ביאור:בבלי גיטין דף לח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ולא הם קונים מכם [1], ולא הם קונים זה מזה; יכול לא יקנו זה את זה?
'יכול לא יקנו זה את זה'? האמרת 'לא הם קונים זה מזה'?
הכי קאמר: ולא הם קונים זה מזה לגופו [2]; יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו? אמרת קל וחומר: עובד כוכבים - ישראל קונה [גירסת רש"י: קונה ישראל] [3], עובד כוכבים עובד כוכבים לא כל שכן!
ואימא הני מילי [4] בכספא [5], אבל בחזקה לא [6]?!
אמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון [7].
אשכחן עובד כוכבים עובד כוכבים, עובד כוכבים ישראל מנלן [8]?
דכתיב (במדבר כא א) [וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים; וילחם בישראל] וישב ממנו שבי [9].
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: עבד [10] שברח מבית האסורים [11] יצא לחירות [12]; ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור [13].
תנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה' [14]?
בשלמא לאביי: מוקי לה להאי לפני יאוש והאי לאחר יאוש, אלא לרבא דאמר לאחר יאוש - קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן?
אמר לך רבא: טעמא מאי? - משום דחזקיה [שמא יתמסר לליסטים כדי להשתחרר]; בורח שאני: השתא לקטלא מסר נפשיה [15] - אפולי אפיל נפשיה לגייסות?
אמתיה דמר שמואל אשתבאי; פרקוה לשום אמהתא, ושדרוה ליה, [ו]שלחו ליה: 'אנן – כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן; את - אי נמי כרבנן סבירא לך - אנן לשום אמהתא פרקינן לה ניהלה'. ואינהו [16] סבור לפני יאוש הוה [17], ולא היא: לאחר יאוש הוה [18].
ושמואל -צלא מיבעיא דאשתעבודי לא משתעבד בה, אלא גיטא דחירותא נמי לא אצרכה!
שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: המפקיר עבדו - יצא לחירות ואינו צריך גט שיחרור, שנאמר (שמות יב מד) וכל עבד איש [19] מקנת כסף [ומלתה אתו אז יאכל בו] - עבד איש ולא עבד אשה? אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד, שאין לו רשות לרבו עליו - אין קרוי עבד.
אמתיה דרבי אבא בר זוטרא אישתבאי; פרקה ההוא תרמודאה [20] לשום איתתא.
שלחו ליה לדידיה [21]: 'אי יאות עבדת - שדר לה גיטא דחירותא'.
היכי דמי? אי דמצו פרקי לה [22] - למה לי גיטא דחירותא [23]? אי דלא מצו פרקי לה - כי שדר לה גיטא דחירותא מאי הוי [24]?
לעולם דמצו פרקי לה, וכיון דמשדר לה גיטא דחירותא - חבורי מחברי [25] אהדדי, ופרקי לה [26].
ואי בעית אימא: לעולם דלא מצו פרקי לה, וכיון דמשדר לה גיטא דחירותא - מיתזלא באפיה [27] ומפריק לה [28].
והאמר מר [29] 'חביבה להן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן'?
הני מילי בצינעא, אבל בפרהסיא - זילא בהו מילתא.
ההיא אמתא דהות בפומבדיתא, דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא. אמר אביי: אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל 'כל המשחרר עבדו עובר בעשה [30] - הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא [31].
רבינא אמר: כי הא מודה רב יהודה משום מילתא דאיסורא.
ואביי - משום איסורא לא? האמר רב חנינא בר רב קטינא אמר רבי יצחק: 'מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין
וכפו את רבה ועשאה בת חורין [32]'! ואמר רב נחמן בר יצחק: מנהג הפקר נהגו בה [33]!
הכי? השתא: התם לא לעבד חזיא ולא לבן חורין חזיא; הכא אפשר דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה!
גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה מו) [והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה;] לעולם בהם תעבודו [ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך].
מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה!?
מצוה שאני.
תנו רבנן: לעולם בהם תעבודו – רשות [34]; דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: חובה.' ודילמא רבי אליעזר סבר לה כמאן דאמר 'רשות' [35]?
לא סלקא דעתך, דתניא בהדיא: רבי אליעזר אומר: חובה!
אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא [36], ודסיירי [37] נכסייהו [38] בשבתא [39], ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא [40], דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים: אחת קבעה סעודתא בשבתא, ואחת קבעה סעודתא בערב שבת [41], ושתיהן נעקרו.
אמר רבה אמר רב: המקדיש עבדו - יצא לחירות.
מאי טעמא? גופיה לא קדיש [42], 'לדמי' לא קאמר [43]; דליהוי 'עם קדוש' [44] קאמר [45].
ורב יוסף אמר רב: המפקיר עבדו - יצא לחירות.
מאן דאמר 'מקדיש' - כל שכן מפקיר; מאן דאמר 'מפקיר' - אבל מקדיש לא, דלמא 'לדמי' קאמר.
איבעיא להו: צריך גט שיחרור [46] או לא צריך?
תא שמע דאמר רב חייא בר אבין אמר רב: אחד זה ואחד זה [47] - יצא לחירות וצריך גט שחרור.
אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [48] 'המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים - אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות [49], אבל מוכרין אותן לאחרים [50], ואחרים [51] מוציאין אותן לחירות [52]. רבי אומר: אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא [53], מפני שהוא [54] כמוכרו לו [55].
מתניתין קא רמית עליה דרב [גם תנא קמא וגם רבי חולקים ואמרים שאינו יוצא לחירות]? רב תנא הוא ופליג!
תא שמע: (ויקרא כז כח) אך כל חרם וגו' [אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו: מאדם ובהמה ומשדה אחזתו לא ימכר ולא יגאל; כל חרם - קדש קדשים הוא לה’] 'מאדם' - אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים [56].
הכא במאי עסקינן? דאמר 'לדמי' [57].
אי הכי - אידך נמי [58] דאמר 'לדמי'?!
אי הכי 'אין הגזברים רשאין להוציאן לחירות'? גזברים מאי עבידתייהו [59]? ותו: 'אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות' - אחרים מאי עבידתייהו? ותו: רבי אומר: אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו', ואי 'לדמי' - מאי 'מפני שהוא כמוכרו לו'? [60]
תא שמע: 'המקדיש עבדו - [61] עושה ואוכל [62], שלא הקדיש אלא דמיו [63]'
הערות
עריכה- ^ את אחד מכם
- ^ שיהא צריך הימנו גט, או אם יברח ממנו ויתגייר מותר בבת ישראל, שאין גופו קנוי לחברו
- ^ למעשה ידיו, שנאמר 'וכי תשיג יד גר וגו' או לעקר משפחת גר (ויקרא כה)
- ^ דעובד כוכבים קונה חברו
- ^ דומיא דעובד כוכבים קונה ישראל בכסף, דכתיב 'מכסף מקנתו' בעברי הנמכר לעובד כוכבים, וקניית עובד כוכבים בעובד כוכבים - הא ילפת ליה מקניית עובד כוכבים בישראל
- ^ כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש, כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו, (ולא בכסף); חזקה שעבד כנעני נקנה בו היינו חזקה של עבדות: הלבישו הנעילו הרחיצו לרבו, כדתנינן ב'האשה נקנית' (קדושין כב,ב); נהי דישראל קני ליה לעובד כוכבים בחזקה, דאיתקוש עבדים לקרקעות, אבל עובד כוכבים לא קני קרקע בחזקה כישראל, אלא כל קניינו בכסף
- ^ דכתיב (דברים ב ט) 'אל תצר את מואב' וכן בבני עמון 'אל תצורם (שם,יט)', וכתיב (במדבר כא) 'כי חשבון עיר סיחון וגו' - אלמא טהר מואב בסיחון; ובני עמון אשכחן ביפתח (שופטים יא), שאמרו לו מלאכי בני עמון 'כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק', ואשכחן כשכבשו את ארץ סיחון 'ויירש את ארצו מארנון עד יבוק וגו' - אלמא מבני עמון כבשה, והדור ישראל וכבשו מיניה, וטהרה להם על ידו - אלמא קנייה בחזקה; אלמא עובד כוכבים קונה מחבירו קרקע בחזקה, והאי עבד נמי: כיון דאפקריה ישראל ביאוש - קנה ליה עובד כוכבים בחזקה
- ^ כגון עבד זה דשייך במצות
- ^ מדקרי ליה 'שבי דידיה' - שמע מינה קנייה בחזקה
- ^ עבד כנעני של ישראל שנשבה
- ^ של עובדי כוכבים
- ^ מלהשתעבד לרבו עוד
- ^ להתירו בבת ישראל
- ^ וקשיא דרבי יוחנן [דאמר יוצא לחירות] אדרבי יוחנן [דאמר הלכה כרשב"ג: ישתעבד]
- ^ כדי לצאת מידי גייסות, שהרי בורח מן האסורין, ויודע שאם ישיגוהו יהרג
- ^ דפרקוה לשום אמהתא
- ^ דלא נתייאש מר שמואל הימנה
- ^ יאוש הוי הפקר
- ^ 'איש' יתירא הוא
- ^ עובד כוכבים היה, מתרמוד
- ^ לרבי אבא
- ^ שהעובד כוכבים רוצה לתתה בדמים
- ^ יפדוה לו לשם עבדות
- ^ הרי כבושה היא ביד העובד כוכבים
- ^ בני העיר
- ^ אבל לשם עבדות לא היו רוצין לפדותה לו, דלית להו דר"ש [ב"ג]
- ^ מפני שיגלה לכל ששפחת ישראל היתה
- ^ נותנה בכדי פדיונה
- ^ במסכת עבודה זרה (כב,ב)
- ^ לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה)
- ^ ונסיב לה ישראל ומינטר לה
- ^ מפני שלא היתה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין
- ^ לאו משום דאיתתא מיפקדה אפריה ורביה, אלא מתוך שלא היתה ראויה - לא היתה מיוחדת לאיש, והיו נוהגין בה הפקר: בזנות
- ^ משום דכתיב (דברים כ) בשבעה אומות 'לא תחיה כל נשמה' - איצטריך למיכתב 'מבני התושבים ... לעולם בהם תעבודו': להתיר אחד משאר אומות הבא על הכנענית שהיא משבעה אומות והוליד בן - שאתה רשאי לקנותו בעבד; והכי מפרש לה שניםהמקנא'
- ^ כרבי ישמעאל; ומאי דוחקיה לשנויי לעיל 'מצוה שאני'
- ^ ועברי בעשה
- ^ מסתכלין
- ^ שדותיהם
- ^ לידע מה הן צריכין
- ^ כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת], והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר
- ^ בלילי שבת; ואין כאן כבוד שבת, דקיימא לן 'כבוד יום קודם לכבוד לילה', והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש; ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש, וכן בכל יום מרוב עושר, אבל בהא - מיהא איכא איסורא: שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה
- ^ שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית
- ^ היה לו לומר 'דמי עבדי עלי'
- ^ ישראל גמור
- ^ דכתיב בהו כי עם קדוש אתה [לה' אלקיך, בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה] (דברים יד ו); ולא דמי למקדיש בהמה טמאה, דהתם - כיון דליכא למימר בה 'דתיהוי עם קדוש קאמר' על כרחך לדמי קאמר, ואע"ג דלא קאמר 'דמיה עלי' - הכי קאמר: 'הרי היא קדושה לימכר', אבל הכא - דשייכא בגופיה לשון 'קדושה' - לא אמרינן 'לדמי קאמר'
- ^ מקדיש ומפקיר
- ^ מקדיש ומפקיר
- ^ אשמועת עצמינו
- ^ ואפילו לקבל מיד העבד פדיונו, דקיימא לן (קידושין כג ב): עבד קונה את עצמו בכסף: אם נתנו לו 'על מנת שאין לרבו רשות בו' - פודה בו את עצמו מיד בעליו; והני גזברין - אין רשאין לכך, שאין גופן קנוי להקדש, שלא הקדישן אלא לדמן, וזו - דרך שחרור הוא, ולא דרך מכירה
- ^ והדמים להקדש
- ^ ואותן אחרים
- ^ אם ירצו
- ^ אם ימצא אדם שיהא נותן לו כסף 'על מנת שאין לבעליו רשות בו'
- ^ הגזבר
- ^ לעצמו: כשם שהוא יכול למכור לאחרים, ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון; אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו
- ^ שאם הקדישן - מקודשים לבדק הבית; וכיון דיליף טעמא מקרא - קשיא לרב
- ^ דמיו עלי להקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה
- ^ אמאי אוקמת דפליג אדרב? תרצה נמי
- ^ מה רשות יש להן בעבד? הלא אין להן על הבעלים אלא מעות!
- ^ ואי קשיא 'לוקמה כגון דאמר "הרי הוא קדוש לדמיו", דעכשיו הוא קדוש לימכר, ורשותו עליו למכור, וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה – תריץ: דכיון דשייך בגופו לשון קדושה ד'עם קדוש' - כי אמר 'הרי הוא קדוש' לדמיו - חיילה אגופו, למיהוי בן חורין, כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית: דאין יוצאין מידי מזבח [בכריתות ובתמורה (לג,ב); הלכך על כרחך מתניתין פליגא למימר דכי אמר 'הרי הוא קדוש' - לא לשון 'עם קדוש' הוי, אלא לשון הקדש לימכר בדמיו.
- ^ העבד
- ^ ואין מעשה ידיו הקדש
- ^ ולא אמר אלא 'הרי הוא הקדש' – לדמיו, והוי כקרקע ובהמה טמאה