ביאור:בבלי שבת דף יט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

כותח הבבלי וכל מיני כותח ^[1] - אסור למכור שלשים יום קודם הפסח ^[2].

תנו רבנן: 'נותנין מזונות לפני הכלב בחצר; נטלו ויצא - אין נזקקין לו;

כיוצא בו נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר; נטלו ויצא - אין נזקקין לו'

הא תו למה לי? היינו הך?

מהו דתימא 'האי ^[3] רמי עליה ^[4] והאי לא רמי עליה' - קא משמע לן.

תנו רבנן: 'לא ישכיר אדם כליו לנכרי ^[5] בערב שבת ^[6]; ברביעי ובחמישי מותר;

כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בערב שבת; ברביעי ובחמישי מותר;

אמרו עליו על רבי יוסי הכהן - ואמרי לה על רבי יוסי החסיד - שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם ^[7]'.

תוספות ד"ה לא ישכיר. אין לפרש משום שביתת כלים וכבית שמאי, דאם כן אפילו ברביעי ובחמישי נמי! אלא כבית הלל היא, דלית להו שביתת כלים, או בחלוק וטלית וכיוצא בהן איירי דלא שייך שביתת כלים, ואסור, לפי שנראה כנוטל שכר שבת אף על פי שמשכירו יחד חֹדש או שבוע, דאם משכירו ליום - אפילו ברביעי ובחמישי אסור, כדמשמע בסוף 'הזהב' ^[8] גבי שוכר פועלים לשמור פרה או תינוק, ודוקא לשוכרו דמיחזי כנוטל שכר שבת, אבל שאלה שריא.

תנו רבנן: 'אין משלחין איגרת ביד נכרי ערב שבת אלא אם כן קוצץ לו דמים ^[9];

בית שמאי אומרים: כדי שיגיע לביתו ^[10], ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ^[11]'.

^[12]

והלא קצץ ^[13]?

אמר רב ששת: הכי קאמר: ואם לא קצץ, בית שמאי אומרים: עד שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים: עד שיגיע לבית הסמוך לחומה.

תוספות ד"ה אלא אם כן קוצץ לו דמים. מתניתין נמי, ד'נותנים כלים לכובס ועורות לעבדן' איירי נמי בקוצץ, והא דפריך 'והלא קצץ' - לב"ה פריך.

והאמרת רישא 'אין משלחין ^[14]'?

לא קשיא: הא דקביע בי דואר במתא ^[15], והא דלא קביע בי דואר במתא ^[16].

תנו רבנן: 'אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת ^[17]; במה דברים אמורים? - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה שפיר דמי, ופוסק עמו ^[18] על מנת לשבות ואינו שובת - דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך; ומצור לצידן - אפילו בערב שבת מותר' ^[19].

תנו רבנן: 'אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו - אין מפסיקין; וכן היה שמאי אומר: (דברים כ כ) [רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אֹתו תשחית וכרתָ ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה] עד רדתה - אפילו בשבת [ספרי שופטים פסקה רד]’.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגין היו [בית אבא שהיו נותנין כלי לבן ^[20] לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת]:

תניא: אמר רבי צדוק: כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל: שהיו נותנין כלי לבן לכובס שלשה ימים קודם לשבת, וצבועים אפילו בערב שבת, ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין ^[21].

אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא ^[22]; אמר ליה: כמה בעית עילויה ^[23]?

אמר ליה: כדחיורא.

אמר ליה: כבר קדמוך רבנן ^[24].

אמר אביי: האי מאן דיהיב מנא לקצרא, במשחא ניתיב ליה ובמשחא נשקול מיניה ^[25]: דאי טפי – אפסדיה, דמתחיה; ואי בציר - אפסדיה דכווציה ^[26]!

ושוין אלו ואלו שטוענין [קורת בית הבד ועגולי הגת]:

מאי שנא כולהו דגזרו בהו בית שמאי, ומאי שנא קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו?

הנך, דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת גזרו בהו בית שמאי ערב שבת עם חשכה; קורות בית הבד ועיגולי הגת - דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת - לא גזרו.

מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא ^[27] שפיר דמי ^[28]?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: רבי ישמעאל היא, דתנן [עדויות פ"ב מ"ו]: 'השום, והבוסר ^[29], והמלילות ^[30] שרסקן מבעוד יום ^[31], רבי ישמעאל אומר: יגמור משתחשך ^[32], ורבי עקיבא אומר:

עמוד ב

לא יגמור ^[33]'.

ורבי אלעזר ^[34] אמר: רבי אלעזר היא ^[35], דתנן [שבת פ"כב מ"א]: 'חלות דבש ^[36] שריסקן ^[37] בערב שבת ויצאו מעצמן – אסור ^[38]; ורבי אלעזר מתיר.'

ורבי יוסי בר חנינא, מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר?

אמר לך: התם הוא דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל ^[39], הכא ^[40]מעיקרא אוכל והשתא משקה ^[41].

ורבי אלעזר אמר לך: הא שמעינן ליה לרבי אלעזר דאפילו זיתים וענבים נמי שרי, דהא כי אתא רב הושעיא, מנהרדעא אתא, ואייתי מתניתא בידיה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן – אסורין; רבי אלעזר ורבי שמעון מתירין;

ורבי יוסי בר חנינא?

^[42] ברייתא ^[43] לא שמיע ליה ^[44].

ורבי אלעזר, מאי טעמא לא אמר כרבי יוסי בר חנינא?

אמר לך: לאו איתמר עלה 'אמר רבא בר חנינא אמר רבי יוחנן: במחוסרין דיכה דכולי עלמא לא פליגי ^[45], כי פליגי במחוסרין שחיקה, והני נמי כמחוסרין דיכה דמו. ^[46]

הורה רבי יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל.

שמן של בדדין ^[47] ומחצלות של בדדין ^[48]: רב אסר ^[49] ושמואל שרי ^[50].

הני כרכי דזוזי ^[51] - רב אסר ושמואל שרי.

תוספות ד"ה שמן של בדדין. פ"ה המשתייר בזוית בית הבד, וקשה לר"י: דמה לו להזכיר כאן דין מוקצה? ועוד, דלמה יהיה השמן מוקצה?

ותירץ ר"י דקאי אדלעיל, דקאמר דאם טען בית הבד מבעוד יום והשמן זב והולכת כל השבת - רב אסר אותו שמן משום מוקצה, דהוי 'נולד' גמור, דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין השמשות לאכילה, אע"ג דע"מ כן הניחו וסמך על זה שיזוב כל השבת, כיון דאין משקין בעולם - האי סמיכה לאו מידי הוא, והוי 'נולד' גמור;

ולא דמי לקדרה חייתא, דשרי אע"ג דבין השמשות לא חזי לאכילה: דהתם, כיון דהבשר בעולם - מהני דע"מ כן מניחה; וכן מעיינות הנובעות: כבר הם בעולם! וכן צואת קטן שהיה כבר במעיו - מהני בהן סמיכה, ולא דמי לזיתים וענבים שריסקן מבעוד יום, וכן השום והבוסר שריסקן מבערב, דהתם חזו מבערב לאכילה, אבל הכא - דלא חזו בין השמשות לאכילה, והמשקה אינו בעולם - הרי 'נולד' גמור, ואסור לרב.

וא"ת בפ"ב (לקמן דף כט.), דאמר רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא, מאי לאו בפרסייתא, ולא קבלה? לא, בארמייתא וקבלה' והשתא היכי המ"ל דהוי פרסייתא - והא רב אסר נולד הכא!?

ויש לומר דהכי פירוש 'מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה' - משום דלא חשיבא ליה רב 'נולד', כיון דמעיקרא גרעין והשתא גרעין, אבל הכא - שמן הבלוע בזיתים - כל זמן שלא יצא הוי נולד גמור, ולא הוי משקה.

תוספות ד"ה ושמואל שרי. תימה: דבס"פ 'נוטל' (לקמן קמג.) אמרינן דשמואל היה מטלטל גרעיני פרסייתא אגב ריפתא, פירוש: בשולות כל צרכן שאין נשאר מן האוכל עליהם כלל, וכיון דשרי נולד כרבי שמעון - בלא ריפתא נמי לישתרי!?

ותירץ ר"ת: דשמואל מחמיר על עצמו היה, לפי שהיה אדם חשוב; וכן מוכח סוגיא התם: דאמר אביי 'אי לאו דאדם חשוב אנא'.

אמר רב נחמן: עז ^[52] לחלבה, ורחל ^[53] לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ותורי [ושוורים] דרידיא ^[54], ותמרי דעיסקא ^[55] - רב אסר ושמואל אמר מותר, וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ^[56].

ההוא תלמידא דאורי בחרתא ^[57] דארגיז ^[58] כרבי שמעון; שמתיה רב המנונא.

והא כרבי שמעון סבירא לן ^[59]?

באתריה דרב הוה, לא איבעי ליה למיעבד הכי.

הני תרי תלמידי, חד מציל ^[60] בחד מנא ^[61] וחד מציל בארבע וחמש מאני ^[62], וקמיפלגי בפלוגתא דרבה בר זבדא ורב הונא ^[63].

משנה:

אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום;

אין נותנין פת לתנור עם חשכה, ולא חררה על גבי גחלים ^[64] אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום ^[65];

רבי אלעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה ^[66];

משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה ^[67],

ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ^[68]. ^[69]

הערות

^ כותח הבבלי נותנין בו חמץ, כדאמרינן ב'אלו עוברין', ואינו עשוי לאכול יחד אלא לטבול בו, ואינו כלה עד זמן מרובה
^ משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח - חלה אזהרת פסח עליו
^ כלב
^ לזונו
^ לעשות בהן מלאכה
^ דנראה שמשכירו לו לצורך השבת
^ שלא יוליכנו בשבת
^ בבא מציעא דף נח.
^ דכיון דקוצץ לו דמים - בדידיה טרח
^ של מי שנשתלח לו
^ לחומת העיר שנשתלח שם
^ ובית שמאי לא מודו בקצץ: דאפילו בקצץ פליגי, דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה! אלא מילתא דבית הלל אשמעינן: דבדלא קוצץ - לא פליגי דאסור.
^ ואמאי אסרי בית הלל? הא אינהו שרו לעיל
^ אלא אם כן קצץ
^ שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות
^ משלחין בלא קוצץ בכדי שיגיע השליח, למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה; ורישא - דאין משלחין - בלא קוצץ כלל, דלא קביע במתא, ואם לא ימצאנו - יהא צריך לילך אחריו בשבת
^ מפליגין = מפרישין מן היבשה לים, וזהו לשון הפלגת ספינה: על שם שמפליג עצמו מן היישוב; ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא 'פילגוס' ואף בלשון לעז 'פילגס'
^ עם הנכרי
^ ומצור לצידן אין אלא מהלך יום, ובערב שבת היה שם יום השוק, כדאמרינן בפסחים ב'מקום שנהגו' (דף נ:)
^ שהוא קשה לכבס, וצריך שלשה ימים
^ ונפקא מינה לשכר הכובס
^ כובס
^ בשכר כיבוס
^ שלמדונו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים
^ ימדדנו בנתינתו ובחזירתו
^ ברותחין
^ כגון משקין הללו שנסחטים מאליהם
^ ובלבד שיתחיל מבעוד יום
^ ענבים בתחילתן, כשהן דקים - מוציא מהן משקין לטבל בו בשר, לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ
^ שבולין שלא בשלו כל צרכן
^ מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו
^ מאחר שרסקן וצברם בכובד - יניחם בכלים ויצאו מעצמן, ומותר לכתחילה
^ אסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך
^ הוא רבי אלעזר בן פדת דהוא אמורא
^ הוא רבי אלעזר בן שמוע, סתם 'רבי אלעזר' של משנה וברייתא
^ שהכוורת רודה ועשויין כמין חלות של שעוה והדבש בתוכן
^ כותתן
^ אסורין לאותו שבת באכילה
^ דבש, לאחר שזב מן החלות - נמי אוכלא הוא, הלכך ליכא למיגזר ביה 'שמא יסחוט משתחשך', דלא שייכא ביה סחיטה
^ זיתים וענבים דמתניתין, ד
^ - איכא למיגזר 'שמא יסחוט משתחשך', דהא ודאי סחיטה היא
^ הך
^ דקתני דפליג רבי אלעזר אף בזיתים ובענבים
^ ומההיא דחלות דבש, שהיא משנה בפרק 'חבית שנשברה' - לא הוי מצי לדמויה למתניתין משום פירכא דלעיל
^ דאסירי, דטעינתן היא גומרת, ונמצא הכל עשוי בשבת
^ 'שחיקה' יותר מ'דיכה'; לשון או דכו במדוכה (במדבר יא ח); ורבותי גורסין: כי פליגי במחוסרין סחיטה = שנידוכו יפה, ואין טעינתן גומרת אלא סחיטה; ולמאן דגריס 'שחיקה' - טעינתן שוחקתן; והני דמתניתין מחוסרין דיכה הן, וטעינתן היא דיכתן היא שוחקתן היא סוחטתן, ובהא רבי ישמעאל מודה דאסור.
^ איידי דאיירי בבית הבד - נקט ליה שמן המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה, והוא ניתן לבדדין, וכן
^ שמכסין בהן את הזיתים
^ לטלטולי משום מוקצה, דרב סבר כרבי יהודה במוקצה
^ ושמואל סבר כרבי שמעון דלית ליה מוקצה, והכי אמרינן ב'מי שהחשיך'
^ זוג של מחצלות שמכסים בהן את פרגמטיא של ספינה; ו'זוזי' לשון זוג, לפי שהן שתים, ועשויות כאהל; ובתשובות הגאונים מצאתי 'כרכי דזיווי', ומפרש שהוא לשון ספינה בלשון ארמי
^ העומדת
^ העומדת
^ העומד[ים] לחרישה
^ העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר
^ דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה בפרק אחרון (דף קנו:) - אסור לשוחטן ביום טוב אלא אם כן הזמינן מבעוד יום, ולרבי שמעון שרו
^ שם מקום
^ אדם אחד היה אמגושי שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם; כך מצאתי בתשובה
^ השתא, כדלקמן, ואמאי שמתיה
^ אוכלין ומשקין מפני הדליקה הרבה לחצר המעורבת
^ כדתנן (שבת טז ג) מצילין סל מלא ככרות ואף על גב שיש בו מאה סעודות
^ אלא שמקפלן כולן לתוך כלי גדול ונושאן בפעם אחת
^ בפרק 'כל כתבי הקדש'
^ עוגת רצפים (מלכים א' יט,ו); פוגאר"ה בלע"ז; [עוגה שטוחה הנאפית על גחלים, דומה לפיתה]
^ 'יקרמו' כמו 'קרום' = קרושטי"ן בלע"ז
^ מפרש בגמרא
^ והוא נצלה והולך משתחשך, ואף על גב דבעלמא אין צולין, כדאמרן - הכא שרי: דבני חבורה זריזין הן, ומדכרי אהדדי, ולא אתו לחתויי בגחלים
^ ומאחיזין את האור מעט מעט בעצים של מדורת בית המוקד שהיתה בעזרה, והיא מתבערת והולכת משתחשך, ולא חיישינן שמא יהו כהנים צריכין להבעירה משתחשך, כדמפרש בגמרא
^ בית המוקד = לשכה גדולה היא, שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת תמיד, מפני שמהלכין יחפים על רצפת שיש בעזרה, כדאמרינן בזבחים (פ"ב דף כד.) הואיל ורצפה מקודשת, דכתיב (מלכים א ח סד) ביום ההוא קדש המלך [את] תוך החצר, וכלי שרת מקודשין, דכתיב (במדבר ז א) וימשחם ויקדש אותם; מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת - אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.

[1] כותח הבבלי נותנין בו חמץ, כדאמרינן ב'אלו עוברין', ואינו עשוי לאכול יחד אלא לטבול בו, ואינו כלה עד זמן מרובה

[2] משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח - חלה אזהרת פסח עליו

[3] כלב

[4] לזונו

[5] לעשות בהן מלאכה

[6] דנראה שמשכירו לו לצורך השבת

[7] שלא יוליכנו בשבת

[8] בבא מציעא דף נח.

[9] דכיון דקוצץ לו דמים - בדידיה טרח

[10] של מי שנשתלח לו

[11] לחומת העיר שנשתלח שם

[12] ובית שמאי לא מודו בקצץ: דאפילו בקצץ פליגי, דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה! אלא מילתא דבית הלל אשמעינן: דבדלא קוצץ - לא פליגי דאסור.

[13] ואמאי אסרי בית הלל? הא אינהו שרו לעיל

[14] אלא אם כן קצץ

[15] שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות

[16] משלחין בלא קוצץ בכדי שיגיע השליח, למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה; ורישא - דאין משלחין - בלא קוצץ כלל, דלא קביע במתא, ואם לא ימצאנו - יהא צריך לילך אחריו בשבת

[17] מפליגין = מפרישין מן היבשה לים, וזהו לשון הפלגת ספינה: על שם שמפליג עצמו מן היישוב; ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא 'פילגוס' ואף בלשון לעז 'פילגס'

[18] עם הנכרי

[19] ומצור לצידן אין אלא מהלך יום, ובערב שבת היה שם יום השוק, כדאמרינן בפסחים ב'מקום שנהגו' (דף נ:)

[20] שהוא קשה לכבס, וצריך שלשה ימים

[21] ונפקא מינה לשכר הכובס

[22] כובס

[23] בשכר כיבוס

[24] שלמדונו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים

[25] ימדדנו בנתינתו ובחזירתו

[26] ברותחין

[27] כגון משקין הללו שנסחטים מאליהם

[28] ובלבד שיתחיל מבעוד יום

[29] ענבים בתחילתן, כשהן דקים - מוציא מהן משקין לטבל בו בשר, לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ

[30] שבולין שלא בשלו כל צרכן

[31] מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו

[32] מאחר שרסקן וצברם בכובד - יניחם בכלים ויצאו מעצמן, ומותר לכתחילה

[33] אסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך

[34] הוא רבי אלעזר בן פדת דהוא אמורא

[35] הוא רבי אלעזר בן שמוע, סתם 'רבי אלעזר' של משנה וברייתא

[36] שהכוורת רודה ועשויין כמין חלות של שעוה והדבש בתוכן

[37] כותתן

[38] אסורין לאותו שבת באכילה

[39] דבש, לאחר שזב מן החלות - נמי אוכלא הוא, הלכך ליכא למיגזר ביה 'שמא יסחוט משתחשך', דלא שייכא ביה סחיטה

[40] זיתים וענבים דמתניתין, ד

[41] - איכא למיגזר 'שמא יסחוט משתחשך', דהא ודאי סחיטה היא

[42] הך

[43] דקתני דפליג רבי אלעזר אף בזיתים ובענבים

[44] ומההיא דחלות דבש, שהיא משנה בפרק 'חבית שנשברה' - לא הוי מצי לדמויה למתניתין משום פירכא דלעיל

[45] דאסירי, דטעינתן היא גומרת, ונמצא הכל עשוי בשבת

[46] 'שחיקה' יותר מ'דיכה'; לשון או דכו במדוכה (במדבר יא ח); ורבותי גורסין: כי פליגי במחוסרין סחיטה = שנידוכו יפה, ואין טעינתן גומרת אלא סחיטה; ולמאן דגריס 'שחיקה' - טעינתן שוחקתן; והני דמתניתין מחוסרין דיכה הן, וטעינתן היא דיכתן היא שוחקתן היא סוחטתן, ובהא רבי ישמעאל מודה דאסור.

[47] איידי דאיירי בבית הבד - נקט ליה שמן המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה, והוא ניתן לבדדין, וכן

[48] שמכסין בהן את הזיתים

[49] לטלטולי משום מוקצה, דרב סבר כרבי יהודה במוקצה

[50] ושמואל סבר כרבי שמעון דלית ליה מוקצה, והכי אמרינן ב'מי שהחשיך'

[51] זוג של מחצלות שמכסים בהן את פרגמטיא של ספינה; ו'זוזי' לשון זוג, לפי שהן שתים, ועשויות כאהל; ובתשובות הגאונים מצאתי 'כרכי דזיווי', ומפרש שהוא לשון ספינה בלשון ארמי

[52] העומדת

[53] העומדת

[54] העומד[ים] לחרישה

[55] העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר

[56] דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה בפרק אחרון (דף קנו:) - אסור לשוחטן ביום טוב אלא אם כן הזמינן מבעוד יום, ולרבי שמעון שרו

[57] שם מקום

[58] אדם אחד היה אמגושי שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם; כך מצאתי בתשובה

[59] השתא, כדלקמן, ואמאי שמתיה

[60] אוכלין ומשקין מפני הדליקה הרבה לחצר המעורבת

[61] כדתנן (שבת טז ג) מצילין סל מלא ככרות ואף על גב שיש בו מאה סעודות

[62] אלא שמקפלן כולן לתוך כלי גדול ונושאן בפעם אחת

[63] בפרק 'כל כתבי הקדש'

[64] עוגת רצפים (מלכים א' יט,ו); פוגאר"ה בלע"ז; [עוגה שטוחה הנאפית על גחלים, דומה לפיתה]

[65] 'יקרמו' כמו 'קרום' = קרושטי"ן בלע"ז

[66] מפרש בגמרא

[67] והוא נצלה והולך משתחשך, ואף על גב דבעלמא אין צולין, כדאמרן - הכא שרי: דבני חבורה זריזין הן, ומדכרי אהדדי, ולא אתו לחתויי בגחלים

[68] ומאחיזין את האור מעט מעט בעצים של מדורת בית המוקד שהיתה בעזרה, והיא מתבערת והולכת משתחשך, ולא חיישינן שמא יהו כהנים צריכין להבעירה משתחשך, כדמפרש בגמרא

[69] בית המוקד = לשכה גדולה היא, שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת תמיד, מפני שמהלכין יחפים על רצפת שיש בעזרה, כדאמרינן בזבחים (פ"ב דף כד.) הואיל ורצפה מקודשת, דכתיב (מלכים א ח סד) ביום ההוא קדש המלך [את] תוך החצר, וכלי שרת מקודשין, דכתיב (במדבר ז א) וימשחם ויקדש אותם; מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת - אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]