ביאור:בבלי שבת דף קכח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אבל לא את הטבל [ולא את מעשר [ראשון] שלא נטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו].
פשיטא!
לא, צריכא, בטבל טבול מדרבנן - שזרעו בעציץ שאינו נקוב.
ולא מעשר ראשון [שלא נטלה תרומתו [1]]:
פשיטא!
לא, צריכא שהקדימו בכרי: שנטל ממנו מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה; מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי - קא משמע לן כדשני ליה אביי.
ולא את מעשר שני [והקדש שלא נפדו].
פשיטא!
לא, צריכא דנפדו - ולא נפדו כהלכתן: מעשר - שפדאו על גבי אסימון [2], דרחמנא אמר (דברים יד כה) [ונתתה בכסף] וצרת הכסף בידך [והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו] - דבר שיש בו צורה; הקדש - שחיללו על גבי קרקע, דרחמנא אמר 'ונתן הכסף ... וקם לו'.
תוספות ד"ה ונתן הכסף וקם לו: אין הפסוק כך אלא "ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו" (ויקרא כז יח) ודרך הש"ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר כי ההיא... אלא כן דרך הש"ס שאינו מביא עיקר הדרשה כמו שרגיל להביא (כתובות מו ב) "בנעוריה בית אביה - כל שבח נעורים לאביה", אף על גב דההוא - בהפרת נדרים הוא דכתיב וכן הרבה.
ולא את הלוף [ולא את החרדל]:
תנו רבנן: 'מטלטלין את החצב [3] - מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל - מפני שהוא מאכל ליונים, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית, מפני שהוא מאכל לנעמיות [4].
אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו - מפני שהוא מאכל לפילין!'
ורבן שמעון בן גמליאל?
נעמיות - שכיחי, פילין - לא שכיחי.
אמר אמימר: והוא דאית ליה נעמיות.
אמר רב אשי לאמימר: אלא דקאמר ליה רבי נתן לרבן שמעון בן גמליאל: 'חבילי זמורות יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין', אי אית ליה פילין - אמאי לא? אלא – ראוי [5], הכי נמי - ראוי.
אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו 'כל ישראל - בני מלכים הם'; רבן שמעון בן גמליאל - הא דאמרן, רבי שמעון - דתנן [שבת פ"יד מ"ד]: 'בני מלכים סכין על גבי מכותיהן [6] שמן וורד [7], שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול [8]. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם';
רבי ישמעאל ורבי עקיבא - דתניא: הרי שהיו נושין בו אלף מנה ולבוש איצטלא בת מאה מנה - מפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו. תנא משום רבי ישמעאל, ותנא משום רבי עקיבא: כל ישראל ראויין לאותה איצטלא.
חבילי קש וחבילי [עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה - מטלטלין אותן, ואם לאו – אין מטלטלין אותן].
תנו רבנן [תוספתא שבת פ"יד מ"י [ליברמן]]: 'חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים: אם התקינן [9] למאכל בהמה - מטלטלין אותן, ואם לאו - אין מטלטלין אותן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חבילין הניטלין ביד אחד - מותר לטלטלן, בשתי ידים - אסור לטלטלן [10]; חבילי סיאה אזוב וקורנית [11]: הכניסן לעצים [12] - אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה - מסתפק מהן בשבת, וקוטם ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי [13], ומולל ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה, דברי רבי יהודה*; וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול; וכן באמיתא [14], וכן בפיגם [15], וכן בשאר מיני תבלין.' [16]
מאי אמיתא?
ניניא [17].
סיאה - אמר רב יהודה: צתרי [18].
אזוב = אברתא [19].
קורנית = קורניתא שמה.
והא ההוא דאמר להו: מאן בעי קורניתא, ואישתכח חשי!
אלא:
סיאה = צתרי, אזוב = אברתא, קורניתא = חשי [20].
איתמר: בשר מליח מותר לטלטלו בשבת; בשר תפל [21], רב הונא אמר מותר לטלטלו [22], רב חסדא אמר אסור לטלטלו:
רב הונא אמר מותר לטלטלו? והא רב הונא תלמיד דרב הוה, ורב כרבי יהודה סבירא ליה, דאית ליה מוקצה!
במוקצה לאכילה - סבר לה כרבי יהודה [23], במוקצה לטלטל - סבר לה כרבי שמעון.
רב חסדא אמר אסור לטלטלו? והא רב יצחק בר אמי איקלע לבי רב חסדא, וחזא ההוא בר אווזא [24] דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא [25], ואמר רב חסדא: חסרון כיס קא חזינן הכא [26]!
שאני בר אווזא, דחזי לאומצא [27].
תנו רבנן: 'דג מליח – מותר לטלטלו, דג תפל - אסור לטלטלו [28]; בשר, בין תפל ובין מליח - מותר לטלטלו, [29].'
תנו רבנן: 'מטלטלין את העצמות - מפני שהוא מאכל לכלבים,
בשר תפוח [30] - מפני שהוא מאכל לחיה, מים מגולים - מפני שהן ראויין לחתול [31]; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל עצמן אסור לשהותן, מפני הסכנה [32].'
משנה:
כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו; [33]
תרנגולת שברחה [34] - דוחין אותה [35] עד שתכנס;
מדדין עגלין וסייחין [36];
אשה מדדה את בנה [37];
אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת [38], אבל אם היה גורר – אסור [39].
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה לאמת המים - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה - עלתה.
מיתיבי: בהמה שנפלה לאמת המים - עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות. פרנסה - אִין, כרים וכסתות - לא!?
לא קשיא: הא - דאפשר בפרנסה, הא - דאי אפשר בפרנסה: אפשר בפרנסה - אין, ואי לא [40] - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה.
והא קא מבטל כלי מהיכנו [41]!?
סבר, מבטל כלי מהיכנו - דרבנן, צער בעלי חיים – דאורייתא [42], ואתי דאורייתא ודחי דרבנן.
תרנגולת שברחה [דוחין אותה עד שתכנס].
דוחין - אין, מדדין – לא [43]; תנינא להא, דתנו רבנן: מדדין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא את התרנגולת.
תרנגולת מאי טעמא לא?
אמר אביי: משום דמקפיא נפשה [44].
תני חדא: מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל לא ברשות הרבים; והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ואין צריך לומר בחצר. ותניא אידך: אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר [45], אבל דוחין בהן שיכנסו.
הא - גופא קשיא: אמרת: אין עוקרין, אבל דדויי – מדדינן [46], הדר אמרת: דוחין - אִין, מדדין - לא?
אמר אביי: סיפא [47] אתאן לתרנגולת [48].
אמר אביי: האי מאן דשחיט תרנגולת - לכבשינהו לכרעיה בארעא [49]; אי נמי - נידל להו מידל [50], דדילמא מנח להו לטופריה בארעא, ועקר להו לסימנים.
משנה:
אין מילדין את הבהמה ביום טוב [51], אבל מסעדין [52]; [53]
ומילדין את האשה בשבת [54], וקורין לה חכמה [55] ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת, וקושרין את הטיבור [56].
רבי יוסי אומר: אף חותכין.
וכל צרכי מילה עושין בשבת.
גמרא:
כיצד מסעדין?
רב יהודה אמר: אוחז את הולד שלא יפול לארץ;
רב נחמן אמר: דוחק בבשר כדי שיצא הולד [57].
תניא כוותיה דרב יהודה: 'כיצד מסעדין - אוחזין את הולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו [58], ונותן לו דד [59] לתוך פיו כדי שינק;
אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין הָיינו על בהמה טהורה [60] ביום טוב.
היכי עביד?
אמר אביי: מביא בול [61] של מלח ומניח לה בתוך הרחם [62], כדי שתזכור צערה [63] ותרחם עליו [64];
ומזלפין מי שליא [65] על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו.'
ודוקא טהורה, אבל טמאה – לא;
מאי טעמא?
טמאה לא מרחקא [66] ולדא, ואי מרחקא ולדא - לא מקרבא.
מילדין את האשה [בשבת, וקורין לה חכמה [67] ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת, וקושרין את הטיבור; רבי יוסי אומר: אף חותכין; וכל צרכי מילה עושין בשבת].
מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי?
לאתויי הא דתנו רבנן: אם היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה לשמן - חבירתה מביאה לה שמן [68] ביד [69], ואם אינו ספק ביד - מביאה בשערה [70], ואם אינו ספק בשערה - מביאה לה בכלי.'
אמר מר: אם היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר; פשיטא [71]!
לא, צריכא בסומא: מהו דתימא 'כיון דלא חזיא – אסור', קא משמע לן: איתובי מיתבא דעתה, סברא: אי איכא מידי - חזיא חבירתה ועבדה לי.
'אם היתה צריכה לשמן וכו' - תיפוק ליה משום סחיטה [72]!
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער [73].
רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשיער - מביאה לה בכלי
דרך שערה [74], דכמה דאפשר לשנויי - משנינן.
אמר רב יהודה אמר שמואל: חיה [75], כל זמן שהקבר [76] פתוח, בין אמרה "צריכה אני" בין לא אמרה "צריכה אני" [77] - מחללין עליה את השבת; נסתם הקבר, בין אמרה
הערות עריכה
- ^ קא סלקא דעתך שלא ניטלה תרומת מעשר שלו
- ^ שאין עליו צורה
- ^ עשב שמשתרש בעומק כנגדו, ואין שרשיו מתפשטין, ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל
- ^ בנות היענה
- ^ ראוי הוא להיות לו פילין ולהאכילן
- ^ בשבת
- ^ ולא גזר משום שחיקת סממנין
- ^ בלא מכה, הלכך לאו מוכחא מילתא דלרפואה
- ^ הזמינן
- ^ ואפילו הזמינם למאכל בהמה, דטירחא היא
- ^ לקמיה מפרש לה
- ^ לייבשן
- ^ כדרך חול, כדאמרן:
עמוד בהאי מאן דפרים סילקא - דמי לטוחן
- ^ לקמיה מפרש מאי אמיתא
- ^ רוד"א [הפיגם הריחני]
- '^ במילתיה דרבי יהודה גרסינן מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך חול; כך מצאתי בתוספתא דרבנן מחמרי, דבכולי ידא אסור אלא בראשי אצבעותיו, ומהו 'מולל'? - כגון אם בא לאכול הזרע, מולל השרביטין שהזרע בתוכם.
- ^ מינטא"י [נענע]
- ^ שדריא"ה [צתרה], לוי"ה, לשון אחר: פוליאול [הבבונג, כמומיל]
- ^ אישני"א
- ^ שדריא"ה, וללשון הראשון לא פורש
- ^ שאינו מלוח, ומאן דגריס 'תפוח' - היא היא
- ^ דלית ליה מוקצה בטלטול
- ^ דאסר לאוכלו
- ^ שחוט
- ^ שלא יסריח
- ^ שאתם מניחים אותה בשמש ומתחמם, וסלקוהו על פיו מחמה לצל
- ^ כשהוא חי אוכלין אותו בלא מלח
- ^ דאינו ראוי לכלום, ולכלבים לאו דעתיה למישדייה, אבל מליח - נאכל חי על ידי מלחו
- ^ וסתמא כרבי שמעון
- ^ מסריח
- ^ לא מזיק ליה ארס דנחש, שאף הנחשים היא אוכלת
- ^ שמא ישתה אדם מהם
- ^ אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת, ורבי יצחק משני לה בפרק שלישי - בצריך למקומו
- ^ מן הבית
- ^ בידים
- ^ אוחז בצוארו ובצדדין וגוררו ומסייעו ומנענע לו ברגליו
- ^ אוחזתו בזרועותיו מאחוריו ומסייעתו, והוא מניע רגליו והולך
- ^ שהתינוק מניע את רגליו, כשמניח אחת מגביה אחת
- ^ מפני שנושאתו
- ^ כגון שהמים עמוקין
- ^ דמשהניחם תחתיה - אין יכול לטלטלן, דדומה לסותר בנין, מדרבנן
- ^ שנאמר עזוב תעזוב עמו (שמות כג ה); ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים ב'אלו מציאות' (בבא מציעא לב ב)
- ^ שלא יהא אוחזה בגפיה ורגליה נוגעין לארץ ומוליכה
- ^ מגבהת עצמה מן הארץ [’מקפיא' - כגון 'אקפו ידייכו' דחגיגה (טז,ב)], ונמצא זה מטלטל; אבל אווזים, כשאוחזים בגפיהן, הן מהלכין ברגליהן; ומיהו ברשות הרבים לא, משום שמא יגביה מן הארץ ונמצא נושאן, דסתמא כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן ב'המצניע' (שבת צד א) גבי המוציא חיה ועוף בין חיין בין שחוטין - חייב, והאשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים, דאי נמי מגביה ליה - חי נושא את עצמו, דהכי מוקמינן התם: דבאדם מודו רבנן לרבי נתן
- ^ אין עוקרין רגליה לגמרי מן הארץ, דמוקצה היא לטלטלה
- ^ אוחזה בשני צדדיה בידו ומדדה, והוה טלטול טפי מדחייה שדחפה מאחריה
- ^ דקתני דוחין - אבל לא מדדין
- ^ ורישא בשאר עופות
- ^ כדי שיתכפלו, ולא יוכל להתחזק עליהן
- ^ יגביהנו, שלא יהו רגליו נוגעות לארץ
- ^ דאיכא טרחא יתירה
- ^ אותה ביום טוב
- ^ מפרש בגמרא;
- ^ ואין צריך לומר שמסעדין, וכל שכן ביום טוב
- ^ מילדת
- ^ של ולד שהוא ארוך, שאם לא יתקשר ויכרך בשום דבר יצאו מעיו אם יגביהו התינוק
- ^ דוחק בבשר של בהמה לפנים, שיהא הולד בולט לחוץ
- ^ שנחיריו סתומין לו ברירין
- ^ של אמו
- ^ מאהבין את ולדה עליה
- ^ מלא אגרוף
- ^ דכייב לה
- ^ צער לידה
- ^ ומרחמה את הולד אם רחקתו
- ^ שורין את השליא במים
- ^ אין דרכה לרחק
- ^ מילדת
- ^ דרך רשות הרבים
- ^ בכפה - ולא בכלי, דכמה דאפשר משנינן
- ^ סכה שערה שמן, וכשבאה אצלה מקנחתו, ואין כאן חילול שבת כיון שאין דרך הוצאה בכך
- ^ דהא פקוח נפש דוחה שבת
- ^ למה לא הביאה לה בכלי - שלא תחלל שבת בהוצאה, הכא נמי הא קמחללה בסחיטה
- ^ שהוא קשה, ואין בולע
- ^ כורכת הכלי בראשה, בשערה
- ^ יולדת
- ^ בית הרחם
- ^ וחברותיה אומרות שהיא צריכה