ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
תא שמע: (במדבר כו נו) [על פי הגורל תחלק נחלתו] בין רב למעט [1], ועוד תניא [2]: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים [3]: שבתחלה [4] לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים [5], ולא נתחלקה אלא בכסף [6], שנאמר 'בין רב למעט' [7] - [8] אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל [9] [10]; [11] ולא נתחלקה אלא בגורל, שנאמר (במדבר כו נה) אך בגורל [יחלק את הארץ לשמות מטות אבתם ינחלו]; ולא נתחלקה אלא באורים ותומים, שנאמר (במדבר כו נו) 'על פי הגורל' [12]; הא כיצד [13]? אלעזר מלובש אורים ותומים, ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו [14], וקלפי של שבטים [15] וקלפי של תחומין [16] מונחין לפניו, והיה מכוין ברוח הקדש [17] [## אבל ראובן נחל בעבר הירדן מזרחה, וכן גד – אם כן מדוע חלקו לי"ב שבטים?], ואומר: "זבולן עולה [18] - תחום עכו עולה עמו" [19]; טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו 'זבולן', טרף [20] בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו; וחוזר ומכוין ברוח הקדש ואומר "נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה עמו"; טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו 'נפתלי', טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר; וכן כל שבט ושבט; ולא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא: העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס, שדה פרדס אין לו שדה לבן, לעולם הבא אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק, שנאמר (יחזקאל מח לא) [ושערי העיר על שמות שבטי ישראל שערים שלושה צפונה.] שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד [21]; הקדוש ברוך הוא מחלק להן בעצמו שנאמר (יחזקאל מח כט) [זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל] ואלה מחלקותם נאם ה' [ה’] [22]; קתני מיהת שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים, שמע מינה לשבטים איפלוג!
שמע מינה.
אמר מר: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים - אידך [23] למאן [24]?
אמר רב חסדא: לנשיא [25], דכתיב (יחזקאל מח יט) והעובד העיר [26] יעבדוהו [27] מכל שבטי ישראל
אמר ליה רב פפא לאביי: אימא רונגר בעלמא [28]?
לא סלקא דעתך, דכתיב (יחזקאל מח כא) והנותר לנשיא מזה ומזה [29] לתרומת הקדש [30] ולאחוזת העיר [אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה עד גבול קדימה וימה על פני חמשה ועשרים אלף על גבול ימה לעמת חלקים לנשיא והיתה תרומת הקדש ומקדש הבית בתוכה [31] ומאחזת הלוים ומאחזת העיר בתוך אשר לנשיא יהיה בין גבול יהודה ובין גבול בנימן לנשיא יהיה] [32].
[33] ולא נתחלקה אלא לכספים, שנאמר 'בין רב למעט' למאי [34]? אילימא לשופרא וסניא [35] - אטו בשופטני עסקינן [36]? [37]! אלא לקרובה ורחוקה [38] [## בזמן החלוקה היה זמן היתר במות ולא היתה משמעות לריחוק מירושלים; אולי ריחוק משילה? או: ריחוק מהשווקים או מהנמלים?].
כתנאי: רבי אליעזר אומר: בכספים העלוה [39]; רבי יהושע אומר: בקרקע העלוה.
ולא נתחלקה אלא בגורל, שנאמר (במדבר כו נה): אך בגורל [יחלק את הארץ לשמות מטות אבתם ינחלו].
תנא 'אך בגורל' - יצאו יהושע וכלב.
למאי? אילימא דלא שקול כלל - השתא דלאו דידהו [40] שקול, דידהו מיבעיא? - אלא שלא נטלו בגורל אלא על פי ה'; יהושע - דכתיב (יהושע יט נ) על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח בהר אפרים [ויבנה את העיר וישב בה];
כתיב [41] 'סרח' וכתיב [42] [ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת] חרס [בהר אפרים מצפון להר געש]!?
אמר רבי אלעזר: בתחלה [43] פירותיה כחרס [44] ולבסוף [45] פירותיה מסריחין [46].
ואיכא דאמרי: בתחלה מסריחין [47] ולבסוף כחרס [48].
כלב – דכתיב: (שופטים א כ) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה ויורש משם את שלשה בני הענק [49].
חברון? עיר מקלט הואי [50]?
אמר אביי: פרוורהא [51], דכתיב (יהושע כא יב) ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו.
משנה:
אחד הבן ואחד הבת בנחלה [52], אלא [53] שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם [54], והבנות נזונות מנכסי האב [55] ואינן נזונות מנכסי האם [56].
גמרא:
מאי אחד הבן ואחד הבת לנחלה? אילימא דירתי כי הדדי [57] - הא תנן [58]: בן קודם לבת; כל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת?
<סימן נפשם [מתיבות שמות החכמים: נחמן, פפא, אשי, מר בר רב אשי]>
אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר: אחד הבן ואחד הבת נוטלין בראוי כבמוחזק [60].
הא - נמי תנינא: בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר [61]! ועוד: [62] מאי 'אלא' [63]?
אלא אמר רב פפא [65]: הכי קאמר: אחד הבן ואחד הבת [66] נוטלין חלק בבכורה [67] גבי מתניתין דבנות צלפחד, והבאתי ראיה מברייתא דבכורות ומגמרת ירושלמי</ref></ref>;
הא - נמי תנינא: ושהיה [68] בכור [69] - נוטל שני חלקים [70]! ועוד - מאי 'אלא' [71]?
אלא אמר רב אשי: הכי קאמר: אחד בן בין הבנים [72] ואחד בת בין הבנות [73], אם אמר "יירש כל נכסי" - דבריו קיימין [74];
[75] כמאן? כרבי יוחנן בן ברוקא? הא - קתני לה לקמן: רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין, על מי שאינו ראוי ליורשו - אין דבריו קיימין; וכי תימא קא סתם לן כרבי יוחנן בן ברוקא - סתם ואחר כך מחלוקת היא, וסתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם!? ועוד [76] - מאי 'אלא'?
אלא אמר מר בר רב אשי: הכי קאמר: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם [77] ובנכסי האב [78], אלא שהבן [79] נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם [80].
תנו רבנן [סיפרי כי תצא פסקא ריז]: (דברים כא יז) [כי את הבכר בן השנואה יכיר] לתת לו פי שנים [בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה] - פי שנים כאחד [81]; אתה אומר פי שנים כאחד? או אינו אלא פי שנים [מכל שאר האחים גם יחד] בכל הנכסים [82]? ודין הוא [83]:
הערות
עריכה- ^ על פי הגורל תחלק הארץ: נחלתן של ישראל: שיקח כל שבט ושבט מה שיתן לו הגורל, בין שהיה מגיע לו חלק מרובה, כגון שבט שיש בו אנשים מעט, בין שהיה לו חלק מועט, כגון שיש לו אנשים הרבה: דכיון דכל השבטים לוקחין בשוה: שבט הקטן כשבט הגדול - נמצאו חלקי בני שבט הקטן מרובה מחלק שבט בני הגדול; ואי לקרקף גברי - מאי בין 'רב' 'למעט'? והלא נטלו כולן בשוה
- ^ בהדיא דלשבטים איתפלג; ומשום דאיכא למידרש נמי האי 'בין רב למעט' לכדלקמן בברייתא - איצטריך נמי האי
- ^ שתתחלק לעתיד לבא לי"ג שבטים, כלומר לי"ג חלקים שוין; ולקמן מפרש מאי ניהו אותו חלק דטפי התם: דאי משום לוי: דנקיט נחלה כשאר שבטים, כדכתיב התם: 'שער לוי אחד' (יחזקאל מח לא) - הא מנשה ואפרים נמי לא יטלו אלא חלק אחד, כדכתיב התם 'שער יוסף אחד'! נמצאו י"ב שבטים נוטלין י"ב חלקים, והי"ג לנשיא, כדלקמן
- ^ כשבאו לארץ
- ^ שלוי לא היה לו חלק בארץ, אלא שכל שבט ושבט נתנו לו ערים לשבת בהן להיות ערי מקלט, אבל מנשה ואפרים נטלו שני חלקים, כדכתיב 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי' (בראשית מח)
- ^ קס"ד השתא: מי שהיה לו חלק יפה - היה נותן דמים למי שהגיע לו חלק כחוש מאי דביני ביני
- ^ כלומר: וצריך לדקדק בין רב למעט להוסיף דמים הרב למעט: שהזיבורית קרי ליה 'מעט' והעידית קרי 'רב'
- ^ שכך
- ^ והיה מעלה דמים זה שנפל חלקו ביהודה למי שנפל לו חלקו בגליל
- ^ ולא בא לחלוק, מדלא קתני 'רבי יהודה אומר'
- ^ מסקנא דמילתיה דתנא קמא היא:
- ^ משמע על פי אורים ותומים
- ^ אם אורים - למה גורל? ואם גורל - למה אורים? ושמא מכחישין זה את זה
- ^ כדכתיב (במדבר כז) 'ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו וגו'
- ^ ארגז שמונחים בו י"ב פתקים שכתוב בהן י"ב שבטים
- ^ ארגז שמונחין בו י"ב פתקין של י"ב חלקים של ארץ ישראל
- ^ כלומר: באורים ותומים: ששואלים תחלה באורים ותומים קודם שיטרף הממונה בקלפי, ובכך מתקררה דעתן של ישראל: שרואין שהגורל היה עולה כמו שנתנבא תחלה, ויודעים שחלוקה ישרה היא, ולא היו מרננים בדבר השבטים מרובים; ושני קלפי היו צריכין: אחד לשבטים ואחד לתחומין, ולא סגי בחד דתחומין ולימא "עכשיו אני נוטל מה שיעלה בידי לצורך ראובן", דאם כן אין כל החלוקה עשויה בגורל, וקרא קאמר 'אך בגורל וגו' בלא הוצאת דיבור מפיו
- ^ עכשיו יבא לידי הטורף בקלפי כתב של זבולן
- ^ והאי דנקטינהו שלא כסדר לפי שאין עולה שום גורל על הסדר אלא על ידי מקרה
- ^ עירבב הממונה לכך את השטרות יפה, שלא יאמרו 'מדעת לקח את זו שהיה יודע מה כתוב בה'; כמו 'ביצים טרופות בקערה' (עדיות פ"ב מ"ד)
- ^ שוה דכל מה שיש לזה יש לזה
- ^ הוא עצמו יאמר לכל אחד ליטול חלק פלוני ופלוני
- ^ חלק י"ג
- ^ למי? דהא י"ב שבטים לחוד הוא דשקלי, כדכתיב ביחזקאל
- ^ למלך המשיח
- ^ 'העובד העיר' היינו נשיא: דעול רבים מוטל עליו, כדכתיב ברחבעם: אם היום תהיה עבד לעם הזה (מלכים א יב)
- ^ יתנו לו נחלה
- ^ שכירים בעלמא, לעבוד לו כתלמידים לרב, אבל לא יותן לו מנחלתם? ורבינו חננאל פירש: רון גר: 'רון' בלשון פרס 'יום', וגר = שכיר, כלומר: שכיר יום
- ^ 'והנותר מזה ומזה' - משמע שנוטל חלק מזה ומזה
- ^ לבד מקומו של בית המקדש
- ^ פסוק כב
- ^ 'ולאחוזת העיר' לבד מקום העיר; וכתיב בסיפיה דקרא: באחד החלקים
- ^ כמו אמר מר:
- ^ למאי הלכתא קאמר שיהו מעלין כספים זה לזה
- ^ מה שהיתה זו יפה מזו וזו רעה מזו, דמסליק ליה בדמי מאן דאית ליה שופרא למאן דאית ליה סניא
- ^ דמסתלקי מנחלתם בזוזי?
- ^ אלא ודאי בגליל נוטל ה' סאין כנגד סאה ביהודה
- ^ הקרקעות היו חולקין בשוה: מי שלוקח מן הכחוש - נוטל יותר עד כדמי היפה, אבל מי שעולה לו גורלו בקרוב לירושלים מעלה מעות למי שעלה גורלו ברחוק מירושלים, שהרחוק גרוע הוא מפני שני דברים: אחד מפני שרחוק מבית המקדש, ואחד מפני שקרוב הוא לארץ העמים ויש לו לדאג מהן; ורבי יהודה - מילתא באפי נפשה קאמר: דמי שנפל גורלו בגליל - נוטל ה' סאין כנגד סאה שחבירו נוטל ביהודה; אי נמי משום דקאמר תנא קמא דקורבא ורוחקא מחלקין בכספים - אתא איהו לסיועיה ולמימר דסאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל בשביל שיהודה קרוב לירושלים וגליל רחוק יותר, וצריך להעלות כספין שוה ד' סאין לסאה שבגליל
- ^ לההוא ביני דקורבא ורוחקא; וסברא הוא, ו'מבין רב למעט' לא נפקא ליה, דמקרא לא שמעינן אלא העלאה, לא שנא בכספים לא שנא בקרקע
- ^ חלק מרגלים, כדאמרן בפירקין ד(לעיל דף קיח:)
- ^ ביהושע
- ^ בשופטים [ב,ט]
- ^ קודם שבאת ליד יהושע
- ^ פירותיה דומין לחרס: יבשין ורעים כחרס היבש בלי שומן
- ^ כשבאת לידו
- ^ מרוב שמנן, כשמשמרין אותן יותר מדאי; ומעליותא היא, משום שומן; וזכותו של יהושע גרם
- ^ מרוב שמנן, ולא היו משתמרין, וגריעותא היא
- ^ ולבסוף פירותיה דומין לחרס, כלומר: שלא היו שמינין יותר מדאי, אלא במדה שיכולין להכניסם לאוצר, ומתקיימין טובא, ומעליותא היא
- ^ 'כאשר דבר משה' - והיכן דבר? דכתיב (דברים א לו): ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו וזו היא חברון שדרך בה, כדדרשינן באגדה: ויבא עד חברון - מלמד שנשתטח כלב על מערת קברי צדיקים שבחברון והתפלל שם לפני המקום שיצילהו מעצת מרגלים: שלא יכשל בהן עמהן
- ^ כדכתיב ביהושע כא,יג: ולבני אהרן הכהנים נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה [ואת לבנה ואת מגרשה]
- ^ כפרים ושדות שסביב להעיר חוצה למגרש
- ^ כולה מפרש בגמרא
- ^ בגמרא מפרש מאי 'אלא'
- ^ כדדרשינן (לעיל דף קיא:): 'לו משפט הבכורה' משפט הבכורה לאיש, אבל לא לאשה
- ^ בנכסים מועטים, ולא הבנים כדתנן לקמן בתחלת 'מי שמת' (דף קלט:): מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו; נכסים מועטין - הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים
- ^ לא במרובין ולא במועטין במקום בנים: שהבנים יורשין את הכל; אבל גבי נכסי אב - נזונות בתנאי כתובה, שכך כתב לאשתו: 'בנן נוקבן דיהוון ליכי מינאי יהון מתזנן מנכסאי עד דתלקחן לגוברין'
- ^ בת במקום בן תירש עם הבן
- ^ דלא ירתון כי הדדי
- ^ בן קודם לבת כו'. והכא לא גרסינן 'ועוד מאי אלא' דהא טובא קא פריך ליה, ולא שייך למימר 'ועוד' אלא היכא דפירכא בתרייתא עדיפא מקמייתא.
- ^ במקום שאין בן - שוין בנחלה ליטול מה שהיה ראוי לאביהן כאילו היה מוחזק לו: דבן בנו או בת בתו של אדם יורשין אותו: שעומדין בני בנים במקום בנים לירש את הזקן, כדנפקא לן מ'ובן אין לו' עיין עליו, ואם אין לו בת - עיין עליה; אלמא הבן או הבת יורשין את מה שהיה ראוי אביהן לירש אילו היה קיים
- ^ דבנות צלפחד נטלו חלק הראוי לצלפחד אביהן בנכסי חפר, ואף על גב דהוה ליה 'ראוי' גבי צלפחד אביהן, דאפילו אם מת בחיי חפר - קאמרינן דנטלו בנותיו חלק הראוי לו אילו היה קיים, דהא לא מפליג תנא דמתניתין מידי, אלמא בת יורשת את הראוי לאביה במקום שאין בן! והוא הדין דהוה מצי למימר: הא נמי תנינא (לעיל דף קטו.) 'וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת': דמהתם שמעינן דאפילו בת הבן יורשת בנכסי זקן, דהיינו ראוי לאביה, שהרי מת אביה בחיי זקינה, ואפילו הכי יורשת זקינה במקום אביה! אלא מעובדא דבנות צלפחד ניחא ליה לאקשויי, דמעשה רב
- ^ אפילו תאמר דמשום סיפא קתני רישא: שרוצה לתת חילוק ביניהן בסיפא -
- ^ היאך מוסב על הראשון? הא לא קתני ברישא דנכסי האב ונכסי האם שוין, דליתני בסיפא 'אלא שבדבר זה יש חילוק בין נכסי האב לנכסי האם שהבן כו', וכיון דרישא קאמר דבן ובת שוין - לא היה לו לשנות בסיפא חילוק דאב ואם אלא חילוק בין בן לבת! והכי הוה ליה למיתני 'אלא שהבן נוטל פי שנים אבל לא הבת, והבת ניזונת מן הנכסים אבל לא הבן'
- ^ ה"ג ועוד מאי אלא אלא אמר רב פפא כו' וכן בכולהו גרסינן תרי זימני 'אלא'.
- ^ לרב פפא נמי קשיא ליה 'אלא', כדלקמן; ואיהו לא בא לתרץ האי 'אלא' אבל קושיא קמייתא: 'הא נמי תנינא' אתא לתרוצי, ולאוקמה בענין אחר, דלא תקשי מההיא מתניניתין דלעיל, ומההיא מתניתין דלקמן דמקשינן לרב פפא מינה - אכתי לא הוה מסיק אדעתיה; וכן כולם
- ^ במקום שאין בן
- ^ נוטלין חלק בכורת אביהן אף על פי שמת בחיי זקינם: דכי היכי דירתי חלק פשיטותו - הכי נמי ירתי חלק בכורתו, וכדפרישית בפירקין ד(לעיל דף קטז:) ד"ה ושהיה
- ^ צלפחד
- ^ ואף על פי שמת בחיי חפר
- ^ נטלו בנותיו חלק בכורתו עם חלק פשיטותו; וכשמת חפר ואחר כך צלפחד - לא היה צריך להשמיענו 'אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בכורה': דכיון דמת הזקן תחלה - מיד ירש הבכור חלק בכורתו, דאין כאן 'ראוי' כלל, וכשמת הבכור אחרי כן - פשיטא דירשוהו בניו הן חלק פשיטותו הן חלק בכורתו
- ^ מי דבר עדיין למעלה בנכסי האם, דקאתא לאיפלוגי בסיפא בין נכסי האב לנכסי האם
- ^ ולא אחֵר בין הבנים: דאינו יכול לעשותו יורש, דמתנֶה הוא על מה שכתוב בתורה; ועד שיתן לו בלשון 'מתנה' לא קני, כדתנן בפירקין (דף קל.)
- ^ ובן אין לו
- ^ הואיל ובר ירושה הוא במקצת; ונפקא לן מ'ביום הנחילו את בניו': שמנחיל לבניו כל מה שירצה; והיינו דקתני 'אחד הבן ואחד הבת': דינן שוה: שיכול האב להנחיל כל הנכסים לאחד מן האחין, או לאחת מן האחיות היכא דאין בן
- ^ ופרכינן:
- ^ דאפילו אם תאמר שהרבה יש סתם ואחר כך מחלוקת בגמרא: שבתחלה ראה את דברי התנא ההוא וסתמן, ואחר כך חזר בו ופירשו, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה
- ^ במקום שאין בן שוין בנכסי האם לירש חלק כחלק
- ^ שאין חילוק בין נכסי האם לנכסי האב, בין לענין ירושת הבנים בין לענין הבנות, חוץ משני דברים שיש חילוקין בין נכסי האם לנכסי האב: דהיינו בכורה ומזון, כדמפרש ואזיל:
- ^ הזכר
- ^ דלענין ירושת הבן יש חילוק בין נכסי האב לנכסי האם, אבל לענין ירושת הבת - אין חילוק בין נכסי האב לנכסי האם: דאין בת נוטלת בכורה, כדדרשינן בסיפרי [כי תצא פרשא רטו] 'וילדו לו בנים הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת'; ועוד חילוק אחר: שהבת ניזונת כו'; ומיהו הבן שוה לענין מזונות בשניהן, שהרי יורש הכל, והיכא דאין לו מה לירש - אפילו מזונות אין לו, כגון בנכסים מועטין דאב
- ^ כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים: שאם היו חמשה אחין - חולקין הנכסים בששה חלקים, ונוטל הבכור פי שנים מהן
- ^ שנוטל פי שנים בכולן
- ^ דפי שנים כאחד