ביאור:בבלי שבת דף פב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דלא מקנח לכו בחספא ולא קטיל לכו כינא אמנייכו ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה: אמר ליה רב הונא לרבה בריה מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה אמר ליה מאי איזיל לגביה דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא אמר לי מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא ולא ליטרח טפי דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה א"ל הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא כ"ש זיל לגביה היו לפניו צרור וחרס רב הונא אמר מקנח בצרור ואין מקנח בחרס ורב חסדא אמר מקנח בחרס ואין מקנח בצרור מיתיבי היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואין מקנח בצרור תיובתא דרב הונא תרגמא רפרם בר פפא קמיה דרב חסדא אליבא דרב הונא באוגני כלים:

דלא מקנחיתו בחספא - שאוכל לעשות לכם כשפים.

ולא קטיל לכו כינא אמנייכו - ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם.

ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה - אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים, אלא אתם מתירין האגודה תחילה, שמע מינה: כל הני קשה לכשפים.

מותיב לי במילי דעלמא - מושיבני לפניו בדברי חנם, שאינו תורה.

לא ליתיב בהדיא - במהרה ובחוזק, לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשא ויוצאת.

ולא ליטרח טפי - פדיימבר"א בלעז +ומשמעו - ללחוץ+.

מקנח בצרור - בשבת, אף על פי דלאו בר טלטול הוא בעלמא.

ואינו מקנח בחרס - משום סכנה.

מקנח בחרס - שיש תורת כלי עליה.

באוגני כלים - שהם חלקים, ואינן מקרעין את הבשר.

ואינו מקנח בעשבים - שהעשבים לחים, וחותכין את הבשר.

ורבותינו מפרשים: משום תלישה, ואיני יודע מהו, דאי בעשבים מחוברין - מי איכא מאן דשרי, וכמדומה אני דמוקמי לה במחוברין, ומקנח בהן בחיבורן.

ואינו מקנח בצרור - דלאו בר טלטול הוא, הלכך, מקנח בעשבים כשהן במחובר, ולא יזיזם, ומשום שימוש במחובר לא מיתסר, כדאמרינן בעירובין בפרק שלישי ^[1] דלא אסרו אלא באילן ובקנים עוזרדין, לפי שהן קשין.

שיניו נושרות - שיני הפה מכרכשא.

לחין - אין אור שולט בו.

רוח רעה - ריח הפה שהזבל מרקב במעיים, ויוצא ריח דרך פיו.

רוח זוהמא - כל גופו מסריח בזיעה מסרחת, שהריח נבלע בבשרו ובאבריו, והוה בו לזיעה מזוהמת.

ואינו יכול לפנות - שאין הנקב נפתח.

יסתלק לצדדין - כשבדק עצמו בזוית זו, יסתלק לזוית אחרת ויבדוק.

טייעא - ישמעאל.

הנכנס לסעודת קבע - וגנאי הוא לו אם יצטרך לעמוד מן הסעודה ולפנות.

עשרה פעמים - ימתין בין פעם לפעם, ויבדוק עצמו.

ואמרי לה ארבע פעמים של עשרה עשרה - דהכי עדיף טפי, שהילוך מרובה מוריד הזבל לנקביו.

משנה.

בין פצים לחברו - כשמסדרין פצימין ועמודין וקורות ועושין סואר של קורות על הארץ, ויש חלל בין זה לזה, סומכן מתחתיו שלא יתעקם.

זכר לדבר - דחרס חשיב בחתיית אור.

לחשוף - לדלות, וחבירו חשפי שובל (ישעיהו מז) - חשפי מים שעל הנתיבה, שתצטרכי לעבור הגשמים ושריעת נהרות.

מגבא - גומא, שמים נקבצין בתוכה.

גמרא.

מסתברא שיעורא דרבי יוסי נפיש ומקרא שיעורא דרבי מאיר נפיש - אתקפתא היא: כלומר, לפי דבריהם נראה שרבי מאיר מחמיר, דאמר לחתות בו אור ולא פירש שיעורא, וחרס פורתא חזי לחדא גחלת, ואילו לקבל רביעית מים - נפיש שיעורא, וכי מעיינת בקרא - לחשוף מים זוטר, דאי סלקא דעתך לחשוף מים נפיש - לייט לה שלא יותר בה אפילו כלי קטן, והדר אמר כלי גדול, וכי דרך המקללים כן?

אמר אביי מתניתין - דקאמר רבי מאיר לחתות אור - מיקידה גדולה קאמר, שאפילו גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול, מפני שהוא נכוה.

היו לפניו צרור ועשבים רב חסדא ורב המנונא חד אמר מקנח בצרור ואין מקנח בעשבים וחד אמר מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור מיתיבי המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו התחתונות נושרות לא קשיא הא בלחין הא ביבשין הנצרך לפנות ואינו נפנה רב חסדא ורבינא חד אמר רוח רעה שולטת בו וחד אמר רוח זוהמא שולטת בו תניא כמאן דאמר רוח זוהמא שולטת בו דתניא הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גב אפרו וזו היא תחלת רוח זוהמא הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות אמר רב חסדא יעמוד וישב יעמוד וישב רב חנן מנהרדעא אמר יסתלק לצדדין רב המנונא אמר ימשמש בצרור באותו מקום ורבנן אמרי יסיח דעתו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל שכן דכי מסח דעתיה לא מפני אמר ליה יסיח דעתו מדברים אחרים אמר רב ירמיה מדיפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דקם ויתיב וקם ויתיב עד דשפך כקדרה ת"ר הנכנס לסעודת קבע יהלך י' פעמים של ארבע [ארבע] אמות ואמרי לה ד' פעמים של עשר עשר אמות ונפנה ונכנס וישב במקומו:

משנה:

חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר כדי לחתות בו את האור רבי יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית אמר רבי מאיר אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ישעיהו ל) לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד אמר ליה רבי יוסי משם ראיה (ישעיהו ל) ולחשוף מים מגבא:

גמרא:

<איבעיא להו שיעורא דרבי מאיר נפיש או שיעורא דרבי יוסי נפיש> מסתברא שיעורא דרבי יוסי נפיש ומקרא שיעורא דרבי מאיר נפיש דאי סלקא דעתך שיעורא דרבי יוסי נפיש לייט לה במנא זוטרא והדר לייט לה במנא רבה אמר אביי [מתני' נמי] לחתות אש מיקידה גדולה:

רבי יוסי אומר משם ראיה:

שפיר קאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר ורבי מאיר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי דלא לישתכח ליה אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי לא לישתכח ליה:

שפיר קאמר רבי יוסי - דמדלייט לה בה, שמע מינה דחזי.

אפילו מידי דלא חשיב - כגון לחשוף מים, לא לישתכח בה ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור.

הדרן עלך המוציא יין

שבת פרק תשיעי אמר רבי עקיבא

משנה:

אמר רבי עקיבא: מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא ^[2] כנדה? – שנאמר: (ישעיהו ל כב) [וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך] תזרם כמו דוה צא תאמר לו ^[3]: מה נדה מטמאה במשא - אף עבודה זרה מטמאה במשא.

^[4]

גמרא:

תנן התם [עבודה זרה פ"ג מ"ו]: 'מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה ^[5] ונפל - אסור לבנותו ^[6]; כיצד יעשה? - כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה;

עמוד ב

היה שלו ושל עבודה זרה ^[7] - נידון מחצה על מחצה ^[8];

אבניו ועציו ועפריו מטמאים כשרץ, שנאמר (דברים ז כט) [ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו] שקץ תשקצנו [ותעב תתעבנו כי חרם הוא] ^[9];

רבי עקיבא אומר כנדה שנאמר (ישעיהו ל כב) [וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך] תזרם כמו דוה [צא תאמר לו]: מה נדה מטמאה במשא ^[10] - אף עבודה זרה מטמאה במשא.'

אמר רבה: 'תזרם' דאמר קרא = נכרינהו מינך כזר; 'צא תאמר לו', 'הכנס' אל תאמר לו;

ואמר רבה: במשא דכולי עלמא לא פליגי דמטמאה, דהא אתקש לנדה; כי פליגי באבן מסמא ^[11]: רבי עקיבא סבר כנדה: מה נדה מטמאה באבן מסמא - אף עבודה זרה מטמאה באבן מסמא, ורבנן סברי כשרץ: מה שרץ לא מטמא באבן מסמא - אף עבודה זרה לא מטמאה באבן מסמא.

ולרבי עקיבא למאי הלכתא איתקש לשרץ?

למשמשיו ^[12].

ולרבנן למאי הלכתא איתקש לנדה למשא ^[13]? ולוקשה רחמנא לנבלה ^[14]?

אִין, הכי נמי; אלא 'מה נדה אינה לאברין ^[15] - אף עבודה זרה אינה לאברין ^[16];

ואלא הא דבעי רב חמא בר גוריא ^[17]: 'עבודה זרה ישנה לאברין או אינה לאברין?' תיפשוט ליה מהא דלרבנן אינה לאברין!?

רב חמא בר גוריא - אליבא דרבי עקיבא בעי לה ^[18].

ורבי אלעזר אמר: באבן מסמא דכולי עלמא לא פליגי דלא מטמאה ^[19], כי פליגי במשא: רבי עקיבא סבר כנדה: מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא, ורבנן סברי כשרץ: מה שרץ לא מטמא במשא - אף עבודה זרה לא מטמאה במשא.

ורבי עקיבא, למאי הלכתא איתקש לשרץ?

למשמשיה ^[20];

ורבנן, למאי הלכתא איתקש לנדה?

מה נדה אינה לאברים אף עבודה זרה אינה לאברים;

הערות

^ לד, ב
^ אדם הנושאה
^ בעבודה זרה משתעי
^ משום דבעי למיתני בהדייהו 'מניין שמרחיצין את המילה?' - כייל להו להנך דדמיין לה.
^ גירסת רש"י: וכן כותלו סמוך לעבודה זרה: שהיה אותו כותל מחיצה אף לבית עבודה זרה
^ דקמהני לעבודה זרה
^ שהיה חצי מקום הכותל של עבודה זרה
^ המחצה שלו נחשבת בארבע אמות של כניסה, לפי שחייבוהו חכמים להרחיקו משלו ארבע אמות וליכנס כולו בתוך שלו
^ שקץ תשקצנו - לשון שקץ: כשרץ, שאינו מטמא במשא
^ אדם הנושאה, דאיתקש לזב: והדוה בנדתה והזב את זובו (ויקרא טו לג), וזב מטמא במשא, דכתיב (ויקרא טו י) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם וגו' - אף הזב במשמע 'אותם'
^ אבן ששמוה על גבי יתידות, וכלים תחתיה, כדכתיב (דניאל ו יח) והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא, ונדה או זב יושבין עליה; אף על פי שלא הכבידו על הכלים - טמאים הכלים, דכתיב כל אשר יהיה תחתיו (ויקרא טו י)
^ שאין הכלים המשמשין מטמאים לא במשא ולא באבן מסמא
^ אבל לא לאבן מסמא, דלהכי אהני היקשא דשרץ
^ דאית בה משא ולית בה אבן מסמא - והכי עדיף: דתו לא צריך לאקושה לשרץ למעוטי מאבן מסמא
^ אם נחתך אבר ממנה - מטמא במשא ובאהל משום תורת אבר מן החי, אבל לא משום תורת אבר מן הנדה, ונפקא מינה דלא מטמא באבן מסמא
^ כגון עבודה זרה של חוליות: אבר אבר ממנה אינו מטמא כלל משום עבודה זרה
^ לקמן שבת פג,ב
^ דאקשה לנדה [לאבן מסמא]: מי אמרינן להא נמי איתקש, או דילמא: לחומרא מקשינן, לקולא לא מקשינן?
^ דהא איתקש לשרץ, ובשרץ כתיב מגע, ולא כתיב משא
^ תירוצא היא

[1] לד, ב

[2] אדם הנושאה

[3] בעבודה זרה משתעי

[4] משום דבעי למיתני בהדייהו 'מניין שמרחיצין את המילה?' - כייל להו להנך דדמיין לה.

[5] גירסת רש"י: וכן כותלו סמוך לעבודה זרה: שהיה אותו כותל מחיצה אף לבית עבודה זרה

[6] דקמהני לעבודה זרה

[7] שהיה חצי מקום הכותל של עבודה זרה

[8] המחצה שלו נחשבת בארבע אמות של כניסה, לפי שחייבוהו חכמים להרחיקו משלו ארבע אמות וליכנס כולו בתוך שלו

[9] שקץ תשקצנו - לשון שקץ: כשרץ, שאינו מטמא במשא

[10] אדם הנושאה, דאיתקש לזב: והדוה בנדתה והזב את זובו (ויקרא טו לג), וזב מטמא במשא, דכתיב (ויקרא טו י) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם וגו' - אף הזב במשמע 'אותם'

[11] אבן ששמוה על גבי יתידות, וכלים תחתיה, כדכתיב (דניאל ו יח) והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא, ונדה או זב יושבין עליה; אף על פי שלא הכבידו על הכלים - טמאים הכלים, דכתיב כל אשר יהיה תחתיו (ויקרא טו י)

[12] שאין הכלים המשמשין מטמאים לא במשא ולא באבן מסמא

[13] אבל לא לאבן מסמא, דלהכי אהני היקשא דשרץ

[14] דאית בה משא ולית בה אבן מסמא - והכי עדיף: דתו לא צריך לאקושה לשרץ למעוטי מאבן מסמא

[15] אם נחתך אבר ממנה - מטמא במשא ובאהל משום תורת אבר מן החי, אבל לא משום תורת אבר מן הנדה, ונפקא מינה דלא מטמא באבן מסמא

[16] כגון עבודה זרה של חוליות: אבר אבר ממנה אינו מטמא כלל משום עבודה זרה

[17] לקמן שבת פג,ב

[18] דאקשה לנדה [לאבן מסמא]: מי אמרינן להא נמי איתקש, או דילמא: לחומרא מקשינן, לקולא לא מקשינן?

[19] דהא איתקש לשרץ, ובשרץ כתיב מגע, ולא כתיב משא

[20] תירוצא היא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]