ביאור:בבלי שבת דף קג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הקודח כל שהוא חייב [1] בשלמא לרב [2] מיחזי כמאן דחר חורתא [3] לבניינא [4]; אלא לשמואל [5] לאו גמר מלאכה הוא!?
הכא במאי עסקינן? - דבזעיה ברמצא דפרזלא [6] ושבקיה בגוויה [7], דהיינו גמר מלאכה.
זה הכלל [כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת – חייב]:
זה הכלל לאתויי מאי?
לאתויי דחק קפיזא בקבא [8].
רבן שמעון בן גמליאל אומר: המכה בקורנס על הסדן [בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה]:
מאי קעביד?
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: מפני שמאמן את ידו [9].
קשו בה בני רחבה: אלא מעתה חזא אומנתא בשבתא וגמר - הכי נמי דמיחייב!?
אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: שכן מרדדי טסי משכן [10] עושין כן [11].
תניא נמי הכי: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב שכן מרדדי טסי משכן עושין כן.
משנה:
החורש - כל שהוא;
המנכש והמקרסם [12] והמזרד [13] כל שהוא – חייב;
המלקט עצים: אם לתקן [14] - כל שהן; אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה [15];
המלקט עשבים: אם לתקן - כל שהוא; אם לבהמה - כמלא פי הגדי.
גמרא:
למאי חזי [החורש כל שהוא]?
חזי לביזרא דקרא [16], דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין.
המנכש והמקרסם והמזרד:
תנו רבנן: 'התולש עולשין [17] והמזרד זרדים [18]: אם לאכילה – כגרוגרת, אם לבהמה - כמלא פי הגדי, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע - כל שהן.'
אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו [19]?
רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: באגם [20] שנו.
אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין.
והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו 'מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות'?
לא, צריכא דקעביד בארעא דחבריה [21].
משנה:
הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד [22] בין משתי שמות [23], בין משתי סמניות [24], בכל לשון [25] – חייב;
אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם [26], שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו.
אמר רבי יהודה: מצינו שם קטן משם גדול: 'שם' מ'שמעון' ומ'שמואל', 'נח' מ'נחור', 'דן' מ'דניאל', 'גד' מ'גדיאל' [27].
גמרא:
בשלמא אימין ליחייב - משום דדרך כתיבה בכך, אלא אשמאל אמאי?: הא אין דרך כתיבה בכך?
אמר רבי ירמיה: באטר יד שנו.
ותהוי שמאל דידיה כימין דכולי עלמא, ואשמאל ליחייב, אימין לא ליחייב!?
אלא אמר אביי: בשולט בשתי ידיו.
רב יעקב בריה דבת יעקב אמר: הא מני? - רבי יוסי היא, דאמר: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם [28].
והא מדסיפא רבי יוסי היא - רישא לאו רבי יוסי?
כולה רבי יוסי היא.
אמר רבי יהודה מצינו [שם קטן משם גדול: 'שם' מ'שמעון' ומ'שמואל', 'נח' מ'נחור', 'דן' מ'דניאל', 'גד' מ'גדיאל’]:
אלא רבי יהודה, שתי אותיות והן שני שמות [29] - הוא דמחייב, שתי אותיות והן שם אחד [30] לא מחייב [31]? והתניא [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא א פרק א משנה ד-ו]: '(ויקרא ד כב) [אשר נשיא יחטא] ועשה אחת [מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם] [32]; יכול עד שיכתוב כל השם [33], ועד שיארוג כל הבגד, ועד שיעשה כל הנפה? תלמוד לומר: 'מאחת' (ויקרא ד ב: דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה);
אי 'מאחת', יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט אחד ולא עשה אלא בית אחד בנפה [34]?
(שבת קג ב)
תלמוד לומר: 'אחת' [35]; הא כיצד? - אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול: 'שם' מ'שמעון' ומ'שמואל', 'נח' מ'נחור', 'דן' מ'דניאל', 'גד' מ'גדיאל' [36];
[משנה ה] רבי יהודה אומר: אפילו לא כתב [37] אלא שתי אותיות והן שם אחד – חייב, כגון: 'שש' 'תת' [38] 'רר' 'גג' 'חח' [39];
אמר רבי יוסי: וכי משום 'כותב' הוא חייב? והלא אינו חייב אלא משום 'רושם': שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו! לפיכך שרט שריטה אחת על שני נסרין או שתי שריטות על נסר אחד – חייב!
[משנה ו] רבי שמעון אומר: (ויקרא ד כב) [אשר נשיא יחטא] ועשה אחת [מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם]; יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארוג כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר: 'מאחת' (ויקרא ד ב: דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה);
אי 'מאחת', יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת, ואפילו לא ארג אלא חוט אחד, ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפה? - תלמוד לומר: 'אחת'; הא כיצד? - אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת. [40]
רבי יוסי אומר [41]: 'ועשה אחת' 'ועשה [מאחת מ]הנה': פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת.' - קתני מיהא רבי יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד חייב!?
לא קשיא: הא דידיה הא דרביה, דתניא: רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד – חייב, כגון 'שש' 'תת' 'רר' 'גג' 'חח'.
ורבי שמעון היינו תמא קמא [42]!? וכי תימא אלף אלף דאאזרך (ישעיהו מה ה: אני ה' ואין עוד זולתי אין אלהים אאזרך ולא ידעתני) איכא בינייהו [43]: דתמא קמא סבר אלף אלף דאאזרך לא מיחייב, ורבי שמעון סבר: כיון דאיתיה בגלטורי בעלמא [44] – חייב, למימרא דרבי שמעון לחומרא? והתניא 'הקודח כל שהוא [45] - חייב, המגרר כל שהוא [46], המעבד כל שהוא, הצר בכלי צורה כל שהוא [47]: רבי שמעון אומר: עד שיקדח את כולו, עד שיגרור את כולו, עד שיעבד את כולו, עד שיצור כולו [48]'; אלא רבי שמעון - הא אתא לאשמעינן: עד שיכתוב את השם [49] כולו;
ומי מצית אמרת הכי? והתניא רבי שמעון אומר: (ויקרא ד כב) [אשר נשיא יחטא] ועשה אחת [מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם]; יכול עד שיכתוב את השם כולו? - תלמוד לומר: 'מאחת [ויקרא ד,ב: דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה]’; תריץ ואימא הכי: יכול עד שיכתוב את הפסוק כולו? - תלמוד לומר 'מאחת'; רבי יוסי אומר: 'ועשה אחת' 'ועשה [מאחת מ]הנה' : פעמים שחייב אחת על כולן ופעמים שחייב על כל אחת ואחת; אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמא דרבי יוסי [50]? אחת 'מאחת' [51] הנה מהנה [52]: אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת [53]: אחת = 'שמעון' [54], 'מאחת' = 'שם' מ'שמעון' [55]; 'הנה' [56] אבות; [57] 'מהנה' [58] תולדות; אחת שהיא הנה [59] [60]זדון שבת ושגגת מלאכות [61]; 'הנה שהיא אחת' = שגגת שבת וזדון מלאכות [62].
אמר רבי יהודה: מצינו שם קטן משם גדול:
מי דמי?: מ"ם דשם סתום מ"ם דשמעון פתוח [63]!?
אמר רב חסדא: זאת אומרת סתום ועשאו פתוח – כשר.
מיתיבי '(דברים יא כ) ’[דברים יא,יח: ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם: [פסוק יט] ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך:] וכתבתם [על מזוזות ביתך ובשעריך – [דברים יא,כ]] [64] - שתהא כתיבה תמה [65]: שלא יכתוב אלפין עיינין, עיינין אלפין [66]; ביתין כפין [67], כפין ביתין; גמין צדין, צדין גמין [68]; דלתין רישין, רישין דלתין; היהין חיתין, חיתין היהין; ווין יודין, יודין ווין; זיינין נונין [69], נונין זיינין; טיתין פיפין, פיפין טיתין; כפופין פשוטין [70], פשוטין כפופין [71]; מימין [72] סמכין, סמכין מימין; סתומין [73] פתוחין [74], פתוחין סתומין; פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה; כתבה [75] כשִׁירה [76] או שכתב את השירה כיוצא בה, או שכתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב - הרי אלו יגנזו'!?
הוא - דאמר כי האי תנא, דתניא [ספרי במדבר פסקא קנ]: 'רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני [בפרשת קרבנות חג הסוכות, בקרבנות היום השני] (במדבר כט יט: ושעיר עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד ומנחתה) ונסכיהם, בששי - (במדבר כט לא: ושעיר חטאת אחד מלבד עלת התמיד מנחתה) ונסכיה, בשביעי (במדבר כט לג: ומנחתם ונסכהם לפרים לאילם ולכבשים במספרם) כמשפטם [ובשאר הימים כתוב 'כמשפט’]: הרי מ"ם יו"ד מ"ם = מים [77]; מכאן רמז לניסוך מים מן התורה [78]' ומדפתוח ועשאו סתום – כשר, [79] סתום נמי: סתום ועשאו פתוח [80] – כשר [81]!
מי דמי? פתוח ועשאו סתום
הערות
עריכה- ^ וכל הקודח - על מנת למלאות הוא, לתקוע בו יתד, ושלא למלאות - קרי 'נוקב'
- ^ דאמר נקב הוי בנין
- ^ קדח חור
- ^ האי נמי בנין הוה כל שהוא, ואף על פי שימלאנו - הרי הועיל לבנין שקודח החור
- ^ דאמר נוקב לאו בונה הוא - בשלמא נקב דלול - איכא למימר מכה בפטיש, אבל זה שעומד לסתום
- ^ במסמר ארוך של ברזל
- ^ לתלוש בה [אולי צריך להיות לתלות בה?]
- ^ בגולם גדול הראוי לחוק בו קב - חקק שלש לוגין, ואף על פי שעתיד להוסיף - יש שמקיימין כן
- ^ מרגילם ומכוונם להכאה הראוייה למלאכה, מכה גדולה או מכה קטנה
- ^ לציפוי קרשים
- ^ מכין שלשה על הטס ואחת על הסדן, להחליק הקורנס שלא יבקע הטס, שהוא דק; ובעלי מטבע במקומנו ראיתי עושין כן
- ^ קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו
- ^ זרדין לחין חדשים של שנה זו, ופעמים שהן מרובין ומכחישים האילן ומתייבשין, וקוצצין אותם ממנו
- ^ את האילן או את הקרקע, וקצצו מן המחובר
- ^ כגרוגרת מביצת תרנגולת, שקלה היא לבשל מכל הביצים
- ^ לזרוע בתוכה נימא של דלעת; ואף על גב דשנינו
עמוד בלענין הוצאת זרע דלועין - שנים, שאין אדם טורח בנימא אחת, הני מילי הוצאה, דכי מפיק - תרתי מפיק כי הדדי, שאינו זורע אחת לבדה, אבל לענין חרישה - כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה
- ^ עשב שקורין קרישפ"ל
- ^ מין קנים הם, ובעודן רכים זורדין אותם למאכל אדם; נתקשו מעט - ראויין למאכל בהמה; יבשו - עומדין להסקה
- ^ הרי הקרקע מתייפה מאליו
- ^ שאין צריך ליפות
- ^ לא איכפת ליה ליפות
- ^ שתיהן אלפין
- ^ אלף בית
- ^ אחת בדיו ואחת בסיקרא
- ^ של כל כתבים, וגופן של כל אומה ואומה
- ^ משום רושם סימן שהיו עושים בקרשי המשכן, מפני שמפרקין אותו, ולכשיקימוהו - לא יחלפו סדר הקרשים, ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב, אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן - חייב
- ^ הא אתא לאשמועינן ר' יהודה: דאף על גב שלא נגמר מלאכתו, שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת, ואותו מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום אחר - חייב
- ^ דלא בעי כתיבה, אלא רושם בעלמא, ובשמאלו - רושם מיהא הוה
- ^ כגון הנך דנקט במתניתין, שאינן שוות
- ^ כגון 'שש' מ'ששך', או 'תת' מ'תתנן', או 'חח' מ'חחים'
- ^ מדלא נקט רבי יהודה חד מהנך
- ^ 'אחת' - כולה במשמע
- ^ התיבה קרוי 'שם'
- ^ לאחר שהסיך נצרים של שתי - עושה באריגת ערב נצר אחד מלמטה ואחד ממעלה, והן קרוין 'בתים', והם עונבין את השתי כדרך רכיבתו, ועומד האריג; ובית אחד אין מתקיים; ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו 'בית', כמו 'בתי נירין' - שאין לה בתי נירין אחרים
- ^ שתהא מלאכה שלימה במקום אחד
- ^ ולגבי בגד נמי - שני חוטין, ובנפה - שני בתין שמקיימין כך, לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה [או עושה] נפה בבת אחת, ומתחיל [אלא מתחיל] ועושה כדי קיום, שלא יהא נסתר מאליו
- ^ מתיבה גדולה
- ^ והן מתיבות גדולות, כגון: 'שש' מ'ששבצר', מ'ששך', 'ששמם'; תת – מ'תתראו', 'תתנו'
- ^ וכל שכן אם נתכוין לקטנה תחילה
- ^ ולקמיה פריך: היינו תנא קמא!?
- ^ מפרש למילתיה לקמן
- ^ 'שש' 'תת'
- ^ שהם שתי אותיות מתיבה גדולה, אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא
- ^ קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות קורין בלשון לטי"ן של מינין 'קלוטרוס', ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות, ואינם תיבות במקום אחר
- ^ קצת הנקב, ואף על פי שלא עבר עובי העץ לראות בעבר השני
- ^ כלונסות או קלפים, דהויא תולדה דממחק
- ^ מן הצורה
- ^ כל מה שנתכוין לגרר או לעבד מתחלה בבת אחת
- ^ כל התיבה
- ^ היכי דריש ליה
- ^ אחת הוה ליה למכתב ולשתוק, וכתב מ"ם יתירה
- ^ [ומהנה יתירא] אי נמי: הנה הוה ליה למכתב, וכתב מהנה מ"ם יתירה, ומאחת יתירה, הלכך למדרשינהו לכולהו כתבינהו, ודרוש 'אחת' 'הנה' בלא מ"ם הכי
- ^ לתרי גווני איכא למידרש משמעותייהו; ועשה עבירה אחת והיא לו 'הנה' - חייב חטאות הרבה, אי נמי, ועשה אחת עשייתו חשובה לו כאחת, ואף על פי שהנה היו - משמע שהרבה עבירות עשה, והיינו 'הנה שהיא אחת', הלכך: תרוייהו דריש ביה, פעמים שהיא כן ופעמים שהיא כן, כדמפרש לקמיה
- ^ כלומר: דריש מ"ם יתירה: אחת הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב כל התיבה שנתכוין לכתוב
- ^ כתב מאחת למימר דאפילו לא כתב אלא מקצתה, ובלבד שתהא מקויימת במקום אחר, דומיא דאחת דרישיה דקרא
- ^ משמע
- ^ כתב
- ^ לרבויי
- ^ דאמרן לעיל היכי דמי?
- ^ כגון שעשאן ב
- ^ ואף על גב דכולן אינן אלא חילול שבת אחת - מיחייב לכל מלאכה ומלאכה, דגופי מלאכות מחלקין, הואיל ואיכא שגגה טובא
- ^ שאף על פי שהן גופי מלאכות הרבה - אינו חייב אלא אחת, דחדא שגגה היא
- ^ זה שנתכוין לכתוב שם משמעון - מ"ם פתוחה כתב, והיכי קרי ליה 'מתקיימת במקום אחר'? והא לא הויא
- ^ דתפילין ומזוזה
- ^ שלם כהלכתה
- ^ יש שכותבין כן, מפני שדומין בקריאתן
- ^ דומין בכתיבתן
- ^ דומין בכתיבתן, אלא שזה למעלה וזה למטה
- ^ פשוטין [נונ סופית='פשוטה', לא 'כפופה', קצת קצרה היא ז]
- ^ כף פה, צדי נון
- ^ הכפולות שלהן פשוטות
- ^ מ"ם סתומה שדומה לסמך
- ^ מ"ם סתומה
- ^ מ"ם פתוחה
- ^ לספר תורה
- ^ בדילוגין אריח ולבינה
- ^ כלומר: מ"ם ד-ונסכיהם דריש ליה בפתוחה
- ^ [שמע מינה]: בפתוח ועשאו סתום דכשר
- ^ הוא הדין
- ^ כגון שם משמעון
- ^ להתקיים במקום שם