גיטין סו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דרא רבי אבינא לסילתיה ואזל לגבי דרב הונא רביה דאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ומה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו אכיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה מתקיף לה רבי אבא אי מה מתנה בישנה לאחר מיתה אף גט ישנו לאחר מיתה הכי השתא בשלמא מתנה איתה לאחר מיתה אלא גט לאחר מיתה מי איכא אלא רבי אבא הכי קא קשיא ליה מתנת שכיב מרע במקצת היא ומתנת שכ"מ במקצת בעיא קנין מכלל דרב הונא סבר לא בעיא קנין והא קי"ל גדבעיא קנין שאני הכא דמצוה מחמת מיתה הוא מכלל דר' אבא סבר מצוה מחמת מיתה בעיא קנין והא קי"ל דדלא בעי קנין אלא רבי אבא הכי קא קשיא ליה חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ואידך מחמרא כדי לייפות את כחו שלחו מתם המחמרא כדי לייפות את כחו:
מתני' ומי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו:
גמ' וליחוש שמא שד הוא א"ר יהודה כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה זדחזו ליה בבואה דבבואה ודלמא אינהו נמי אית להו א"ר חנינא לימדני יונתן בני בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו ודלמא צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל חבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין:
מתני' טהבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא אחד שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב"ג יאם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחתו אינו גט:
גמ' מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת ואמר רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחתו אינו גט ההוא גברא דעל לבי כנישתא אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי ויתיב איניש אחרינא גבייהו אמר להו בי תרי מינייכו נכתבו גיטא לדביתהו לסוף שכיב מקרי ינוקא מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא או לא רב נחמן אמר לא משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא ורב פפי אמר משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא אמר רבא כהילכת' משוו אינשי ברא שליח' במקום אבא.
מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי
רש"י
עריכה
דרא רבי אבינא לסילתיה - יטעון רבי אבינא סלו על כתיפו למזונותיו להוצאת הדרך וילך לו אצל רב הונא רבו כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה בלא קנין:
דאמר ר"ה - בפרק מי שאחזו (לקמן דף עב:):
גיטו - דשכיב מרע:
כמתנתו כו' - ומינה ילפינן אנן נמי דמה גיטו אע"ג דלא פריש תנו נותנין כדתנן במתניתין ביוצא בקולר ובמסוכן אף מתנתו כו':
לאחר מיתה מי איכא - לאחר שמת מי מגרשה ובשעת מיתה הוזקקה ליבם ולהא מילתא היכי נדמינהו:
אלא ר' אבא - לאו הכי אתקיף אלא הא קשיא ליה אדר' זירא דאמר קנה רבי אבינא להא מתנה דגניבא:
במקצת - ששייר לעצמו שלא נתן כל נכסיו ובעי קנין דהכי קיי"ל בב"ב בפרק מי שמת (דף קנא:) דכיון ששייר לגרמיה מידי אינו כמצוה מחמת מיתה הואיל וחס על פרנסת עצמו והרי היא כמתנת בריא:
ופרכינן - מכלל דרב הונא סבר דלא בעי קנין:
דמצוה מחמת מיתה הוא - שהיה יודע שהיוצא בקולר אינו חוזר:
הכי קשיא ליה - היכי נקני:
חמרא לא אמר - הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי:
דמי חמרא לא קאמר - הבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה:
מחמרא קאמר - זוזי מחמרא קאמר דניתבו ליה וכי עושין מעות מיין:
כדי לייפות את כחו - לכך לא פירש לא זו ולא זו כדי לייפות את כחו שיהא לו כל היין שלו אחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשין אומרים לו שלך החמיץ ואי אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומרים לו אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו שהכל אחריות לו:
מתני' כל השומע קולו - ופירש שמו ושם עירו:
גמ' אידמויי אידמו - פעמים שעושין עצמם בדמות אדם:
בבואה - צל:
צרה היא - שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה:
בשעת הסכנה - כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי:
שאין מכירין - אם זהו שפירש שמו:
מתני' רצה לשחק בה - הואיל ולא אמר תנו:
אם מעצמו נפל הרי זה גט - דדעתו מתחילה היתה לכך וסופו הוכיח והוה ליה כמפרש ומסוכן:
גמ' מעשה לסתור - רישא תנא לא אמר כלום ואח"כ נתן חילוק בין מעצמו נפל ובין דחתו הרוח:
מי משוי איניש ברא שליח במקום אבא - דלא מקפיד בהי מינייהו ומעיקרא להאי ברא נמי שווייה שליח ועכשיו שמת האב יתנו לה הבן הזה וחבירו שהרי הלך הבעל למדינת הים:
מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי - אע"ג דלא אמר כתבו ותנו הרי אלו יחתמו בעצמן ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום דלאו בית דין מנינהו לצוות על אחרים אלא עדים שווינהו ובגמרא מפרש על כתב הגט אם יכולין לצוות לסופר אחר לכתוב או הם עצמם צריכין לכותבו:
תוספות
עריכה
דמי חמרא לא קאמר. וא"ת כי אמר נמי דמי חמרא הוי דבר שלא בא לעולם כדאמרינן בפרק האומר משקלי (ערכין דף כ:) גבי דמי שור זה עלי עולה ומוקי לה באומר לכשיבואו דמיו יקדשו ופריך והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דהתם משום דאמר לכשיבואו אבל אמר דמי שור זה עלי עולה משמע התם דלא חשיב זה דבר שלא בא לעולם אלא הוי כמו דקל לפירותיו דבעי למימר יקדש השור לדמיו וה"נ כי אמר דמי חמרא בעי למימר שיהא היין קנוי לו לדמיו אי נמי כאן היה דמי יין שכבר נמכר ויין שלא נמכר והכי קאמר דמי חמרא שכבר נמכר לא קאמר וגם חמרא העומד למכור לא קאמר:
כדי ליפות כחו. פירש בקונטרס שיהא כל היין שלו באחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיצה חבית אחת מן היין היו יורשין אומרים לו שלך החמיץ ונראה שלא רצה לומר שיהא כל ההפסד שלו דמן הדין אין לו להפסיד אלא לפי החשבון והשתא דכולו אחריות אינו מפסיד כלל וא"ת ורב הונא מה הוצרך להשמיענו כיון דאמר תנו ואע"ג דלא קנו מיניה הא פשיטא דמתנת שכיב מרע בכולה או מצוה מחמת מיתה דלא בעינן קנין ואומר ריב"ם דאיצטריך ליה לאשמועינן דאפי' יוצא בקולר כמו עובדא דגניבא דמייתי עלה יש לו דין שכיב מרע דכל היכא דמועיל כתבו כמו תנו יש לו דין זה:
כל השומע קולו כו'. אע"פ דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים דף לו:) גבי מודר הנאה מחבירו דתורם לו תרומתו לדעתו ודייק בגמרא לדעתו דמאן אי לימא לדעתא דידיה מאן שווייה שליח אלא דבעל הכרי הא קא מהני ליה דעבד שליחותיה ומוקי לה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום לאו משום דכי אמר הכי לאו שליחותיה עביד דבתרומה בעינן שליחות אלא לענין מודר הנאה דוקא לא חשיב שליחות שיחשב בכך כמהנה ליה כיון שלא צוה לו לעצמו או שמא יש לחלק דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב אלא כל השומע דייחד יחדיה למי ששומע קולו:
וליחוש שמא שד הוא. דוקא בבור או אותו שעומד על ראש ההר וראהו בפרק בתרא דיבמות (דף קכב.) ואסור לאדם שיתן שלום לחבירו בשדה דבמגילה (דף ג.) כעין עובדא דיהושע שראה אותו וחרבו שלופה בידו כל כי האי גוונא חיישינן שמא שד הוא אבל בעיר מותר ליתן שלום לחבירו ומכירו בלילה או לעדים לומר בלילה כתבו גט לאשתי ולא חיישינן וכן משמע בירושלמי דפירקין דמייתי עלה ומשיאין על פי בת קול ומפרש והוא דחזו בבואה ומפרש הדא דתימא בשדות אבל בעיר אע"פ שלא ראה בבואה של אדם ופריך מההיא דהיה מושלך בבור כו' ומשני מצויין הן בבורות כדרך שמצויין בשדות:
. אמר לשנים כתבו ותנו גט כו' ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו. הוה מצי למיבעי באומר לשנים תנו בלא כתבו דתנו לשנים בלא כתבו ככתבו ותנו דמי ושמא נקט כתבו ותנו לרבותא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ו (עריכה)
נא א מיי' פ"ח מהל' זכייה הלכה י"ג, סמ"ג עשין סב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ח':
נב ב מיי' פ"ח מהל' זכייה הלכה י"ג, סמ"ג עשין סב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ב סעיף א':
נג ג מיי' פ"ח מהל' זכייה הלכה ט"ו, סמ"ג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ד':
נד ד מיי' פ"ח מהל' זכייה הלכה י"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ז' וטור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף כ':
נה ה מיי' פי"א מהל' זכייה הלכה ח', סמ"ג עשין פג, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף י"ג:
נו ו מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה י"ג, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף י"ט:
נז ז טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף י"ט:
נח ח מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה י"ב, סמ"ג עשין נ, טוש"ע שם, וטור ושו"ע אה"ע סי' ק"כ סעיף ג':
נט ט מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה י"ב, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ט"ז:
ס י מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה י"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף י"ז:
סא כ מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה ל', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף כ"א וסעיף כב:
ראשונים נוספים
שלחו מתם מחמרא כדי ליפות כחו. פירש"י ז"ל שיהא כל היין לו לאחריות שאם א"ל תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשין אומרים לו שלך החמיץ ואם אמר דמי מחמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אמרו לו אבדו מעותיך הילכך אמר מחמרא דמשמע יין לדמיו שהכל אחריות לו.
ובתוס' השיבו דודאי אינו מפסיד אלא לפי חשבון שהרי הוא והיורשין שותפין ועוד אמרו דאפילו לפי חשבון אינו בדין שיפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ד' מאות שהרי נתן לו שוה ת' מן היין בין ירויחו בין בירושה שלהן ביין בין יפסידו.
ואני אומר אם אמר הכי כי נותן יין שוה ת' הרי הוא כאומר כך וכך חביות תנו לו מן האוצר של נהר פניא והרי זה דומה למי שאומר בית בביתי או שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד מהם או נפל מראהו מת או נפל ואין לי לחלק בין שאמר מן האוצר אלא בשתיהן הקנה לו חביות שוות ת' מעתה ואם החמיץ מראהו חמוץ בין הוא בין יורשיו דמי עשאן שותפים לאלו נותן ומקבל.
אבל מצאתי דתניא בתו' דבתרא האומר מאתים זוז יש לי ביד פלוני וג' מאות ביד פלוני ות"ק ביד פלוני ופלוני יטול ר' דינר יצא עליהן כתובת אשה וב"ח גובה ואע"פ שלא נתכנסו כולם אבל אם אמר ואח"כ יטול פלוני מאתים אם נתכנסו כולם נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון פי' לפי שבכאן נתן לו מכולם לפיכך אם אבד אחד מן החובות מפסיד כל החלק שהיה לו באותו החוב סיים לו יטול ממנו אבד מקצת אבד חלקו לגמרי.
ור"ח ז"ל פי' ליפות כחו דלא יכיל לדחויי ומיהו לא גבי משאר נכסי כדאמרינן בפר' הנודר מן הירק עללתא הכי מיקריא אלמא לא גבי משאר נכסי אלא יפוי כחו שאין דוחין אותו לשאר נכסים וגובה ממנו.
ולפי דעתי שהדין הוא שאם אמר חמרא כלומר היה לו ליקח יין ויטרח וימכור לעצמו והיה לו ליקח בשטר המתנה וכן נראה שאם החמיץ מקצת החמיץ לו כמו שכתבתי ואם אמר ת' מדמי חמרא היו הם מוכרים לו אבל לא היה נוטל אלא בשעת נתינה ואם הוזל פוחתין לו דמיו לפי אמר מחמרא שימכרו ממנו ויתנו הדמים עד ת' שלימים ומיהו אם הוקר אין לו אלא ת' כדאיתא בסוף נערה בכתובות ואם החמיץ מקצת לא הפסיד.
הא דתנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו. פירשו בגמר' בפ' המדיר דכיון דאמר כתוב שליחותא קא עביד. ואי דק"ל הא דתנן בנדרים בפ' אין בין המודר הנאה מחבירו תורם לו תרומתו ומוקמינן לה בגמ' דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וא"א שליחותא קא עביד א"כ נהנה ממנו ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינה אלא כנותן רשות לאו שליחותא הוא וגבי תרומה אפילו גילוי דעתא נמי מהני כדאמרינן בפ' אלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה.
ומסתברא במי שאמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ושמעו ג' שא' כותב וב' חותמין ואינו צריך במעמד כולן אע"פ שאמר כל השומע שלא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל ב' שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב.
וליחוש שמא שד הוא. פי' לפי שהן רגילין בבורות ומפורש בירושלמי א"ר חנינא ר' יונתן בני למדני והוא שראו בוביא של אדם ר' אחא אמר בשם ר' חנינא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוביא של בני אדם והא תניא מי שהיה מושלך בבור וא"ר יוחנן והוא שראו בובי' של אדם א"ר בין המזיקין מצויין בבורות כדרך שמצויות בשדות ומ"ה לא חיישינן לצרה וחיישינן לשד אע"פ שהוא שעת הסכנה.
וכן כתב ר"ח ז"ל, לשד לא חיישינן כיון דחזו ליה לאותו המושלך בבואה דבבואה ולצרה נמי לא חיישינן כדתנא דבי ר' ישמעאל וכן כתב רבינו ז"ל בפ"ב דיבמות שלא תעלה על דעת דהא תנא דבי ר' ישמעאל למדחי לדרב יהודא אתא.
אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט. פי', רשב"ג לאו לטעמיה אזיל דאמר כותב נכסיו לאחרים ושתק ולבסוף הוכיח על תחלתו דהתם פליגי רבנן עליה והכא לא פליגי כלל דשאני הכא דאמר כתובו כדאמרינן במס' חולין פ' השוחט. ותניא בתוס' בריא שאמר כתובו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רשב"ג אמר אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ואע"פ שנשנית משנתנו בלשון יחיד לא פליגי רבנן עלי' ויש כיוצא בה בתלמוד הרבה במסכ' שבת ובמס' ביצה רשבג"א לא כל הביברים שוים. ובפ' ואלו קשרים ר' אלעזר אומר קושרים לפני הבהמה ובכתובות רשבג"א הכל כמנהג המדינה וכן דעת רבינו ז"ל שפסק כרשב"ג.
אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי. פירוש כתבו לאו דוקא דאפי' אמר לשנים תנו נמי הן עצמן כותבין אלא אפילו במפרש כתבו איצטרכא להו דילמא כתב ידו הוא.
הא דאמרינן: דרא רב אבינא לסילתיה וליזל לגביה רב הונא רביה דאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ומה גיטו אף על גב דלא פריש אף מתנתו אף על גב דלא קנו מיניה: איכא למידק דהכא ודאי דמצוה מחמת מיתה חשבינן ליה וכדאיתא בסמוך בהדיא, ואם כן למאי איצטריכיה לדרב הונא מתניתין היא בבבא בתרא פרק מי שמת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ורב הונא גופיה מאי קא משמע לן, ויש לומר דהכי קאמר בכל מקום גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ובכל מקום מתנתו כגיטו, וכל שבגיטו אף על גב דלא פריש תנו כותבין ונותנין דהיכי הני [בנדפס: דהכי נמי] ארבעה דמתניתין יוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן אף במתנתו אינו צריך קנין והיינו דאשמעינן רב הונא והיינו דאיצטריך רבי אבינא לדרב הונא רביה דהא דגניבה לא שכיב מרע הוה אלא יוצא בקולר.
וכן תירצו בתוספות, וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם גבי יוצא בקולר רבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע רבי נחמן בשם רבי יעקב אדמוני אמר מה דהוא צריכה לרבי אלעזר היא פשיטא לרבי יוסה בן חנינא באומרת תנתן כבינתי לבתי כהדא גניבא הוה, אי נפק מקטלא אמר יבון לרבי אבינא זוזי מן חמרא דכפר פניא ולא יבין ליה חשין להדא דרב דרב אמר היורש כמשעבד וכו' ולא יתנון ליה משום חוב יתנון ליה משום מתנה חשין להדא דרבי אלעזר דרבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע איתי רבי זעירא לרבי יצחק עטושייה ותנא ליה כגטין כך מתנה, ואף על גב דטעמא דשכיב מרע דלא בעי קנין פרישנא התם כדי שלא תטרף דעתו עליו איכא למימר דהכא נמי כיון דטרידו איכא למיחש נמי להכי, ורבינא אלפאסי הכין כתב דהני ארבעה דמתניתין כמצוה מחמת מיתה נינהו, ולגבי מסוכן לא חדית ביה רב הונא לגבי מתנה דהא פשיטא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא לענין גט חדית ביה שאם עמר [בנדפס: אחד] חוזר כעין שהוא חוזר במתנות, ואי נמי מסוכן קרי ליה כל שקפץ עליו החולי שלא כדרך העולם אבל בשכיב מרע דעלמא בעינן עד דאמר וויי ליה לההוא גברא דמאית והכי איתא בירושלמי [בנדפס: ואכתי קשיא לי מה קאמר מה גטו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו אף על גב דלא קני מיניה, דהא לא שייכי בחד טעמא דאילו בגיטו טעמא משום אומדנא דכל שאמר כתבו אף על גב דלא אסיק דיבוריה לומר תנו אומדן דעתא הוא דלא רצה לשחק בה אלא מתוך שהוא בהול שיוצא בקולר או מפרש או יוצא בשירא לא אסיק דיבוריה ואינו משטה באותה שעה ודעתיה אכתיבה ונתינה, אבל גבי מתנה אף על גב דגמר בדעתיה לאקנוי בה הקנאה גמורה לא כל כמינה דבמה קנה הא חסרה לה קנין, ויש לומר דכל הנך לרב הונא עשאום כמסוכנין וכמצוין מחמת מיתה במתניתין בגיטין כדי שלא תטרף דעתן עליהן וזהו חדושו של רב הונא. כך נראה לי].
שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו: פירש רש"י ז"ל: כדי שיהא לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרים לו שלך הוא שהחמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות אומרים לו היורשים אבדו מעותיך לפיכך אמר מחמרא דמשמע לדמיו שהכל אחריות לו. והקשו עליו בתוספות דאם החמיץ קצת או נאבדו קצת המעות למה הוא מפסיד הכל די לו לכל היותר שיפסיד מהם לפי חשבון לכל היותר עשאן שותפין, ופירשו הם ז"ל: שאם אמר חמרא שוה ארבע מאות או ארבע מאה מדמי חמרא עשאן שותפין ואם החמיץ או אבדו מקצת המעות אבדו לפי חשבון, אבל עכשיו שאמר מחמרא יפה כחו ואפילו לפי חשבון לא יפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ארבע מעות שהרי שוה ארבע מאות נתן לו מן היין בין ירויחו או יפסידו.
והרמב"ן נ"ר כתב דאם אמר לו יין שוה ארבע מאות ודאי אם החמיץ ממנו קצת מראה לו מחומץ שהרי זה כאומר תנו לו מאה חביות יין מן האוצר דמראה לו חמוץ וכדאמרינן במנחות (קח, ב) האומר לחברו בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהן מראה לו נפול שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד מהם מראה לו מת, והילכך אילו אמר חמרא כלומר חמרא שוה ארבע מאה היה לו ליקח יין ויטרח וימכור לעצמו והיה לו ליקח כשער המתנה ואם החמיץ מראה לו חמוץ כמו שכתבנו, ואם אמר לו ארבע מאה מדמי חמרא היו הם מוכרים לו אבל לא היה נוטל אלא כשער נתינה ואם הוזל פוחתין לו לפיכך אמר מחמרא שימכרו ממנו ויתנו הדמים עד ארבע מאות שלמים, ומיהו אם הוקר אינו נוטל אלא ארבע מאה כדאיתא בסוף נערה בכתובות, ואם החמיץ מקצת לא הפסיד, ולי נראה כדברי התוספות דלא אמרו שם מראהו מת ומראהו נפול אלא בדבר מסוים כאומר עבד בעבדי שור בשורי אי נמי חביות בחביותי אבל חמרא שוה ארבע מאות לאו דבר מסוים הוא דהכל מעורב הוא ואפילו דמי בחביות איהו לא חבית קאמר אלא חמרא, והראב"ד ז"ל גרס שם בסוף נערה שנתפתתה הבו לה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא לברתי לפיכך אמר רב יוסף דאם הוקר רווחא ליתמי כלומר דהוא ארבע מאה נתן והלכך בין שהוקר בין שהוזל ארבע מאה נותנין לה אם יש ביין שוה ארבע מאה, אבל אם אמר מחמרא ולא אמר מדמי חמרא אם הוקר רווחא לברתי, והיינו דאמרינן הכא בפירקין דמחמרא ליפות את כחו שאם הוקר רוחא לרבי אבינא, ורבנו תם ז"ל פירש ליפות את כחו כי היכי דלא לידחויה, ומיהו משאר נכסי לא גבי כדאמרינן בנדרים פרק הנודר מן הירק בתחלתו (נה, א) בר מר שמואל פקיד דליתנון תרי עשר אלפין זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמי דרב יוסף עללתא הכי מקריא וכו' ואסיקנא אמר רבא הדא לא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דאיבעי לי שכר בתים ושכר ספינות מאי, אלמא מאן דאמר מחמרא או מעללתא מחמרא ומעללתא דוקא אית ליה אבל משאר נכסי לא גבי, ויפוי כחו דאמרינן הכא היינו כשאין דוחין אותו, ומיהו אף לפירושו של רבנו חננאל ז"ל יש לנו לומר דמשום הכי לא קאמר חמרא דהשתא נמי לא מצו מדחו ליה משום דאי אחמץ קצתו לא לידחויה לגבי חמוץ, ומדמי חמרא כי היכי דלא לדחויה אצל מעות אבודין.
מתני': מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו: כתב הרמב"ן נ"ר: מסתברא שאם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך במעמד כולן אף על פי שאמר כל השומע שלא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב.
גמרא: וליחוש דילמא שד הוא: כתבו בתוספות דדוקא מושלך בבור חוששין לשד אלא אם כן ראו לו בבואה דבבואה אי נמי בעומד בראש ההר כאותה דיבמות מקום שאין דרך בני אדם לעמוד שם לפי שהשדין מצויין שם אבל בעיר לא חיישינן, שאם אתה אומר כן לעולם אין כותבין גט לאשה אלא אם כן בודקין אותו ורואין אותו בבואה דבבואה, וכן הוא מפורש כאן בירושלמי אמר רבי חנינא למדני רבי יונתן בני והם שראו בוביא של אדם רב אחא בשם רב חנינא הדא דתימר בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוביא של אדם, הא תנינן מי שהיה מושלך בבור ואמר רבי יונתן והם שראו לו בוביא של אדם אמר רבי בון המזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות ומשום הכי אפילו בשעת הסכנה דלא חיישינן לצרה חיישינן לשד מפני שהן מצויין שם, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בפרק בתרא דיבמות. גמרא [בנדפס: גבי] מעידין לאור הנר ולאור הלבנה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט: והילכתא כרבן שמעון בן גמליאל דבהא לא פליגי רבנן עליה, ואף על גב דפליגי רבנן עליה גבי כותב נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צווח שאמר רבן שמעון בן גמליאל הוכיח סופו על תחלתו ורבנן אמרי שאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, הכא שאני דאמר כתובו וכדאמרינן בשחיטת חולין בפרק השוחט, וכן פסק רבנו אלפאסי ז"ל כרבן שמעון בן גמליאל דמשמע דהכין סבירא ליה דלא פליגי רבנן עליה, והכי איתא בתוספתא בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו דאלמא דרבנן עדיפא מדברי שמעון בן גמליאל.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק ו (עריכה)
ומה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה. פי' מצינו בש"מ שכל דבריו ככתובין וכמסורין דמו אבל ביוצא בקולר לא מצינו [גבי מתנה רק גבי] גיטו תנן דסגי ליה באומר כתובו ומהקישא דרב הונא דמקיש להו ילפי' דכל מידי דבגט כשר בכתבו בלחוד במתנה נמי כשר בתנו בלחוד אע"ג דלא קנו מיניה ואע"ג דקי"ל מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין האי הוי כמצווה מחמת מיתה דאפילו במקצת לא בעי קנין. מתני' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת ואמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט. פי' היה מושלך בבור שאין אדם יכול לראותו ולהכירו מי הוא ואמר אני פלוני בן פלוני כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אע"פ שלא ראוהו:
ודלמא שד הוה אי נמי צרה הות ונתכונה לקלקלה ואסיקנא תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות בבור ואם לא עכשיו אימתי סומכין על הקול וכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין אם הוא זה שפירש שמו:
הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. כגון שלא אמר כתבו ותנו ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת ואמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זה גט שידע בעצמו שהיה חלוש הרבה ואיגלאי מילתא שהרי נפל ומת ואם הרוח דחפתו אינו גט שלא מחמת חליו נפל:
מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא וכו'. ההוא גברא דעל לבי כנישתא אשכח מקרי ינוקי ובריה דיתבו ויתיב איניש אחרינא גבייהו אמר להו בי תרי מנייכו ליכתבו גיטא לדביתהו לסוף שכיב מקרי ינוקי מי משוי איניש שליחא ברא במקום אבא אי לא רב נחמן אמר לא משוי איניש שליחא ברא במקום אבא ומעיקרא לא איכון אלא לאבוה ולהאי איניש אחרינא והשתא דמית אבוה בטלה השליחות. ורב פפא אמר משוי איניש שליחא ברא במקום אבא וכל תרי מינייהו כשרין לכותבו והלכתא משוי איניש שליחא שליחא ברא במקום אבא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה