ביאור:בבלי בבא בתרא דף ס
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ולסתום [1] - לאלתר הוי חזקה [2]: שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק [3]!
לקח בית בחצר אחרת - לא יפתחנו לחצר השותפין:
מאי טעמא?
מפני שמרבה עליהם את הדרך [4].
אימא סיפא: 'אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו' והלא מרבה עליו את הדרך [5]?
אמר רב הונא: מאי '[6] חדר' [7]? - [8] שחלקו בשנים [9]; ומאי 'עלייה' – אפתאי [10].
משנה:
לא יפתח אדם לחצר השותפין [11] פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון [12].
היה קטן - לא יעשנו גדול; אחד - לא יעשנו שנים,
אבל
פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון;
היה קטן - עושה אותו גדול, ואחד - עושה אותו שנים.
גמרא:
מנהני מילי?
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (במדבר כד ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו [ותהי עליו רוח אלקים] - מה ראה? ראה [13] שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה [14]; אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה [15].
היה קטן לא יעשנו גדול:
סבר רמי בר חמא למימר [16]: [17] בר ארבע לא לישוייה בר תמניא [18], דקא שקיל [19] תמניא [20] בחצר [21], אבל בר תרתי [22], לישוייה בר ארבעה [23] - שפיר דמי.
אמר ליה רבא: מצי אמר ליה: "בפיתחא זוטרא מצינא לאצטנועי מינך, בפיתחא רבה לא מצינא אצטנועי מינך"!
אחד - לא יעשנו שנים:
סבר רמי בר חמא למימר: בר ארבעי - לא לישוייה תרי בני תרתי תרתי: דקא שקיל תמני בחצר! אבל בר תמני, לישוייה בני ארבעי ארבעי [24] - שפיר דמי.
אמר ליה רבא: מצי אמר ליה "בחד פיתחא מצינא אצטנועי מינך [25], [26] בתרי [27] לא מצינא אצטנועי מינך [28]".
אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח[29]:
דאמר ליה: סוף סוף הא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים [30]!
משנה:
אין עושין חלל תחת רשות הרבים [31] בורות שיחין ומערות;
ר"א מתיר [32] כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים [33].
אין מוציאין זיזין [34] וגזוזטראות [35] לרשות הרבים [36]; אלא אם רצה כונס [37] לתוך [38] שלו [39] ומוציא;
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות [40] - הרי זו בחזקתה [41].
גמרא:
ורבנן [42] זימנין [43]דמפחית ולאו אדעתיה [44].
אין מוציאין זיזין וגזוזטראות וכו':
רבי אמי הוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה, וההוא גברא נמי הוה ליה זיזא דהוה מפיק לרשות הרבים; <הוו קא מעכבי עליה בני רה"ר> אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: "זיל קוץ"!
אמר ליה: "והא מר נמי אית ליה"!?
- "דידי למבואה מפיק [45]; בני מבואה מחלין גבאי, דידך לרשות הרבים מפיק - מאן מחיל גבך"?
רבי ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים; הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים. אתו בני רשות הרבים, הוו קא מעכבי עילויה [46]; אתא לקמיה דרבי ינאי, אמר ליה:
זיל האידנא ותא למחר [47]; בליליא שדר קצייה לההוא דידיה. למחר אתא לקמיה.
אמר ליה: "זיל קוץ"!
אמר ליה: "הא מר נמי אית ליה"!?
אמר ליה: "זיל חזי: אי קוץ דידי [48] - קוץ דידך, אי לא קוץ דידי - לא תקוץ את"!
מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר?
מעיקרא סבר ניחא להו לבני רשות הרבים דיתבי בטוליה; כיון דחזא דקא מעכבי [49] - שדר קצייה.
ולימא ליה "זיל קוץ דידך, והדר אקוץ דידי! [50]"?
משום דריש לקיש, דאמר (צפניה ב א) התקוששו [51] וקושו [הגוי לא נכסף]: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
אבל אם רצה - כונס לתוך שלו ומוציא:
איבעיא להו: כנס [52] ולא הוציא [53] - מהו שיחזור ויוציא [54]?
רבי יוחנן אמר: כנס – מוציא, וריש לקיש אמר: כנס - אינו מוציא [55].
אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא: אסברה לך: להוציא - כולי עלמא לא פליגי דמוציא; כי פליגי להחזיר כתלים למקומן, ואיפכא איתמר: רבי יוחנן אמר אינו מחזיר, וריש לקיש אמר מחזיר: רבי יוחנן אמר 'אינו מחזיר', משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה: מצר [56] שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו [57]; וריש לקיש אמר 'מחזיר': הני מילי היכא דליכא רווחא, הכא הא איכא רווחא [58].
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות - הרי היא בחזקתה:
אמר רב הונא: נפלה [59] - חוזר ובונה אותה [60].
מיתיבי: אין מסיידין [61], ואין מכיירין [62], ואין מפייחין [63] בזמן הזה; לקח חצר מסוידת, מכוירת, מפויחת - הרי זו בחזקתה; נפלה - אינו חוזר ובונה אותה [64]!
איסורא שאני [65].
תנו רבנן: לא יסוד אדם את ביתו בסיד; ואם עירב בו חול או תבן [66] – מותר.
ר"י אומר: עירב בו חול - הרי זה 'טרכסיד' [67], ואסור [68]; תבן – מותר.
תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה - רבו פרושין בישראל: שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין; נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בָּנַי, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?
אמרו לו" נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן - לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות?
אפשר בפירות [69];
- פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים?
אפשר בפירות אחרים [70].
מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים?
שתקו.
אמר להן: בָּנַי: בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה [71]; ולהתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב (מלאכי ג ט) במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו [72]; אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט [73].
וכמה?
אמר רב יוסף: אמה על אמה.
אמר רב חסדא: כנגד הפתח.
עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט.
מאי היא?
אמר רב פפא: כסא דהרסנא [74].
עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט.
מאי היא?
אמר רב: בת צדעא [75],
שנאמר [76]: (תהלים קלז ה) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני [77] תדבק לשוני לחכי וגו' [אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי].
מאי 'על ראש שמחתי'?
אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים [78].
אמר ליה רב פפא לאביי: היכא מנח לה?
במקום תפילין, שנאמר (ישעיהו סא ג) לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר [שמן ששון תחת אבל מעטה תהלה תחת רוח כהה וקרא להם אילי הצדק מטע ה' להתפאר] [79].
וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו סו י) שמחו את ירושלים וגו' [וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה].
תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש - דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן [80] - ואמרי לה 'לישוע הבן' - דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו [81]! אלא הנח להם לישראל: מוטב שיהיו שוגגין [82], ואל יהיו מזידין [83].
הדרן עלך חזקת הבתים
הערות
עריכה- ^ אם החזיק בחלון שלש שנים בחצר השותפין, ובא חבירו וסתמו: שבנה כותל כנגדו והוא שתק
- ^ לזה הסותם שלא יפתח עוד חבירו אלא ברשותו; וחזקת שלש שנים שהיה חלונו פתוח - אינה כלום, מאחר ששתק כשסתמו זה
- ^ ומדשתק - אודויי אודי ליה דשלא כדין החזיק מעיקרא
- ^ שרוב בני אדם יוצאין ונכנסין עכשיו בחצר יותר מבתחלה, וליכא צניעות כדמעיקרא
- ^ בבנין עלייה זו שלא היתה שם קודם לכן, והוא מכניס לתוכה דיורין לבד דיורין שבביתו: אף על פי שכולן נכנסין ויוצאין דרך פתח ביתו - הרי נתרבו נכנסין ויוצאין בחצר
- ^ בונה
- ^ דקתני מתניתין
- ^ לא בונה ממש כדקאמרת אלא
- ^ שחלקו לחדר שלו לשנים: שעשה מחיצה באמצעיתו להושיב שם דיורין מרובין; דבדבר זה יש לו רשות: שיכול למלאות כל ביתו דיורין
- ^ יציע מפרשי לקמן (פרק 'המוכר את הבית') אפתא; ואמרינן: שלשה שמות יש לה: יציע צלע ותא; ומוכח התם מקראי דהיינו בנין נמוך בצדי הבית או מאחוריו, ואינו שוה לגג הבית; ומתניתין הכי קתני: 'ובונה עלייה על גביו': דההוא חדר שלפנים מביתו - דהיינו נמי שחלקו בגבהו ועולה דרך ארובה מן החדר לההיא עלייה, דהיינו יציע: שהרי אחורי הבית הוא, והלכך קרוי 'יציע'; וגם גבי יציע אשכחן כי האי גוונא: תחתיים שניים ושלישים כדכתיב [פתח] 'הצלע התיכונה' [אל כתף הבית הימנית] וכתיב 'ובלולים יעלו על התיכונה ומן התיכונה וגו' [אל השלשים] (מלכים א ו ח); והלכך אין כאן תוספת בנין כלל: לא בחדר ולא בעלייה! ד'חדר' היינו שחלק רחבו של חדר ועשאו שני חדרים קצרים, וכן 'עלייה': שבנה מעזיבה באמצעית גבהו של חדר, ונמצאת עלייה בנויה מאיליה
- ^ אפילו היכא דיש לו חזקה
- ^ אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה; וטעם משום צניעות. כולה מתניתין מפרש בגמרא
- ^ ראה היאך שוכנים, ולפיכך אמר 'מה טובו אהליך וגו
- ^ ומחנה ישראל - כחצר השותפין דמי, דלא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה, כדאמרינן במסכת שבת (דף צו:)
- ^ מדכתיב התם 'מה טובו אהליך' קדייק
- ^ דמאי דקתני 'היה קטן לא יעשנו גדול'
- ^ היינו
- ^ דאי הוה פתח בר ארבע אמות רחב - לא ירחיבנו לשמונה אמות, דקמפסיד לבעלי החצר
- ^ השתא
- ^ תמני אמות
- ^ כנגד כל הפתח באורך ארבע אמות רחוק מן הפתח, כדאמרינן בפרק ראשון (לעיל יא.): 'היה רחב שמנה - נוטל שמנה אמות באורך החצר כנגד רוחב כל הפתח', ואילו מעיקרא לא הוה שקיל אלא ארבע אמות; אבל לצניעותא - לא הוה חייש רמי בר חמא: דכי היכי דמצטנעי מפתח קטן מצטנעי מפתח גדול
- ^ דשקיל נמי ארבע אמות בחצר כבר ארבעי כדאמרינן 'נותן לכל פתח ארבע אמות'
- ^ דלא מפסיד לחבריה מידי: דמעיקרא נמי הוה שקיל ארבע אמות בחצר
- ^ דהשתא נמי לא שקיל אלא תמני בחצר, כמעיקרא! ולאיצטנועי נמי לא חיישינן: דמה לי שמונה אמות בפתח אחד, מה לי שמונה אמות חלוקות לשני פתחים בשני מקומות? מכל מקום שמונה אמות יש לו פתוחות לחצר
- ^ כשהוא נעול יכולני להשתמש בחצר! אי נמי להשתמש שלא כנגדו
- ^ אבל
- ^ בשני פתחים
- ^ כל כך: דאפילו אם האחד נעול - השני יהיה פתוח
- ^ Note:והרי המשנה בדף כב,א אומרת: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות; החלונות: בין מלמעלן בין מלמטן בין כנגדן – ארבע אמות; ונ"ל ששם חייב להרחיק ארבע אמות, ומארבע אמות עד טז אמה - רוחב רשות הרבים – חייב להרחיק לצדדין או למעלה או למטה ארבע אמות; אבל מעבר לרשות הרבים – אין צריך להתיחס לחלונות שבכותל שמעברו השני של רשות הרבים!
- ^ שרואין בביתך דרך פתח הבית, ורוכבי סוסים וגמלים רואין בתוך חלונותיו
- ^ ואף על גב דמקבל עליה כל היזקא דאתי מחמתיה: שאין רצונם של בני אדם ליזוק ולירד לדין על עסקי ממונו; ומפרש ואזיל מה הוא אותו 'חלל':
- ^ אלא שיכסהו כיסוי חזק:
- ^ דר"א אזל בתר השתא, ולא חייש לשמא היום ולמחר יכלה הכיסוי ויפול; והכי אמרינן בבבא קמא (דף נב:)
- ^ קורות קטנות
- ^ קורות גדולות הבולטות מן הבית לחוץ
- ^ ואיכא למיחש פן יכשלו בהם בני רשות הרבים; והלכך אין מוציאין: דהא כל בני רשות הרבים ליתנהו גביה דלימחלו
- ^ את כותלו
- ^ קרקע
- ^ ומניח מקרקעו לחוץ כשיעור הוצאת זיזין
- ^ הבולטות לרשות הרבים
- ^ דטענינן ללוקח, ואומרים: אימר כונס לתוך שלו היה; אבל המוכרה לו: שהוציא הזיזין - הוא היה צריך להביא עדים שכנס לתוך שלו, או שיטעון "שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי" דהויא לה חזקה שיש עמה טענה, אבל לוקח לא צריך למיטען מידי, אלא "כך לקחתיה", ואינו צריך לטעון היאך הוציא המוכר את הזיזין לחוץ לרשות הרבים, דטוענין ליורש וטוענין ללוקח
- ^ דאסרי - סברי 'לא אזלינן בתר השתא', וחיישינן משום
- ^ דמתליע מתוכו ו
- ^ דעובר ברשות הרבים, ויעבור ויפול
- ^ מוציא למבואה והמבוי מקום הלוך כל בני החצירות הוא
- ^ שנופיו מזיקין לגמל ורוכבו
- ^ שהיה רוצה לקשט עצמו תחלה, כדלקמן
- ^ אם שלי קצוץ כבר
- ^ הבין שבשביל כבודו שותקין על שלו
- ^ ואמאי אמר ליה: זיל האידנא כו'
- ^ הסר קש מבין עיניך תחלה; כמו 'לקושש קש' (שמות ה) כלומר: קשוט עצמך
- ^ לתוך שלו
- ^ עכשיו זיזין
- ^ לאחר זמן? מי אמרינן דויתרה לבני רשות הרבים ואבד כחו? או לא
- ^ קסלקא דעתא: לא יוציא עוד זיזין, דאבד כחו
- ^ שבין שתי שדות
- ^ והכא נמי הרי החזיקו בהך כניסה
- ^ כשיחזיר כתלים למקומן אכתי איכא כל רוחב רשות הרבים, וסתם רשות הרבים מרווח הוא
- ^ הכי גרסינן: אמר רב הונא 'נפלה' כו' אי נמי 'ואם נפלה' ולא גרס 'שאם נפלה'
- ^ להוציא זיזין כבתחלה
- ^ בית משום אבל בית המקדש
- ^ צורות שצר בסיד; ויש מפרשים דהיינו נמי 'סיוד', אלא שה'כיור' לבן יותר
- ^ צורות של מיני צבעונים
- ^ אלמא כל בנין שאינו רשאי לעשות בתחלה, אם היה לו ונפל - אינו חוזר ובונה; וגבי הוצאת זיזין לרשות הרבים נמי: כיון דאי אפשר להוציא בתחלה, אם נפל - אינו חוזר ומוציא
- ^ מהיזיקא
- ^ מכהה לבנונו
- ^ בנין חזק וטוב
- ^ ואף על פי שמשחיר קצת - אסור
- ^ ויפה אמרת, ונפרוש גם מן הלחם
- ^ שאין מביאים ביכורים אלא מז' המינין
- ^ חורבן, ונתחייבנו להתאבל, דכתיב: שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו סו)
- ^ 'במארה אתם נארים' קבלתם עליכם בגזירת ארור להביא המעשר אל בית האוצר, כדכתיב במלאכי [שם, הפסוק הבא]: 'הביאו את כל המעשר וגו' [אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די] ; ואף על פי כן 'ואותי אתם קובעים': אתם גוזלים את המעשר ואת התרומה, כדכתיב התם [פסוק ח] [היקבע אדם אלהים כי אתם קבעים אתי] 'ואמרתם במה קבענוך? - המעשר והתרומה'; 'הגוי כולו' כלומר: וכל הקהל כולו קיבלו את הגזירה, ומסתמא אם לא היו כולן יכולין לעמוד בה - לא היו מסכימין; ורובן ככולן; אלמא לא חשיבא גזירה אלא אם כן רובן יכולין לעמוד בה!
- ^ אלא כך אמרו חכמים כו'- מסקנא דמילתיה דרבי יהושע היא
- ^ קערה של מאכל דגים מטוגנין בשמנן בסולת
- ^ טנפ"ל, שרגילות לסוד שם ולהשיר שערן
- ^ אכולהו קאי
- ^ פסוק ו
- ^ אפר מקלה: אפר הכירה השרופה באש קרוי כן; ומשום דאיכא אפר פרה נמי - הוצרך לפרש כן
- ^ פאר תחת אפר': מכלל שהיו רגילין ליתן אפר במקום פאר, דהיינו תפילין, כדכתיב 'פארך חבוש עליך' (יחזקאל כד)
- ^ מילה שהיא לסוף שבעה
- ^ בענין טוב ולא ע"י עובדי כוכבים ומצות לא יבטלו עוד
- ^ במה שלוקחין נשים שאינם סבורים שיש איסור בדבר
- ^ דמשום דלא יוכלו לעמוד בה יבטלוה ונמצאו מזידין הלכך לא גזרינן