ביאור:בבלי בבא בתרא דף קיח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי 'לרב תרבו נחלתו' [יש גורסים: במדבר כו,נו: על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט]?
קשיא [3].
ואמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר 'ליוצאי מצרים' - היינו דקא צווחן בנות צלפחד [4]; אלא למאן דאמר 'לבאי הארץ' - אמאי צווחן? הא ליתיה [הוא איננו] דלשקול [5]!?
אלא לחזרה וליטול בנכסי חפר [6];
בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים - היינו דקא צווחן בני יוסף [7], דכתיב (יהושע יז יד) וידברו בני יוסף [את יהושע לאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה’] אלא למאן דאמר 'לבאי הארץ' - מאי קא צווחי? כולהו שקול [8]? [9]
משום טפלים [10], דהוו נפישי להו.
אמר אביי: שמע מינה [11] לא הוה חד [12] דלא שקיל [13] דאי סלקא דעתך הוה חד דלא שקיל - איבעי ליה למצווח [14]! וכי תימא דצווח ואהני [15] - כתביה קרא, דצווח ולא אהני - לא כתביה קרא, הא בני יוסף דצווחי ולא אהני [16], וכתבינהו קרא!?
[17] התם עצה טובה קא משמע לן [18]: דאיבעי ליה לאיניש לאיזדהורי מעינא בישא [19]; והיינו דקאמר להו יהושע, דכתיב (יהושע יז טו) ויאמר אליהם יהושע: [20] אם עם רב אתה - עלה לך היערה [ובראת לך שם [21] בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים] אמר להו: לכו והחבאו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין רע.
אמרו ליה: אנן מזרעא דיוסף דלא שלטא ביה עינא בישא [22], דכתיב (בראשית מט כג) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין [בנות צעדה עלי שור], ואמר רבי אבהו: אל תקרי 'עלי עין' אלא 'עולי עין' [23]; רבי יוסי ברבי חנינא אמר: מהכא: (בראשית מח טז) [המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק] וידגו לרוב בקרב הארץ: מה דגים שבים - מים מכסים עליהם ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם.
[## ומן הפשט: בגלל עין הרע מכרו אחיו את יוסף – וכתוצאה מכך עשה משנה למלך והיה לפליטה! אף על פי שנפגע – עין הרע לא שלטה בו!]
מרגלים - יהושע וכלב נטלו חלקם:
מנהני מילי?
אמר עולא: דאמר קרא: (במדבר יד לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם [ההלכים לתור את הארץ]; מאי 'חיו'? אילימא חיו ממש - והא כתיב קרא אחרינא: (במדבר כו סז) [כי אמר ה' להם מות ימתו במדבר] ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון; [24]; אלא מאי 'חיו [מן האנשים]’? - שחיו בחלקם.
מתלוננין ועדת קרח לא היה להן חלק בארץ:
והתניא: 'מרגלים, מתלוננים, ועדת קרח - יהושע וכלב נטלו חלקם'!
[25] לא קשיא: מר מקיש מתלוננים למרגלים, מר לא מקיש מתלוננים למרגלים, [26] דתניא: '(במדבר כז ג) אבינו מת במדבר - זה צלפחד [27] - והוא לא היה בתוך העדה - זה עדת מרגלים [28] - הנועדים על ה' - אלו מתלוננים [29]- בעדת קרח – כמשמעו [30]'; מר מקיש מתלוננים למרגלים [31] ומר לא מקיש מתלוננים למרגלים [32].
ואמר ליה רב פפא לאביי: ולמאן דמקיש מתלוננים למרגלים איכפול יהושע וכלב וירתו לכולה ארץ ישראל! [33]
אמר ליה: מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן.
ואמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ - היינו דכתיב [34] (יהושע יז ה) ויפלו חבלי מנשה עשרה [לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן] [35] שיתא דשיתא בתי אבות וארבעה [36] דידהו - הא עשרה [37]; אלא למאן דאמר לבאי הארץ - תמניא הוא דהוו: שיתא - דשיתא בתי אבות, ותרי דידהו [38], הא תמניא!
וליטעמיך ולמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ - תשע הוו [39]!? אלא מאי אית לך למימר - חד אחא דאבא הוה להו? הכי נמי תרי אחי דאבא הוה להו [40], דתניא (במדבר כז ז) [כן בנות צלפחד דֹברֹת] נתן תתן להם [אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן] [41] - זו נחלת אביהן [42]; בתוך אחי אביהן - זו נחלת [43] אבי אביהן [44]; והעברת את נחלת אביהן להן - זו חלק בכורה [45]. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף חלק אחי אביהם נטלו, שנאמר 'נתן תתן'; ולמאן דאמר תרי אחי דאבא הוה להו - ההוא מ'אחוזת נחלה' נפקא [46] [47].
ואמר ליה רב פפא לאביי: קרא [48] - מאי קא חשיב? אי טפלים קא חשיב, טובא הוו [49]! אי בתי אבות קחשיב - שיתא הוו [50]!?
הערות
עריכה- ^ נראה בעיני דהכי גרסינן: בשלמא למ"ד 'ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ' היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה - מאי לרב תרבה נחלתו וגו' קשיא. ולא גרסינן 'מאי בין לרב למעט', דמההוא לא מצי לאקשויי מידי: דהא איצטריך למדרש מיניה דא"י - לשבטים איתפלג: שלקחו כל השבטים זה כזה על פי הגורל: שבט המועט כמרובה, דהכי משמע 'על פי הגורל תחלק נחלתו': בין שהוא רב בין שהוא מעט - אותו השבט מה שיזכהו הגורל יקח;- לקמן בפירקין (דף קכב.); ועוד דרשינן מיניה דבכספים נתחלקה הארץ.
- ^ אבל מ'לרב תרבה נחלתו' מקשה, דמשמע: למי שהיה רב ביציאת מצרים, כדכתיב בתריה: 'לשמות מטות אבותם ינחלו' אף על פי שעכשיו נתמעט בכניסתן לארץ - תרבה נחלתו, ולאותו שהיה מעט ביציאת מצרים - תמעיט גם עתה נחלתו, אף על פי שנתרבה! והכי קתני לה בספרי (פרשת בלק פיסקא קלב; בספרינו הגירסא קצת אחרת) בהדיא: לרב תרבה נחלתו וגו' הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים, ובכניסתן לא נמצאו אלא חמשה - קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו; הרי שיצאו עמו חמשה בנים ממצרים, ובכניסתן נמצאו עשרה - קורא אני עליו ולמעט תמעיט נחלתו'; דסלקא דעתך אמינא: ניזול בתר השתא? - קא משמע לן!
- ^ לדידן קשיא, דלא ידעינן לתרוצי קרא אליבא דההוא תנא, דהא ליכא למימר לרב תרבה: אותו שהוא רב עכשיו - תרבה נחלתו, ולמעט שהוא מועט עכשיו תמעיט נחלתו, דסברא הוא, כדכתיב לעיל: לאלה תחלק הארץ, ולא צריך קרא! וגם אין לשון 'תרבה' ו'תמעיט' משמע אלא כשזה נוטל הרבה וזה מעט: שחלק איש זה מרובה וחלק חבירו מועט, אבל כשכל החלקים שוים - אין זה 'תרבה' ו'תמעיט', אלא הכי הוה ליה למימר 'חלק כחלק ינחלו'; ובחזרה נמי ליכא לאוקומיה, דמ'לשמות מטות אבותם' שמעינן לה שפיר אליביה דהאי תנא; ועוד: 'תרבה' ו'תמעיט' משמע נטילה ראשונה שנוטל כל אחד חלקו קודם שיחזירו לאבותיהם, כדכתיב בסיפיה דקרא 'איש לפי פקודיו יותן נחלתו'
- ^ 'למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו' שזכה בארץ ישראל 'כי אין לו בן' שאילו היה לו בן היה נוטל הבן חלקו של אבינו שהיה מיוצאי מצרים, ועתה בשביל שאין לו בן - למה לא נירש את חלקו
- ^ לא הוה לצלפחד נחלה בארץ ישראל דלישקול, לא הוא ולא יוצאי יריכו בזכותו, שהרי לבאי הארץ ניתנה, ואפילו אם היה לו בן - לא היה נוטל כלום בשביל אביו, ואפילו בשביל עצמו - אם הוא פחות מעשרים, ומאי האי דקא צווחן בשביל שאין לו בן
- ^ דמאן דאית ליה 'לבאי הארץ' - אית ליה 'חזרה': שמחזירין לאבותיהן כל מה שנטלו וחוזרין ויורשין מאבותיהן, כמשפט; והכי אמרי: "למה יגרע שם אבינו צלפחד מתוך משפחתו שהיה לו לזכות עם אחָיו בנכסי חפר זקננו אילו היה לו בן כשיטלו בני חפר שהם אחי אבינו נחלה בא"י יחזירו אותה לחפר אביהן, ויוריש אותה לכל בניו, ויטול אבינו שהוא בכור שני חלקים - או הוא או בנו שקם תחתיו, כדכתיב 'ואם אין לו' - עיין עליו; והשתה שאין בן - למה לא נקום תחת אבינו לירש נחלתו הבאה לו מחפר אביו על ידי חזרה: שהחזירוה בניו או בני בניו שהיו מבאי הארץ, שהרי בת הבן יורשת עם האחין"!? ולקמן נמי אמרינן 'דרשניות היו' והיו יודעות שבת הבן תירש עם האחין, שלמדו מפרשת יבמין כדלקמן (דף קיט)
- ^ שהיו עכשיו מרובין וגברו יותר משאר שבטים, והן לא נטלו אלא לחשבון של יוצאי מצרים, והיתה נחלת כל אחד מועטת מחלק כל איש ואיש מישראל
- ^ בשוה!
- ^ ומיהו לקמן אמרינן דארץ ישראל - לשבטים איתפלג, ובדין צווחו בני יוסף: שלא נטלו אלא כאחד מן השבטים, אף על פי שאין גדול בכל השבטים כשבט שלהן; אלא משום דמבעיא ליה לקמן - לא בעי לתרוצי הכי.
- ^ יתומים שלא היו בני עשרים בכניסתם לארץ, וגם לא היה להם אב הנכנס לארץ שינחילם חלקו כשימות, וגם לא היה להם שום מוריש שיצא ממצרים שיירשו ממנו על ידי חזרה
- ^ מצווחת בני יוסף ובנות צלפחד
- ^ בכל השבטים
- ^ או הוא או אביו; ואף על גב דהוה מצי מתרמי דאליבא דמאן דאמר 'ליוצאי מצרים' - כל אותן שיצאו פחות מבן עשרים בלא אב לא נטלו חלק בארץ, שהרי לא הן ולא אביהן היו מיוצאי מצרים, דטפלין שיצאו לא נתחלקה להם - ואפילו הכי לא איתרמי שלא יצא יתום ממצרים פחות מבן עשרים, ואם יצא - אם כן מת אחד מקרוביו במדבר שהיו מיוצאי מצרים להורישו חלקו, דומיא דבנות צלפחד שלא היו ראוין ליטול חלק בארץ, כדתניא בסיפרי [פרשת בלק פסקא קלב] 'איש לפי פקודיו' - להוציא את הנשים, דדמו לטפלים, ואפילו הכי - ירשו חלק אביהן; ולמאן דאמר 'לבאי הארץ' - נמי כל הנכנסין לארץ פחות מבן עשרים לא נטלו חלק בארץ אלא על ידי חזרה, וכגון שהיו מורישיו מיוצאי מצרים, ואם לאו - לא יטול, ואפילו הכי לא הוה חד דלא שקיל: דלא איתרמי מילתא דכל אותן שנכנסו לארץ בני עשרים נטלו חלקם והטפלים יתומין הפחותים מבן עשרים נטלו כולן על ידי חזרה, כבנות צלפחד, ואותן שהיה להם אב ואם ולא היו יכולין ליטול בחזרה לא מאבי אביהן ולא מאבי אמותיהן - שהרי אביו ואמו קודמין - הרי אביהן נוטל חלק בארץ משום באי הארץ וכמאן דשקיל איהו דמי ואין לו לצעוק
- ^ כבנות צלפחד ובני יוסף; וגם הנביא היה לו לכתוב כדכתיב בבנות צלפחד ובני יוסף
- ^ כגון בנות צלפחד
- ^ שלא יכול לגזול שאר שבטים וליתן להם! ומה שהשיבם 'עלה לך היערה וגו' - לדרשה איצטריך, כדלקמן, ולא כפשטיה: שנתן להם יערות להרחיב נחלתן, שאם מנחלת שבט אחר הן - אין הרשות בידו, ואם של מטה בני יוסף היו - הרשות בידם לכרות היער ולגרשם, ועדיין לא נתנה להם יהושע כלום
- ^ ומשני:
- ^ בשביל שלמדין אנו ממה שהשיב להם יהושע
- ^ דמיבעי ליה לאיניש להטמין עצמו לאזדהורי מעינא בישא להכי כתביה קרא לצווחת בני יוסף
- ^ להוסיף נחלה אי אפשר אך עצה טובה אני נותן לכם:
- ^ כרות היער ותבנה לך שם בית מושב, כדכתיב 'וברא אותהן בחרבותם' (יחזקאל כג)
- ^ והיינו דכתיב 'ויאמרו בני יוסף לא ימצא לנו ההר' כלומר: אין אנו חוששין לאותו הר, היינו 'יער', כדכתיב התם [פסוק יח] 'הר יהיה לך כי יער הוא'
- ^ הן עולין על העין ושולטין עליו, ואין העין עולה עליהן
- ^ ותרי קראי למה לי?
- ^ נראה בעיני דהכי גרס:
- ^ ולקמן מפרש לה:
- ^ מילתא דפשיטא היא, דהא כתיב לעיל 'בנות צלפחד', אלא אגב גררא דהנך קאמר לה; ונראה בעיני שחסר מן הספרים, דהכי קתני רישא דהך ברייתא בסיפרי (בלק פסקא קלג): 'אבינו מת במדבר'; ר' עקיבא אומר: נאמר כאן במדבר ונאמר להלן מדבר: מה מדבר האמור כאן – צלפחד, אף מדבר האמור להלן - צלפחד' - דמינה שמעינן דהיינו מקושש – [וממשיך הספרי:] 'והוא לא היה בתוך העדה כו' כי הכא
- ^ דכתיב בהו 'עד מתי לעדה הרעה הזאת אשה המה מלינים עלי' (במדבר יד); [מלינים עלי] את השאר
- ^ כדמפרש: מתלוננים שבעדת קרח, דכתיב בהו 'לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה’’
- ^ מסקנא דמילתיה היא
- ^ הואיל ונכתבו בפסוק אחד, וכי היכי דירשו [כלב ויהושע את] המרגלים - ירשו נמי המתלוננים
- ^ לא חשיב ליה היקש כיון דלא כתיב ביה וי"ו: 'בתוך העדה והנועדים'
- ^ לאו דוקא כולה, אלא רובה, כדכתיב: 'וילונו העם על משה לאמר מה נשתה'; דבשלמא למאן דאמר דלא מקיש - הרי כל שבט ושבט נחלו חלק קרוביהם מתלוננים שבשבטים; אלא למאן דמקיש - נגרעה כל נחלת שבט ושבט טובא, ואנן קיימא לן ומקראי איכא למילף דאפילו חלק אחד מאלף לא נטלו!
- ^ ביהושע אחר שנטלו בנות צלפחד
- ^ דהיינו:
- ^ הכתובים למעלה
- ^ דכתיב (לעיל יז,ב): ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחות לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע - אלה בני מנשה בן יוסף הזכרים למשפחותם (יז,ג) ולצלפחד בן חפר וגו' (יז,ד) ויתן להן - יהושע - נחלה על פי ה' בתוך אחי אביהן; ויפלו חבלי מנשה עשרה: בין נטילת ששה בתי אבות וארבעה דבנות צלפחד: חלק צלפחד שהיה מיוצאי מצרים, ושני חלקים מנכסי חפר, וחד אחא דאבא שהיה מיוצאי מצרים, ונטלו חלק הראוי לצלפחד בנחלת אחיו, כדלקמן; ולקמן פריך: קרא מאי קחשיב כו'
- ^ שני חלקים בנכסי חפר בתורת חזרה: שנטלו בני חפר איש איש חלקו בארץ; אותן שהיו באי הארץ - או הם או בני חפר, כדכתיב 'לאלה תחלק הארץ וגו'; והחזירו כולן נחלתן למוריש שלהן, דהיינו חפר, שהיה מיוצאי מצרים, דאינן אלא שלוחיו, כדכתיב 'לשמות מטות אבותם ינחלו' ונמצא כאילו זכה והוחזק חפר בכל חלקים הללו; וכשמת חפר - ירשו ממנו כל בניו: בנות צלפחד - ירשו שני חלקים, לפי שהוא בכור, וכל אחיו - איש איש חלק אחד; הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביו בנכסי חפר, וגם כשמתו שנים מאחי צלפחד, כדלקמן - ירשו אחי צלפחד אותן שבחיים, וגם בנות צלפחד במקום אביהן - ירשו אותן אחין המתים וזכו בַּחֵלֶק שהיה להם ליטול בנכסי חפר כשהחזירו לו בניו שבאו לארץ, והוא חזר והוריש להם, כדפרישית; אבל חלק צלפחד עצמו לא נטלו, שהרי לא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, וחזרה לא שייך ביה, שהרי לא היו לו בנים הנכנסין לארץ שיחזירו לו נחלה
- ^ שיתא - דשיתא בתי אבות, ותלתא דידהו השנויין במשנתינו
- ^ והנהו תרי אחי - מתו אחרי מות חפר אביהן, וזכו קודם מיתתן בנכסי חפר שהחזירו לו בניו שבאו לארץ, כדפרישית לעיל, כגון שהיו לחפר שמונה בנים: השנים מתו במדבר, וגם צלפחד עמהם, והחמשה באו לארץ ונטלו חמשה חלקים, החזירום לחפר אביהם; מת חפר - ירשוהו שמונה בניו; צלפחד נטל שני חלקים כי הוא הבכור, ושבעה אחין נטלו שבעה חלקים; מת צלפחד - נטלו בנותיו שני חלקים שלו שירש מנכסי חפר; מתו שני אחיו בלא בנים - באו חמשה האחין ובנות צלפחד במקום צלפחד אביהם וירשום; נמצאו בנות צלפחד נוטלות ארבעה חלקים: שני חלקים גדולים בנכסי חפר, ושני חלקים קטנים בנכסי שני אחי אביהן; ומיהו המקשה לא הוה סבירא ליה תרי אחי אלא חד אחא דאבא, כדאשכחן בברייתא
- ^ קראי יתירי דריש, דמצי למכתב 'ינחלו בנות צלפחד' ותו לא
- ^ שהיה מיוצאי מצרים; וקסבר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ
- ^ חפר
- ^ שנטל בה צלפחד חלק כאחד מאחיו
- ^ כדכתיב 'והעברת כל פטר רחם' (שמות יג): שנטל צלפחד בנכסי חפר חלק אחד יותר על אחיו בשביל שהיה בכור
- ^ דמצי למיכתב 'נתן תתן להם נחלה בתוך אחי אביהן';
- ^ ומיהו סבירא ליה נמי להאי תנא כרבי אליעזר: דחד אחא דאבא הוה להו, ונפקא ליה מייתור ד'אחוזת נחלה', כדאמרינן לקמן; דאי לית ליה - לא משכחת לה 'חבלי מנשה עשרה', אבל מ'נתון תתן' אינו רוצה לדרוש מכפל המקרא כרבי אליעזר, דסבירא ליה 'דברה תורה כלשון בני אדם'; וכהאי גוונא הויא פלוגתא דתנאי בקידושין (דף יז) גבי 'העניק תעניק לו' ובכמה מקומות בגמרא
- ^ דכתיב 'חבלי מנשה עשרה'
- ^ כל אחין שבמטה מנשה שנטלו חלק אביהן - היה לו לחשוב כדקחשיב חלקי בנות צלפחד
- ^ דהא בנות צלפחד - על שם משפחת החפרי נקראין, ככל בני חפר, וכיון דקחשיב בית אב של חפר - למה לי למיתני חלקי בנות צלפחד