, ורבי שמעון

[65] דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו, שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה; נוחה = עריבה: אין מתרצין במעשיו

[66] רבא לתנא

[67] השונאין אותו על כך

[68] אין רוח חכמים עריבה עמהם, להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו, דשפיר עביד, דאי לא מזיקין השתא - סופן להזיק בשעת כעסן

[69] הרגת את כולן? כלומר: מה אהני בהא? אכתי טובא איכא!

[70] אלמא: לאו שפיר עבד, והא דרבא פליג אדאבוה.

[71] לכך באו לידו, שזימן לו המקום לאבדן, לפי שהיו עתידות להזיק, וגלגלו זכות על ידי זכאי

[72] והראה לו הקדוש ברוך הוא שחטא

[73] אלא

[74] בכהאי גוונא קתני בידוע שנזדמנו להורגו

[75] כך דרך הנחש, עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס

[76] 'ניותי' - על שם מקומו, וישראל היה

[77] ו'כיוצא בו' דקאמר - לאו לגנאי הוא, אלא הנחש רודף, ונעשה זה כיוצא בו

[78] ו'כיוצא בו' דקאמר - לגנאי הוא

[79] בשבת, לכלות מזיקין, ואף על פי שאינה מועדת כאלו

[80] אלמא שפיר עביד

[81] לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא, אלא כשהוא הולך לתומו, ונחש או עקרב בפניו - אין צריך לישמט ממנו, אלא דורכו והולך, ואם מת בדריכתו - ימות, הואיל ולא נתכוין, דדבר שאין מתכוין לרבי יהודה מדרבנן הוא, ולענין מזיקין לא גזור

[82] שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות, דאף על גב דממילא ממרח הוא, כי לא מיכוין - שרי, משום מאיסותא

[83] היה רוק מוטל לפניהם, ושבת היתה

[84] מנורות, ולא של חוליות היו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]