ביאור:בבלי גיטין דף יד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בההיא הנאה דקא משתניא ליה [1] בין מלוֶה ישנה למלוֶה חדשה [2] - גמר [3] ומשעביד נפשיה [4].
אמר ליה הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי: אלא מעתה, [5] כגון הני דבי בר אלישיב, דכפתי ושקלי לאלתר - הכי נמי דלא קנו! וכי תימא הכי נמי - אם כן נתת דבריך לשיעורין!?
אלא אמר מר זוטרא: הני תלת מילי - שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא [6]:
חדא – הא,
ואידך: דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפיטרופיא [7],
ואידך: דאמר רב חנניא: המשיא אשה לבנו גדול בבית [8] – קנאו.
אמר ליה רב לרב אחא ברדלא: 'קבא דמוריקא אית לי גבך, יהביה לפלוני - באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי [9]'
[10] מכלל דאי בעי הדר ביה - מצי הדר ביה [11]?
הכי קאמר: דברים הללו לא ניתנו לחזרה [12].
הא - אמר רב חדא זימנא [13] - דאמר רב הונא אמר רב: 'מנה לי בידך תנהו לו לפלוני במעמד שלשתן - קנה'?
אי מההיא - הוה אמינא הני מילי [14] מתנה מרובה [15], אבל מתנה מועטת לא ליבעי בפניו - קא משמע לן [16].
הנהו גינאי [17] דעביד חושבנא בהדי הדדי; פש חמש איסתרי זוזי [18] גבי חד מנייהו; אמרי ליה "יהבינהו ניהליה למרי ארעא" באפי מרי ארעא [19], וקנה מיניה; לסוף אזל, עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה - לא פש גביה ולא מידי! אתא לקמיה דרב נחמן. אמר ליה: מאי איעביד לך? חדא: דאמר רב הונא אמר רב [קנין 'במעמד שלשתן' - קונה לאלתר]; ועוד - הא קנו מינך!
אמר ליה רבא: אטו האי - מי קאמר 'לא יהבינא'? ד'ליכא גבאי' קאמר!
אמר ליה: אם כן - קנין בטעות הוא, וכל קנין בטעות – חוזר.
איתמר: "הולך מנה לפלוני, שאני חייב לו": אמר רב חייב [20] באחריותו [21], ואם בא לחזור [22] - אינו חוזר;
ושמואל אמר: מתוך שחייב באחריותו - אם בא לחזור – חוזר.
לימא בהא קמיפלגי: דמר [23] סבר '"הולך" כ"זכי" דמי' [24], ומר סבר '"הולך" לאו כ"זכי" דמי'?
לא, דכולי עלמא "הולך" כ"זכי" דמי [25], והכא בהא קמיפלגי? מר סבר: לא אמרינן 'מיגו' ומר [26] סבר: אמרינן 'מיגו' [27].
תניא כוותיה דרב: "הולך מנה לפלוני שאני חייב לו", "תן מנה לפלוני שאני חייב לו", "הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי", "תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי" [28] - חייב באחריותו, ואם בא לחזור - אינו חוזר.
פקדון? - לימא ליה [29]: "אין רצונו [30] שיהא פקדונו ביד אחר" [31]!?
אמר רב זירא: כשהוחזק [32] כפרן [33].
רב ששת הוה ליה אשרתא [34] דסרבלי [35] [36] במחוזא; אמר ליה לרב יוסף בר חמא: "בהדי דאתית - אייתינהו ניהלי".
אזל, יהבינהו ליה. אמרי ליה "ניקני מינך [37]"!
אמר להו: "אִין [38]"! לסוף אישתמיט להו. כי אתא לגביה - אמר ליה: שפיר עבדת דלא שוית נפשך (משלי כב ז) [עשיר ברשים ימשול, ו]עבד לוה לאיש מלוה' - [39].
לישנא אחרינא: שפיר עבדת! עבד לוה לאיש מלוה [40]!
רבי אחי ברבי יאשיה הוה ליה איספקא [41] דכספא בנהרדעא;
אמר להו לרבי דוסתאי בר ינאי ולרבי יוסי בר כיפר: "בהדי דאתיתו - אתיוה ניהלי".
אזול, יהביה ניהליה; אמרי להו "נקני מינייכו"! אמרי להו "לא"! אמרי להו "אהדריה ניהלן"!
רבי דוסתאי ברבי ינאי אמר להו "אִין [42]", רבי יוסי בר כיפר אמר להו "לא" [43]!
הוו קא מצערו ליה.
אמר ליה [רבי יוסי ברבי כיפר לרבי דוסטאי, כאשר ציערו אותו]: חזי מר היכי קא עביד [מה הם, אנשי נהרדעא עושים לי]!
[גירסת רש"י: אמרו [בלשון רבים] לו לרבי דוסתאי, [כלומר: האנשים מנהרדעא אמרו לרבי דוסטאי חזי מר מאי קעביד רבי יוסי בר כיפר]: דלא קמהדר לן]</ref>
אמר להו: טב רמו ליה [44]!
כי אתו לגביה [לרבי אחי], אמר ליה: חזי מר [רבי דוסטאי] לא מיסתייה דלא סייען אלא אמר להו נמי "טב רמו ליה!" אמר ליה : אמאי תיעבד הכי [45]!?
אמר ליה: אותן בני אדם - הן אמה [46] וכובען אמה [47], ומדברין מחצייהן [48], ושמותיהן מבוהלין: "ארדא" ו"ארטא" ו"פילי בריש"; אומרין 'כפותו' – כופתין, אומרין 'הרוגו' – הורגין! אילו הרגו את דוסתאי - מי נתן לינאי אבא בר כמותי?
אמר ליה: בני! אדם הללו קרובים למלכות הן?
אמר ליה: הן!
יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהן?
אמר ליה הן!
אמר ליה: אי הכי - שפיר עבדת!
"הולך מנה לפלוני", והלך, ובקשוֹ ולא מצאוֹ [49]: תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו;
לימא בהא קמיפלגי: דמר סבר "הולך" כ"זכי" [50] ומר סבר "הולך" לאו כ"זכי";
אמר רבי אבא בר ממל: דכולי עלמא "הולך" לאו כ"זכי", ולא קשיא: הא בבריא [51] הא בשכיב מרע [52].
רב זביד אמר: הא והא בשכיב מרע [53]: הא דאיתיה למקבל [54] בשעת מתן מעות [55], הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות [56].
רב פפא אמר: הא והא בבריא [57]: הא דמית מקבל בחיי נותן [58], הא [59] - דמית נותן בחיי מקבל [60].
לימא "הולך" כ"זכי" - תנאי היא, דתניא:
'"הולך מנה לפלוני", והלך, ובקשו ולא מצאו - יחזרו למשלח;
מת משלח - רבי נתן ורבי יעקב אמרו: יחזרו ליורשי משלח;
ויש אומרים: ליורשי מי שנשתלחו לו.
רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב, שאמר משום רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת [61]; וחכמים אומרים: יחלוקו;
וכאן [62] אמרו: כל מה שירצה שליח – יעשה [63].
אמר רבי שמעון הנשיא: על ידי היה מעשה, ואמרו: יחזרו ליורשי משלח'
מאי לאו בהא קמיפלגי: דתנא קמא [64] סבר: "הולך" לאו כ"זכי" [65], ורבי נתן ורבי יעקב נמי "הולך" לאו כ"זכי", ואע"ג דמית - לא אמרינן 'מצוה לקיים דברי המת' [66]; ויש אומרים "הולך" כ"זכי" [67].
'רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר [וכו’]’: "הולך" לאו כ"זכי": מיהו היכא דמית - אמרינן 'מצוה לקיים דברי המת',
וחכמים אומרים יחלוקו: מספקא להו [68];
וכאן אמרו: שודא [69] עדיף [70];
'ורבי שמעון הנשיא - מעשה אתא לאשמועינן: לא בבריא, דכולי עלמא לא פליגי [71], והכא במאי עסקינן? בשכיב מרע, ובפלוגתא דרבי אלעזר [72] ורבנן קמיפלגי, דתנן [בבא בתרא פ"ח מ"ז; דף קנו,א]: המחלק נכסיו על פיו [73]: רבי אלעזר [במשניות: אליעזר] אומר: אחד בריא ואחד מסוכן - נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה [74], ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה; וחכמים אומרים: אלו ואלו נקנין באמירה.
אמרו לו [חכמים לרבי אלעזר]: מעשה באמן של בני רוכל, שהיתה חולה, ואמרה "תינתן
הערות עריכה
- ^ האי מלוה לגבי האי
- ^ ונוח לו לדחות הפרעון זמן ארוך
- ^ השתא בשעת אמירה
- ^ בלב שלם להאי, ומינתיק מקמא
- ^ אם היה מקבל זה אדם חזק, שאינו ממתין
- ^ כאילו קבלה משה הלכה מסיני, שאין צריך לתת בה טעם
- ^ להכניס ולהוציא; ואף על פי שכתבו לה בלשון מתנה - לא קנאתן; ואין טעם בדבר אלא כך תקנו, והפקר בית דין [היה] הפקר
- ^ בית מיוחד, שאינו דר בה, אלא עשאו לו לבית חתנות
- ^ השתא סלקא דעתא דהכי אמר ליה: 'בפניו אני מבטיחך שלא אחזור בי'
- ^ ופרכינן:
- ^ בתמיה
- ^ כיון דבאפיה קאמינא לך - דתיתביה ניהליה - תו לא מצי הדרנא בי
- ^ ולמה ליה למימר דלא מצינא הדרנא
- ^ דבעינן בפניו:
- ^ כגון מנה
- ^ להכי איצטריך למימר 'באפיה קאמינא לך': לאשמועינן דקבא דמוריקא - דמתנה מועטת היא - בעיא נמי באפיה
- ^ בעלי גינה מוכרי ירק
- ^ סילעי מדינה; סתם 'איסתירי' - סלע צורי; 'איסתרי זוזי': סלע מדינה, שמינית שבסלע צורי, דהיינו חצי דינר
- ^ 'באפי מרי' - אאמרו ליה קאי, כלומר: אמרו ליה באפי מרי ארעא "יהבינהו ניהליה למרי ארעא"
- ^ המשלח הזה
- ^ אם יאנסו מיד שליח זה
- ^ ולומר "החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך"
- ^ רב
- ^ הלכך אינו חוזר, ומיהו חייב באחריותו - שהמלוה לא צווהו למוסרם לזה
- ^ כלומר: בעלמא "הולך" – כ"זכי" דמי, ואם היו במתנה - דליכא אחריות - מודה שמואל דאינו חוזר
- ^ שמואל
- ^ מתוך שחייב באחריות - אם בא לחזור חוזר
- ^ כלומר: אחד מכל לשונות הללו
- ^ האי משלח
- ^ של מפקיד
- ^ דהכי קיימא לן לקמן בפרק שלישי (כט,א); וכיון דאין רצונו - אשתכח דחוב הוא לו, ואין חבין לו לאדם אלא בפניו, ואמאי אינו חוזר? האי לאו "זכי" הוא
- ^ משלח זה
- ^ בפקדון; דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מתחת ידו
- ^ הקפה
- ^ סרבלי: קו"ט COAT בלע"ז
- ^ שנתן סרבלים באשראי, לתת לו המעות לזמן קבוע
- ^ אונסא דאורחא, דאי מיתנסי מינך - לא ליהדר לתובען
- ^ כן אעשה
- ^ שלא שיעבדת עצמך על חנם, ותהיה 'עבד'; ולהך לישנא גריס 'שפיר עבדת דלא שוית נפשך עביד לוה לאיש מלוה'
- ^ כלומר: שפיר עבדת דאשתמטת, לפי שהן לווים, ועבדים לי להביאו לי באחריותן
- ^ כלי
- ^ מהדרנא
- ^ כדאמרינן לעיל: אם בא לחזור - אינו חוזר
- ^ הרבה הַכּוהו - לשון מורי; לשון אחר: טב רמו ליה: יפה ראויות המכות הללו
- ^ שנתרצית להחזיר מיד
- ^ אנשי מדות גבוהים בקומה
- ^ אף מלבושיהן מאויימים משאר בני אדם
- ^ כלומר: קולן עבה, ונראה הדיבור יוצא מטיבורן
- ^ שמת
- ^ וכיון שזכה בהן בחייו - ינתנו ליורשיו
- ^ יחזרו למשלח, ד"הולך" - לאו כ"זכי" דמי, וזה לא שלחו אלא למקבל, ולא ליורשיו
- ^ שכל זמן שלא חזר בו - דבריו ככתובים וכמסורים; ו"הולך" דידיה – "זכי" הוא, ויתנם ליורשי מי שנשתלחו לו, שהרי זכה אביהן בחייו
- ^ ד"הולך" דידיה - "זכי" הוא
- ^ בעולם
- ^ ושליח זכה בהן מיד, וכשמת - זכו יורשיו מכחו
- ^ שכבר מת; וזה [הנותן והשולח] לא היה יודע; נמצאת זכיה בטעות, ולא קנו יורשין
- ^ ו"הולך" דידיה - לאו כ"זכי" דמי
- ^ יחזרו למשלח, דלא זכה בהן מקבל; ואפילו מת הנותן בחזירת השליח - אין כאן משום 'מצוה לקיים דברי המת', שקודם מיתתו בטלו דבריו - משעת מיתת המקבל
- ^ דקתני 'ליורשי מי שנשתלחו לו'
- ^ לאחר שמסרן לשליח – מת, ועדיין מקבל חי; הלכך: משעת מיתת הנותן - זכה בהם המקבל, משום ד'מצוה לקיים דברי המת', ואפילו היה בריא
- ^ לקמן מפרש מאי פליג א'יש אומרים'
- ^ בבבל
- ^ לפי מה שראה בדעתו של משלח: אם היתה עינו יפה במתנה זו ואוהב את המקבל ואת בניו
- ^ דלא איירי במת משלח, ואמר יחזרו למשלח
- ^ אבל אם מת משלח - לא ידעינן מאי קאמר בה
- ^ ורבי נתן ורבי יעקב הוסיפו על דבריו, ואמרו דאפילו מת משלח - לית לן בבריא, דמצוה לקיים דברי המת
- ^ ופליגי אפילו לא מת משלח, ואמילתיה דת"ק [קאי]; ותדע: דמדקאמר רבי יהודה הנשיא 'מצוה לקיים דברי המת' – שמע מינה שמעינהו ל'יש אומרים' דתלו טעמייהו ב"הולך" כ"זכי" דמי, ואפילו לא מת משלח; ואמר איהו: דוקא מת, דמצוה לקיים דבריו, אבל לא מת – לא, ד"הולך" - לאו כ"זכי" דמי
- ^ אי כזכי דמי אי לא ואי מצוה לקיים אי לא
- ^ ראות עיניו של שליח
- ^ מֵחֲלוּקָה במילתא דמספקא
- ^ דלאו כ"זכי" דמי
- ^ דמשוי ליה לשכיב מרע כבריא
- ^ על פי צואתו מחלק נכסיו לבניו, ולא כשאר המורישים שחולקים היורשים בשוה
- ^ שבכך הן נקנים מן הבריא, ושכיב מרע נמי - לרבי אלעזר אי לאו אקנינהו בהכי - לא מיקנו