ביאור:בבלי שבת דף קמה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
כביצה מכוונת – טהור' [1]; הא יותר מכביצה – טמא [2], ואי אמרת 'משקה הבא לאוכל [3] - אוכל הוא' במאי איתכשר?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: בסוחט לתוך הקערה.
אמר רבי ירמיה: [4] כתנאי [מעשרות פ"א מ"ח]: 'המחליק בענבים [5] - לא הוכשר, רבי יהודה אומר: הוכשר [6]'; מאי לאו בהא קמיפלגי: מר סבר: משקה הבא לאוכל - אוכל הוא, ומר סבר: לאו אוכל הוא!
אמר רב פפא: דכולי עלמא – משקה הבא לאוכל - לאו אוכל הוא [7], והכא - במשקה הבא לאיבוד [8] קמיפלגי: מר סבר: משקה הוא, ומר סבר: לאו משקה הוא, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: 'המפצע בזיתים [9] בידים מסואבות – הוכשר [10], לסופתן במלח [11] - לא הוכשר [12]; לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו [13] - לא הוכשר; רבי יהודה אומר: הוכשר'; מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר משקה העומד לאיבוד - משקה הוא, ומר סבר לאו משקה הוא!
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני תנאי [14] - [15] במשקה העומד לאיבוד פליגי [16], והנך תנאי [17] - [18] במשקה העומד לצחצחו [19] קמיפלגי [20].
אמר רבי זירא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה; ודג לצירו [21] - אפילו לתוך הקערה [22].
יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה אביי לרב דימי: אתון משמיה דרב מתניתון ולא קשיא לכו, אנן משמיה דשמואל מתנינן לה - וקשיא לן: מי אמר שמואל דג לצירו אפילו לתוך הקערה? והאיתמר: כבשים [23] שסחטן: אמר רב: לגופן [24] - מותר, למימיהן - פטור [25] אבל אסור [26]; ושלקות - בין לגופן בין למימיהן – מותר [27]; ושמואל אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור [28].
אמר ליה: האלהים, (איוב יט כז) [אשר אני אחזה לי] עיני ראו ולא זר [כלו כליתי בחקי] [29] - מפומיה דרבי ירמיה שמיע לי, ורבי ירמיה מרבי זירא, ורבי זירא מרב חייא בר אשי, ורב חייא בר אשי - מרב.
גופא: כבשים שסחטן:
אמר רב: לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור. ושלקות, בין לגופן בין למימיהן – מותר;
ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה, לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור;
רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן - מותר, למימיהן - חייב חטאת.
מיתיבי: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. וזיתים וענבים לא יסחוט, ואם סחט - חייב חטאת [30] קשיא לרב, קשיא לשמואל, קשיא לרבי יוחנן [31]!
רב מתרץ לטעמיה, שמואל מתרץ לטעמיה, רבי יוחנן מתרץ לטעמיה:
רב מתרץ לטעמיה: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת; במה דברים אמורים? - לגופן, אבל למימיהן - פטור אבל אסור; ושלקות - בין לגופן בין למימיהן מותר; וזיתים וענבים - לא יסחוט, ואם סחטן - חייב חטאת;
שמואל מתרץ לטעמיה: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, הוא הדין לשלקות; במה דברים אמורים? - לגופן, אבל למימיהן - פטור אבל אסור; וזיתים וענבים - לא יסחוט, ואם סחט - חייב חטאת;
רבי יוחנן מתרץ לטעמיה: סוחטין כבשים לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת, אחד כבשים ואחד שלקות; במה דברים אמורים? - לגופן, אבל למימיהן – לא יסחוט, ואם סחט - נעשה כמי שסחט זיתים וענבים, וחייב חטאת.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד [32]; וכן תני דבי מנשה: 'דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד, ואין עד מפי עד כשר
אלא לעדות אשה בלבד [33]'.
איבעיא להו: עד מפי עד לעדות בכור [34] מהו?
רב אמי אסיר, ורב אסי שרי; אמר ליה רב אמי לרב אסי: והא תנא דבי מנשיא: 'אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד?
אימא: לעדות שהאשה כשרה לה בלבד [35].
רב יימר אכשר עד מפי עד לבכור; קרי עליה מרימר: יימר שרי בוכרא.
והלכתא: עד מפי עד כשר לבכור.
חלות דבש [שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן – אסורין; ורבי אליעזר מתיר]:
כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מעצמן - אסורין, ורבי אלעזר ורבי שמעון מתירין.
אמר רב יוסף: גברא יתירא [36] אתא לאשמעינן [37]?
אמר ליה אביי: טובא קא משמע לן, דאי ממתניתין - הוה אמינא: 'התם הוא: דמעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא, אבל הכא, דמעיקרא אוכלא ולבסוף משקה – אימא לא!' - קא משמע לן.
משנה:
כל שבא בחמין מערב שבת [38] - שורין אותו בחמין [39] בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת [40] - מדיחין אותו בחמין בשבת [41], חוץ מן המליח הישן [42] [43] וקולייס האיספנין [44], שהדחתן זו היא גמר מלאכתן [45].
גמרא:
כגון מאי [46]?
אמר רב ספרא: כגון תרנגולתא דרבי אבא [47].
ואמר רב ספרא: זימנא חדא איקלעית להתם, ואוכלן מיניה, ואי לא רבי אבא דאשקיין חמרא בר תלתא טרפי [48] – איתנסי [49].
רבי יוחנן רייק [50] מכותח דבבלאי [51].
אמר רב יוסף: ולירוק אנן מתרנגולתא דרבי אבא. [52], ועוד [53]: [54] אמר רב גזא: זימנא חדא איקלעית להתם, ועבדית כותח דבבלאי, שאילו מיניה כל בריחי מערבא.
כל שלא בא בחמין [מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן].
הדיח [55] מאי?
אמר רב יוסף: הדיח - חייב חטאת [56].
אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא חוץ ממליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן - שמע מינה.
יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב רבי יוחנן וקא מנמנם; אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי: מפני מה עופות שבבבל שמנים [57]?
אמר ליה: כלך [58] למדבר עזה [59] ואראך שמנים מהן.
מפני מה מועדים שבבבל שמחים [60]?
מפני שהן עניים [61].
מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין [62]?
לפי שאינן בני תורה [63].
מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?
מפני שאוכלין שקצים ורמשים.
איתער בהו רבי יוחנן, אמר להו: דרדקי [64]! לא כך אמרתי לכם (משלי ז ד) אמר לחכמה אחתי את [ומדע לבינה תקרא]: אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך - אומרהו, ואם לאו - לא תאמרהו! אמרו ליה: ולימא לן מר איזה מהן: מפני מה עופות שבבבל שמנים?
מפני שלא גלו [65], שנאמר (ירמיהו מח יא) שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו [ולא הורק מכלי אל כלי] ובגולה לא הלך [על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר] [66].
והכא מנלן דגלו?
דתניא: 'רבי יהודה אומר: חמשים ושתים שנה [67] לא עבר איש ביהודה, שנאמר (ירמיהו ט ט) על ההרים אשא בכי ונהי [ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה] מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו; 'בהמ"ה' בגימטריא חמשין ותרתין הוו.
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: כולן חזרו [68], חוץ מקולייס האיספנין, דאמר רב: הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם [69], והאי [70] - כיון דלא שריר שדריה [71] - לא מצי סליק.
מפני מה מועדים שבבבל שמחים?
מפני שלא היו באותה קללה, דכתיב (הושע ב יג) והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה, וכתיב (ישעיהו א יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח [נלאיתי נשא].
מאי 'היו עלי לטרח'?
אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לישראל שחוטאין לפני, אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהן!
אמר רבי יצחק: אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת [72] לציפורי. ואמר רבי חנינא: אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה אגמון וקמטון [73] ובעל זמורה [74]. [75]
מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין?
לפי שאינן בני מקומן [76], דאמרי אינשי: במתא – שמאי [77], בלא מתא [78] – תותבאי [79]. (ישעיהו כז ו) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל [ומלאו פני תבל תנובה] - תני רב יוסף: אלו תלמידי חכמים שבבבל, שעושין ציצין ופרחים לתורה [80].
מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין?
שלא עמדו על הר סיני; שבשעה
הערות עריכה
- ^ משנה היא במסכת טהרות, ומפרש בה בהדיא ובלבד שלא יגע במשקה: שאינו נוגע אלא באוכל; וכיון דכביצה מכוונת הוא, לכי סחיט טיפה קמייתא - חסר ליה מכביצה, ואין האוכל - אף על פי שהוא טמא - מטמא המשקה, שאין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה; אבל אם היה נוגע במשקה - איטמי ליה משקה מטיפה ראשונה: שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא
- ^ והכי נמי תני בה בהדיא יותר מכביצה – טמא: שכיון שיצאה טיפה ראשונה - נטמאה בכביצה; וטמא מת דווקא נקט, שאינו מטמא בהיסט, והוא הדין לטמא שרץ וכל טמאי מגע; וטמא מת לרבותא נקט: דהוי אב הטומאה, משום דקתני סיפא: 'אבל זב שסוחט זיתים וענבים אפילו גרגיר יחידי – טמא', שכיון שיצאה טיפה ראשונה - נטמא המשקה במשא הזב
- ^ דקא סלקא דעתך אפילו סוחט לתוך הקדירה
- ^ משקה הבא לאוכל, אוכל הוא או משקה הוא -
- ^ נחתום המחליק פני ככרותיו בענבים, שסוחט המשקה על הככר
- ^ האוכל והענבים הוכשרו
- ^ אלא משקה הוא; והיינו טעמא דמאן דאמר לא הוכשר: שמתחילה נסחט אדעתא דאזיל לאיבוד, שהאור שואבו ושורפו
- ^ הבא לצורך אוכל, כגון שסחטן לשם הפת
- ^ בלציי"ר [לפצוע כדי להכין למליחה], כדי שיהיו רכין
- ^ דניחא ליה במשחא דטייף עלייהו, שמתוך כך הם מרבים טעם
- ^ שמתוך שהן קשין - אין המלח נדבק בהן, ומפצעם לרככן מבחוץ מעט
- ^ דלא מכוין למשקה דידהו דליעקר
- ^ צריך הוא לראות אם שומנו נוח לצאת, מיהו המשקה אזיל לאיבוד
- ^ דמפצע
- ^ ודאי
- ^ כדאמרינן
- ^ אבל תנאי דמחליק
- ^ לאו בעומד לאיבוד פליגי, דלאו לאיבוד אזל - שהרי לצחצח האוכל נתנו, והרי מצחצחו, אלא
- ^ לאוכל
- ^ דאי נמי משקה הבא לאוכל משקה הוא - הני מילי היכא דקא שריף ליה, אי נמי שטר ביה ריפתא דתורת משקה עביד; אבל לצחצחו פליגי
- ^ סחיטת דג להוציא צירו
- ^ לאו משקה הוא, אלא אוכלין
- ^ ירק חי כבוש ביין וחומץ
- ^ אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן - מותר לכתחילה, דלא מפרק הוא, הואיל ולאו למשקה הוא צריך
- ^ שאין זה מפרק, שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן
- ^ אטו זיתים וענבים
- ^ אפילו למימיהן: לאו משקה נינהו אלא אוכל
- ^ והא שלקות דומיא דדג לצירן הוא, ולא שרי ליה שמואל לכתחילה
- ^ הא דבעינא למימר לך דמשמיה דרב איתמר
- ^ סוחטין כבשין ולא מפליג בין לגופן בין למימיהן, ושרי לכתחילה
- ^ וקשיא לכולהו, דליכא בהו דשרי כבשין למימיהן לכתחילה
- ^ כלומר: אסרה תורה מלאכה, ודריכת זיתים וענבים - הוא דהויא מלאכה, אבל שאר דריכות - לאו אורחייהו בהכי, ולאו מלאכה נינהו
- ^ לומר לאשה "מת בעליך", דאקילו בה רבנן משום עיגונא, וכל דמקדש - אדעתא דרבנן מקדש, ואפקועי רבנן לקדושין מיניה
- ^ בכור ביד כהן, כשנתנו ישראל לו שלם ואירע לו בו מום, קיימא לן בבכורות (לה,א): נחשדו כהנים להטיל מום בבכור, ואין נאמן לומר "מום זה נפל בו מאיליו", וצריך להביא עדים, ואמרינן התם דאשה כשרה לעדות זו
- ^ והאי נמי כשרה לה
- ^ רבי שמעון, דמתניתין – 'רבי אליעזר' תנן בה [וכן גרס רש"י בדברי הברייתא: 'רבי אליעזר', ולא 'רבי אלעזר', כגירסתנו]
- ^ בתמיה: כלומר: מה בא ללמדנו אם לא זאת
- ^ כלומר: שנתבשל
- ^ כדי שיהא נמוח
- ^ כגון בשר יבש, שאוכלין אותו חי על ידי הדחק
- ^ ולא אמרינן 'זהו בישוליה'
- ^ דג מליח של שנה שעברה
- ^ ודגים מלוחין קטנים
- ^ שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו על ידי הדחה בחמין; והנך - אפילו הדחה נמי לא
- ^ והוי בשול
- ^ הוי 'בא בחמין' שחוזרין ושורין אותו בחמין
- ^ מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה, ואוכלה לרפואה
- ^ בן שלש שנים
- ^ הייתי נאנס להקיא מחמת מיאוס
- ^ רוקק
- ^ כשזוכרו, שהיה מאוס בעיניו
- ^ קשה היה בעיניו שנמאסין בני בבל על בני ארץ ישראל, אמר: אנו נמי יש לנו לרוק מתרנגולתיה דרבי אבא שהם אוכלים
- ^ כותח אינו מאוס כל כך בעיני שאר בני מערבא
- ^ דהא
- ^ קולייס
- ^ דהוי בישול
- ^ שמנים משל ארץ ישראל
- ^ לכה לך, אלא שקיצר הלשון
- ^ והיא מארץ ישראל
- ^ רגילים לשמוח במועדים יותר מארץ ישראל
- ^ וכל השנה אין להם שמחה במאכל ומשתה, ואין להם מרגוע ממלאכה, לפיכך במועדים כל שמחתם
- ^ מציינין עצמן בלבושים נאים; מצויינין = מקושטין
- ^ כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם - מכבדים אותם מחמת לבושיהן, שנראין חשובים
- ^ בחורים שלא הגיעו לסברא
- ^ העופות - כמו אותן של ארץ ישראל, כדאמרינן לקמן
- ^ סיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו – אלמא הגולין - מפיגין טעמן ושמנן
- ^ משגלו בימי צדקיה בחרבות ירושלים עד שנפקדו בימי כורש, ואז עלו מהם לייסד את הבית שמונה עשרה שנים קודם גמר הבנין, שהיא לסוף שבעים שנה, בשנת שתים לדריוש, כדאמרינן במגילה (יא,ב)
- ^ הבהמות ועופות ואף הדגים, דהא 'עד בהמה' כתיב, ומכלל דמכאן ואילך הדור, חוץ מקולייס, כדמפרש
- ^ מדרונות שבבבל מחזירין מים הנשפכים בהן לעין עיטם, שהוא מקום גבוה שבארץ ישראל: שאותו מעיין מביא מים לבית טבילת כהן גדול ביום הכיפורים דמתוקן בחומת עזרה על גבי שער המים, כדאמרינן בסדר יומא (לא,א): עין עיטם גבוה מקרקע העזרה עשרים ושלש אמות; והיאך מחזירין? - שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע (הים), ודרך אותן סולמות חוזרין המים לארץ ישראל, וחוזרין ונובעין במעיינות, והדגים חזרו דרך אותן סולמות, שנוחים להעלותן יותר מדרך פרת עצמו
- ^ קולייס האספנין
- ^ אין קשה שדרה שלו
- ^ חיל המלך
- ^ לשון לעז - הוא שלטון
- ^ לבוז ולהטיל עליהם עול, ולא שמתכוונין לבטלן משמחת הרגל, אבל הקללה גרמה לכך
- ^ ציפורי וטבריא מארץ ישראל.
- ^ שמארץ ישראל גלו לשם, והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב
- ^ בעירי איני צריך להתכבד, אלא בשמי שאני ניכר בו
- ^ במקום שאינה עירי
- ^ כבודי תלוי בשמלתי, 'שמלתו' מתרגמינן 'תותביה' (שמות כב כו)
- ^ 'הבאים' - אותן של יעקב שיבאו לבבל - ישרשו ויעשו ציצין ופרחים לתורה, וסייעתא אתיא לרבי יוחנן, דטעמא דמצויינין - לאו לפי שאינן בני תורה כדרבי אסי, אלא לפי שאינן במקומן