ביאור:בבלי שבת דף סט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

(במדבר טו כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה [אשר דבר ה' אל משה] ^[1] וכתיב (במדבר טו ל) והנפש אשר תעשה ביד רמה [מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה] - הוקשו כולם לעבודה זרה ^[2]: מה להלן ^[3] דבר שחייבים על זדונו כרת ^[4] ושגגתו חטאת - אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ^[5].

ואלא מונבז ^[6] - שגגה במאי ^[7]?

כגון ששגג בקרבן ^[8];

ורבנן?

שגגת קרבן לא שמה שגגה ^[9].

ורבנן ^[10], שגגה במאי ^[11]?

רבי יוחנן אמר: כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו ^[12]; וריש לקיש אמר: עד שישגוג בלאו וכרת.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי שמעון בן לקיש? אמר קרא (ויקרא ד כז) [ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצות ה’] אשר לא תעשינה ואשם - עד שישגוג בלאו ^[13] וכרת שבה;

ורבי יוחנן, האי קרא דרבי שמעון בן לקיש מאי עביד ליה?

מיבעי ליה לכדתניא [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא ז משנה ז]: '(ויקרא ד כז) [ואם נפש אחת תחטא בשגגה] מעם הארץ [בעשתה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם] - פרט למומר; רבי שמעון בן אלעזר [בספרא: בן יוסי] אומר משום רבי שמעון: אשר לא תעשינה ואשם: השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו.'

תנן [שבת פ"ז מ"ב]: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן בה: מנינא למה לי? ^[14] ואמר רבי יוחנן: שאם עשאן כולן בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת ^[15]; היכי משכחת לה ^[16]? ^[17] בזדון שבת ^[18] ושגגת מלאכות ^[19]; בשלמא לרבי יוחנן דאמר 'כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו ^[20]', משכחת לה כגון דידע לה לשבת בלאו ^[21], אלא לרבי שמעון בן לקיש, דאמר 'עד שישגוג בלאו ובכרת' דידע ליה לשבת במאי ^[22]?

דידעה בתחומין ^[23], ואליבא דרבי עקיבא ^[24]. [ומדוע יאמר ריש לקיש אליבא דרבי עקיבא דאין הלכה כמותו? - משום שהמשנה היא סתם משנה, כלומר: משנת רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא; וריש לקיש מפרש את המשנה, ואינו פוסק על פיה.]

מאן תנא להא, דתנו רבנן: 'שגג בזה ובזה - זהו שוגג האמור בתורה ^[25]; הזיד בזה ובזה - זו היא מזיד האמור בתורה ^[26]; שגג בשבת והזיד במלאכות, או ששגג במלאכות והזיד בשבת, או שאמר "יודע אני שמלאכה זו אסורה, אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן או לא" – חייב ^[27]'?

כמאן? – כמונבז.

אמר אביי: הכל מודים בשבועת ביטוי ^[28] שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה ^[29];

'הכל' מודים = מאן?

רבי יוחנן ^[30].

פשיטא ^[31]!? כי קאמר רבי יוחנן היכא דאיכא כרת ^[32], אבל הכא, דליכא כרת – לא!

סלקא דעתך אמינא '^[33] הואיל וחייב קרבן - חידוש הוא, דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן, והכא מייתי, כי שגג בקרבן נמי ליחייב ^[34]' -

עמוד ב

קא משמע לן ^[35].

מיתיבי: 'איזהו 'שגגת שבועת ביטוי לשעבר ^[36]'? - שאם אמר "יודע אני ששבועה זו אסורה ^[37], אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא" ^[38] – חייב' ^[39]!?

הא מני? - מונבז היא ^[40].

<^[41] לישנא אחרינא: מני? - אילימא מונבז, פשיטא! השתא בכל התורה דלאו חידוש הוא אמר שגגת קרבן שמה שגגה, הכא דחידוש הוא לא כל שכן! אלא לאו רבנן, היא ותיובתא דאביי- תיובתא. ^[42]>:

ואמר אביי: הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה ^[43]' ^[44];

'הכל מודים' – מאן?

רבי יוחנן.

פשיטא: כי אמר רבי יוחנן - היכא דאיכא כרת, היכא דליכא כרת - לא!

מהו דתימא 'מיתה ^[45] במקום כרת ^[46] עומדת, וכי שגג במיתה נמי ליחייב' - קא משמע לן.

רבא אמר: מיתה במקום כרת עומדת, וחומש ^[47] במקום קרבן ^[48] קאי ^[49].

אמר רב הונא: היה מהלך <בדרך או> במדבר ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ^[50] ומשמר יום אחד; חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה ^[51]

במאי קמיפלגי?

מר סבר כברייתו של עולם ^[52], ומר סבר כאדם הראשון ^[53].

מיתיבי: היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת - משמר יום אחד לששה; מאי לאו מונה ששה ומשמר יום אחד ^[54]?

לא, משמר יום אחד ומונה ששה.

אי הכי 'משמר יום אחד לששה'? 'משמר יום אחד ומונה ששה' מיבעי ליה! ועוד, תניא: היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ומשמר יום אחד, תיובתא דחייא בר רב!

תיובתא.

אמר רבא: בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו [בר מההוא יומא].

וההוא יומא לימות ^[55]?

דעביד מאתמול שתי פרנסות.

ודילמא מאתמול שבת הואי ^[56]?

אלא כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא.

וההוא יומא במאי מינכר ליה?

בקידושא ואבדלתא ^[57].

אמר רבא: אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו ^[58] - עושה מלאכה כל היום כולו ^[59].

פשיטא!?

מהו דתימא כיון דשבת לא נפיק - במעלי שבתא [נמי] לא נפיק ^[60]; והאי, אי נמי בחמשה בשבתא נפיק - לישתרי ליה למיעבד מלאכה תרי יומי? - קא משמע לן זימנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפיק.

היודע עיקר שבת [ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל שבת ושבת]:

מנהני מילי ^[61]?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תרי קראי כתיבי: (שמות לא טז) ושמרו בני ישראל את השבת [לעשות את השבת לדרתם ברית עולם] וכתיב (ויקרא יט ג) [איש אמו ואביו תיראו] ואת שבתותי תשמורו [אני ה' אלהיכם], הא כיצד? ושמרו בני ישראל את השבת - שמירה אחת לשבתות הרבה; ואת שבתותי תשמורו - שמירה אחת לכל שבת ושבת ^[62].

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אדרבה, איפכא מסתברא: ושמרו בני ישראל את השבת - ^[63] שמירה אחת לכל שבת ושבת, ואת שבתותי תשמורו ^[64] שמירה אחת לשבתות הרבה! ^[65]

היודע שהוא שבת [ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל אב מלאכה ומלאכה]:

הערות

^ וילפינן בהוריות (ח,א): זו עבודה זרה, שהיא שקולה ככל המצות, וכתיב תורה אחת - כל התורה במשמע
^ הוקשו קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל עבודה זרה
^ עבודה זרה, קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה:
^ דסמיך ליה (במדבר טו ל) והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה
^ אף כל התורה - אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת
^ דאמר לעיל דמי שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה חייב חטאת
^ הא גבי חטאת - שגגה כתיב [כגון ויקרא ד פסוקים ב,יג, כב, כז]
^ דיודע שחייב על זדונו כרת, אבל אינו יודע שחייב עליה חטאת
^ עד ששגג בעבירה עצמה
^ דבעו שגגה בעבירה עצמה
^ שגגה בכולה מילתא בלאו וכרת, או בכרת לחודיה
^ שאז הקרבן על הכרת הוא בא, כדאמרן לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו'
^ לא תעשינה - היינו לאו
^ יתני 'אבות מלאכות הזורע והחורש כו'; למה לי למיתנא 'ארבעים חסר אחת'? ליתנינהו, ואנן ידעינן דארבעים חסר אחת איכא!?
^ וסימנא בעלמא אשמעינן, לידע כמה חטאות חייב על חילול שבת אחת
^ דמיחייב [ארבעים חסר אחת]?
^ על כרחך לא משכחת לה אלא
^ דיודע שהוא שבת
^ דאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות; דאי בזדון מלאכות ושגגת שבת: דיודע שהן אסורות בשבת אבל שכח שהיום שבת - הא תנן דאינו חייב אלא אחת לכל שבת! וזדון שבת לא הוי אלא אם כן יודע אחת מהלכותיה, דאי לא ידע בחדא מינייהו - אין שבת חלוק לו משאר ימים, וזה ששגג בכולן - אין כאן זדון שבת
^ 'שגגת כרת שמה שגגה'
^ משכחת לה זדון שבת בלאוין, ושגגת מלאכות בכריתות: דיודע לה לשבת שהוזהר על הלאוין, או של כולן או של אחת מהן
^ הלא בכולן שגג, כסבור שכל שלשים ותשע מלאכות מותרות
^ דאינן בקרבן
^ דאמר במסכת סוטה [פ"ה מ"ג]: תחומין דאורייתא נינהו, דתנן: 'בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר [...אלפים באמה...] (במדבר לה ה)
^ כלומר: היכא דשגג בשבת ובמלאכות - אין כאן לא דין ולא דיין לקנתר, ואין לך שוגג כזה [אין שוגג יותר מזה]
^ אין לך מזיד כזה [אין מזיד יותר מזה]
^ אף זה שוגג, וחייבים עליה קרבן
^ "שאוכל" ו"לא אוכל", "שאכלתי" ו"לא אכלתי" - חייב עליה קרבן, וכתיב ביה ונעלם (ויקרא ה ד: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה) דהיינו שוגג
^ הכל מודים בשוגג שלה דאם נשבע "שלא אוכל" ואָכַל - אינו חייב אלא אם כן שכח שבועתו כשאכל, דהשתא שגג בלאו שבה
^ כלומר: על כרחין אביי לאו אפלוגתא דמונבז ורבנן קאי, דלישמעינן דמודה מונבז בהא דשגגת קרבן לא הויא שגגה, דמהיכא תיתי? והא קל וחומר היא: השתא בכל התורה כולה דליכא חידוש בקרבן דידהו אמר מונבז דמיחייב בשגגת קרבן, הכא, דחידוש הוא: דאין בה כרת ומביא קרבן עליה - לא כל שכן! אלא לרבנן קאמר, ואפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש קאי, ומאן 'הכל מודים' - רבי יוחנן, דאף על גב דבעלמא קאמר אף על פי שהזיד בלאו - הכא בָעִינן שישגוג בלאו
^ כיון דאליבא דרבנן איפליג, דאמרי שגגת קרבן לאו שגגה היא, אי בלאו שלה הזיד - במאי שגג
^ דעל כרחך לא קאמר רבי יוחנן בעלמא אלא במקום כרת, דשגג בכרת
^ בשבועת ביטוי נמי קאי רבי יוחנן במילתיה, דאף על פי שהזיד בלאו, ודקא קשיא לך במאי שגג- שגג בקרבן
^ מודו ביה רבנן
^ אביי דמודה רבי יוחנן בה דבעינן שגגת לאו, דאי הזיד בלאו - תו ליכא שגגה; דבהא נמי פליגי רבנן אמונבז, ואמרי דאין שגגת קרבן שגגה
^ בשלמא להבא, כגון "שלא אוכַל" - משכחת לה, כגון שנתעלמה השבועה ואכל, אלא לשעבר כגון "שאכלתי" והוא לא אכל - אין כאן שוגג, דאי כסבור שאכל בשעה שנשבע - אינו חייב קרבן, דתניא בשבועות (פרק שלישי, כו, א; [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא ט משנה ט]): האדם בשבועה (ויקרא ה ד) - פרט לאנוס, כלומר: האדם בשבועה - שהיא אדם בשעת שבועה: שתהא דעתו עליו בשעת שבועה, ופרשינן לה התם לאפוקי כי האי גוונא, ומהשתא לא משכחת שגגה אלא בקרבן
^ יודע אני שאני נשבע לשקר ונזהרתי על כך
^ דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה - אין לך אונס בשעת שבועה כזה
^ אלמא מודו ביה רבנן דמיחייב אשגגת קרבן
^ דאמר נמי בעלמא שמה שגגה, אבל לרבנן דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר, דסברי כרבי ישמעאל, דאמר בשבועות 'אינו חייב אלא על העתיד לבא' (שבועות כה א)
^ יש גורסין
^ ולא נהירא לי, דמאי פשיטותא?: הא איצטריך לאשמעינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות, דאילו בכל התורה למונבז, בין ששגג בקרבן בין ששגג בלאו וכרת שמה שגגה, וכאן, בלשעבר, אם שגג בלאו שבה - לאו שגגה היא, דכתיב האדם בשבועה!
^ כסבור חולין, ואין כאן לאו
^ זר שאכל תרומה בשוגג - משלם חומש על שגגתו, דכתיב (ויקרא כב יד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה, אבל מזיד - אין מוסיף חומש, וחייב מיתה בידי שמים, דכתיב (ויקרא כב ט) ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה [פסוק י] וכל זר לא יאכל קדש
^ דכתיב בתרומה
^ דשאר עבירות
^ דשגגת תרומה
^ דשגגת שאר עבירות
^ ולרבי יוחנן מיחייב חומש אשגגת מיתה
^ מיום ששם אל לבו שכחתו
^ וכל יום ששם אל לבו אינו משמר, דשמא עשה מלאכה; אבל יום המחרת משמר. (ולקמן מפרש דבהנך דאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנסת היום)
^ ימי חול נמנו תחלה
^ שנברא בערב שבת, ויום ראשון למנינו - שבת היה
^ 'יום אחד לששה' משמע לששה שעברו
^ בתמיה
^ ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש
^ לזכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים, ולא תשתכח שבת ממנו
^ לא שזכר איזה יום בשבת היה, אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו, ומתוך כך ידע שמוֹנָה ליציאתו
^ עושה מלאכה כל יום שמיני, וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו, וקים ליה דבשבת לא יצא, שהרי בישוב לא שכח את השבת
^ דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת, ועל כן כל יום שמונה ותשעה ליציאתו לישתרו, דליכא לספוקינהו בשבת
^ שיש מחלל בשבתות הרבה וחייב אחת על כולן, ויש מחללן וחייב על כל שבת
^ דקרא קמא - חדא שבת הוא דחשיב [’השבת’], משמע שאינו מקפיד אלא על האחת, והכא כתיב את שבתותי - אכולהו קפיד, ולא מסרן אלא לחכמים להודיען מסברא: האי [ושמרו בני ישראל את השבת] - בשכח עיקר שבת, דחדא שגגה היא, והאי [ואת שבתותי תשמורו] - בשוכח שהיום שבת, אבל יודע עיקר שבת - דאיכא למימר ימים שבינתים [הויין] ידיעה לחלק
^ השבת - משמע שמירה אחת לשבת אחת
^ שבתותי - שתי שבתות, ואינו מזהיר אלא על שמירה אחת:
^ ובין רב נחמן ובין רב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא במשמעותא, מאי דיליף מר מהאי קרא יליף מר מאידך.

[1] וילפינן בהוריות (ח,א): זו עבודה זרה, שהיא שקולה ככל המצות, וכתיב תורה אחת - כל התורה במשמע

[2] הוקשו קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל עבודה זרה

[3] עבודה זרה, קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה:

[4] דסמיך ליה (במדבר טו ל) והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה

[5] אף כל התורה - אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת

[6] דאמר לעיל דמי שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה חייב חטאת

[7] הא גבי חטאת - שגגה כתיב [כגון ויקרא ד פסוקים ב,יג, כב, כז]

[8] דיודע שחייב על זדונו כרת, אבל אינו יודע שחייב עליה חטאת

[9] עד ששגג בעבירה עצמה

[10] דבעו שגגה בעבירה עצמה

[11] שגגה בכולה מילתא בלאו וכרת, או בכרת לחודיה

[12] שאז הקרבן על הכרת הוא בא, כדאמרן לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו'

[13] לא תעשינה - היינו לאו

[14] יתני 'אבות מלאכות הזורע והחורש כו'; למה לי למיתנא 'ארבעים חסר אחת'? ליתנינהו, ואנן ידעינן דארבעים חסר אחת איכא!?

[15] וסימנא בעלמא אשמעינן, לידע כמה חטאות חייב על חילול שבת אחת

[16] דמיחייב [ארבעים חסר אחת]?

[17] על כרחך לא משכחת לה אלא

[18] דיודע שהוא שבת

[19] דאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות; דאי בזדון מלאכות ושגגת שבת: דיודע שהן אסורות בשבת אבל שכח שהיום שבת - הא תנן דאינו חייב אלא אחת לכל שבת! וזדון שבת לא הוי אלא אם כן יודע אחת מהלכותיה, דאי לא ידע בחדא מינייהו - אין שבת חלוק לו משאר ימים, וזה ששגג בכולן - אין כאן זדון שבת

[20] 'שגגת כרת שמה שגגה'

[21] משכחת לה זדון שבת בלאוין, ושגגת מלאכות בכריתות: דיודע לה לשבת שהוזהר על הלאוין, או של כולן או של אחת מהן

[22] הלא בכולן שגג, כסבור שכל שלשים ותשע מלאכות מותרות

[23] דאינן בקרבן

[24] דאמר במסכת סוטה [פ"ה מ"ג]: תחומין דאורייתא נינהו, דתנן: 'בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר [...אלפים באמה...] (במדבר לה ה)

[25] כלומר: היכא דשגג בשבת ובמלאכות - אין כאן לא דין ולא דיין לקנתר, ואין לך שוגג כזה [אין שוגג יותר מזה]

[26] אין לך מזיד כזה [אין מזיד יותר מזה]

[27] אף זה שוגג, וחייבים עליה קרבן

[28] "שאוכל" ו"לא אוכל", "שאכלתי" ו"לא אכלתי" - חייב עליה קרבן, וכתיב ביה ונעלם (ויקרא ה ד: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה) דהיינו שוגג

[29] הכל מודים בשוגג שלה דאם נשבע "שלא אוכל" ואָכַל - אינו חייב אלא אם כן שכח שבועתו כשאכל, דהשתא שגג בלאו שבה

[30] כלומר: על כרחין אביי לאו אפלוגתא דמונבז ורבנן קאי, דלישמעינן דמודה מונבז בהא דשגגת קרבן לא הויא שגגה, דמהיכא תיתי? והא קל וחומר היא: השתא בכל התורה כולה דליכא חידוש בקרבן דידהו אמר מונבז דמיחייב בשגגת קרבן, הכא, דחידוש הוא: דאין בה כרת ומביא קרבן עליה - לא כל שכן! אלא לרבנן קאמר, ואפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש קאי, ומאן 'הכל מודים' - רבי יוחנן, דאף על גב דבעלמא קאמר אף על פי שהזיד בלאו - הכא בָעִינן שישגוג בלאו

[31] כיון דאליבא דרבנן איפליג, דאמרי שגגת קרבן לאו שגגה היא, אי בלאו שלה הזיד - במאי שגג

[32] דעל כרחך לא קאמר רבי יוחנן בעלמא אלא במקום כרת, דשגג בכרת

[33] בשבועת ביטוי נמי קאי רבי יוחנן במילתיה, דאף על פי שהזיד בלאו, ודקא קשיא לך במאי שגג- שגג בקרבן

[34] מודו ביה רבנן

[35] אביי דמודה רבי יוחנן בה דבעינן שגגת לאו, דאי הזיד בלאו - תו ליכא שגגה; דבהא נמי פליגי רבנן אמונבז, ואמרי דאין שגגת קרבן שגגה

[36] בשלמא להבא, כגון "שלא אוכַל" - משכחת לה, כגון שנתעלמה השבועה ואכל, אלא לשעבר כגון "שאכלתי" והוא לא אכל - אין כאן שוגג, דאי כסבור שאכל בשעה שנשבע - אינו חייב קרבן, דתניא בשבועות (פרק שלישי, כו, א; [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא ט משנה ט]): האדם בשבועה (ויקרא ה ד) - פרט לאנוס, כלומר: האדם בשבועה - שהיא אדם בשעת שבועה: שתהא דעתו עליו בשעת שבועה, ופרשינן לה התם לאפוקי כי האי גוונא, ומהשתא לא משכחת שגגה אלא בקרבן

[37] יודע אני שאני נשבע לשקר ונזהרתי על כך

[38] דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה - אין לך אונס בשעת שבועה כזה

[39] אלמא מודו ביה רבנן דמיחייב אשגגת קרבן

[40] דאמר נמי בעלמא שמה שגגה, אבל לרבנן דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר, דסברי כרבי ישמעאל, דאמר בשבועות 'אינו חייב אלא על העתיד לבא' (שבועות כה א)

[41] יש גורסין

[42] ולא נהירא לי, דמאי פשיטותא?: הא איצטריך לאשמעינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות, דאילו בכל התורה למונבז, בין ששגג בקרבן בין ששגג בלאו וכרת שמה שגגה, וכאן, בלשעבר, אם שגג בלאו שבה - לאו שגגה היא, דכתיב האדם בשבועה!

[43] כסבור חולין, ואין כאן לאו

[44] זר שאכל תרומה בשוגג - משלם חומש על שגגתו, דכתיב (ויקרא כב יד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה, אבל מזיד - אין מוסיף חומש, וחייב מיתה בידי שמים, דכתיב (ויקרא כב ט) ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה [פסוק י] וכל זר לא יאכל קדש

[45] דכתיב בתרומה

[46] דשאר עבירות

[47] דשגגת תרומה

[48] דשגגת שאר עבירות

[49] ולרבי יוחנן מיחייב חומש אשגגת מיתה

[50] מיום ששם אל לבו שכחתו

[51] וכל יום ששם אל לבו אינו משמר, דשמא עשה מלאכה; אבל יום המחרת משמר. (ולקמן מפרש דבהנך דאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנסת היום)

[52] ימי חול נמנו תחלה

[53] שנברא בערב שבת, ויום ראשון למנינו - שבת היה

[54] 'יום אחד לששה' משמע לששה שעברו

[55] בתמיה

[56] ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש

[57] לזכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים, ולא תשתכח שבת ממנו

[58] לא שזכר איזה יום בשבת היה, אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו, ומתוך כך ידע שמוֹנָה ליציאתו

[59] עושה מלאכה כל יום שמיני, וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו, וקים ליה דבשבת לא יצא, שהרי בישוב לא שכח את השבת

[60] דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת, ועל כן כל יום שמונה ותשעה ליציאתו לישתרו, דליכא לספוקינהו בשבת

[61] שיש מחלל בשבתות הרבה וחייב אחת על כולן, ויש מחללן וחייב על כל שבת

[62] דקרא קמא - חדא שבת הוא דחשיב [’השבת’], משמע שאינו מקפיד אלא על האחת, והכא כתיב את שבתותי - אכולהו קפיד, ולא מסרן אלא לחכמים להודיען מסברא: האי [ושמרו בני ישראל את השבת] - בשכח עיקר שבת, דחדא שגגה היא, והאי [ואת שבתותי תשמורו] - בשוכח שהיום שבת, אבל יודע עיקר שבת - דאיכא למימר ימים שבינתים [הויין] ידיעה לחלק

[63] השבת - משמע שמירה אחת לשבת אחת

[64] שבתותי - שתי שבתות, ואינו מזהיר אלא על שמירה אחת:

[65] ובין רב נחמן ובין רב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא במשמעותא, מאי דיליף מר מהאי קרא יליף מר מאידך.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]