ביאור:בבלי בבא בתרא דף צו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דתניא [תוספתא תרומות פ"ד מ"ח; קידושין עט,א; נדה ב,ב]: 'הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ^[1] והולך ^[2], ואחר כך ^[3] נמצאת חומץ: כל שלשה יום – ודאי, מכאן ואילך ספק' ^[4]; ^[5] מאי קאמר? אמר רבי יוחנן: הכי קאמר: כל שלשה ימים הראשונים ^[6] - ודאי ^[7] יין ^[8]; מכאן ואילך – ספק ^[9].

מאי טעמא ^[10]? חמרא מעילאי עקר [במקרה זה, היות ופתח את החבית מלמעלה, ונכנס אויר] ^[11], והאי ^[12] - ^[13] טעימיה ולא עקר ^[14]! ^[15] אם תמצא לומר ^[16] בתר דטעימיה עקר ^[17] הוה ריחא חלא וטעמיה חמרא ^[18] וכל ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חמרא ^[19];

ורבי יהושע בן לוי אמר: כל שלשה ימים האחרונים - ודאי חומץ ^[20], מכאן ולהלן [להלן=והלאה, כלומר במקרה זה: אחורה] ספק ^[21]; מאי טעמא? חמרא מתתאי עקר [ממקום השמרים, אפילו בלי שנפתח]; ואימור עקר ולאו אדעתיה ^[22]; ואם תמצא לומר מעילאי עקר, והא טעימיה ולא עקר? דלמא בתר דטעימיה עקר: הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא, וריחיה חלא וטעמיה חמרא – חלא.

דרומאי מתנו משמיה דרבי יהושע בן לוי: ראשונים - ודאי יין, אחרונים - ודאי חומץ; אמצעיים – ספק.

^[23]

הא גופא קשיא: אמרת 'ראשונים ודאי יין' - אלמא 'ריחיה חלא וטעמיה חמרא – חמרא', והדר אמרת 'אחרונים ודאי חומץ', אלמא 'ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חלא' ^[24]!?

^[25] כגון דאשתכח חלא סיפתקא - דאי לאו דעקר תלתא יומי - לא הוה משתכח חלא סיפתקא ^[26].

כמאן פשט ליה ^[27]?

פליגי בה רב מרי ורב זביד: חד אמר כרבי יוחנן וחד אמר כרבי יהושע בן לוי ^[28].

^[29]

איתמר: המוכר חבית יין לחברו והחמיצה ^[30]: אמר רב: כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר, מכאן ואילך ברשות לוקח ^[31];

עמוד ב

ושמואל אמר: חמרא אכתפא דמאריה שוואר ^[32]

עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשיכרא, וכוותיה דשמואל בחמרא ^[33].

והלכתא כוותיה דשמואל ^[34].

תנו רבנן: אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין ^[35] - מברכין עליהם 'שהכל נהיה בדברו' ^[36]; אחרים אומרים ^[37]: שמרים שיש בהם טעם יין - מברך עליהן 'בורא פרי הגפן'.

רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: אין הלכה כאחרים.

אמר רבא: דכולי עלמא: רמא תלתא ואתא ארבעה - חמרא הוא;

רבא לטעמיה, דאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא - לאו חמרא הוא; רמא תלתא ^[38] ואתא ^[39] תלתא ^[40] - ולא כלום הוא ^[41]; כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא: דרבנן סברי: תלתא עייל ^[42] תלתא נפיק ^[43] - פש ליה פלגא, ופלגא ^[44] בשיתא פלגי מיא – ו'לא כלום' הוא; ואחרים סברי: תלתא ^[45] עול, תרין ופלגא ^[46] נפיק ^[47] - פש ליה כוזא ^[48], וכוזא בתרי ופלגא ^[49] חמרא מעליא הוא ^[50];

וביותר מכדי מדתו - מי פליגי? ^[51] והא תנן:

הערות

^ משאר חביותיו על בטחונה של זו החבית, כלומר: שמפריש ממנה לצורך שאר חביות
^ נטל הימנה מעט והפריש ממנו תרומה ומעשר ושתה הימנו לידע אם היין הנותר בחבית טוב, וישתה, או ימכור משאר חביותיו מדי יום יום, ויפריש מזו החבית לתרומה ולמעשרות תחתיהן: היום מפריש מעט, לפי מה שימכור משאר חביותיו, ולמחר מעט, ואומר: "הרי תרומה ומעשר של זה שאני מוכר ושותה - באותה חבית"; ולפיכך בודק: דאין מפרישין מן החומץ על היין, דשני מינין הן אליבא דרבי [בפרק 'המוכר את הספינה'; אבל לרבנן - לכתחלה אין מפרישין, ואם עשה - עשוי
^ לסוף חודש או שני חדשים
^ לקמיה מפרש
^ לפי שיש לפרשה בשני ענינין, כדלקמן, קבעי:
^ סמוך לבדיקה
^ היה
^ דבפחות משלשה ימים - אין היין נעשה חומץ, ויפה תרם מה שתרם באותן שלשה ימים, ואין צריך הלוקח מזה באותן שלשה ימים לחזור ולהפריש: דאפילו אם התחיל להחמיץ עם סילוק ידיו - אין שמו 'חומץ' עד שלשה ימים, ואף על פי שכבר יש לו ריח חומץ, כדמפרש ואזיל; דרך היין המחמץ להריח מתחלה ריח חומץ, והולך ומריח יותר ויותר עד שנהפך אפילו טעמו לחומץ; וקים להו לרבנן דמשהתחיל להחמיץ הוי ריחו כל שלשה ימים חומץ וטעמו יין, אבל משלשה ואילך - יכול להיות חומץ גמור
^ דשמא לא התחיל להחמיץ עד שלשה ימים קודם שנמצא חומץ, והשתא בשעת מציאה הוא דנעשה חומץ, הלכך הוי תרומה מספק, ויחזור ויתרום
^ הוי כל שלשה ימים ראשונים ודאי יין, ושלשה ימים האחרונים ספק חומץ
^ (הב"ח:) כלומר: נעקר טעם יין ממנו, ומתחיל להחמיץ מלמעלה בפי החבית, ומעט מעט מתחמץ ויורד כל שלשה עד דבסוף שלשה נעשה כולו חומץ; וכל זמן שלא החמיץ כולו - הוי ריחיה חלא וטעמא חמרא
^ חמרא
^ הא
^ הא טעימיה ובדקיה האי גברא בפי החבית, ומצאו טוב, ועדיין לא התחיל להחמיץ
^ והלכך: אפילו
^ דמיד
^ התחיל להחמיץ
^ עד סוף שלשה ימים משהתחיל להחמיץ,
^ והלכך דין הוא דבתר טעמא אזלינן ולא בתר ריחא וחמרא הוא, והיינו 'יין הנמכר בחנות', דלרבי יוחנן הוי יין; ומהאי טעמא גופיה הוי ספק אפילו כל שלשה ימים האחרונים, ולא ודאי חומץ: דאיכא למימר: זה שלשה ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ, והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו
^ והוי טבל גמור: דרבי יהושע אזיל בתר ריח, כדמפרש ואזיל; וכיון דעתה נמצא חומץ - ודאי התחיל להריח ריח חומץ זה שלשה ימים, דבפחות משלשה ימים לא נעשה חומץ גמור
^ ואפילו שלשה ימים הראשונים – ספק, דאמרינן: שמא עם סילוק ידי הבודק התחיל להריח, ובתר ריחא אזלינן; והלכך יין הנמכר בחנות - לאו חמרא הוא
^ רבותא נקט, לאשמועינן דאיכא למימר דאפילו בשעת בדיקה כבר היה חומץ; ומיהו אינו צריך לכל זה: דאפילו סבירא ליה נמי כדרבי יוחנן, דמעילאי עקר - איכא לאוקומי שפיר, כדמפרש ואזיל
^ דרומאי משמיה דרבי יהושע אמרין: דהאי דקתני בברייתא 'שלשה ימים ודאי' - בין אשלשה ימים ראשונים בין אשלשה ימים אחרונים קאי, והכי קאמר: שלשה ימים הראשונים - ודאי יין, דאפילו עם סילוק ידיו התחיל להחמיץ - הוי 'ריחיה חלא וטעמיה חמרא' עד שלשה ימים, והלכך הוי חמרא, דקם ליה רבי יהושע בן לוי בשיטתיה דרבי יוחנן, ד'ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חמרא הוא'; אחרונים ודאי חומץ, כדמפרש טעמא לקמן: כגון שנמצא חומץ חזק מאד, דודאי כבר עברו שלשה ימים שנעשה חומץ גמור הואיל ונתחזק כל כך: דבבציר משלשה ימים משהחמיץ - אינו נעשה סיפתקא; ומיהו רבי יוחנן לא מוקי לה בסיפתקא; אי נמי לית ליה הך סברא: דלא שנא סיפתקא ולא שנא חומץ: כל שלשה ימים אחרונים נמי ספק.
^ דאי סלקא דעתא 'ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חלא הוא', אם כן אמאי ודאי יין? האיכא למימר דעם סילוק ידיו התחיל להריח ריח חומץ מעט, ומההיא שעתא הוה ליה חומץ
^ לעולם 'ריחיה חלא וטעמא חמרא - חמרא הוא' כדמוכח רישא; וסיפא דקתני 'אחרונים ודאי חומץ' - היינו טעמא:
^ דמיירי כגון דמשתכח חומץ חזק יותר מדאי, שהדבר ידוע שזה שבעה ימים שהתחיל להחמיץ, ולסוף שלשה נעשה חומץ, ובשלשה האחרונים נתחזק, ונתחזק מאד ונעשה סיפתקא חזקה
^ רב יוסף לאביי? כמי משניהן היה מפרש הברייתא דקתני 'שלשה ימים' ודאי, דנשמע מינה אי אזלינן בתר ריחא או בתר טעמא
^ ונראה לי דהלכתא כרבי יוחנן, דהא דרומאי משמיה דרבי יהושע בן לוי קיימי כוותיה
^ לעיל – סוף דף צה,ב - אמר רשב"ם הסבר כללי לסוגיא:] אמר ליה [רב יוסף] המתניתא ידענא. דקתני בה 'שלשה ימים ודאי', ומהתם שמעינן אי מברכין או אין מברכין, כדמפרש לקמיה: דאיפליגו בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, ומפרשינן לקמן כמאן מנייהו פשט ליה רב יוסף לאביי; כלומר: כמי משניהם הוה משמע ליה ברייתא דנדע היאך אהדר ליה לאביי; ומיהו רב יוסף לא קאמר ליה לאביי פלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע: דאם כן הוה לן למימר לקמן הכי, ואמרינן 'מאי קאמר? ואמר רבי יוחנן כו', אלא - לאו שמע מינה גמרא קאמר לה, לפרושי הך ברייתא, ורב יוסף לא אמר לאביי יותר, אלא "מתניתא ידענא דתניא כו'", ומפרשינא לה הכי: דמהכא שמעת לה לבעיא שלך; כן נראה בעיני.
^ בתוך אותה חבית של מוכר בבית לוקח
^ שהדבר ידוע שאין היין מחמיץ בפחות משלשה ימים משהתחיל להריח ריח חומץ; ונהי נמי ד'ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חמרא הוא', אפילו הכי באחריות מוכר הוא, שהרי נתקלקל כבר ברשותו, וכמי שמכר לו חומץ דמי, דודאי משהתחיל להריח חומץ - סופו להעשות חומץ, ודמי למוכר יין ונמצא חומץ, דתנן ב'המוכר את הספינה' (לעיל דף פג:) דהוא מקח טעות; ואף על פי ששתה הימנו לוקח ולא טעם בו ריח חומץ כשלקחו - אפילו הכי: כיון דהחמיץ תוך שלשה הדבר ידוע דבשעת מכירה הוי ריחיה חלא; והא דתנן לקמן בפירקין (דף צז:) 'המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו' רב מוקי לה לאחר שלשה, אבל תוך שלשה - לא קרינן 'המוכר יין לחבירו והחמיץ' אלא 'המוכר יין לחבירו ונמצא חומץ'; אי נמי מוקי לה בקנקנים דלוקח, כרבי יוסי בר רבי חנינא: דאיכא למימר 'קנקן גרם להחמיץ מהרה'; והא דנקט 'חבית של יין' - רבותא היא: דסלקא דעתא אמינא לשתייה לאלתר קזבין ליה, ולא הוה ליה לשהויי, וליפטר מוכר - קא משמע לן
^ אינו חייב באחריותו אע"פ שהחמיץ בתוך חבית של מוכר, משום ד'חמרא אגבא דגברא שוור': על כתף האדם מדלג, כלומר: מזלו גורם: חטא של בעל היין, כדנפקא לן (לקמן דף צח.), מדכתיב 'אף כי היין בוגד'; והלכך פטור מוכר, דאמר ליה מוכר ללוקח: "לתא דידך קגרים" (כך שמעתי מרבינו זקני בבבא מציעא (דף קו:) וכך מצאתי בתשובות הגאונים וכן עיקר):
^ [דן דינא] כוותיה דשמואל
^ דמוכח סתם מתניתין לקמן בפרקין כוותיה דשמואל
^ הוא 'תמד': שנותניכן מים על גבי שמרים, ומתמדין אותן, ושותין אותן
^ אבל לא 'בורא פרי העץ' בשכר תמרים, ולא 'בורא פרי האדמה' ו'בורא מיני מזונות' על שכר שעורין, דלא חשיבי, ולא 'בורא פרי הגפן' בשמרי יין
^ א'שמרי יין' קאי
^ כוסות מים
^ נמי
^ ולא יותר
^ אף על פי שיש בו טעם יין [אינו נידון כיין], דכולי עלמא לא פליגי ולא כלום! כלומר: אפילו 'אחרים' מודו דאינו יין חשוב לברך עליו 'בורא פרי הגפן'; דאף על גב דאשכחן פלוגתא בשילהי 'הכל שוחטין' (חולין דף כה:) בין רבי יהודה ורבנן, ב'המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו': דרבי יהודה מחייב; ולקמן נמי מייתי לה הני מילי גבי מעשר, ומשום חומרא דמעשר: דאפילו רבי יהודה מודי דאין מפרישין ממנו על יין גמור, אבל לגבי ברכת היין - שהיא חשובה - לא יברך אלא 'שהכל', שהרי על כולן, אם אמר 'שהכל נהיה בדברו' – יצא, והלכך לכתחלה שפיר דמי
^ במים
^ ואותן תלתא נפקי
^ חמרא
^ מים
^ מים
^ דאין דרך לצאת כל הנכנס, אלא מן המים נשארו, והוציאו היין, דפירא קפי מלעיל
^ חד כוס שלם של יין
^ של מים וכל שהוא
^ דחמרא ופירא מעליא הוי, מדליכא על חד תלתא מיא; אבל לעיל: דרמא תלתא ואפיק תלתא - אין לומר שמן המים נשארו, והיין יצא: דאין רגלים לדבר, הואיל ולא מצא יותר מכדי מדתו, כי הכא! ואי נמי נפיק מן היין פלגא, הוא דנפק וחד פלגא בחמשה פלגי מיא - לאו כלום הוא
^ אבל לא פריך 'ובכדי מדתו לא פליגי' בתמיה, כדפרישית טעמא: דנהי דגבי מעשר פליגי - משום חומרא דמעשר, גבי ברכת היין - מודי להו רבי יהודה לרבנן דמברך שהכל.

[1] משאר חביותיו על בטחונה של זו החבית, כלומר: שמפריש ממנה לצורך שאר חביות

[2] נטל הימנה מעט והפריש ממנו תרומה ומעשר ושתה הימנו לידע אם היין הנותר בחבית טוב, וישתה, או ימכור משאר חביותיו מדי יום יום, ויפריש מזו החבית לתרומה ולמעשרות תחתיהן: היום מפריש מעט, לפי מה שימכור משאר חביותיו, ולמחר מעט, ואומר: "הרי תרומה ומעשר של זה שאני מוכר ושותה - באותה חבית"; ולפיכך בודק: דאין מפרישין מן החומץ על היין, דשני מינין הן אליבא דרבי [בפרק 'המוכר את הספינה'; אבל לרבנן - לכתחלה אין מפרישין, ואם עשה - עשוי

[3] לסוף חודש או שני חדשים

[4] לקמיה מפרש

[5] לפי שיש לפרשה בשני ענינין, כדלקמן, קבעי:

[6] סמוך לבדיקה

[7] היה

[8] דבפחות משלשה ימים - אין היין נעשה חומץ, ויפה תרם מה שתרם באותן שלשה ימים, ואין צריך הלוקח מזה באותן שלשה ימים לחזור ולהפריש: דאפילו אם התחיל להחמיץ עם סילוק ידיו - אין שמו 'חומץ' עד שלשה ימים, ואף על פי שכבר יש לו ריח חומץ, כדמפרש ואזיל; דרך היין המחמץ להריח מתחלה ריח חומץ, והולך ומריח יותר ויותר עד שנהפך אפילו טעמו לחומץ; וקים להו לרבנן דמשהתחיל להחמיץ הוי ריחו כל שלשה ימים חומץ וטעמו יין, אבל משלשה ואילך - יכול להיות חומץ גמור

[9] דשמא לא התחיל להחמיץ עד שלשה ימים קודם שנמצא חומץ, והשתא בשעת מציאה הוא דנעשה חומץ, הלכך הוי תרומה מספק, ויחזור ויתרום

[10] הוי כל שלשה ימים ראשונים ודאי יין, ושלשה ימים האחרונים ספק חומץ

[11] (הב"ח:) כלומר: נעקר טעם יין ממנו, ומתחיל להחמיץ מלמעלה בפי החבית, ומעט מעט מתחמץ ויורד כל שלשה עד דבסוף שלשה נעשה כולו חומץ; וכל זמן שלא החמיץ כולו - הוי ריחיה חלא וטעמא חמרא

[12] חמרא

[13] הא

[14] הא טעימיה ובדקיה האי גברא בפי החבית, ומצאו טוב, ועדיין לא התחיל להחמיץ

[15] והלכך: אפילו

[16] דמיד

[17] התחיל להחמיץ

[18] עד סוף שלשה ימים משהתחיל להחמיץ,

[19] והלכך דין הוא דבתר טעמא אזלינן ולא בתר ריחא וחמרא הוא, והיינו 'יין הנמכר בחנות', דלרבי יוחנן הוי יין; ומהאי טעמא גופיה הוי ספק אפילו כל שלשה ימים האחרונים, ולא ודאי חומץ: דאיכא למימר: זה שלשה ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ, והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו

[20] והוי טבל גמור: דרבי יהושע אזיל בתר ריח, כדמפרש ואזיל; וכיון דעתה נמצא חומץ - ודאי התחיל להריח ריח חומץ זה שלשה ימים, דבפחות משלשה ימים לא נעשה חומץ גמור

[21] ואפילו שלשה ימים הראשונים – ספק, דאמרינן: שמא עם סילוק ידי הבודק התחיל להריח, ובתר ריחא אזלינן; והלכך יין הנמכר בחנות - לאו חמרא הוא

[22] רבותא נקט, לאשמועינן דאיכא למימר דאפילו בשעת בדיקה כבר היה חומץ; ומיהו אינו צריך לכל זה: דאפילו סבירא ליה נמי כדרבי יוחנן, דמעילאי עקר - איכא לאוקומי שפיר, כדמפרש ואזיל

[23] דרומאי משמיה דרבי יהושע אמרין: דהאי דקתני בברייתא 'שלשה ימים ודאי' - בין אשלשה ימים ראשונים בין אשלשה ימים אחרונים קאי, והכי קאמר: שלשה ימים הראשונים - ודאי יין, דאפילו עם סילוק ידיו התחיל להחמיץ - הוי 'ריחיה חלא וטעמיה חמרא' עד שלשה ימים, והלכך הוי חמרא, דקם ליה רבי יהושע בן לוי בשיטתיה דרבי יוחנן, ד'ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חמרא הוא'; אחרונים ודאי חומץ, כדמפרש טעמא לקמן: כגון שנמצא חומץ חזק מאד, דודאי כבר עברו שלשה ימים שנעשה חומץ גמור הואיל ונתחזק כל כך: דבבציר משלשה ימים משהחמיץ - אינו נעשה סיפתקא; ומיהו רבי יוחנן לא מוקי לה בסיפתקא; אי נמי לית ליה הך סברא: דלא שנא סיפתקא ולא שנא חומץ: כל שלשה ימים אחרונים נמי ספק.

[24] דאי סלקא דעתא 'ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חלא הוא', אם כן אמאי ודאי יין? האיכא למימר דעם סילוק ידיו התחיל להריח ריח חומץ מעט, ומההיא שעתא הוה ליה חומץ

[25] לעולם 'ריחיה חלא וטעמא חמרא - חמרא הוא' כדמוכח רישא; וסיפא דקתני 'אחרונים ודאי חומץ' - היינו טעמא:

[26] דמיירי כגון דמשתכח חומץ חזק יותר מדאי, שהדבר ידוע שזה שבעה ימים שהתחיל להחמיץ, ולסוף שלשה נעשה חומץ, ובשלשה האחרונים נתחזק, ונתחזק מאד ונעשה סיפתקא חזקה

[27] רב יוסף לאביי? כמי משניהן היה מפרש הברייתא דקתני 'שלשה ימים' ודאי, דנשמע מינה אי אזלינן בתר ריחא או בתר טעמא

[28] ונראה לי דהלכתא כרבי יוחנן, דהא דרומאי משמיה דרבי יהושע בן לוי קיימי כוותיה

[29] לעיל – סוף דף צה,ב - אמר רשב"ם הסבר כללי לסוגיא:] אמר ליה [רב יוסף] המתניתא ידענא. דקתני בה 'שלשה ימים ודאי', ומהתם שמעינן אי מברכין או אין מברכין, כדמפרש לקמיה: דאיפליגו בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, ומפרשינן לקמן כמאן מנייהו פשט ליה רב יוסף לאביי; כלומר: כמי משניהם הוה משמע ליה ברייתא דנדע היאך אהדר ליה לאביי; ומיהו רב יוסף לא קאמר ליה לאביי פלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע: דאם כן הוה לן למימר לקמן הכי, ואמרינן 'מאי קאמר? ואמר רבי יוחנן כו', אלא - לאו שמע מינה גמרא קאמר לה, לפרושי הך ברייתא, ורב יוסף לא אמר לאביי יותר, אלא "מתניתא ידענא דתניא כו'", ומפרשינא לה הכי: דמהכא שמעת לה לבעיא שלך; כן נראה בעיני.

[30] בתוך אותה חבית של מוכר בבית לוקח

[31] שהדבר ידוע שאין היין מחמיץ בפחות משלשה ימים משהתחיל להריח ריח חומץ; ונהי נמי ד'ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חמרא הוא', אפילו הכי באחריות מוכר הוא, שהרי נתקלקל כבר ברשותו, וכמי שמכר לו חומץ דמי, דודאי משהתחיל להריח חומץ - סופו להעשות חומץ, ודמי למוכר יין ונמצא חומץ, דתנן ב'המוכר את הספינה' (לעיל דף פג:) דהוא מקח טעות; ואף על פי ששתה הימנו לוקח ולא טעם בו ריח חומץ כשלקחו - אפילו הכי: כיון דהחמיץ תוך שלשה הדבר ידוע דבשעת מכירה הוי ריחיה חלא; והא דתנן לקמן בפירקין (דף צז:) 'המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו' רב מוקי לה לאחר שלשה, אבל תוך שלשה - לא קרינן 'המוכר יין לחבירו והחמיץ' אלא 'המוכר יין לחבירו ונמצא חומץ'; אי נמי מוקי לה בקנקנים דלוקח, כרבי יוסי בר רבי חנינא: דאיכא למימר 'קנקן גרם להחמיץ מהרה'; והא דנקט 'חבית של יין' - רבותא היא: דסלקא דעתא אמינא לשתייה לאלתר קזבין ליה, ולא הוה ליה לשהויי, וליפטר מוכר - קא משמע לן

[32] אינו חייב באחריותו אע"פ שהחמיץ בתוך חבית של מוכר, משום ד'חמרא אגבא דגברא שוור': על כתף האדם מדלג, כלומר: מזלו גורם: חטא של בעל היין, כדנפקא לן (לקמן דף צח.), מדכתיב 'אף כי היין בוגד'; והלכך פטור מוכר, דאמר ליה מוכר ללוקח: "לתא דידך קגרים" (כך שמעתי מרבינו זקני בבבא מציעא (דף קו:) וכך מצאתי בתשובות הגאונים וכן עיקר):

[33] [דן דינא] כוותיה דשמואל

[34] דמוכח סתם מתניתין לקמן בפרקין כוותיה דשמואל

[35] הוא 'תמד': שנותניכן מים על גבי שמרים, ומתמדין אותן, ושותין אותן

[36] אבל לא 'בורא פרי העץ' בשכר תמרים, ולא 'בורא פרי האדמה' ו'בורא מיני מזונות' על שכר שעורין, דלא חשיבי, ולא 'בורא פרי הגפן' בשמרי יין

[37] א'שמרי יין' קאי

[38] כוסות מים

[39] נמי

[40] ולא יותר

[41] אף על פי שיש בו טעם יין [אינו נידון כיין], דכולי עלמא לא פליגי ולא כלום! כלומר: אפילו 'אחרים' מודו דאינו יין חשוב לברך עליו 'בורא פרי הגפן'; דאף על גב דאשכחן פלוגתא בשילהי 'הכל שוחטין' (חולין דף כה:) בין רבי יהודה ורבנן, ב'המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו': דרבי יהודה מחייב; ולקמן נמי מייתי לה הני מילי גבי מעשר, ומשום חומרא דמעשר: דאפילו רבי יהודה מודי דאין מפרישין ממנו על יין גמור, אבל לגבי ברכת היין - שהיא חשובה - לא יברך אלא 'שהכל', שהרי על כולן, אם אמר 'שהכל נהיה בדברו' – יצא, והלכך לכתחלה שפיר דמי

[42] במים

[43] ואותן תלתא נפקי

[44] חמרא

[45] מים

[46] מים

[47] דאין דרך לצאת כל הנכנס, אלא מן המים נשארו, והוציאו היין, דפירא קפי מלעיל

[48] חד כוס שלם של יין

[49] של מים וכל שהוא

[50] דחמרא ופירא מעליא הוי, מדליכא על חד תלתא מיא; אבל לעיל: דרמא תלתא ואפיק תלתא - אין לומר שמן המים נשארו, והיין יצא: דאין רגלים לדבר, הואיל ולא מצא יותר מכדי מדתו, כי הכא! ואי נמי נפיק מן היין פלגא, הוא דנפק וחד פלגא בחמשה פלגי מיא - לאו כלום הוא

[51] אבל לא פריך 'ובכדי מדתו לא פליגי' בתמיה, כדפרישית טעמא: דנהי דגבי מעשר פליגי - משום חומרא דמעשר, גבי ברכת היין - מודי להו רבי יהודה לרבנן דמברך שהכל.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]