ביאור:בבלי גיטין דף סו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דרא רבי אבינא לסילתיה ^[1] ואזל לגבי דרב הונא רביה ^[2], דאמר רב הונא ^[3]: גיטו ^[4] כמתנתו: מה מתנתו - אם עמד חוזר, אף גיטו - אם עמד חוזר; ^[5] ומה גיטו: אף על גב דלא פריש, כיון דאמר "כתבו" - אף על גב דלא אמר "תנו" ^[6], אף מתנתו: כיון דאמר "תנו" אף על גב דלא קנו מיניה.

מתקיף לה רבי אבא: אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה - אף גט ישנו לאחר מיתה!

הכי? השתא: בשלמא מתנה איתה לאחר מיתה, אלא גט לאחר מיתה מי איכא ^[7]?

אלא רבי אבא ^[8] הכי קא קשיא ליה ^[9]: 'מתנת שכיב מרע במקצת' היא ^[10], ומתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ^[11].

^[12] מכלל דרב הונא סבר לא בעיא קנין? והא קיימא לן דבעיא קנין!?

שאני הכא דמְצַוֶּה מחמת מיתה הוא ^[13].

מכלל דרבי אבא סבר מצוה מחמת מיתה בעיא קנין? והא קיימא לן דלא בעי קנין?

אלא רבי אבא - הכי קא קשיא ליה ^[14]: "חמרא" לא קאמר ^[15], "דמי חמרא" לא קאמר ^[16] – "מחמרא" קאמר ^[17]?

ואידך?

"מחמרא" ^[18] - כדי לייפות את כחו ^[19].

שלחו מתם "מחמרא" - כדי לייפות את כחו.

משנה:

מי שהיה מושלך לבור ואמר "כל השומע את קולו ^[20] יכתוב גט לאשתו" הרי אלו יכתבו ויתנו.

גמרא:

וליחוש שמא שד הוא?

אמר רב יהודה כשראו לו דמות אדם.

אינהו נמי אידמויי אידמו ^[21]?

דחזו ליה בבואה ^[22].

אינהו נמי אית להו בבואה?

דחזו ליה בבואה דבבואה.

ודלמא אינהו נמי אית להו?

אמר רבי חנינא: לימדני יונתן בני: בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו^[23].

ודלמא צרה היא ^[24]?

תנא דבי רבי ישמעאל: בשעת הסכנה ^[25] - כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין ^[26].

משנה:

הבריא שאמר "כתבו גט לאשתי" - רצה לשחק בה ^[27].

מעשה בבריא אחד שאמר "כתבו גט לאשתי" ועלה לראש הגג ונפל ומת. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל - הרי זה גט ^[28]; אם הרוח דחתו - אינו גט.

גמרא:

מעשה לסתור ^[29]? חסורי מיחסרא והכי קתני: אם הוכיח סופו על תחילתו - הרי זה גט; ומעשה נמי בבריא שאמר "כתבו גט לאשתי" ועלה לראש הגג ונפל ומת, ואמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחתו אינו גט.

ההוא גברא דעל לבי כנישתא, אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי, ויתיב איניש אחרינא גבייהו, אמר להו: "בי תרי מינייכו נכתבו גיטא לדביתהו"; לסוף שכיב מקרי ינוקא; מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא ^[30] או לא?

רב נחמן אמר: לא משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא, ורב פפי אמר: משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא.

אמר רבא: הילכתא משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא:

משנה:

אמר לשנים "תנו גט לאשתי" ^[31]

(גיטין סו ב) [המשך המשנה]

או לשלשה "כתבו גט ותנו לאשתי" - ^[32] הרי אלו יכתבו ויתנו.

אמר לשלשה "תנו גט לאשתי ^[33]" - הרי אלו יאמרו לאחרים ^[34] ויכתבו ^[35], מפני שעשאן בית דין - דברי רבי מאיר; וזו הלכה העלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורין ^[36]: מקובל אני באומר לשלשה "תנו גט לאשתי" - שיאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן בית דין.

אמר רבי יוסי: נומינו ^[37] לשליח ^[38] אף אנו מקובלין שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים "תנו גט לאשתי" - שילמדו ויכתבו ויתנו ^[39].

אמר לעשרה "כתבו ותנו גט לאשתי" - אחד כותב ושנים חותמין; "כולכם כתובו" - אחד כותב וכולם חותמין; לפיכך אם מת אחד מהן הרי זה גט בטל.

גמרא:

אמר רבי ירמיה בר אבא: שלחו ליה מבי רב לשמואל: ילמדנו רבינו: אמר לשנים "כתבו ותנו גט לאשתי", ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן – מהו ^[40]?

שלח להו: '^[41] תצא ^[42], והדבר צריך תלמוד' ^[43].

מאי 'הדבר צריך תלמוד' ^[44]?

אילימא משום דהוו להו מילי, ומספקא ליה מילי - אי מימסרן לשליח ^[45], אי לא מימסרן לשליח ^[46] - והאמר שמואל: אמר רבי: הלכה כרבי יוסי ^[47] דאמר מילי לא מימסרן לשליח!?

אלא לשמואל הא קא מיבעיא ליה: ^[48] האי "כתובו" - אי כתב ידן ^[49], אי כתב הגט ^[50].

ותיפשוט ליה ממתניתין: 'אמר לשנים "תנו גט לאשתי" או לשלשה "כתבו גט ותנו לאשתי" - הרי אלו יכתבו ויתנו'?!

היא גופא קא מיבעיא ליה: "כתובו" - כתב ידן הוא? או כתב הגט הוא?

פשיטא דכתב הגט הוא, דקתני סיפא: 'אמר רבי יוסי: נומינו לשליח: אף אנו מקובלין שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים "תנו גט לאשתי" - שילמדו ויכתבו ויתנו לה' - אי אמרת בשלמא 'כתב הגט הוא' – שפיר, אלא אי אמרת 'כתב ידן הוא' - מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם חתימת ידייהו?

אין, איכא בי דינא חדתא ^[51].

^[52] ואי סבירא לן דהאי כתובו כתב ידן הוא - הא ^[53] 'כתב הגט ^[54] - כשר' ^[55]! והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי ^[56] דאמר מילי לא מימסרן לשליח ^[57]

^[58] אמרי: אי סבירי לן ^[59] ד"כתובו" ^[60] - ^[61] כתב ידן הוא, ^[62] כתב הגט ^[63] נעשה כאומר "אִמרו ^[64]", ^[65] ומודה רבי יוסי באומר "אִמרוּ".

ומי מודה רבי יוסי באומר "אִמרוּ"? והתנן: 'כתב סופר ^[66] ועד ^[67] - כשר', ואמר רבי ירמיה: ^[68] חתם סופר שנינו ^[69], ואמר רב חסדא: 'מתניתין מני ^[70]? רבי יוסי היא, דאמר מילי לא מימסרן לשליח' ^[71]; ^[72] ואי סלקא דעתך 'מודה רבי יוסי באומר "אִמרוּ"' ^[73] נפיק מינה חורבה, דזימנין דאמר להו לשנים

הערות עריכה

^ יטעון רבי אבינא סלו על כתיפו למזונותיו להוצאת הדרך
^ וילך לו אצל רב הונא רבו כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה בלא קנין
^ בפרק 'מי שאחזו' (לקמן עב,ב)
^ דשכיב מרע
^ ומינה ילפינן אנן נמי
^ נותנין, כדתנן במתניתין ביוצא בקולר ובמסוכן
^ לאחר שמת מי מגרשה? ובשעת מיתה הוזקקה ליבם, ולהא מילתא היכי נדמינהו
^ לאו הכי אתקיף, אלא
^ אדרבי זירא, דאמר 'קנה רבי אבינא להא מתנה דגניבא'
^ ששייר לעצמו, שלא נתן כל נכסיו
^ דהכי קיימא לן בבא בתרא בפרק 'מי שמת' (קנא,ב): דכיון ששייר לגרמיה מידי - אינו כמצוה מחמת מיתה, הואיל וחס על פרנסת עצמו, והרי היא כמתנת בריא
^ ופרכינן:
^ שהיה יודע שהיוצא בקולר אינו חוזר
^ היכי נקני?
^ "הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי"
^ "הבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא", דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה
^ "זוזי מחמרא" קאמר דניתבו ליה - וכי עושין מעות מיין
^ לכך לא פירש לא זו ולא זו:
^ שיהא לו כל היין שלו אחריות; שאם אמר "תנו לו יין" - אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשין אומרים לו "שלך החמיץ"; ואי אמר "דמי חמרא" ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות - אומרים לו "אָבדו מעותיך"; הלכך אמר "מחמרא", דמשמע יין ודמיו - שהכל אחריות לו
^ ופירש שמו ושם עירו
^ פעמים שעושין עצמם בדמות אדם
^ צל
^ Note: מהו בבואה דבבואה? הרי צל אינו מטיל צל? אפשרות אחת: סביב לצל יש אזור של טשטוש הצל, כי אין לצל גבול חד; איזור זה נקרא בבואה דבבואה. פירוש שני: בבואה דבבואה – במראה או במשטח נחושת מוברקת היטב שמשמש כמראה.
^ שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה, ותאסר על בעלה
^ כגון זה שמסוכן למות, ואם לא עכשיו אימתי
^ אם זהו שפירש שמו
^ הואיל ולא אמר "תנו"
^ דדעתו מתחילה היתה לכך, וסופו הוכיח, והוה ליה כמפרש ומסוכן
^ רישא תנא 'לא אמר כלום', ואחר כך נתן חילוק בין 'מעצמו נפל' ובין 'דחתו הרוח'
^ דלא מקפיד בהי מינייהו, ומעיקרא להאי ברא נמי שווייה שליח, ועכשיו שמת האב - יתנו לה הבן הזה וחבירו, שהרי הלך הבעל למדינת הים
^ אף על גב דלא אמר "כתבו ותנו" - הרי אלו יחתמו בעצמן, ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום, דלאו בית דין מנינהו לצוות על אחרים, אלא עדים שווינהו; ובגמרא מפרש על כתב הגט: אם יכולין לצוות לסופר אחר לכתוב, או הם עצמם צריכין לכותבו
^ אף על פי שהן ראויין ליעשות בית דין, כיון דבהדיא אמר להו "כתבו" - לא בית דין שוינהו אלא עדים,
^ ולא אמר "כתבו"
^ לעדים אחרים
^ לכתוב ולחתום וליתן
^ משמו של רבי עקיבא שנחבש בבית האסורין
^ אמרנו
^ לחנינא שנעשה שליח בהלכה זו, לאומרה בבית המדרש
^ אם אינם יודעין לכתוב - ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו בעצמן
^ הא דקתני מתניתין לכתבו בעצמן - אחתימה קאי, והכא הרי חתמו הן? או דילמא אכתב הגט קאי
^ אם ניסת בגט זה
^ מספק, דמספקא לן אי כשר או לא
^ כלומר אין הדבר הזה ברור לנו, וצריכין אנו ללמוד מן הגדולים ממנו אם כשר הוא או לא
^ מאי מספקא ליה לשמואל בגווה
^ וכשר, ודברים שנאמר לשליח זה אם יכול למוסרן לשליח אחר
^ ופסול, דהכא מילי בעלמא מסר להו, ואינן חוזרין ונמסרין לסופר; ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר
^ דמתניתין
^ מספקא ליה:
^ חתימתן הוא דקאמר, והרי חתמו הן
^ והרי לא כתבוהו
^ שלא למדו לחתום עדיין
^ ופרכינן:
^ אם אמרו לסופר
^ וכתב
^ בתמיה
^ דמתניתין
^ וכיון דפריש שמואל טעמא דרבי יוסי משום דמילי לא מימסרן לשליח הוא - היאך כשר? הא מילי נינהו?
^ ומשני:
^ ופשיטא לן
^ דקאמר
^ לא הוי אלא
^ איכא למימר
^ מדלא קפיד עליה
^ לסופר ויכתוב
^ וקא סלקא דעתן:
^ את הגט
^ וחתם עד אחד
^ האי 'כתב סופר' דקתני -
^ שאם חתם הסופר בעד, ועד אחר עמו כשר
^ דמכשר חתימת סופר בגט
^ הלכך: אין אדם חותם בגט אל אם כן שמע מפי עצמו, לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים "חתמו בגט פלוני"; ומשום הכי ליכא למיחש הכא שמא הבעל לא צוה שיחתום, אלא לשלוחו צוה שיאמר לסופר זה לכתוב ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלין אותו בעד, ומתוך חששא זו צוה לסופר לחתום
^ ומהכא שמעינן דבאומר "אִמרוּ" - נמי פליג רבי יוסי:
^ היכי מכשר חתימת סופר בגט?

[1] יטעון רבי אבינא סלו על כתיפו למזונותיו להוצאת הדרך

[2] וילך לו אצל רב הונא רבו כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה בלא קנין

[3] בפרק 'מי שאחזו' (לקמן עב,ב)

[4] דשכיב מרע

[5] ומינה ילפינן אנן נמי

[6] נותנין, כדתנן במתניתין ביוצא בקולר ובמסוכן

[7] לאחר שמת מי מגרשה? ובשעת מיתה הוזקקה ליבם, ולהא מילתא היכי נדמינהו

[8] לאו הכי אתקיף, אלא

[9] אדרבי זירא, דאמר 'קנה רבי אבינא להא מתנה דגניבא'

[10] ששייר לעצמו, שלא נתן כל נכסיו

[11] דהכי קיימא לן בבא בתרא בפרק 'מי שמת' (קנא,ב): דכיון ששייר לגרמיה מידי - אינו כמצוה מחמת מיתה, הואיל וחס על פרנסת עצמו, והרי היא כמתנת בריא

[12] ופרכינן:

[13] שהיה יודע שהיוצא בקולר אינו חוזר

[14] היכי נקני?

[15] "הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי"

[16] "הבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא", דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה

[17] "זוזי מחמרא" קאמר דניתבו ליה - וכי עושין מעות מיין

[18] לכך לא פירש לא זו ולא זו:

[19] שיהא לו כל היין שלו אחריות; שאם אמר "תנו לו יין" - אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשין אומרים לו "שלך החמיץ"; ואי אמר "דמי חמרא" ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות - אומרים לו "אָבדו מעותיך"; הלכך אמר "מחמרא", דמשמע יין ודמיו - שהכל אחריות לו

[20] ופירש שמו ושם עירו

[21] פעמים שעושין עצמם בדמות אדם

[22] צל

[23] Note: מהו בבואה דבבואה? הרי צל אינו מטיל צל? אפשרות אחת: סביב לצל יש אזור של טשטוש הצל, כי אין לצל גבול חד; איזור זה נקרא בבואה דבבואה. פירוש שני: בבואה דבבואה – במראה או במשטח נחושת מוברקת היטב שמשמש כמראה.

[24] שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה, ותאסר על בעלה

[25] כגון זה שמסוכן למות, ואם לא עכשיו אימתי

[26] אם זהו שפירש שמו

[27] הואיל ולא אמר "תנו"

[28] דדעתו מתחילה היתה לכך, וסופו הוכיח, והוה ליה כמפרש ומסוכן

[29] רישא תנא 'לא אמר כלום', ואחר כך נתן חילוק בין 'מעצמו נפל' ובין 'דחתו הרוח'

[30] דלא מקפיד בהי מינייהו, ומעיקרא להאי ברא נמי שווייה שליח, ועכשיו שמת האב - יתנו לה הבן הזה וחבירו, שהרי הלך הבעל למדינת הים

[31] אף על גב דלא אמר "כתבו ותנו" - הרי אלו יחתמו בעצמן, ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום, דלאו בית דין מנינהו לצוות על אחרים, אלא עדים שווינהו; ובגמרא מפרש על כתב הגט: אם יכולין לצוות לסופר אחר לכתוב, או הם עצמם צריכין לכותבו

[32] אף על פי שהן ראויין ליעשות בית דין, כיון דבהדיא אמר להו "כתבו" - לא בית דין שוינהו אלא עדים,

[33] ולא אמר "כתבו"

[34] לעדים אחרים

[35] לכתוב ולחתום וליתן

[36] משמו של רבי עקיבא שנחבש בבית האסורין

[37] אמרנו

[38] לחנינא שנעשה שליח בהלכה זו, לאומרה בבית המדרש

[39] אם אינם יודעין לכתוב - ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו בעצמן

[40] הא דקתני מתניתין לכתבו בעצמן - אחתימה קאי, והכא הרי חתמו הן? או דילמא אכתב הגט קאי

[41] אם ניסת בגט זה

[42] מספק, דמספקא לן אי כשר או לא

[43] כלומר אין הדבר הזה ברור לנו, וצריכין אנו ללמוד מן הגדולים ממנו אם כשר הוא או לא

[44] מאי מספקא ליה לשמואל בגווה

[45] וכשר, ודברים שנאמר לשליח זה אם יכול למוסרן לשליח אחר

[46] ופסול, דהכא מילי בעלמא מסר להו, ואינן חוזרין ונמסרין לסופר; ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר

[47] דמתניתין

[48] מספקא ליה:

[49] חתימתן הוא דקאמר, והרי חתמו הן

[50] והרי לא כתבוהו

[51] שלא למדו לחתום עדיין

[52] ופרכינן:

[53] אם אמרו לסופר

[54] וכתב

[55] בתמיה

[56] דמתניתין

[57] וכיון דפריש שמואל טעמא דרבי יוסי משום דמילי לא מימסרן לשליח הוא - היאך כשר? הא מילי נינהו?

[58] ומשני:

[59] ופשיטא לן

[60] דקאמר

[61] לא הוי אלא

[62] איכא למימר

[63] מדלא קפיד עליה

[64] לסופר ויכתוב

[65] וקא סלקא דעתן:

[66] את הגט

[67] וחתם עד אחד

[68] האי 'כתב סופר' דקתני -

[69] שאם חתם הסופר בעד, ועד אחר עמו כשר

[70] דמכשר חתימת סופר בגט

[71] הלכך: אין אדם חותם בגט אל אם כן שמע מפי עצמו, לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים "חתמו בגט פלוני"; ומשום הכי ליכא למיחש הכא שמא הבעל לא צוה שיחתום, אלא לשלוחו צוה שיאמר לסופר זה לכתוב ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלין אותו בעד, ומתוך חששא זו צוה לסופר לחתום

[72] ומהכא שמעינן דבאומר "אִמרוּ" - נמי פליג רבי יוסי:

[73] היכי מכשר חתימת סופר בגט?

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]