ביאור:בבלי גיטין דף נח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
קצוצי תפילין [1] נמצאו בראשי הרוגי ביתר.
רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר: שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה.
במתניתא תנא: ארבעים קופות של שלש שלש סאין; ולא פליגי: הא דרישא הא דדרעא [2].
אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת [3].
עולא אמר: תשעת קבין.
אמר רב כהנא ואיתימא שילא בר מרי: מאי קראה (תהלים קלז ח) בת בבל השדודה אשרי שישלם לך וגו' [את גמולך שגמלת לנו] וגו' [פסוק ט] אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע.
(איכה ד ב) בני ציון היקרים המסולאים בפז [איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר] - מאי 'מסולאים בפז'? אילימא דהוו מחפי [מצופים] בפיזא [בזהב משובח] - והאמרי דבי רבי שילא: 'תרתי מתקלי איסתירי [4] פיזא נחות בעלמא: חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא'! אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין [5].
מעיקרא חשיבי דרומאי הוו נקטי בליונא דגושפנקא [6] ומשמשי ערסייהו [7]; מכאן ואילך מייתו בני ישראל ואסרי בכרעי דפורייהו ומשמשי.
אמר ליה חד לחבריה: הא - היכא כתיבא?
אמר ליה: (דברים כח סא) גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת [יעלם ה' עליך עד השמדך].
אמר: כמה מרחיקנא מדוכתא פלן [8]?
אמר ליה: אינגד [9]: פוסתא ופלגא [10].
אמר ליה: אי מטאי לגביה - לא איצטריכי לך.
אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל: מאי דכתיב (איכה ג נא) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי? ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותן בחוטריהן, וכשגבר אויב ולכדום - כרכום בספריהם והציתום באש:
תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי; אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר (ישעיהו מב כד) "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר [סוף הפסוק] "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו".
אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו.
אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל, ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל בן אלישע, שנשבו לשני אדונים; לימים נזדווגו שניהם במקום אחד; זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה. אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות!
הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית זה, וזו ישבה בקרן זוית זה; זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים - אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה, וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן, ועליהן קונן ירמיה (איכה א טז) על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים [כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב].
אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת. וצפנת בת פניאל שמה: 'צפנת' - שהכל צופין ביופיה; 'בת פניאל' - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: הראני את יופיה! אמר לו: ריקא! אם אתה רוצה ליקח קח שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו: אף על פי כן!
הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי - קרעתה ונתפלשה באפר, אמרה לפניו: רבונו של עולם! אם עלינו לא חסת - על קדושת שמך הגבור [גירסת רש"י: על כבוד שמך הגבור] למה לא תחוס [11]?
ועליה קונן ירמיה: (ירמיהו ו כו) בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבא השודד עלינו' – 'עליך' לא נאמר, אלא 'עלינו': כביכול עלי ועליך בא שודד [12].
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (מיכה ב ב) [וחמדו שדות וגזלו ובתים ונשאו] ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו; מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא [13] דנגרי הוה [14]. פעם אחת הוצרך רבו ללות, אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלונה. שיגר אשתו אצלו; שהה עמה שלשה ימים. קדם [15] ובא אצלו, אמר לו: אשתי ששיגרתי לך - היכן היא?
אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי – גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה! אמר לו: אני אלווך, ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה. הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו - אמר לו: בא ועשה עמי בחובך! והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן; ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.
ואמרי לה על שתי פתילות בנר אחד [16].
לקח מן הסיקריקון וכו':
אמר רב: לא שנו [17] אלא דאמר לו [18] "לך חזק וקני [19]" [20], אבל בשטר [21] – קנה [22]. ושמואל אמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב לו אחריות [23].
תניא כוותיה דשמואל: רבי שמעון בן אלעזר אומר: לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש - מקחו קיים; מן האיש וחזר ולקח מן האשה - מקחו בטל, עד שתכתוב לו אחריות.
נימא תיהוי תיובתא דרב?
אמר לך רב: מאי 'אחריות' [24]? נמי שטר [25].
תנו רבנן: לקח מן הסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים, וחזר ומכרה לאחר - אין לבעלים על לוקח שני כלום. היכי דמי? אי דקא טעין [26], ואמר "מינך זבנה [27]" [28] - [29] אפילו [30] ראשון נמי [31]! אי דלא קא טעין ואמר "מינך זבנה" - אפילו שני נמי לא? אמר רב ששת: לעולם - דלא קא טעין ליה, וכגון זה [32] - טוענין ליורש וטוענין ללוקח [33]; ואידך [34]: אי טעין – אִין, ואי לא טעין - לא [35].
תנו רבנן: [36] הבא מחמת חוב [37], ומחמת אנפרות [38] - אין בו משום סיקריקון [39]; ואנפרות עצמה צריכה שתשהה [40] שנים עשר חדש [41].
והאמרת 'אין בה משום סיקריקון' [42]?
הכי קאמר: [43]סיקריקון עצמה [44] צריכה שתשהה שנים עשר חדש [45].
אמר רב יוסף: נקטינן: אין אנפרות בבבל [46].
והא קחזינן דאיכא!?
אלא אימא 'אין דין אנפרות בבבל [47]'; מאי טעמא? כיון דאיכא בי דוואר [בית דין, אולי בית דין שעוסק בקרקעות; אמנם רש"י בבא קמא קיא,א מפש: 'שלטון’] ולא אזיל קביל - אימא אחולי אחיל.
גידל בר רעילאי [48] קביל ארעא בטסקא [49] מבני באגא [50]; אקדים ויהיב [51] זוזי [52] דתלת שנין. לסוף אתא מרוותא קמאי, אמרו ליה: שתא קמייתא דיהבת – אכלת; השתא אנן יהבינן אנן, אכלינן. אתו לקמיה דרב פפא. סבר למיכתב ליה טירפא [53] אבני באגא [54];
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: אם כן עשית [55] סיקריקון [56]!
אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הניח מעותיו על קרן הצבי [57].
זו משנה ראשונה; בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע:
אמר רב: רביע בקרקע או רביע במעות [58];
ושמואל אמר: רביע בקרקע [59] שהן שליש במעות [60].
במאי קמיפלגי?
מר [61] סבר: נכי רביע זבין [62]; ומר [רב] סבר: נכי חומשא זבין [63].
מיתיבי: זו משנה ראשונה [64]; בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע ויד בעלים על העליונה; רצו בקרקע נוטלין רצו במעות נוטלין; אימתי? בזמן שאין בידן ליקח, אבל יש בידן ליקח - הן קודמין לכל אדם. רבי הושיב בית דין ונמנו: שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש - כל הקודם ליקח זכה, אבל נותן לבעלים רביע בקרקע או רביע במעות [65].
אמר רב אשי: כי תניא ההיא [66] - לאחר שבאו מעות לידו [67].
אמר רב:
הערות
עריכה- ^ דפוסי תפילין, חוץ מן הרצועה, קרוי 'קציצה', כדאמרינן במסכת סוכה (כו,ב) 'אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה'
- ^ ארבעים סאה, ודרישא, שהם גדולים: ארבעה בתים בכל קציצה הוו שלש זימני ארבעים סאה. ואם תומר: ארבעה לא היא, שבית אחד של זרוע גדול מאחד מבתי ,הראש לפי שכאן כל ארבע פרשיות בבית אחד ובשל ראש פרשה אחת בבית אחד, ומכל מקום דפוס של ראש - מתוך שצריך לחלק הבתים ולהיות ריוח ביניהן, וקבועין על מושב אחד - הוצרך המושב להיות רחב והוי על אחד שלשה שבזרוע
- ^ בחורבן בית ראשון
- ^ סלעים
- ^ והיינו 'מסולאים': לשון 'סולו לרוכב' (תהלים סח), (איוב כח טז) 'לא תסולה בכתם אופיר' [בשהם יקר וספיר] משובחין היו ביופיין מן הפז
- ^ צורות נאות שבחותמיהן
- ^ כדי שתתעברנה כנגדן
- ^ שלא הגעתי ללמוד אותו פסוק
- ^ מעט
- ^ דף וחצי
- ^ והיכן גבורתך
- ^ ששמי נתחלל בכך
- ^ 'שוליא': אינדרי"ן
- ^ לא היה רבו לתורה אלא רבו לאומנות של נגרים
- ^ השכים
- ^ אשת איש
- ^ דמקחו בטל
- ^ בעלים לזה שלקח מסיקריקון
- ^ בחזקה
- ^ דכיון דדיבורא בעלמא הוא - איכא למימר "השני נוח לי"
- ^ אי כתב ליה שטרא בשמיה
- ^ דכולי האי לא הוה ליה למיעבד - אי לאו דזבנה ליה מכר גמור ומדעת
- ^ דאי טרפו לה מיניה לגבייה דמי ארעא
- ^ דקתני
- ^ ולא אחריות נכסים; אלא עד שתכתוב לו שטר והוה לו לאחריות שאינה יכולה לחזור עליו עוד
- ^ ליה האי לוקח שני
- ^ לוקח ראשון שנתן לך רביע כתקנת בית דין
- ^ והדר אכלה שני חזקה, ותו לא מצי אמר ליה האי 'אחזי שטרא', דטפי מתלתא שנין לא מזדהר איניש בשטריה
- ^ מאי איריא חזר ומכרה לאחר?
- ^ לוקח
- ^ בתר דאכלה שני חזקה, אי הוה טעין ליה "חזרתיה ולקחתיה ממך כתקנת חכמים זה שלש שנים" - טענתיה טענה
- ^ דסיקריקון
- ^ הלוקח מסיקריקון, והורישה לבניו, ואכלה שלש שנים, או מכרה לאחר ואכלה שלש שנים, ובאו בעלים להוציא ממנו ואינו יודע לטעון ולומר לו "הראשון קנאה ממך" - בית דין טוענין בשביל היורש ובשביל הלוקח; ואפילו למאן דאמר בבא בתרא 'אין טוענין ליורש ואין טוענין ללוקח טענה זו: "הראשון לקחה ממך"' - הכא מודי דטענינן ליה, דסתם מאן דזבין מסיקריקון מידע ידע ולא שדי זוזי בכדי ללוקח אם לא על פי בעלים
- ^ אבל לוקח ראשון
- ^ אנן לא טענינן ליה, דהא ידע אי זבנה אי לא, ואי איתא דזבנה - הוה טעין
- ^ עובד כוכבים
- ^ על ישראל
- ^ או מחמת 'אנפרות': גזל בעלמא, ואינו מסור בידו להרוג; ואנס העובד כוכבים קרקעו בחובו או באנפרות
- ^ אם שהה בידו שנים עשר חדש, לתת רביע לבעלים כתקון חכמים, ויחזיק בקרקעו; אלא מחזיר לו הקרקע בחנם. דגבי סיקריקון - הוא דחזרו ונמנו, דכיון דגמר ואקני אגב אונס מיתה; ואפילו בתר דגזור 'כל דקטיל לקטלוה' - מסתפי ליה מקמא דקמיה דאקטול; וסופו הוכיח: שהניחה בידו שנים עשר חדש ולא צעק עליו, והלכך נותן לבעלים רביע; דקים להו לרבנן דעובד כוכבים אוזיל גבי לוקח רביע, לפי שבחנם באה לו; אבל האי - לא גמר ואקני מידי, ואף על גב דשהתה שנים עשר חדש - לא באת לו שעה לכופו, הלכך אין מכירתו מכירה כלל
- ^ ביד העובד כוכבים
- ^ דאי לא - הדרא למרה ויהיב דמי, כדקתני מתניתין: שאם יש בידם ליקח - הם קודמין לכל אדם
- ^ ושנים עשר חדש לא הוזכרו אלא בו, דאילו אנפרות הדרא בלא דמי ולעולם
- ^ אנפרות אין בו משום סיקריקון: דאילו מסיקריקון מוקמינן לה ביד לוקח, ונותן רביע; אבל אנפרות בלא דמי הדרא, ולעולם, ו
- ^ דאמרינן דקיימא ליה ביד לוקח
- ^ ביד סיקריקון
- ^ משמע: אין עובד כוכבים אונס קרקע מישראל בבבל באנפרות, ואם בא ישראל וערער על חבירו, ואומר "קרקע זו שלקחת מן העובד כוכבים - שלי היתה, וגזלה ממני" - אינו נאמן
- ^ לאפסודיה ללוקח
- ^ כך שמו
- ^ מס קרקע
- ^ בני הבקעה; כך היה מנהגם: פוסקים מס על כל הבקעה לתת כך וכך לשנה למלך, והם מחלקין השדות ביניהם, ונותן כל אחד מס לפי חלקו המגיעו, ונותנין לאחד, והוא נותנו לגבאי המלך; ואם הלך אחד מבני השדות לדרכו - גבאי המלך תובע מבני הבקעה כל המס שלם, והבעלים של קרקע זו הלכו לדרכן; ובני באגא שהיה כל המס מוטל עליהם - נתנוה לגידול לפרוע המס בשביל הבעלים ולאוכלה
- ^ למלך
- ^ טסקא
- ^ שטר מבית דין
- ^ לטרוף מקרקעות שלהם מה שנתן, שאילו לא באו הבעלים לטרוף ממנו - לא היה מפסיד כלום, ומעתה שיאכלוה אחרים - יטול המלך מנתו מהם, ולא יעלו אלה בחשבון, ונמצא זה מפסיד מה שנתן
- ^ הדבר
- ^ כדין סיקריקון, דאמרינן במשנה אחרונה שאינו מפסיד כלום, דקתני: קנה ונותן לבעלים מאי דאוזיל עובד כוכבים גביה, או אם יש בידם ליקח - יחזירו לו מעותיו; והאי נמי לא יפסיד מה שנתן למלך, וגבי כולה; והכא - לאו סיקריקון הוא: המלך אין לו עליהם כי אם המס, ומפני אותו החוב נמכרה לזה
- ^ ולא היה לו להקדים וליתן של שלש שנים
- ^ או יתן לבעלים רביע מעות שנתן לעובד כוכבים, או יתן לו קרקע שוה רביע המעות: אם לקחה במנה - נותן לו רביע מנה, או מן הקרקע עצמו שוה רביע מנה, דהיינו חמישית שבקרקע - אם הבעלים חפצים בקרקע
- ^ רביע הקרקע עצמו נותן לו
- ^ שליש מנה
- ^ שמואל
- ^ שוה ארבע לקח בשלש; הלכך שדה זו שלקח במנה שוה ארבע שלישי מנה
- ^ מן העובד כוכבים: שוה חמש בארבעה; הלכך יהיב ליה רביע מנה או חמישית הקרקע, דהיינו רביע מנה: שהקרקע הנקנית מסיקריקון במנה - שוה חמשת רביעים
- ^ רישא דמתניתין, דקתני 'מקחו בטל'
- ^ וקשיא לשמואל
- ^ רביע במעות
- ^ לאחר שבאו שליש המעות ליד הבעלים; כשמואל קרי להו 'רביע', דהא שלשה שלישי נתן לעובד כוכבים, ולזה שליש - הרי ארבעה; והכי קאמר: נותן לבעלים רביעית הקרקע, או מעות - שיעור שיהו רביע: כשתצטרף של עובד כוכבים ושל בעלים - יהו של בעלים רביע בכולן