ביאור:בבלי גיטין דף נ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

קבלן דבעל חוב ^[1] - דברי הכל משתעבד; ערב דבעל חוב וקבלן דכתובה פליגי: איכא למאן דאמר: אף על גב דלית ליה נכסי ללוה - משתעבד, ואיכא למאן דאמר: אי אית ליה – משתעבד, אי לית ליה - לא משתעבד.

והילכתא בכולהו: אף על גב דלית ליה – משתעבד, בר מערב דכתובה, דאף על גב דאית ליה - לא משתעבד; מאי טעמא? מצוה הוא דעבד, ולא מידי חסרה.

אמר רבינא: תא שמע: מעיקרא דתקנתין ^[2] יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא', ואי סלקא דעתך מיתמי - האי משום דיתמי הוא?

תיובתא דמר זוטרא? תיובתא!

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן: שטר חוב היוצא על היתומין ^[3] - אף על פי שכתוב בו שבח ^[4] - אינו גובה אלא מן הזיבורית.

אמר אביי: תדע ^[5] דבעל חוב דיניה בבינונית ^[6], ומיתמי ^[7] בזיבורית.

אמר ליה רבא: הכי? השתא: בעל חוב דיניה מדאורייתא בזיבורית, כדעולא, דאמר עולא: דבר תורה בעל חוב בזיבורית, שנאמר (דברים כד יא) בחוץ תעמוד והאיש וגו' [והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה]: מה דרכו של איש להוציא ^[8] פחות שבכלים ^[9]; ומה טעם אמרו 'בעל חוב בבינונית'? - כדי שלא תנעול דלת בפני לוין; וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא; אלא הכא - כיון דדיניה מדאורייתא בעידית ^[10] - אפילו מיתמי נמי בעידית!?

ולרבא - והתני אברם חוזאה 'אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית, ואפילו הן ניזקין' - והא ניזקין דינן מדאורייתא בעידית?

הכא במאי עסקינן? כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ^[11], ורבי ישמעאל היא, דאמר: מדאורייתא בדניזק שיימינן ומפני תיקון העולם תקינו רבנן בדמזיק ^[12], וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא.

איני! והתני רבי אליעזר ניותאה: 'אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואפילו הן עידית'; מאי 'אפילו הן עידית'? לאו אף על גב דכתיב עידית בשטרא ^[13]?

לא! מאי 'עידית'^[14]? ^[15] שפאי עידית ^[16], כדרבא ^[17], דאמר רבא: הזיק זיבורית - גובה ^[18] מן העידית ^[19]; שפאי עידית ^[20] - גובה מן הבינונית ^[21]; וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא ^[22].

אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית:

בעי רב אחדבוי בר אמי: יתומים שאמרו - קטנים או אפילו גדולים? תקנתא היא דעבוד רבנן גבי יתמי ^[23]; לקטנים עבוד רבנן, לגדולים לא עבוד רבנן? או דלמא ^[24] משום דלא מסיק אדעתא דמלוה דמית לוה ^[25] ונפלי נכסי קמי יתמי ^[26] דהוה ליה נועל דלת, הלכך ^[27] אפילו גדולים נמי ^[28]?

תא שמע דתני אביי קשישא: 'יתומין שאמרו - גדולים ואין צריך לומר קטנים'

ודלמא הני מילי לענין שבועה ^[29], ^[30] דגדול במילי דאבוה כקטן דמי ^[31], אבל לענין זיבורית – לא ^[32]!

והלכתא -

עמוד ב

יתומין שאמרו - גדולים ואין צריך לומר קטנים, בין לשבועה בין לזיבורית.

אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ^[33]:

בעי רב אחדבוי בר אמי: במתנה ^[34] היאך ^[35]? תקנתא הוא דעבוד רבנן משום פסידא דלקוחות, אבל מתנה, דליכא פסידא דלקוחות – לא? או דלמא מתנה נמי: אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה, והלכך כי פסידא דלקוחות דמי?

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: תא שמע: 'שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני" - אין אומרים כל הקודם בשטר ^[36] זכה ^[37]; לפיכך: יצא עליו ^[38] שטר חוב ^[39] - גובה מכולן ^[40]; אבל אם אמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני" – אומרים: כל הקודם בשטר זכה; לפיכך יצא עליו שטר חוב - גובה מן האחרון ^[41]; אין לו ^[42] - גובה משלפניו; אין לו - גובה משלפני פניו' – ואף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית - מזיבורית גבי ^[43] מבינונית לא גבי ^[44], ^[45] שמע מינה: במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא ^[46]!

הכא במאי עסקינן? בבעל חוב ^[47].

והא "תנו" קאמר?

תנו בחובי.

וליחזי שטרא ^[48] דמאן קדים ^[49]?

דליכא שטרא ^[50].

והא 'כל הקודם בשטר' קאמר?

בשטר פקדתא ^[51] [##כלומר: היות ואין שטר חוב אחד קודם לשני – הולכים אחר מי שהוקדם בשטר בו נתן החייב הוראות לשלם, והולכים לאחר הרצון שהביע בשטר זה, אף על פי שאין בדבריו הכרע לגבי מי שזכאי יותר – הרי אין לנו הכרע אחר בדבר, והוא מעין שודא דדיני (בבא בתרא לה א)].

ואי בעית אימא: ^[52] אפילו מתנה נמי, ולא קשיא: מאי 'גובה מן האחרון'? אין נפסד אלא אחרון ^[53];

ואי בעית אימא: ^[54] דשוו כולהו ^[55] להדדי ^[56].

אין מוציאין לאכילת פירות [ולשבח קרקעות ^[57] ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תיקון העולם]:

מאי טעמא?

אמר עולא אמר ריש לקיש: לפי שאין כתובין ^[58].

אמר ליה רבי אבא לעולא: והא מזון האשה והבנות, דכמאן דכתיבי דמו ^[59], וקתני 'אין מוציאין'?

אמר ליה: התם מעיקרא הכי אתקון ^[60]: כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדין ^[61];

וכן אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לפי שאין כתובין.

אמר ליה רבי זירא לרב אסי: והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו וקתני 'אין מוציאין'?

א"ל מעיקרא הכי אתקון: כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדין.

רבי חנינא אמר: [אין יכולים לטרוף ממשועבדים] לפי שאין קצובין.

איבעיא להו: לרבי חנינא - קצובין וכתובין בעי,

הערות עריכה

^ תרתי לחיובא איכא חדא דקבלן הוא ועוד דחסריה ממונא
^ משורש טעם התקנה, דקתני 'מפני מה כתובה בזיבורית?
^ שלוה אביהם
^ שהתנה עם המלוה לגבות מעידית
^ דלא מהני תנאה לגבי יתומים
^ דהא סתם בעל חוב בבינונית
^ ולגבי יתמי משתנה דינו -
^ לפרוע
^ שמרצונו לא יפרע עידית
^ שהרי שיעבדה לו, ונעשה קרקע זו ערב למלוה, וערב משתעבד מן התורה, דכתיב 'אנכי אערבנו' (בראשית מג)
^ דמדאורייתא מיהא גבי
^ שיימינן, כדתנן במתניתין
^ ותיובתא דרבא
^ דקתני הכא, דאף על גב דכתבה בשטר הלואה - אינו גובה ממנה?
^ כגון
^ דשפאי עידית לאחר הלואה קפצה מלפניו, שאינו יכול לגבות הימנה, כגון שנטלוה מסיקין או נשדפה או שטפה נהר, דבטיל ליה תנאיה, דמהשתא הוה ליה להאי בעל חוב לגבויי זיבורית מדאורייתא, ומשום שלא תנעול דלת אמור רבנן בינונית; וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא
^ דאמר דהיכא דשפאי עידית אזל ליה דיניה
^ דמי נזקו
^ של מזיק, ואפילו עידי עידית – לרבי עקיבא מדאורייתא ולרבי ישמעאל מדרבנן
^ לאחר היזק, ועדיין יש לו עידית ובינונית וזיבורית, אלא שזו היתה יפה מאוד
^ דאזל ליה דיניה דא"ל היאך נסתחפה שדך ומזלך גרם ובדין הוא דנדחייה אצל זיבורית אלא מפני תיקון העולם הוא
^ לאו אדרבא קאי, אלא אדתנא רבי אליעזר ניותאה
^ לחוס על היתומים, להעמידם על דין תורה, שיהא זה טורח ומוכר את הזיבורית, שאין להם מי יטרח בשבילם
^ לאו תקנתא הוא אלא דינא הואי לאוקמינהו אדאורייתא, שדינו בזיבורית, דטעמא מאי אמרי 'דיניה בבינונית'? משום נעילת דלת, הלכך אי נמי לא מיתקני רבנן למיגבי מיתמי בינונית - אין כאן נעילת דלת
^ לנעול דלת וליחוש דילמא מיית לוה
^ ומגבו ליה זיבורית
^ ואי טעמא הכי הוא
^ דינן כן
^ לענין שאמרו חכמים 'הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואפילו הוציא שטר': דאי הוה אבוהון דיתמי קיים - דלמא הוה טעין ואמר "אשתבע לי דלא פרעתיך!" ומשבעינן ליה, כדאמרינן בשבועות (מא,א), והשתא אנן טענינן בשביל יתמי
^ ולהא מילתא אפילו גדולים נמי,
^ ולא ידע אי פרעיה אבוה אי לא
^ אימא לך דטעמא משום דחסו רבנן עלייהו להעמידם על דין תורה הוא, וקטנים ולא גדולים
^ דאתו לקוחות לאינצויי ולמימר "מיניה גבי, שהרי יש לך מקום"
^ אם שיעבוד של משועבדים הללו אינו מחמת מכר, אלא שנתנם במתנה לאחר שלוה מזה, ושייר זיבורית לפניו
^ היאך מיגבי? מזיבורית בני חורין? או מבינונית משועבדים
^ צואה
^ ליקדם: שלא יטלו אחרונים אלא מה ששייר הראשון, שאם יחסר: שלא ימצאו שם כל כך - לא יהיה נפסד הראשון; הא - לא אמרינן, דכיון דלא אמר "אחריו לפלוני" - לאו דוקא אקדמיה, אלא ש'אי אפשר להוציא שני דברים כאחד'
^ על המת
^ לאחר שגבו אלו
^ כלומר: כולן נפסדים בדבר, איש איש לפי חלקו: בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולן; שהדין לחזור ולחלק לאחר שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם: שאם יצא עליהם חוב של מנה - חולקין אותו לתשעה חלקים, וישלם זה שני חלקים, וזה שלשה, וזה ארבעה
^ שאפילו יצא שטר חוב קודם שגבו הן, וגבה בעל חוב את חובו - הוה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל חובו, ואחריו יטול שני, והשלישי יפסיד; והשתא נמי לא שנא
^ אין בשל אחרון כדי חיוב השטר
^ מבתרא
^ כדאמרן: דקמא קדים ואמר ליה "כשנשתעבדו לי תחילה קודם שאמר 'ואחריו לפלוני' - היו שלי 'משועבדים', והשאר בני חורין, והוטל דינך עליהן, הלכך בתרא שקל דינך"
^ אלמא
^ במתנה נמי אמרינן 'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בעל חוב
^ אותן שאמר עליהם "תנו להם כך וכך" - מלוים היו
^ דהלואה
^ אמאי אזלינן בתר דקדים ומאוחר דצואה? אי נמי ברישא, כי לא אמר "ואחריו" - אמאי גובה מכולם
^ דהלואה דמלוה על פה הואי
^ צוואה
^ לעולם, אי קמא בינונית ובתרא זיבורית - מקמא גבי, דשקיל דיניה, ולא אמר במתנה 'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין'
^ דכי נמי גבי מקמא - חוזר על האחרון וגובה ממנו, דאמר ליה "לית לך למשקל מקמאי"
^ דוקא 'גובה מן האחרון' קאמר, ואפילו הכי לא תפשוט מינה דאין נפרעין כו'; והכא במאי עסקינן?
^ קרקעות
^ או כולן בינונית או כולן זיבורית או כולן עידית
^ וכן 'לשבח קרקעות': אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או טייבה בזבל ודיירה;
^ הפירות הללו - כשנכתב שטר מכירת הקרקע הגזולה - עדיין לא היו, ולא כתב בשטר אלא "פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני באחריות"; הלכך דמי הקרקע הוו כמלוה בשטר, להחזיר אחריותו עליו, אבל דמי הפירות הוי כמלוה על פה, ולא טרפי ממשעבדי, ואף על גב דכתב ליה "אנא איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון" - אהני לאחייביה באחריות, וליגבי מבני חרי, אבל ממשעבדי – לא; דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי - משום דאית ליה קלא, ולהך כתיבה לית לה קלא: דבשלמא על הקרקע נפיק קלא: "פלוני מכר לפלוני וקיבל עליו אחריות" אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא
^ דתנאי בית דין הוא, ומשניסת לו קול יוצא שהוא משועבד לה, דתנן 'לא כתב לה 'בנן נוקבין דיהוו ליכי מינאי כו' ואת תהא יתבא בביתי כו' – חייב, שהוא תנאי בית דין' בכתובות (נב,ב) בפרק 'נערה'
^ תנאי בית דין כך היה
^ שיהו כתובים אצל בני חורין ולא יהו חשובים ככתובים אצל משועבדים, לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית

[1] תרתי לחיובא איכא חדא דקבלן הוא ועוד דחסריה ממונא

[2] משורש טעם התקנה, דקתני 'מפני מה כתובה בזיבורית?

[3] שלוה אביהם

[4] שהתנה עם המלוה לגבות מעידית

[5] דלא מהני תנאה לגבי יתומים

[6] דהא סתם בעל חוב בבינונית

[7] ולגבי יתמי משתנה דינו -

[8] לפרוע

[9] שמרצונו לא יפרע עידית

[10] שהרי שיעבדה לו, ונעשה קרקע זו ערב למלוה, וערב משתעבד מן התורה, דכתיב 'אנכי אערבנו' (בראשית מג)

[11] דמדאורייתא מיהא גבי

[12] שיימינן, כדתנן במתניתין

[13] ותיובתא דרבא

[14] דקתני הכא, דאף על גב דכתבה בשטר הלואה - אינו גובה ממנה?

[15] כגון

[16] דשפאי עידית לאחר הלואה קפצה מלפניו, שאינו יכול לגבות הימנה, כגון שנטלוה מסיקין או נשדפה או שטפה נהר, דבטיל ליה תנאיה, דמהשתא הוה ליה להאי בעל חוב לגבויי זיבורית מדאורייתא, ומשום שלא תנעול דלת אמור רבנן בינונית; וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא

[17] דאמר דהיכא דשפאי עידית אזל ליה דיניה

[18] דמי נזקו

[19] של מזיק, ואפילו עידי עידית – לרבי עקיבא מדאורייתא ולרבי ישמעאל מדרבנן

[20] לאחר היזק, ועדיין יש לו עידית ובינונית וזיבורית, אלא שזו היתה יפה מאוד

[21] דאזל ליה דיניה דא"ל היאך נסתחפה שדך ומזלך גרם ובדין הוא דנדחייה אצל זיבורית אלא מפני תיקון העולם הוא

[22] לאו אדרבא קאי, אלא אדתנא רבי אליעזר ניותאה

[23] לחוס על היתומים, להעמידם על דין תורה, שיהא זה טורח ומוכר את הזיבורית, שאין להם מי יטרח בשבילם

[24] לאו תקנתא הוא אלא דינא הואי לאוקמינהו אדאורייתא, שדינו בזיבורית, דטעמא מאי אמרי 'דיניה בבינונית'? משום נעילת דלת, הלכך אי נמי לא מיתקני רבנן למיגבי מיתמי בינונית - אין כאן נעילת דלת

[25] לנעול דלת וליחוש דילמא מיית לוה

[26] ומגבו ליה זיבורית

[27] ואי טעמא הכי הוא

[28] דינן כן

[29] לענין שאמרו חכמים 'הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואפילו הוציא שטר': דאי הוה אבוהון דיתמי קיים - דלמא הוה טעין ואמר "אשתבע לי דלא פרעתיך!" ומשבעינן ליה, כדאמרינן בשבועות (מא,א), והשתא אנן טענינן בשביל יתמי

[30] ולהא מילתא אפילו גדולים נמי,

[31] ולא ידע אי פרעיה אבוה אי לא

[32] אימא לך דטעמא משום דחסו רבנן עלייהו להעמידם על דין תורה הוא, וקטנים ולא גדולים

[33] דאתו לקוחות לאינצויי ולמימר "מיניה גבי, שהרי יש לך מקום"

[34] אם שיעבוד של משועבדים הללו אינו מחמת מכר, אלא שנתנם במתנה לאחר שלוה מזה, ושייר זיבורית לפניו

[35] היאך מיגבי? מזיבורית בני חורין? או מבינונית משועבדים

[36] צואה

[37] ליקדם: שלא יטלו אחרונים אלא מה ששייר הראשון, שאם יחסר: שלא ימצאו שם כל כך - לא יהיה נפסד הראשון; הא - לא אמרינן, דכיון דלא אמר "אחריו לפלוני" - לאו דוקא אקדמיה, אלא ש'אי אפשר להוציא שני דברים כאחד'

[38] על המת

[39] לאחר שגבו אלו

[40] כלומר: כולן נפסדים בדבר, איש איש לפי חלקו: בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולן; שהדין לחזור ולחלק לאחר שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם: שאם יצא עליהם חוב של מנה - חולקין אותו לתשעה חלקים, וישלם זה שני חלקים, וזה שלשה, וזה ארבעה

[41] שאפילו יצא שטר חוב קודם שגבו הן, וגבה בעל חוב את חובו - הוה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל חובו, ואחריו יטול שני, והשלישי יפסיד; והשתא נמי לא שנא

[42] אין בשל אחרון כדי חיוב השטר

[43] מבתרא

[44] כדאמרן: דקמא קדים ואמר ליה "כשנשתעבדו לי תחילה קודם שאמר 'ואחריו לפלוני' - היו שלי 'משועבדים', והשאר בני חורין, והוטל דינך עליהן, הלכך בתרא שקל דינך"

[45] אלמא

[46] במתנה נמי אמרינן 'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בעל חוב

[47] אותן שאמר עליהם "תנו להם כך וכך" - מלוים היו

[48] דהלואה

[49] אמאי אזלינן בתר דקדים ומאוחר דצואה? אי נמי ברישא, כי לא אמר "ואחריו" - אמאי גובה מכולם

[50] דהלואה דמלוה על פה הואי

[51] צוואה

[52] לעולם, אי קמא בינונית ובתרא זיבורית - מקמא גבי, דשקיל דיניה, ולא אמר במתנה 'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין'

[53] דכי נמי גבי מקמא - חוזר על האחרון וגובה ממנו, דאמר ליה "לית לך למשקל מקמאי"

[54] דוקא 'גובה מן האחרון' קאמר, ואפילו הכי לא תפשוט מינה דאין נפרעין כו'; והכא במאי עסקינן?

[55] קרקעות

[56] או כולן בינונית או כולן זיבורית או כולן עידית

[57] וכן 'לשבח קרקעות': אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או טייבה בזבל ודיירה;

[58] הפירות הללו - כשנכתב שטר מכירת הקרקע הגזולה - עדיין לא היו, ולא כתב בשטר אלא "פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני באחריות"; הלכך דמי הקרקע הוו כמלוה בשטר, להחזיר אחריותו עליו, אבל דמי הפירות הוי כמלוה על פה, ולא טרפי ממשעבדי, ואף על גב דכתב ליה "אנא איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון" - אהני לאחייביה באחריות, וליגבי מבני חרי, אבל ממשעבדי – לא; דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי - משום דאית ליה קלא, ולהך כתיבה לית לה קלא: דבשלמא על הקרקע נפיק קלא: "פלוני מכר לפלוני וקיבל עליו אחריות" אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא

[59] דתנאי בית דין הוא, ומשניסת לו קול יוצא שהוא משועבד לה, דתנן 'לא כתב לה 'בנן נוקבין דיהוו ליכי מינאי כו' ואת תהא יתבא בביתי כו' – חייב, שהוא תנאי בית דין' בכתובות (נב,ב) בפרק 'נערה'

[60] תנאי בית דין כך היה

[61] שיהו כתובים אצל בני חורין ולא יהו חשובים ככתובים אצל משועבדים, לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]