ביאור:בבלי שבת דף יג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מיתיבי: רבן שמעון בן גמליאל אומר: התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיותיהם וקורין לאור הנר!?
אי בעית אימא: ראשי פרשיותיו, ואי בעית אימא: שאני תינוקות, הואיל ואימת רבן עליהן לא אתי לאצלויי [1].
כיוצא בו לא יאכל הזב [עם הזבה מפני הרגל עבירה]:
תניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה [2] טהרה בישראל: שלא שנינו 'לא יאכל הטהור עם הטמאה' [3], אלא 'לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה'; כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא ירגילנו אצלו'.
וכי מרגילו אצלו מאי הוי?
אלא אימא 'שמא יאכילנו דברים טמאין'.
אטו זב פרוש - לאו דברים טמאין אכיל [4]?
אמר אביי: גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין.
ורבא אמר: רוב עמי הארץ מעשרין הן [5], אלא שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאין בימי טהרתו.
איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו [6]?
אמר רב יוסף: תא שמע [חולין פ"ח מ"א]: 'העוף עולה עם הגבינה על השלחן [7] ואינו נאכל [8] - דברי בית שמאי; בית הלל אומר: לא עולה ולא נאכל' [9]!?
שאני התם, דליכא דיעות [10]; הכי נמי מסתברא, דהיכא דאיכא דיעות שאני, דקתני סיפא [חולין פ"ח מ"ב]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד, זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, ואין חוששין!
ולאו אתמר עלה 'אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה [11], אבל מכירין זה את זה אסורים', והכא [12] נמי מכירין זה את זה נינהו [13]?
הכי? השתא: התם [בשני אכסנאים אוכלים על שולחן אחד] דיעות איכא, שינוי ליכא [14]; הכא איכא דיעות ואיכא שינוי [15]!
איכא דאמרי: תא שמע: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואתמר עלה: אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה – אסור, והני נמי מכירין זה את זה נינהו!
התם דיעות איכא, שינוי ליכא; הכא איכא דיעות ואיכא שינוי.
תא שמע: לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה!
הכא נמי דיעות איכא, שינוי ליכא.
תא שמע: '(יחזקאל יח ו) אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב [16] - מקיש אשה נדה לאשת רעהו: מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור [17] - אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור!
שמע מינה.
ופליגא [18]דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד [19], שנאמר (ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה [אני ה’].
עולא, כי הוי אתי מבי רב - הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו - ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום 'לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב'.
תני דבי אליהו [אבות דברי נתן פ"ב מ"ב]: 'מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם: כתיב בתורה (דברים ל כ) [לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקלו ולדבקה בו] כי הוא חייך ואורך ימיך [לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם]; בעלי, ששנה הרבה וקרא הרבה
ושימש תלמידי חכמים הרבה [20] - מפני מה מת בחצי ימיו?
ולא היה אדם מחזירה דבר.
פעם אחת נתארחתי אצלה, והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה: בתי! בימי נדותך [21] מה הוא אצלך?
אמרה לי: חס ושלום! אפילו באצבע קטנה לא נגע [בי]!
בימי לבוניך [22] מהו אצלך?
אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר!
ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה: שהרי אמרה תורה (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב [לגלות ערותה] [23].'
- תוספות ד"ה בימי לבוניך מהו אצלך.
- לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון, דהא אמר רבי עקיבא בפרק 'במה אשה יוצאה' (לקמן דף סד:) הרי היא בנדתה עד שתבא במים! אלא לפי שידע אליהו שכך היה המעשה.
- ור"ח ורש"י פירשו בפרק 'אף על פי' [24] גבי שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא - היינו בימי ליבונה אין נראה כדפירשתי;
- ור"ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות: אחת לסוף שבעה לראייתה, שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה, ואחת לסוף ימי ליבון; לכך היה מיקל אותו האיש;
- ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נדותה;
- ונראה לר"י שיש סמך מסדר אליהו, דקתני: אמר לה "שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך"?
- ומיהו התם מסיים 'ונגע ביך באצבע הקטנה'; ומפרק 'אף על פי' [25] דאמר אביי מנח' ליה אפומיה דכובא, ורבא מנח' ליה אבי סדיא אין ראיה: כי שמא דוקא במזיגת הכוס, שיש חיבה יותר, כדאמר התם; אבל שאר דברים – לא; ומהכא, דקאמר 'אכל עמי ושתה עמי' יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה.
כי אתא רב דימי – אמר: מטה חדא הואי [26].
במערבא אמרי: אמר רב יצחק בר יוסף: סינר [27] מפסיק בינו לבינה.
משנה:
ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, שעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל [28], וי"ח דברים גזרו בו ביום.
גמרא:
אמר ליה אביי לרב יוסף: 'אלו' תנן? או 'ואלו' תנן?: 'ואלו' תנן,' הני דאמרן, או 'אלו' תנן, דבעינן למימר קמן? [29]
תא שמע: אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר, ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון - שמע מינה 'ואלו תנן' [30]!
שמע מינה.
תנו רבנן: 'מי כתב מגילת תענית [31]?
אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות [32].
אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין [33]!
דבר אחר: אין שוטה נפגע [34];
דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל.'
איני! והאמר רב יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר (איוב יד כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל!?
אימא אין בשר המת שבחי [35] מרגיש באיזמל [36].
אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא - נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה [37]; מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן [38] וישב בעלייה ודרשן [39].
ושמנה עשר דבר גזרו:
מאי נינהו שמנה עשר דבר?
דתנן [זבים פ"ה מ"יב]: אלו פוסלין את התרומה: האוכל אוכל ראשון [40] [1], והאוכל אוכל שני [2], והשותה משקין טמאין [3], והבא ראשו ורובו במים שאובין [41] [4], וטהור [42] שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין [5], והספר [43] [6], והידים [44] [7], והטבול יום [8] [45], והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין [9,10] [46]' [יתר הגזירות מי"ח דבר - בהמשך הגמרא מדף טז,ב ואילך, כאשר הגמרא שואלת 'ואידך’].
- תוספות ד"ה וטהור שנפלו על ראשו כו'. וא"ת מ"ש דבטהור לא גזרו כ"א בנפל ולא גזרו נמי בביאה כמו בטבול יום?
- ונראה לר"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה, כמו שרגילים להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים, כדאמר בסמוך: 'והיו נותנים עליהם ג' לוגים מים שאובים'.
מאן תנא [47] האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני מפסל פסלי [48], טמויי
הערות
עריכה- ^ אין פושטין יד לשום דבר, ואפילו בחול, אלא על פי רבן
- ^ גברה, כמו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כח יד)
- ^ מפני הערוה, לפי שלא הוצרכו לכך: שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו, ולא היו אוכלין עם נשותיהן טמאות
- ^ והלא כל מגעו טמא
- ^ ולא גזרינן גזירה לגזירה
- ^ שתישן עם בעלה במטה, כגון שהוא טמא, דליכא למיחש משום טהרה; או בזמן הזה שאין בו טהרה, מי חיישינן להרגל עבירה? או דילמא כיון דאיכא היכרא - מדכר דכירי
- ^ על השולחן שאוכל עליו מותר להניח בשר העוף אצל הגבינה, דקסברי בית שמאי: בשר עוף בחלב - לאו דאורייתא, ולא גזרינן העלאה אטו אכילה
- ^ עמו
- '^ וב"ה אומרים כו' - שמע מינה דאסור
- ^ שני בני אדם שיזכירו זה לזה, והוא הדין נמי דמצי לשנויי דליכא שינוי להיכרא; ומיהו דעדיפא נקט: דאפילו דיעות ליכא
- ^ דלא אתי חד למשקל מדחבריה ומיכל
- ^ ואשה ובעלה
- ^ ושמע מינה דאסור
- ^ שאוכלין בדרך אכילה
- ^ שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב (שמות כא י) שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: 'שאר - זה קירוב בשר': שאם אמר "אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו" - יוציא ויתן כתובה [במסכת כתובות (פ"ד דף מח.)]
- ^ אל ההרים לא אכל - בפרק 'אלו הן הנשרפין' [בסנהדרין (דף פא.)] מפרש ליה: שלא נתפרנס בזכות אבות, שלא הוצרך לכך לפי שהוא צדיק
- ^ דאסור לן יחוד מן התורה, בקִדוּשין (פ"ד דף פ.) מ'אחיך בן אמך' (דברים יג ז)
- ^ דרב יוסף דפשט מדרשה דהאי קרא לאיסור א
- ^ תשמיש ממש, ושאר קורבה - ואפילו קירוב בשר – מדרבנן, והיא בבגדה - אפילו מדרבנן ליכא למגזר
- ^ להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד
- ^ כל שבעה של ראייה ראשונה
- ^ כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה, וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה
- ^ בנדת טומאתה - ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה, דמרבינן מתהיה בנדתה (ויקרא טו יט) - בהוייתה תהא עד שתבא במים - בתורת כהנים [ספרא מצורע פרק זבים פרשה ד מ"ה]
- ^ כתובות דף סא. ושם
- ^ שם
- ^ רחבה, ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי
- ^ פורציינ"ט [חגורה] שהיא חוגרת בו, ומגיע ממתנים ולמטה
- ^ באו למנין ונמצאו של בית שמאי מרובין
- ^ 'ואלו' קאי אדלעיל: לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר - ואלו מן ההלכות כו'? או דילמא 'אלו' תנן, וקאי לקמן, א'אין שורין דיו'?
- ^ דאתרתי קמייתי קאי, אבל אינך - לאו משמונה עשר דבר נינהו; ולקמן בגמרא מפרש להו
- ^ לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין, דאסור לכתבם, וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית! לכך נקרא 'מגלה': שכתוב במגלת ספר
- '^ שנגאלין מהן, והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה, וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב, כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון כו'
- ^ לפי שהן תדירות! לשון אחר אין אנו מספיקין מלעשות יום טוב בכל יום
- ^ אין פגע רע בא עליו, כלומר: אינו מכיר בפגעיו - כך כמה נסים באים לנו ואין אנו מכירין בהן
- ^ הגדל באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה
- ^ כשחותכין אותו
- ^ כגון נבילה וטרפה...[מן העוף ומן הבהמה] לא יאכלו הכהנים - הא ישראל אוכלים!? וכגון (יחזקאל מה ב) וכן תעשה בשבעה בחודש היכן נרמז קרבן זה בתורה
- ^ למאור ולמזונות
- ^ כדדרשינן להני קראי במנחות (דף מה,א) דמשום דאשתרי מליקה בחטאת העוף גבייהו - הוצרך להזהירם על מליקת חולין שהיא נבילה
- ^ מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור, אבל נבלת בהמה – לא, כדאמר במסכת נדה (פ"ה דמ"ב:) 'מי שאין לו טומאה אלא באכילתה, יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה' - וכל שכן אוכל ראשון שאינו אב הטומאה; אבל הן גזרו באותו היום, כדמפרש טעמא לקמן, בכולהו; ושיעורן לפסול את הגויה - בחצי פרס, בפרק 'יום הכפורים' (יומא פ:); והתם נמי אמר: הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא; ומצאתי בספר ערוך: משונה טומאה זו מטומאה דאורייתא, דסגי לה בטבילה לתרומה, דלא בעיא הערב שמש, דתניא בספרי: 'אין האוכל אוכלים טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב'
- ^ לאחר שטבל מטומאתו במים שאובין בו ביום
- ^ גמור
- ^ כל כתבי הקודש: תורה נביאים וכתובים - פוסלין תרומה במגען
- ^ סתמן, קודם נטילתן
- ^ ולקמן פריך: טבול יום מדאורייתא הוא!?
- ^ לקמן בעי לה
- ^ מי הוא האומר כן:
- ^ את התרומה ואותה תרומה לא תפסול אחרת שוב במגעה