ביאור:בבלי גיטין דף מ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
יצא לחירות [1]'.
אמר ליה רבי יוחנן: כל כך יש בידך [2] ואני שונה 'הכותב שטר אירוסין [3] לשפחתו [4]: רבי מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת'?
כדאמר רבה בר רב שילא [5]: 'כשרבו הניח לו תפילין' - הכא נמי 'כשרבו השיאו אשה' [6].
ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא [7]?
אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן? דאמר לה "צאי בו והתקדשי בו" [8]: רבי מאיר סבר: יש בלשון הזה [9] לשון שחרור [10], ורבנן סברי: אין בלשון הזה לשון שחרור. [##רבי מאיר לשיטתיה, דאמר רבי מאיר (לעיל לט,א); ערכין ה,א-ב</ref>: 'אין אדם מוציא דבריו לבטלה’]
אמר רבי יהושע בן לוי: עבד שהניח תפילין בפני רבו - יצא לחירות [11].
מיתיבי 'לוה הימנו רבו, או שעשאו רבו אפוטרופוס [12] או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו - הרי זה לא יצא לחירות'
אמר רבה בר רב שילא: כשרבו הניח לו תפילין.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי - אל ישתעבדו בה לאחר מותי" - כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור.
אמרו לפניו [13] רבי אמי ורבי אסי: רבי - אי אתה מודה [14] שבניה עבדים [15]? [16]
כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן*: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי - קורת רוח עשתה לי, יעשה לה קורת רוח" - כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח [17].
מאי טעמא? מצוה לקיים דברי המת.
אמר אמימר: המפקיר עבדו - אותו עבד אין לו תקנה [19]. מאי טעמא? גופיה לא קני ליה, איסורא הוא דאיכא גביה - ואיסורא לא מצי מקני ליה!
אמר ליה רב אשי לאמימר: והאמר עולא אמר רבי יוחנן, ורב חייא בר אבין אמר רב: 'אחד זה ואחד זה יצא לחירות וצריך גט שחרור'?
אמר ליה: צריך, ואין לו תקנה.
איכא דאמרי: אמר אמימר: המפקיר עבדו ומת - אותו העבד אין לו תקנה. מאי טעמא? גופיה לא קני ליה; איסורא הוא דאיכא גביה, ואיסורא לבריה לא מורית [20].
אמר ליה רב אשי לאמימר: והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן [21]?
דרב דימי טעותא היא [22].
אמר ליה: מאי טעותא [23]? דלא אמרה [24] בלשון שחרור? הא אמרה בלשון שחרור [25] הכי נמי [26]!?
אמר ליה: אנא - כדרב שמואל בר יהודה סבירא לי [27].
ההוא דסקרתא [28] דעבדי [29] דאזדבן לעובד כוכבים [30]. [כאשר] כלו מרוותא בתראי [31], אתו [32] לקמיה דרבינא [33]. אמר להו: זילו אהדרו אבני מרוותא קמאי [34] ויכתבו לכו גיטא דחרותא [35].
אמרו ליה רבנן לרבינא: והאמר אמימר 'המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה [36]'?
אמר להו: אנא - כרב דימי סבירא לי [37].
אמרו ליה: דרב דימי - טעותא היא!?
אמר להו: מאי טעותא? דלא אמרה בלשון שחרור? הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי [38]!
והלכתא כרבינא [39].
ההוא עבדא דבי תרי, קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה; אמר אידך: "השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי [40]", אזל אקנייה לבנו קטן [41].
שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא, שלח ליה: כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישיב לו בראשו: אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס [42]
ומקרקיש ליה [43] זוזי [44] וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה [45].
תנו רבנן: האומר "עשיתי פלוני עבדי בן חורין" - עשוי בן חורין; "הרי הוא בן חורין" - הרי הוא בן חורין [46]; "אעשנו בן חורין" - רבי אומר: קנה [47], וחכמים אומרים: לא קנה [48].
אמר רבי יוחנן: וכולן בשטר [49].
תנו רבנן: האומר "נתתי שדה פלונית לפלוני", "נתונה לפלוני", "הרי היא שלו" - הרי היא שלו; "אתננה לפלוני" - רבי מאיר אומר: קנה, וחכמים אומרים: לא קנה.
אמר רבי יוחנן: וכולן בשטר.
תנו רבנן: האומר "עשיתי פלוני עבדי בן חורין", והוא אומר "לא עשאני"[50] - חיישינן שמא זיכה לו [51] על ידי אחר [52].
"כתבתי ונתתי לו", והוא אומר "לא כתב לי ולא נתן לי" - הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
האומר "נתתי שדה פלונית לפלוני" והוא אומר "לא נתן לי" - חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר.
"כתבתי ונתתי לו", והוא אומר "לא כתב ולא נתן לי" - הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [53].
מי אוכל פירות?
רב חסדא אמר: נותן אוכל פירות, ורבה אמר: משלשין את הפירות [54][55]. ולא פליגי: הא באבא, הא בברא [56].
משנה:
עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים [57], ושיחררו [58]: שורת הדין אין העבד חייב כלום, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב אלא משחרר.
גמרא:
[הגמרא מתחילה בפירוש המשנה, קודם לפי רב ואחרכך לפי עולא:]
'עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו' -
מי שחררו?
אמר רב: רבו ראשון.
'שורת הדין אין העבד חייב כלום' - לרבו שני [59], [ומעירה הגמרא ששיטת רב בפירוש המשנה היא כרבא בדור מאוחר יותר:] כדרבא, דאמר רבא: הקדש [60], חמץ [61] ושחרור - מפקיעין מידי שיעבוד.
'אלא מפני תיקון העולם' - שמא ימצאנו בשוק
הערות
עריכה- ^ דאי לאו דשחרריה - לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין
- ^ משמיה דרבי
- ^ 'הרי את מקודשת לי'
- ^ וקדשה בו
- ^ לקמן
- ^ דאי לאו דשחרריה - לא הוה מיעבד איסורא על ידו
- ^ שנושא את שפחתו
- ^ כלומר אי דאמר 'התקדשי בו' גרידא - ודאי שחררה מעיקרא; אבל השתא - דאמר לה "צאי בו והתקדשי בו, וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין" - גלי מילתיה דלא שחררה אלא בהאי
- ^ 'הרי את מקודשת לי'
- ^ והכי קאמר: 'הוי ראויה להתקדש לי בו, והתקדשי בו'
- ^ אין דרך עבד להניח תפילין, דמצות עשה שהזמן גרמא היא, דלילה לאו זמן תפילין הוא
- ^ על נכסיו: דאי לאו דשחרריה - לא הוה חשיב ליה
- ^ לפני רבי יוחנן
- ^ ד'אל ישתעבדו' אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר, אלא לא יטריחוה בעבודתה
- ^ אבל וולדות היוצאין ממנה מעכשיו - עבדים הם
- ^ ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא? שלא צוה אביהם כן!?
- ^ ואם אין רוחה נתקררה בלא שחרור - ישחררוה
- ^ הכי גרסנן: כי אתא רב שמואל כו' ולא גרסינן: 'אלא ופליג אדרב דימי ואמר לא כך אמר רבי יוחנן אלא כך אמר'
- ^ ואפילו בשטר
- ^ שאין ירושה אלא בדבר שיש בו ממון
- ^ וכיון דאמר 'אל ישתעבדו בה' - פקע ליה ממונא מינה, וקאמר 'יורשין כותבין לה גט שחרור'
- ^ כדאמרן לעיל: דהוא לא צוה לשחררה
- ^ דרב דימי
- ^ האב
- ^ "הרי את בת חורין"
- ^ לא הוו קפדי רבי אמי ורבי אסי עלה
- ^ דאמר: לא אמר רב' יוחנן כן, ולא אמרו לו רבי אמי ורבי אסי כן, וכיון דקאמר 'יעשה לה קורת רוח' לא מנע כח היורשין ממנה, אלא בהן תלה
- ^ קִריָה [מושבה]
- ^ עבדים של ישראל היו
- ^ ומכרום לעובד כוכבים, ותנן (לקמן מג,ב): המוכר עבדו לעובד כוכבים - יצא לחירות
- ^ כלו אדוניהם האחרונים עובדי כוכבים
- ^ העבדים
- ^ להתירן בבנות ישראל
- ^ חזרו על בני אדוניכם הראשונים
- ^ ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות
- ^ דאיסורא לבניו לא מורית; והא נמי - כי זבניה - פקע כספיה מיניה, ואיסורא הוא דהוה ליה גביה, ואיסורא לאו ירושה היא להורישה לבניו
- ^ דאמר 'אל ישתעבדו בה', ופקע להו ממונא מינה, וקאמר 'כותבים לה גט שחרור'
- ^ כגון "הרי את בת חורין"
- ^ דלא טעותא היא, וכופין, דירושה היא להורישה לבניו
- ^ כדאמרינן במתניתין: 'כופין את רבו ועושה אותו בן חורין'
- ^ שאין ראוי לכופו בבית דין
- ^ לינוקא לברור לו דמים יפין כמה שהוא נישום בשוק, שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו
- ^ עבדא
- ^ דבר מועט לינוקא, ולא יצטרכו בית דין לכופו שהוא ישחררוהו מדעתו בשביל זוזי
- ^ ובלאו קרקושי זוזי - לא אפשר, דינוקא לאו בר כפייה הוא; ואפוטרופסין אין רשאין להוציא עבדים לחירות, ולא לחוב ליתומים, כדאמרינן בהנזקין (לקמן נב,א); ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, כדתנן (לקמן נט,א): הפעוטות - מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים; ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו, לשומו בדמים מעולים
- ^ כלומר: באחד מן הלשונות הללו הרי הוא בן חורין
- ^ דהכי משמע: "אעשנו בן חורין בשחרור זה שאני מוסר לו עכשיו", ואנן מוקמינן לה בדכתב ליה הני לישני בשטרא ומסר ליה
- ^ שאין זו אלא הבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן, ובשטר אחר, ועדיין לא עשה
- ^ האי "האומר" דקתני - כותב הוא: שכתב לו אחד מן הלשונות הללו ומסר ל,ו אבל באמירה בעלמא - לא הוי בן חורין, ולא פקע ממוניה מיניה, ומצי למיהדר ביה אם לא קנו מידו על ידי חליפין - דהוי כקונה עצמו מידו בכסף, כדאמרינן לעיל, גבי ההוא דשקיל כומתיה שדא בה; אי נמי שכיב מרע: משום דדבריו ככתובים וכמסורים דמי; ו'כולן בשטר' [להלן בגמרא] נמי דשדה הכי מפרשינן; דאילו בדיבורא לא מיקניא ארעא. ואני שמעתי: וכולן בשטר: צריך לכתוב גט שחרור, וכן גבי שדה: צריך לכתוב לו שטר מתנה ו"האומר" דקתני - אמירה בעלמא היא; ויש להקשות: בשלמא גבי עבד איכא למימר: בלשון חירות פקע כספיה, וקנה העבד עצמו בן חורין, אבל גבי שדה - מי איכא למימר הכי? והיכי נימא 'קנה'? נהי דגבי 'נתתי' ו'נתתיה' נימא הרי הודה שכבר נתן על ידי שטר או בקנין מתנה גמורה, אבל 'אתננה' - היכי נימא דקנה?
- ^ Note: באיזו מציאות מדובר? האם גם כאן בשטר? ומי מוציא את השטר? מה רוצה האדון ומה רוצה העבד? אם העבר רוצה להיות עבד, והאדון אינו רוצה – ישחררו כעת! אולי: יש עדות שהאדון אמר בעבר, ועכשיו מת, והעבד טען בעבר, ועכשיו באים יורשי האדון ורצונם לכוף את העבד להשתעבד להם!? ובמקום 'אומר' צ"ל 'אמר', בלשון עבר?
- ^ גט חירות
- ^ ואמר לו "זכי בו לפלוני"; וזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו
- ^ עבד, וכן מקבל מתנה: כיון דאמר "לא קבלתי" נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור שקבלה זה מידו
- ^ ביד שליש נאמן עד שיבא אליהו
- ^ Note: מדוע אין רש"י מפרש "מחלקין ביניהם" כמו "משלשין בממון ואין משלשין במכות" – (מכות פ"א מ"ג)?
- ^ אם מקבל מתנה עצמו בחיים, ואמר "לא נתן לי" - נאמן ואוכל הנותן את הפירות; אבל אם מת, ובנו אמר לא "נתן שדה זו לאבא" – משלשין, דשמא יבואו עדים שמכרה לאביו וזה לא ידע
- ^ "אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר - הרי זה לפניך לגבותה"
- ^ בגמרא מפרש לה לכולה
- ^ שלא היה גופו קנוי לו אלא משועבד, ואתי שחרור ומפקיע שעבוד
- ^ עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח - ודוקא קדושת הגוף, דקדושת דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן (ערכין כג ב): 'מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו'
- ^ עובד כוכבים שהלוה את ישראל ושעבד לו חמצו, ולא הרהינו אצלו - אתי איסור חמץ ומפקע לשעבודיה דעובד כוכבים, והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה