ביאור:בבלי בבא בתרא דף קסה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אלא אבק לשון הרע ^[1].

אמר רב יהודה אמר רב: רוב בגזל ^[2], ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע.

בלשון הרע סלקא דעתך? אלא אבק לשון הרע.

רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה:

ותנא קמא לית ליה מנהג מדינה ^[3]?

אמר רב אשי ^[4]: באתרא דנהיגי פשוט, ואמר ליה: "עביד לי פשוט", ואזל עבד ליה מקושר - קפידא ^[5]; נהיגי מקושר ואמר ליה: "עביד לי מקושר", ואזל עבד ליה פשוט – קפידא; כי פליגי באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר, ואמר ליה: "עביד לי פשוט", ואזל עבד ליה מקושר: מר סבר קפידא ^[6], ומר ^[7] סבר מראה מקום הוא לו ^[8].

אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל, ורבי שמעון, ורבי אלעזר - כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו.

רבן שמעון בן גמליאל - הא דאמרן;

רבי שמעון – דתנן ^[9]: רבי שמעון אומר: אם הטעה לשבח ^[10] - הרי זו מקודשת ^[11].

רבי אלעזר – דתנן: האשה שאמרה "התקבל לי גיטי ממקום פלוני" וקיבלו לה ממקום אחר – פסול ^[12]; ורבי אלעזר מכשיר: מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו ^[13].

[פשוט שכתוב בו עד אחד כו' [ומקושר שכתב בו שני עדים - שניהם פסולין]]:

בשלמא 'מקושר שכתוב בו שני עדים פסול' – איצטריך: סלקא דעתך אמינא: הואיל ובעלמא כשר - הכא נמי כשר, קא משמע לן דפסול; אלא 'פשוט שכתוב בו עד אחד' פשיטא!?

אמר אביי: לא, נצרכא דאפילו עד אחד בכתב ועד אחד בפה ^[14].

אמימר אכשר בעד אחד בכתב ^[15] ועד אחד על פה ^[16] [ועיין רא"ש סימן ז, וקצות החושן סימן כח כיצד מכשירים שטר, והרי למדנו 'מפיהם ולא מפי כתבן'?];

אמר ליה רב אשי לאמימר: והא דאביי – מאי?

אמר ליה: "לא שמיע לי", כלומר לא סבירא לי;

אלא קשיא

עמוד ב

מתניתין ^[17]?

^[18] הא קא משמע לן ^[19]: ^[20] דשנים במקושר כעד אחד בפשוט: מה התם ^[21] פסולא דאורייתא ^[22] - אף הכא ^[23] נמי פסולא דאורייתא ^[24]; תדע: דשלחו מתם חברייא לרבי ירמיה: עד אחד בכתב ועד אחד על פה - מהו שיצטרפו ^[25]? אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה ^[26] לא תיבעי לך: דאפילו שנים בכתב ^[27] ושנים על פה ^[28] לא מצטרפי ^[29]; אלא כי תיבעי לך - אליבא דרבי יהושע בן קרחה: שנים בכתב ושנים על פה - הוא דמצטרפי ^[30], אבל עד אחד בכתב ואחד על פה לא מצרפינן? או דלמא לא שנא?

שלח להו: אני איני כדיי ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה: שיצטרפו.

אמר ליה ^[31]: אנן - הכי מתנינן לה ^[32]: דשלחו ליה חברייא לרבי ירמיה: שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה - מהו שיבואו בית דין ^[33] אצל בית דין ^[34] ויצטרפו ^[35]? אליבא דתנא קמא דרבי נתן לא תיבעי לך, דאפילו בחד בית דינא נמי לא מצטרפי ^[36], אלא כי תיבעי לך אליבא דרבי נתן: בחד בי דינא הוא דמצטרפי אבל בתרי בי דינא לא מצטרפי? או דלמא לא שנא?

ושלח להו: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה: שיצטרפו.

מר בר חייא אמר: הכי שלחו ליה: שנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד זה - מהו שיבוא אחד מכל ב"ד ויצטרפו? אליבא דרבי נתן לא תיבעי לך: השתא עדים מצרפינן, דייני מיבעיא? אלא כי תיבעי לך - אליבא דתנא קמא דרבי נתן: עדים הוא דלא מצרפינן, אבל דייני מצרפינן? או דלמא לא שנא? שלח להו: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה: שיצטרפו.

רבינא אמר: הכי שלחו ליה: שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן ^[37] - צריכי למכתב "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי" ^[38] או לא? שלח להו אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה: שצריכין למכתב "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי"; ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא ^[39].

[עיין חתם סופר בחידושיו לב"ב כג,ב המסביר ענין רבי ירמיה]

משנה:

כתוב בו ^[40] "זוזין מאה דאינון סלעין עשרין ^[41]" ^[42] - אין לו ^[43] אלא עשרין ^[44]; "זוזין מאה דאינון תלתין סלעין" - אין לו אלא מנה ^[45].

"כסף זוזין דאינון" ונמחק ^[46] - אין פחות משתים; "כסף סלעין דאינון" ונמחק - אין פחות משתים; "דרכונות ^[47] דאינון" ונמחק - אין פחות משתים.

כתוב בו מלמעלה 'מנה' ומלמטה 'מאתים' ^[48], מלמעלה 'מאתים' ומלמטה 'מנה' - הכל הולך אחר התחתון ^[49]. אם כן למה כותבין את העליון ^[50]? שאם תמחק אות אחת מן התחתון - ילמד מן העליון.

[## יד בעל השטר על התחתונה – האם אין זה אחד הדוגצאות של המוציא מחברו עליו הראיה?

1. האם 'הכל הולך אחר התחתון' איננו דוגמא של 'תפוס לשון אחרון' – ואם כן - מדוע לא אומרת הגמרא: מתניתין מני? – ועונה: מתניתין לפי האומרים תפוס לשון אחרון'!? – על שאלה זו עונה הרשב"א כאן.]

גמרא:

תנו רבנן: אמר "כסף ^[51]" - אין פחות מדינר כסף;

"כסף דינרין" ו"דינרין כסף" - אין פחות משני דינרין כסף ^[52];

"כסף בדינרין" - אין פחות מבשני דינרין דהב כסף ^[53].

אמר מר: '"כסף" אין פחות מדינר כסף' - ואימא נסכא [עיין תוספות]?

אמר רבי אלעזר: דכתוב ביה 'מטבע'.

ואימא פריטי?

אמר רב פפא: באתרא דלא סגי פריטי דכספא.

תנו רבנן: "דהב" - אין פחות מדינר דהב; "דהב דינרין" ו"דינרין דהב" - אין פחות משני דינרין דהב; "דהב בדינרין" - אין פחות מבשני דינרין כסף דהב ^[54].

אמר מר: '"דהב" - אין פחות מדינר דהב'; אימא נסכא?

אמר רבי אלעזר: דכתב 'מטבע'.

הערות עריכה

^ כגון דאמרי "נורא בי פלניא" בערכין (דף טו:)
^ רוב בני אדם חשודין על הגזל: כעין גזל, שמורין להתירא במשא ובמתן לעכב איש מריוח הראוי לו לחבירו
^ בתמיה: אם רבן שמעון בן גמליאל בא לומר שדיני פשוט ומקושר המפורשין, לתנא קמא אם יש מדינה שנהגו לשנות דינם בענין אחר, הכל כמנהג המדינה - והלא תנא קמא נמי מודה בהא
^ גירסת רשב"ם: אמר אביי באתרא דנהיגי כו'; אתא לפרש אביי באיזה מנהג המדינה מצו לפלוגי תנא קמא ורבן שמעון
^ ואם גט אשה פסול לגרש בו
^ ואע"ג דמנהג המדינה בין בפשוט בין במקושר, כיון דאמר ליה "בפשוט" - קפידא הוא, ויפסל המקושר
^ ורבן שמעון
^ הכל כמנהג המדינה, כלומר: מראה מקום הוא לו: שאם טורח לו לכתוב מקושר יכתוב פשוט; ומיהו אם יכתוב מקושר - טפי ניחא ליה, שהרי מנהג המדינה בשניהם
^ בקדושין [פ"ב מ"ב]
^ האומר "התקדשי לי בדינר של כסף" ונמצא של זהב
^ אבל בשבח יוחסין: על מנת שאני לוי והוא כהן - לא אמר רבי שמעון 'מקודשת', דהא מציא היא למימר 'מסאנא דרב מכרעי לא בעינא'; 'הטעה לשבח' היינו מראה מקום; מתרַצָה בשל כסף וכל שכן בשל זהב; ובמתקדשת על ידי שלוחה מוקמינן לה התם
^ שהיא אינה רוצה להתבייש במקום אחר
^ דסבר: מראה מקום הוא לו לטרוח וללכת בשבילה עד אותו מקום ואם יחפוץ ללכת יותר תבוא עליו ברכה
^ לא נצרכא למיתני 'עד אחד בפשוט פסול' אלא היכא דקמסייע ליה עד אחד בעל פה, ואתא מתניתין לאשמועינן דלא סמכינן אשטרא לטרוף מלקוחות: דשני עדים הכתובים בשטר - הוא דמפקי ליה לקלא, ואינו אלא כמלוה על פה וטרפה מבני חרי, כדין המלוה את חבירו בעדים בלא שטר; וגם הלוה יכול לומר "פרעתי" ולא יכול המלוה לטעון ללוה "היה לך לקרוע שטר שבידי" מכיון שלא נעשה כתיקון חכמים לא חֲשָבוֹ הלוה, ולא נזכר לשואלו למלוה
^ וכתב ידו מקויים ממקום אחר בעדים
^ מסהיד על אותה מלוה; ונראה בעיני דלגמרי מכשיר אפילו לטרוף מלקוחות כאילו נחתמו שני עדים: דעד אחד בשטר ועד אחד בעל פה מפקי ליה לקלא, ונראים הדברים כן: דסתם 'מכשיר' - לגמרי משמע [הרמב"ן חולק על הרשב"ם, ולדעתו אינו טורף מלקוחות]
^ דפרכינן 'פשיטא'
^ ומשני:
^ מתניתין, דקתני 'פשוט שכתוב בו עד אחד פסול'
^ שילמד מקושר ממנו, ולהכי תנייה לעד אחד: למימרא:
^ עד אחד
^ כדכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש כו'
^ שנים שבמקושר
^ הטילו עליו חכמים פסולא דאורייתא; ואם גט - אינה מגורשת, ואם שטר מלוה - הוא אינו טורף ממשעבדי; אבל אם יש שם עד אחד בעל פה עם עד אחד החתום בשטר - אז יהיה השטר כשר לגמרי, דמצטרפין
^ דנימא כמאן דחתימי תרוייהו בשטרא דמי
^ פלוגתייהו בסנהדרין בפרק 'זה בורר' (דף ל.), דתניא: אין עדותן מצטרפת בבית דין עד שיראו שניהם כאחד; רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה; אין עדותן מתקיימת עד שיעידו שניהם כאחד; רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו; והני שני מחלוקות של ר"י בן קרחה ורבנן ודרבי נתן ורבנן; התם מפרש טעמא: איבעית אימא קרא ואיבעית אימא: סברא
^ השתא השנים החתומים בשטר ורוצין אנו לקיים עדותן בשטר שהן חתומין בו
^ או שנים בעל פה לענין לגבות ממון בעדותן בלא שטר
^ אין מצטרפין אם לא שראו שניהם כאחד את עדותן, ואף על גב דממה נפשך תרוייהו אחד מנה קא מסהדי
^ שנים בכתב ושנים בעל פה מצטרפין אפילו אם בזה אחר זה ראו עדותן
^ רב אשי לאמימר
^ ולא תקשי מיניה לאביי דאמר אין מצטרפין
^ זה
^ אחר
^ לצרף עדותן ששמעו, וישפטו לפי העדות
^ למעלה פירשתיה, ובשראו שניהם כאחד אפס לא העידו בבית דין כאחד - בהכי פליגי רבי נתן ורבנן
^ לאחר שהעידו העדים על חתימת ידם בפני שלשה, ואין קיום השטר אלא בשלשה, דבעינן ב"ד לקבל העדות
^ דלא מתחזי כשיקרא מאי דכתיב ברישא "במותב תלתא הוינא" ובסופו לא נחתמו אלא שנים
^ דשלחו ליה חכמים לרבי ירמיה לבתר דאפקוהו מבי מדרשא, כדאמר בפרק 'לא יחפור' (לעיל דף כג:): אפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא; ועל דא עיילוהו, כדאמרינן במסקנא: שהשיב להם כהוגן: דהא דאפקוהו ששאל שלא כהוגן: רגלו אחת חוץ לתחום ורגלו אחת בתוך התחום, ועל דא אפקוהו מבי מדרשא בפרק 'לא יחפור', והשתא הוא דעיילוהו
^ בשטר מִלוה:
^ לוה פלוני מפלוני
^ ואף על פי שמאה זוזי הרי הן כ"ה סלעים
^ למַלוה
^ זוזים, דיד בעל השטר על התחתונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ושמא כך פירושו: מאה זוזים גרועים וחסירים שאינן שוין אלא עשרים סלעים
^ מאה זוזים, שיש לפרש כך 'זוזים מאה דאינון תלתין סלעים קלים שאינן שוין אלא כ"ה סלעים', דיד בעל השטר על התחתונה. הסלע = ארבעה דינרין; המנה = כ"ה סלעים
^ המנין שכתוב בו אַחַר 'דאינון'
^ בלע"ז קינונ"ש והם דרכמונות שבספר עזרא
^ כשכפל דבריו בשטר
^ אלא שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה
^ הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל את דבריו: שכותבין ושונין 'אחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי ועל ירתיי כו'
^ לוה פלוני מפלוני
^ לוה דהכי משמע כסף שני דינרין לוה פלוני מפלוני
^ ד"כסף בדינרין" משמע: כסף לוה פלוני מפלוני שוה שני דינרין של זהב, וכדמפרש לקמן: שכתוב "כסף בדינרי" משמע בדינרי זהב; אבל "בדינרין" היינו שני דינרין של כסף
^ אין פחות משוה שני דינרין של כסף: אותו זהב שלוה, וכדמפרש לקמן: ד'דינרין' משמע של כסף

[1] כגון דאמרי "נורא בי פלניא" בערכין (דף טו:)

[2] רוב בני אדם חשודין על הגזל: כעין גזל, שמורין להתירא במשא ובמתן לעכב איש מריוח הראוי לו לחבירו

[3] בתמיה: אם רבן שמעון בן גמליאל בא לומר שדיני פשוט ומקושר המפורשין, לתנא קמא אם יש מדינה שנהגו לשנות דינם בענין אחר, הכל כמנהג המדינה - והלא תנא קמא נמי מודה בהא

[4] גירסת רשב"ם: אמר אביי באתרא דנהיגי כו'; אתא לפרש אביי באיזה מנהג המדינה מצו לפלוגי תנא קמא ורבן שמעון

[5] ואם גט אשה פסול לגרש בו

[6] ואע"ג דמנהג המדינה בין בפשוט בין במקושר, כיון דאמר ליה "בפשוט" - קפידא הוא, ויפסל המקושר

[7] ורבן שמעון

[8] הכל כמנהג המדינה, כלומר: מראה מקום הוא לו: שאם טורח לו לכתוב מקושר יכתוב פשוט; ומיהו אם יכתוב מקושר - טפי ניחא ליה, שהרי מנהג המדינה בשניהם

[9] בקדושין [פ"ב מ"ב]

[10] האומר "התקדשי לי בדינר של כסף" ונמצא של זהב

[11] אבל בשבח יוחסין: על מנת שאני לוי והוא כהן - לא אמר רבי שמעון 'מקודשת', דהא מציא היא למימר 'מסאנא דרב מכרעי לא בעינא'; 'הטעה לשבח' היינו מראה מקום; מתרַצָה בשל כסף וכל שכן בשל זהב; ובמתקדשת על ידי שלוחה מוקמינן לה התם

[12] שהיא אינה רוצה להתבייש במקום אחר

[13] דסבר: מראה מקום הוא לו לטרוח וללכת בשבילה עד אותו מקום ואם יחפוץ ללכת יותר תבוא עליו ברכה

[14] לא נצרכא למיתני 'עד אחד בפשוט פסול' אלא היכא דקמסייע ליה עד אחד בעל פה, ואתא מתניתין לאשמועינן דלא סמכינן אשטרא לטרוף מלקוחות: דשני עדים הכתובים בשטר - הוא דמפקי ליה לקלא, ואינו אלא כמלוה על פה וטרפה מבני חרי, כדין המלוה את חבירו בעדים בלא שטר; וגם הלוה יכול לומר "פרעתי" ולא יכול המלוה לטעון ללוה "היה לך לקרוע שטר שבידי" מכיון שלא נעשה כתיקון חכמים לא חֲשָבוֹ הלוה, ולא נזכר לשואלו למלוה

[15] וכתב ידו מקויים ממקום אחר בעדים

[16] מסהיד על אותה מלוה; ונראה בעיני דלגמרי מכשיר אפילו לטרוף מלקוחות כאילו נחתמו שני עדים: דעד אחד בשטר ועד אחד בעל פה מפקי ליה לקלא, ונראים הדברים כן: דסתם 'מכשיר' - לגמרי משמע [הרמב"ן חולק על הרשב"ם, ולדעתו אינו טורף מלקוחות]

[17] דפרכינן 'פשיטא'

[18] ומשני:

[19] מתניתין, דקתני 'פשוט שכתוב בו עד אחד פסול'

[20] שילמד מקושר ממנו, ולהכי תנייה לעד אחד: למימרא:

[21] עד אחד

[22] כדכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש כו'

[23] שנים שבמקושר

[24] הטילו עליו חכמים פסולא דאורייתא; ואם גט - אינה מגורשת, ואם שטר מלוה - הוא אינו טורף ממשעבדי; אבל אם יש שם עד אחד בעל פה עם עד אחד החתום בשטר - אז יהיה השטר כשר לגמרי, דמצטרפין

[25] דנימא כמאן דחתימי תרוייהו בשטרא דמי

[26] פלוגתייהו בסנהדרין בפרק 'זה בורר' (דף ל.), דתניא: אין עדותן מצטרפת בבית דין עד שיראו שניהם כאחד; רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה; אין עדותן מתקיימת עד שיעידו שניהם כאחד; רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו; והני שני מחלוקות של ר"י בן קרחה ורבנן ודרבי נתן ורבנן; התם מפרש טעמא: איבעית אימא קרא ואיבעית אימא: סברא

[27] השתא השנים החתומים בשטר ורוצין אנו לקיים עדותן בשטר שהן חתומין בו

[28] או שנים בעל פה לענין לגבות ממון בעדותן בלא שטר

[29] אין מצטרפין אם לא שראו שניהם כאחד את עדותן, ואף על גב דממה נפשך תרוייהו אחד מנה קא מסהדי

[30] שנים בכתב ושנים בעל פה מצטרפין אפילו אם בזה אחר זה ראו עדותן

[31] רב אשי לאמימר

[32] ולא תקשי מיניה לאביי דאמר אין מצטרפין

[33] זה

[34] אחר

[35] לצרף עדותן ששמעו, וישפטו לפי העדות

[36] למעלה פירשתיה, ובשראו שניהם כאחד אפס לא העידו בבית דין כאחד - בהכי פליגי רבי נתן ורבנן

[37] לאחר שהעידו העדים על חתימת ידם בפני שלשה, ואין קיום השטר אלא בשלשה, דבעינן ב"ד לקבל העדות

[38] דלא מתחזי כשיקרא מאי דכתיב ברישא "במותב תלתא הוינא" ובסופו לא נחתמו אלא שנים

[39] דשלחו ליה חכמים לרבי ירמיה לבתר דאפקוהו מבי מדרשא, כדאמר בפרק 'לא יחפור' (לעיל דף כג:): אפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא; ועל דא עיילוהו, כדאמרינן במסקנא: שהשיב להם כהוגן: דהא דאפקוהו ששאל שלא כהוגן: רגלו אחת חוץ לתחום ורגלו אחת בתוך התחום, ועל דא אפקוהו מבי מדרשא בפרק 'לא יחפור', והשתא הוא דעיילוהו

[40] בשטר מִלוה:

[41] לוה פלוני מפלוני

[42] ואף על פי שמאה זוזי הרי הן כ"ה סלעים

[43] למַלוה

[44] זוזים, דיד בעל השטר על התחתונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ושמא כך פירושו: מאה זוזים גרועים וחסירים שאינן שוין אלא עשרים סלעים

[45] מאה זוזים, שיש לפרש כך 'זוזים מאה דאינון תלתין סלעים קלים שאינן שוין אלא כ"ה סלעים', דיד בעל השטר על התחתונה. הסלע = ארבעה דינרין; המנה = כ"ה סלעים

[46] המנין שכתוב בו אַחַר 'דאינון'

[47] בלע"ז קינונ"ש והם דרכמונות שבספר עזרא

[48] כשכפל דבריו בשטר

[49] אלא שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה

[50] הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל את דבריו: שכותבין ושונין 'אחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי ועל ירתיי כו'

[51] לוה פלוני מפלוני

[52] לוה דהכי משמע כסף שני דינרין לוה פלוני מפלוני

[53] ד"כסף בדינרין" משמע: כסף לוה פלוני מפלוני שוה שני דינרין של זהב, וכדמפרש לקמן: שכתוב "כסף בדינרי" משמע בדינרי זהב; אבל "בדינרין" היינו שני דינרין של כסף

[54] אין פחות משוה שני דינרין של כסף: אותו זהב שלוה, וכדמפרש לקמן: ד'דינרין' משמע של כסף

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]