ביאור:בבלי גיטין דף ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

העשויה לברוח^[1], אבל עציץ ^{דק"ס בכת"י מ', פיר', ו1,2 נ': נקוב} , שאינו עשוי לברוח – לא!? אי נמי: עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה, דלא מפסיק אוירא^[2], דְּמַיָּא כי ארעא סמיכתא דָּמְיָא, אבל עציץ ^{דק"ס בכת"י ו1,2 נ': נקוב} – דמפסיק אוירא – לא!?

רב נחמן בר יצחק אמר ^{דק"ס בכת"י פיר': אמר רב נחמן בר יצחק} :^[3] בנהרות דארץ ישראל, דכולי עלמא לא פליגי^[4], אלא כי פליגי – בים הגדול^[5], דתניא:

איזהו ^{דק"ס בכת"י מ', פיר', ו1,3: איזו היא} ‏'ארץ'‏ ^{דק"ס בכת"י א', פיר', ו3 נ': ישראל} ואיזהו ^{דק"ס בכת"י מ', פיר', ו1,3: ואיזו היא} ‏'חוצה לארץ'‏^[6]? כל ששופע ויורד מטורי אמנון ^{דק"ס בכת"י מ', פיר': אמנום, וכן להלן.} ולפנים^[7] ארץ ישראל^[8]; מטורי אמנון ולחוץ^[9] – חוצה לארץ;

הנסין שבים^[10] רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון עד נחל מצרים^[11]: מן החוט ולפנים – ארץ ישראל; מן החוט ולחוץ – חוץ לארץ^{[X 1]};

רבי יהודה אומר: כל^[12] שכנגד^[13] ארץ ישראל^[14] – הרי הוא כארץ ישראל, שנאמר (במדבר לד ו) 'וגבול ים: והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים^[15]'; והנסין שבצדדין^[16] רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מקפלוריא^[17] ועד ים אוקיינוס^[18], ומנחל מצרים ועד ים אוקיינוס; מן החוט^[19] ולפנים^[20] ארץ ישראל^[21]; מן החוט ולחוץ – חוץ לארץ^[22].

ורבנן, האי 'וגבול ^{דק"ס בכתה"י נ': ים} ' – מאי עבדי ליה?

מיבעי ליה לנסין ^{דק"ס בכת"י ו3 נ': שבים} ^[23].

ורבי יהודה?

נסין לא צריכי קרא^[24].

רבי מאיר אומר: עכו כארץ ישראל [לגיטין]:

בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: המוכר עבדו לסוריא ^{דק"ס בכת"י ו2: בסוריא} ^[25] – כמוכר בחוצה ^{דק"ס בכת"י פיר': לחוצה} לארץ דמי^[26], או לא?

אמר להו, תניתוה: רבי מאיר אומר: עכו כארץ ישראל לגיטין; לגיטין – אִין^[27], לעבדים לא^[28], וכל שכן סוריא ^{דק"ס בכת"י פיר': לסוריא} , דמרחקא טובא.

תנו רבנן: בשלשה דרכים ^{דק"ס בכת"י ו3: דברים} שוותה ^{דק"ס בכת"י פיר': שווה; א': שותא} סוריא לארץ ישראל ובשלשה ^{דק"ס בכת"י א' נ': דרכים [שותא]} לחוצה לארץ:^[29]

עפרה טמא כחוצה ^{דק"ס בכת"י פיר': כעפר חוצה} לארץ^[30];
והמוכר עבדו לסוריא כמוכר בחוצה לארץ;
והמביא גט מסוריא ^{דק"ס ברוב כתה"י: בסוריא} ^[31] כמביא מחוצה ^{דק"ס ברוב כתה"י: בחוצה} לארץ^[32];

ובשלשה ^{דק"ס בכת"י ו2 נ': שווית'} לארץ ישראל:

חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל;
והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס ^{דק"ס בכת"י מ', א', ו1,2: יכנס} ^[33];
והקונה שדה בסוריא

עמוד ב

כקונה בפרוארי ^{דק"ס בכתה"י: בפרוורי} ירושלים^[34].

חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל – קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש^[35];

והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס ^{דק"ס בכת"י מ', א', ו2: יכנס} – והאמרת עפרה טמא ^{דק"ס בכת"י פיר' נ': כעפר חוצה לארץ} ?

בשידה תיבה ומגדל ^{דק"ס בכת"י פיר' וו2 נ': ור' היא} ^[36], דתניא: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל: רבי מטמא^[37], רבי יוסי ברבי יהודה מטהר – ואפילו רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים, דגזרו על גושה ^{דק"ס בכת"י ו2,3: גושא} ^[38] ועל אוירה ^{דק"ס בכת"י ו1,2,3: אוירא} ^[39], אבל סוריא ^{דק"ס בכת"י ו2: בסוריא} – על גושה ^{דק"ס בכת"י ו2: אגושא} גזרו^[40], על אוירה ^{דק"ס בכת"י ו1: ועל אוירא} לא גזרו^[41].

והקונה ^{דק"ס בכת"י פיר', ו1: הקונה} שדה בסוריא כקונה בפרוארי ^{דק"ס בכת"י פיר', ו2: בפרוורי} ירושלים^[42] – למאי הילכתא?

אמר רב ששת: לומר שכותבין עליו אונו^[43], ואפילו ^{דק"ס בכת"י ו1,2: אפילו} בשבת^[44].

בשבת ^{דק"ס בכת"י ו3 נ': כותבין} ? סלקא דעתא? ^{דק"ס בד"ו: דעתין}

כדאמר רבא^[45]: 'אומר לעובד כוכבים ^{דק"ס בכתה"י: לגוי} ועושה' – הכא נמי אומר לעובד כוכבים ^{דק"ס בכתה"י: לגוי} ועושה, ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים ^{דק"ס בכתה"י: לגוי} שבות – משום ישוב ארץ{[דקס|בכת"י ו1|דארץ}} ישראל^[46] לא גזור ^{דק"ס בכתה"י: גזרו, ונ': מ' בה; א', פיר' ביה; ו2 בהו} רבנן.

תנו רבנן: עבד שהביא גיטו^[47] וכתוב בו 'עצמך ונכסיי קנויין לך' – עצמו קנה^[48], נכסים לא קנה^[49].

איבעיא להו: 'כל נכסיי קנויין ^{דק"ס בכת"י ו1: קנה} לך' מהו^[50]?

אמר אביי: ^{דק"ס בכת"י ו1: אביי אמר} מתוך שקנה עצמו – קנה נכסים ^{דק"ס בכת"י ו1: נכסיו} .

אמר ליה רבא: בשלמא עצמו – ליקני ^{דק"ס בכת"י א': קנה, ובפיר': נקנה} , מידי דהוה אגט אשה^[51] ^{דק"ס בכת"י א' נ': דהא שוו למוליך ולמביא} , אלא נכסים ^{דק"ס בכת"י ו1: אבל נכסיו} לא ליקני, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא!?

הדר ^{דק"ס בכת"י פיר': אלא} אמר אביי: מתוך שלא קנה נכסים – לא קנה עצמו.

אמר ליה רבא: בשלמא נכסים לא ליקני – מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא, אלא עצמו ליקני, מידי דהוה אגט אשה!?

אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה^[52] – עצמו קנה, נכסים ^{דק"ס כת"י ו1: נכסיו} לא קנה.

אמר ליה רב אדא ^{דק"ס בכת"י ו2: רבה} בר מתנה לרבא: כמאן? כרבי שמעון, דאמר: פלגינן דיבורא, דתנן (פאה פ"ג מ"ח): הכותב כל נכסיו לעבדו^[53] – יצא בן חורין^[54]; שייר קרקע כל שהוא^[55] לא יצא בן חורין^[56] ^{דק"ס בכת"י ו2 נ': דברי ר' מאיר} ; רבי שמעון אומר:

הערות עריכה

^ כלומר: מפני שהיא מהלכת כל שעה
^ בין ספינה לארץ אין שום אויר
^ הנך מתנייתא דהמביא גט –
^ דכארץ ישראל נינהו, ואף על גב דאין ספינה גוששת; דטעמא דגט – לא משום יניקה מן הקרקע הוא, כמעשר וכשביעית, הילכך לא שנא נהר ולא שנא יבשה
^ שהוא תחום מערבו של ארץ ישראל, ופליגי תנאי: איכא למאן דאמר שפת הים הוא גבול, וים גופיה לאו ארץ ישראל הוא, ואיכא למאן דאמר: ים גופיה מארץ ישראל
^ איזוהי ארץ: מקצוע צפונית מערבית של ארץ ישראל? – הר ההר; ובתרגום ירושלמי מתרגם 'הר ההר' = 'טורי אמנון', וכתיב (במדבר לד ז) 'זה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הֹר ההר' – שמע מינה הֹר ההר תקוע בים, וההר – גבול צפוני לארץ ישראל הוא, וסתם הרים משופעים הם, ויש ששיפועו רחב כמהלך יום או יומים; וקאמר תנא: מהיכן היא הארץ? מרגל ההר או מראשו
^ לצד ארץ ישראל, דהיינו לצד דרום, הוי
^ דגובה ההר הוא הגבול
^ לצד צפון
^ איי הים שבמערב
^ הוא תחום ארץ ישראל במקצוע מערבית דרומית, ומחובר לים הגדול, דכתיב בגבול נגב (במדבר לד ה): 'ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים, והיו תוצאותיו הימה'; נמצאת ארץ ישראל בין הר ההר לנחל מצרים: זה ממערבית צפונית וזה מדרומית מערבית, והים במערב; ויש מקום שהים נכנס לתוך ארץ ישראל מהלך ימים רבים בין הר ההר לנחל מצרים*, ובאותה כניסה – יש נסין, והן מתפשטין למערב לתוך הים חוץ, מבין מקצועות תחומי ארץ ישראל, שהן הר ההר ונחל מצרים; הלכך רואין כאילו חוט מתוח מסוף הר ההר במערבו עד נחל מצרים, שהרי כל מה שבתוך מקצועות הללו – ארץ ישראל היא
^ הים
^ אויר של
^ ואפילו עד אוקיינוס למערב, שהוא בסוף העולם
^ האי 'וגבול' קרא יתירא הוא, למימר דאף רוחב הים בכלל התחום
^ כלומר: ואם יש לנו לחלק בנסין – לא לצד מערב יש חלוק, אלא לצד צפון ולצד דרום: שיש נסין בים מתפשטין לאורך הים לצפון ולדרום, עד שמגיעין ומושכין חוץ מכנגד א"י, ושם ראוי למתוח החוט ממזרח למערב, ולהבדיל מה שכנגד אויר ארץ ישראל ומה שכנגד אויר חוצה לארץ
^ עיר היושבת בחודו של הר ההר, בראש גבהו שהוא תחום צפוני
^ שהוא בסוף העולם למערב
^ לצד חבירו, דהיינו:
^ כלומר: בין שני החוטין, הוו הנסין
^ והוא הדין למים; ו'נסין' דנקט – משום דחורשין וזורעין בהם, וחייבין במעשר ובשביעית
^ והנך תרתי מתנייתא דלעיל, פליגי – שנכתב הגט בים הגדול, להלן מחוט המתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים: מאן דאמר 'כמביא בארץ ישראל' – רבי יהודה היא, דאמר 'כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל; ואידך – כרבנן
^ דמן החוט ולפנים לצד מזרחי, דלא תימא שפת הים הוא הגבול, ואפילו במקום שהוא מתפשט ונכנס לתוך בין שני מקצועות התחומין
^ כיון שבתוך התחומין הם
^ היא ארם צובה, וכבשה דוד והוסיפה על ארץ ישראל; סוריא לצפונה של ארץ ישראל להלן מעכו
^ ותנן (לקמן מג,ב): המוכר עבדו לחוצה לארץ – יצא לחירות, דקנסינן ללוקח, משום דעבד שייך במצות, ואסור לצאת מארץ לחוצה לארץ
^ משום דבקיאין 'לשמה', או שכיחי לקיימו
^ דלאו מארץ ישראל היא
^ סימן ע"ב ב"ר ר"ק
^ שגזרו עליה; ואף על גב דסבירא ליה להאי תנא 'כיבוש יחיד שמיה כיבוש', כדקתני 'חייבת במעשר' – אפילו הכי גזור עליה
^ לארץ ישראל
^ דלא שכיחי שיירתא
^ מה שאין כן בארץ העמים; ולקמיה מפרש מאי היא
^ לקמיה מפרש לה. 'בפרוורי': בהפרכיא; רוקריי"ש בלע"ז
^ 'כיבוש יחיד': דדוד, שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע, שהיו כולם, וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה; אבל דוד לא כבש אלא לצורכו
^ ונושאים אותה באויר, ומה שאין כן בארץ העמים, ורבי היא
^ קסבר 'אהל זרוק לא שמיה אהל'; הכי מפרש בעירובין: אהל המטלטל אינו אהל בשעת טלטולו, הילכך חציצה – דקא מפסיק האי אהל בינו לאויר ארץ העמים – לאו חציצה היא; ואשמעינן האי תנא, ד'סוריא' דלעיל – דאפילו רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים
^ מגע ומשא, ולא אהל, כגון אם האהיל עליו, כדאמרינן בפרק ב' דאהלות (מ"ג)
^ שיהא הנכנס לאוירה טמא, ואפילו לא נגע ולא הסיט את גושה
^ מגע והיסט
^ והאי [בשידה וכו’] – לא נגע ולא הסיט
^ 'בפרוורי' = בפילכי רוקריי"ש בלע"ז
^ שטר מכירה, כמו והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו (בבא בתרא נב א)
^ אם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת
^ במסכת שבת (קכט,א)
^ לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה
^ ממדינת הים, וצריך לומר "בפני נכתב" כאשה המביאה גיטה, דאמרינן במתניתין (גיטין פ"א מ"ד; (לקמן דף ט,א) אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא
^ (דנאמן הוא על שחרורו לומר "בפני נכתב", ואין צריך עדים לקיימו)
^ (דבעי עדים, כשאר קיום שטרות)
^ (מי אמרינן 'עצמך' ו'נכסיי' [כדלעיל] – תרי דבורי נינהו, אבל 'כל נכסיי' – כיון דבחד דיבורא אתו ליה שחרור עצמו ומתנת נכסים, כדקיימא לן לקמן: 'הכותב כל נכסיו לעבדו – יצא בן חורין, שהוא בכלל נכסים' – הילכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי, דלא פלגינן דיבורא? או דלמא פלגינן)
^ (שנאמנת להביא את גיטה ולומר "בפני נכתב")
^ (בין 'עצמך ונכסי' בין 'כל נכסיי')
^ (כגון 'כל נכסיי נתונין לך')
^ (שאף הוא בכלל נכסים; וכל שאר נכסים נמי קנה)
^ קרקע לאו דוקא (והוא הדין אם שייר גלימא. כת"י ו2), כדאמר בבבא בתרא בפרק 'מי שמת' (קנ,א)
^ דבשלמא רישא, דלא גלי דעתיה דנחית לשיורא – לא אמרינן דשייר, אבל הכא דנחית לשיורא – אמרינן: לדידיה נמי שייר, וכי אמר 'כל נכסיי לך' – אשאר נכסים קאמר, ולחנופי ליה קאתי, ולא שחרריה, כיון דלא אמר ליה 'עצמך ונכסיי'

^ לפי רש"י: אולי נחל מצרים הוא הנילוס או אפילו ואדי בגבול המערבי של מצרים; מכל מקום בזמנינו אין איים משמעותיים בין הר ההר לבין נחל אל עריש – שיש אומרים שהוא 'נחל מצרים'. ושמא המדובר הוא על איונים זעירים. ויקיעורכים.

[1] כלומר: מפני שהיא מהלכת כל שעה

[2] בין ספינה לארץ אין שום אויר

[3] הנך מתנייתא דהמביא גט –

[4] דכארץ ישראל נינהו, ואף על גב דאין ספינה גוששת; דטעמא דגט – לא משום יניקה מן הקרקע הוא, כמעשר וכשביעית, הילכך לא שנא נהר ולא שנא יבשה

[5] שהוא תחום מערבו של ארץ ישראל, ופליגי תנאי: איכא למאן דאמר שפת הים הוא גבול, וים גופיה לאו ארץ ישראל הוא, ואיכא למאן דאמר: ים גופיה מארץ ישראל

[6] איזוהי ארץ: מקצוע צפונית מערבית של ארץ ישראל? – הר ההר; ובתרגום ירושלמי מתרגם 'הר ההר' = 'טורי אמנון', וכתיב (במדבר לד ז) 'זה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הֹר ההר' – שמע מינה הֹר ההר תקוע בים, וההר – גבול צפוני לארץ ישראל הוא, וסתם הרים משופעים הם, ויש ששיפועו רחב כמהלך יום או יומים; וקאמר תנא: מהיכן היא הארץ? מרגל ההר או מראשו

[7] לצד ארץ ישראל, דהיינו לצד דרום, הוי

[8] דגובה ההר הוא הגבול

[9] לצד צפון

[10] איי הים שבמערב

[11] הוא תחום ארץ ישראל במקצוע מערבית דרומית, ומחובר לים הגדול, דכתיב בגבול נגב (במדבר לד ה): 'ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים, והיו תוצאותיו הימה'; נמצאת ארץ ישראל בין הר ההר לנחל מצרים: זה ממערבית צפונית וזה מדרומית מערבית, והים במערב; ויש מקום שהים נכנס לתוך ארץ ישראל מהלך ימים רבים בין הר ההר לנחל מצרים*, ובאותה כניסה – יש נסין, והן מתפשטין למערב לתוך הים חוץ, מבין מקצועות תחומי ארץ ישראל, שהן הר ההר ונחל מצרים; הלכך רואין כאילו חוט מתוח מסוף הר ההר במערבו עד נחל מצרים, שהרי כל מה שבתוך מקצועות הללו – ארץ ישראל היא

[13] הים

[14] אויר של

[15] ואפילו עד אוקיינוס למערב, שהוא בסוף העולם

[16] האי 'וגבול' קרא יתירא הוא, למימר דאף רוחב הים בכלל התחום

[17] כלומר: ואם יש לנו לחלק בנסין – לא לצד מערב יש חלוק, אלא לצד צפון ולצד דרום: שיש נסין בים מתפשטין לאורך הים לצפון ולדרום, עד שמגיעין ומושכין חוץ מכנגד א"י, ושם ראוי למתוח החוט ממזרח למערב, ולהבדיל מה שכנגד אויר ארץ ישראל ומה שכנגד אויר חוצה לארץ

[18] עיר היושבת בחודו של הר ההר, בראש גבהו שהוא תחום צפוני

[19] שהוא בסוף העולם למערב

[20] לצד חבירו, דהיינו:

[21] כלומר: בין שני החוטין, הוו הנסין

[22] והוא הדין למים; ו'נסין' דנקט – משום דחורשין וזורעין בהם, וחייבין במעשר ובשביעית

[23] והנך תרתי מתנייתא דלעיל, פליגי – שנכתב הגט בים הגדול, להלן מחוט המתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים: מאן דאמר 'כמביא בארץ ישראל' – רבי יהודה היא, דאמר 'כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל; ואידך – כרבנן

[24] דמן החוט ולפנים לצד מזרחי, דלא תימא שפת הים הוא הגבול, ואפילו במקום שהוא מתפשט ונכנס לתוך בין שני מקצועות התחומין

[25] כיון שבתוך התחומין הם

[26] היא ארם צובה, וכבשה דוד והוסיפה על ארץ ישראל; סוריא לצפונה של ארץ ישראל להלן מעכו

[27] ותנן (לקמן מג,ב): המוכר עבדו לחוצה לארץ – יצא לחירות, דקנסינן ללוקח, משום דעבד שייך במצות, ואסור לצאת מארץ לחוצה לארץ

[28] משום דבקיאין 'לשמה', או שכיחי לקיימו

[29] דלאו מארץ ישראל היא

[30] סימן ע"ב ב"ר ר"ק

[31] שגזרו עליה; ואף על גב דסבירא ליה להאי תנא 'כיבוש יחיד שמיה כיבוש', כדקתני 'חייבת במעשר' – אפילו הכי גזור עליה

[32] לארץ ישראל

[33] דלא שכיחי שיירתא

[34] מה שאין כן בארץ העמים; ולקמיה מפרש מאי היא

[35] לקמיה מפרש לה. 'בפרוורי': בהפרכיא; רוקריי"ש בלע"ז

[36] 'כיבוש יחיד': דדוד, שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע, שהיו כולם, וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה; אבל דוד לא כבש אלא לצורכו

[37] ונושאים אותה באויר, ומה שאין כן בארץ העמים, ורבי היא

[38] קסבר 'אהל זרוק לא שמיה אהל'; הכי מפרש בעירובין: אהל המטלטל אינו אהל בשעת טלטולו, הילכך חציצה – דקא מפסיק האי אהל בינו לאויר ארץ העמים – לאו חציצה היא; ואשמעינן האי תנא, ד'סוריא' דלעיל – דאפילו רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים

[39] מגע ומשא, ולא אהל, כגון אם האהיל עליו, כדאמרינן בפרק ב' דאהלות (מ"ג)

[40] שיהא הנכנס לאוירה טמא, ואפילו לא נגע ולא הסיט את גושה

[41] מגע והיסט

[42] והאי [בשידה וכו’] – לא נגע ולא הסיט

[43] 'בפרוורי' = בפילכי רוקריי"ש בלע"ז

[44] שטר מכירה, כמו והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו (בבא בתרא נב א)

[45] אם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת

[46] במסכת שבת (קכט,א)

[47] לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה

[48] ממדינת הים, וצריך לומר "בפני נכתב" כאשה המביאה גיטה, דאמרינן במתניתין (גיטין פ"א מ"ד; (לקמן דף ט,א) אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא

[49] (דנאמן הוא על שחרורו לומר "בפני נכתב", ואין צריך עדים לקיימו)

[50] (דבעי עדים, כשאר קיום שטרות)

[51] (מי אמרינן 'עצמך' ו'נכסיי' [כדלעיל] – תרי דבורי נינהו, אבל 'כל נכסיי' – כיון דבחד דיבורא אתו ליה שחרור עצמו ומתנת נכסים, כדקיימא לן לקמן: 'הכותב כל נכסיו לעבדו – יצא בן חורין, שהוא בכלל נכסים' – הילכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי, דלא פלגינן דיבורא? או דלמא פלגינן)

[52] (שנאמנת להביא את גיטה ולומר "בפני נכתב")

[53] (בין 'עצמך ונכסי' בין 'כל נכסיי')

[54] (כגון 'כל נכסיי נתונין לך')

[55] (שאף הוא בכלל נכסים; וכל שאר נכסים נמי קנה)

[56] קרקע לאו דוקא (והוא הדין אם שייר גלימא. כת"י ו2), כדאמר בבבא בתרא בפרק 'מי שמת' (קנ,א)

[57] דבשלמא רישא, דלא גלי דעתיה דנחית לשיורא – לא אמרינן דשייר, אבל הכא דנחית לשיורא – אמרינן: לדידיה נמי שייר, וכי אמר 'כל נכסיי לך' – אשאר נכסים קאמר, ולחנופי ליה קאתי, ולא שחרריה, כיון דלא אמר ליה 'עצמך ונכסיי'

[12] לפי רש"י: אולי נחל מצרים הוא הנילוס או אפילו ואדי בגבול המערבי של מצרים; מכל מקום בזמנינו אין איים משמעותיים בין הר ההר לבין נחל אל עריש – שיש אומרים שהוא 'נחל מצרים'. ושמא המדובר הוא על איונים זעירים. ויקיעורכים.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[X 1]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]