ביאור:בבלי גיטין דף כ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אי משום כריתות דאית בה [1] הא בעינא (דברים כד א: כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר) וכתב לה [ספר כריתת, ונתן בידה ושלחה מביתו] – לשמה - וליכא! וכי תימא ליחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא [2] מעיקרא - הא בעינן 'שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה' [3] - וליכא! [4]
ורב יוסף - מאי קא משמע לן [5]? [6]
שאין מי מילין על גבי מי מילין.
אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס [7] לשמה - באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוין לכתוב 'יהודה' [8], וטעה, ולא הטיל בו דלת [9] - מעביר עליו קולמוס ומקדשו - דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר.
אמר רב אחא בר יעקב: דילמא לא היא: עד כאן לא קאמרי רבנן התם, דבעינא (שמות טו ב: עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה) זה אלי ואנוהו [אלקי אבי וארממנהו] [10] וליכא, אבל הכא לא!?
אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא.
אמר ליה רבא: מאי טעמא? אילימא משום דכתיב (דברים כד א: כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר) וכתב [לה ספר כריתת, ונתן בידה ושלחה מביתו], והכא איהי קא כתבה ליה [11] - ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן [באותה תקנה שהאשה תשלם לסופר את דמי כתיבת הגט] [12]? ואלא משום דכתיב 'ונתן' [13] והכא לא יהיב לה מידי - דלמא נתינת גט היא! תדע דשלחו מתם 'כתבו על איסורי הנאה – כשר'.
גופא: שלחו מתם: 'כתבו על איסורי הנאה - כשר'; אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא: 'על העלה של זית [14]'!
דילמא שאני עלה של זית, דחזי לאיצטרופי [15].
תניא: רבי אומר: 'כתבו על איסורי הנאה – כשר.
נפק לוי דרשה משמיה דרבי, ולא קלסוה [16]; [17] משמיה דרבים [18] – וקלסוה.
אלמא [למה][19]?
[20] - הלכתא כותיה.
תנו רבנן: ’[דברים כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר] וכתב [לה ספר כריתת, ונתן בידה ושלחה מביתו] ולא חקק [21]'.
למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא? ורמינהו: עבד שיצא [22] בכתב שעל גבי טבלא [23] ופינקס [24] - יצא לחירות, אבל לא בכתב שעל גבי כיפא [25] ואנדוכתרי [26]!?
אמר עולא: אמר רבי אלעזר: לא קשיא: הא דחק תוכות [27], הא דחק יריכות [28].
ותוכות לא? ורמינהו: 'לא היה כְתָבוֹ [29] שוקע אלא בולט כדינרי זהב [30]', והא דינרי זהב - תוכות הן [31]?
'כדינרי זהב' ולא כדינרי זהב: כדינרי זהב – דבולט; ולא כדינרי זהב: דאילו התם תוכות, [32] הכא יריכות [33]!
אמר ליה רבינא לרב אשי: רושמא [34] מיחרץ חריץ [35] או כנופי מכניף [36]?
אמר ליה: מיחרץ חריץ.
איתיביה: לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב, ואי סלקא דעתך מיחרץ חריץ
הא בעינא (שמות לט ל: ויעשו את ציץ נזר הקדש זהב טהור ויכתבו עליו) מכתב [פתוחי חותם קדש לה’]’ וליכא?
כדינרי זהב ולא כדינרי זהב: כדינרי זהב - דבולט; ולא כדינרי זהב - דאילו התם - מגואי [37], [38] והכא [39] - [40] מאבראי [41].
בעא מיניה רבא מרב נחמן: כתב לה גט על טס של זהב, ואמר לה "התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך" – מהו?
אמר ליה: נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה.
איתיביה: "התקבלי גיטך והשאר לכתובתך" - נתקבלה גיטה והשאר לכתובתה - טעמא דאיכא שאר, הא ליכא שאר – לא [42]!?
הוא הדין אף על גב דליכא שאר; והא קא משמע לן: דאף על גב דאיכא שאר, אי אמר לה [43] – אין, אי לא – לא.
מאי טעמא?
אוירא [44] דמגילתא הוא [אם לא אמר לה, ועל ידי זה נתן לגליון חשיבות עצמית].
תנו רבנן: '"הרי זה גיטך והנייר שלי [45]" - אינה מגורשת [46]; "על מנת שתחזירי לי את הנייר" - הרי זו מגורשת [47]'.
בעי רב פפא: "[48]בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה [49]" - מאי?
תיקו.
ותיפוק ליה (דברים כד א:כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת, ונתן בידה ושלחה מביתו) דספר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים!?
לא, צריכא [עדיין יש מקום לשאלה במקרה] דמעורה [50].
בעי רמי בר חמא: היו מוחזקים בעבד שהוא שלו, וגט כתוב על ידו [של העבד, כמו במשנתנו: 'על יד של עבד - ונותן לה את העבד’], והרי הוא [51] יוצא מתחת ידה [52] – מהו [53]? מי אמרינן אקנויי אקני לה? או דלמא הוא מנפשיה עייל [54]?
אמר רבא: ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא [55]!
ולרבא קשיא מתניתין: על היד של עבד!?
בשלמא מתניתין לרבא לא קשיא: בעדי מסירה [56], ורבי אלעזר היא [57]; אלא לרמי בר חמא קשיא [58]!
לרמי בר חמא נמי לא קשיא: בכתובת קעקע [59].
השתא דאתית להכי - מתניתין <לרבא> נמי לא תיקשי: בכתובת קעקע!
מאי הוי עלה?
תא שמע דאמר ריש לקיש: הגודרות [60] אין להן חזקה [61] [וכן עבד, שהוא נייד – אין לו חזקה וצריך ראיה לבעלות עליו].
בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה, וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו [62] – מהו? מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה? או דלמא <אשה> לא ידעה לאקנויי [63]?
אמר אביי: תא שמע: 'אף הוא [64] העיד [65] על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד, והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים; ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו' ואמאי? הא בעינא ספר מקנה (ירמיהו לב יא: וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי) וליכא [66]? אלא לאו [67] משום דאמרינן 'אקנויי מקנה להו' [68]?
אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא
הערות
עריכה- ^ שכתובה בה פרשת 'וכתב לה ספר כריתות'
- ^ לכתוב אותה פרשה לשם גירושיה
- ^ דתנן (לקמן פ,א) דפסול, אלמא צריך לכתוב שמו ושמה
- ^ ואית דלא גרסי 'שינה'; ומאן דגריס ליה - משום מתניתין דלקמן, ואגב גררא גריס ליה
- ^ כל הני
- ^ - פשיטא לן דפרשה שבתורה אינה גט!?
- ^ על כל אות ואות
- ^ שהיה טועה וסבור שהוא צריך לכתוב יהודה
- ^ הרי השם כתוב, אלא שהוא שלא לשמו
- ^ התנאה לפניו במצות
- ^ [האשה] נותנת שכר הסופר, כדאמרינן בגמרא ד'גט פשוט' (בבא בתרא קסח א) משום תקנת עגונות
- ^ [את] ההוא זוזא מדידה, והוי כמאן דיהיב ליה איהו, דהפקר בית דין [היה] הפקר
- ^ בר נתינה, שיהא שוה פרוטה
- ^ שאינו שוה כלום
- ^ עם עלין הרבה, לשכוב עליהן או למאכל בהמה; ואף על גב דלא שוה פרוטה - אבל איסורי הנאה לא
- ^ משום דאמר לה משמא דיחידאה
- ^ דרשה זימנא אחריתי
- ^ כי היכי דליקבלוה מיניה
- ^ מדטרח כולי האי דליקבלוה
- ^ אלמא?
- ^ בטבלא בסכין
- ^ לחירות
- ^ דף
- ^ כעין אותן של סוחרים שחוקקים עליהן בעט
- ^ כעין כובע של צמר, ונותנות הנשים תחת צעיף קישוריהן, כדאמרינן ב'במה אשה יוצאה' (שבת נז ב)
- ^ תכשיט, ורוקמין עליו צורות במחט, כעין ברושדי"ר בלע"ז; ואם רקמו עליהן אותיות הגט - אינו כתב, לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד, ושני ראשיו תחובים
- ^ של אותיות וצידיהן; והאותיות בולטות - אינו כתב, לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם, והעץ נשאר כמו שהיה בדפוס האותיות מאיליה
- ^ ירכותיהן של אותיות, דהיינו הן ממש: שישקע הכתב - זו היא כתיבה
- ^ של ציץ
- ^ כצורות של דינרי זהב
- ^ דקא סלקא דעתיה כשהוא מכה בקורנס - חותם המטבע על הדינר תוכות וסביבות צורת החותם, שהיא שוקעת והם מלאים - דוחקין את תוכו וסביבות צורת הדינר, וכנגד שקיעת רושם החותם אין הדינר של זהב נדחק, ומאיליה הצורה עומדת במקומה; וגבי ציץ כתיב (שמות לט ל) 'מכתב פתוחי חותם' - אלמא כתיבה היא
- ^ ואילו
- ^ שהיה הציץ דק כעין טס, וצר האותיות מעבר האחד, ודוחק ירכותיהן, והן בולטות מעבר השני, כמו שמציירים כסף וזהב העשוי ליקבע בכלי עץ ששותים בהם יין
- ^ חותם המטבע שקורין קויינ"ץ [coins]
- ^ התוכות והסביבות של צורתו - שהיא שוקעת - חורצין ודוחקין תוכות וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת, כמו שהיתה? ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו על גבי טס לא הוי כתב, דתוכות הוא
- ^ צורת החותם, שהיא שוקעת כשתוכותיה דוחקים את תוכות של דינר, ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה, ונמתח מתוך דוחקו, ונכנס לתוך הצורה - ולאו ממילא הן אלא על ידי מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם, והרי כתבה בידים
- ^ מכה הרושם באותו צד שהצורה בולטת בו
- ^ אבל
- ^ ציץ
- ^ דוחק
- ^ והיא בולטת מגואי
- ^ דמקום גט בעי למיתב לה מתנה גמורה משום גירושין ולא לשם פרעון, דכתיב 'ונתן'
- ^ 'לכתובתיך'
- ^ גליון
- ^ כל הנייר אני מעכב לעצמי
- ^ דכיון דהנייר שלו - לא נתן לה כלום, דנמצאו אותיות פורחות באויר
- ^ ותחזיר, דמתָנָה על מנת להחזיר - שמה מתנה
- ^ נייר ש
- ^ שלי
- ^ מעורה במקצת: שהיו בו אותיות ארוכין המגיעין משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה
- ^ העבד
- ^ שהביאתו לפנינו, ואמרה "בעלי נתן לי העבד הזה וגירשני בו", כדתנן במתניתין, ונותן לה העבד
- ^ מי מהימנה בלא עדי מסירה, הואיל ועכשיו הוא ברשותה
- ^ אזל [אליה]
- ^ דילמא תנאה הוה בגיטא, ומחקתיה והדר כתביה
- ^ שקראוהו
- ^ דאמר אי אפשר לגט בלא עדי מסירה
- ^ דבעיא דידיה בדליכא עדי מסירה היא
- ^ אינה נמחקת עולמית
- ^ בהמות על שם גדרות צאן טז
- ^ אדם שתפסן אינו יכול לטעון לבעליהם 'מכרתם לי', דאיכא למימר מעצמן הלכו אצלו
- ^ שהוא בא לגרשה
- ^ לא גמרה ומקנייה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה, ולא גירשה אלא בשלה, ואנן בעינן 'ונתן'
- ^ רבי יהודה בן בבא
- ^ במסכת עדיות
- ^ שהמקנה צריך לכתוב את השטר 'שדי מכורה לך', דמההוא קרא נפקא לן בפרק קמא דקידושין (כו,א)
- ^ שמע מינה
- ^ כי מקני ליה - שפיר דמי, ואף על גב דאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אצלו