ביאור:בבלי בבא בתרא דף צח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[המשך המשנה]
מבושם [1] אני מוכר לך" - חייב להעמיד לו עד העצרת [2];
ו'ישן' [3] - [4] משל אשתקד [5];
ו'מיושן' - משל שלש שנים [6].
גמרא:
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא שנו [7] אלא בקנקנים דלוקח [8], אבל בקנקנים דמוכר - [9] אמר ליה [10] "הא חמרך והא קנקנך [11]" [12].
וכי קנקנין דמוכר - מאי הוי? [13] לימא ליה [14]: "לא איבעי לך לשהויי"? [15].
לא, צריכא דאמר ליה "למקפה [16]".
ומאי דוחקיה דרבי יוסי ברבי חנינא לאוקמא למתניתין [17] בקנקנין דלוקח [18], ודאמר ליה למקפה [19]? - לוקמא בקנקנין דמוכר, ודלא אמר ליה "למקפה" [20]!?
אמר רבא: מתניתין קשיתיה, דקתני: 'אם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות'; אמאי [21]? לימא ליה "לא איבעי לך לשהויי [22]"? אלא לאו שמע מינה דאמר ליה "למקפה" [23] - שמע מינה!
ופליגא [24] דרב חייא בר יוסף [25], דאמר רב חייא בר יוסף [26]: חמרא - מזלא דמריה גרים [27], שנאמר: (חבקוק ב ה) ואף כי היין בוגד גבר יהיר וגו' [ולא ינוה אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע ויאסף אליו כל הגוים ויקבץ אליו כל העמים] [28].
אמר רב מרי: האי מאן דיהיר - אפילו אאינשי ביתיה [29] לא מיקבל [30], שנאמר [31] גבר יהיר ולא ינוה; מאי 'ולא ינוה'? בנוה שלו.
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם [32] ואינו תלמיד חכם - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה: כתיב הכא 'ולא ינוה' וכתיב התם [33] [נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך] אל נוה קדשך.
אמר רבא: האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה אדעתא לסבוייה [34], ותקיף אפלגא או אתילתא [35] - דינא הוא דמקבל לה מיניה [36];
ולא אמרן [37] אלא דלא שני [38] בברזא [39], אבל שני בברזא – לא [40];
ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא [41], אבל מטא יומא דשוקא – לא.
ואמר רבא: האי מאן דקביל חמרא [42] אדעתא דממטי ליה [43] לפרוותא דוול שפט [44], ואדמטי התם זל [45] - דינא הוא דמקבל [46] ליה [47].
איבעיא להו: הוה חלא [49] מאי [50]?
אמר ליה רב הלל לרב אשי: כי הואן בי רב כהנא - אמר לן 'חלא - לא [51], ודלא כרבי יוסי ברבי חנינא.
ואיכא דאמרי אפילו חלא נמי מקבל; כמאן? כרבי יוסי ברבי חנינא [52].
ישן משל אשתקד כו' [ו'מיושן' - משל שלש שנים]:
תאנא: ומיישן והולך עד החג [53].
משנה:
המוכר מקום לחבירו וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו בית חתנות לבנו [54] ובית אלמנות לבתו [55] - בונה ארבע אמות על שש - דברי רבי עקיבא;
רבי ישמעאל אומר: רפת בקר היא זו [56]! [57]
הרוצה לעשות רפת בקר [58] - בונה ארבע אמות על שש; [59] בית קטן [60] - שש על שמונה [61]; גדול [62] - שמונה על עשר; טרקלין - עשר על עשר [63], רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו [64];
ראיה לדבר רבן שמעון בן גמליאל אומר: כבנין ההיכל [65].
גמרא:
למה לי למיתנא 'בית חתנות לבנו' ו'בית אלמנות לבתו'? ליתני בית חתנות לבנו ולבתו, ובית אלמנות לבנו ולבתו!?
מלתא אגב אורחיה קא משמע לן [66]: דלא דרכא דחתנא למידר בי חמוה [67], כדכתיב בספר בן סירא: 'הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין [68]; וקל מסובין - חתן הדר בבית חמיו; וקל מחתן - אורח מכניס אורח [69]; וקל מאורח - משיב דבר בטרם ישמע, שנאמר (משלי יח יג) משיב דבר בטרם ישמע - אולת היא לו וכלמה'.
ר' ישמעאל אומר רפת בקר היא זו! הרוצה לעשות כו' [רפת בקר בונה ארבע אמות על שש]:
'[70] רפת בקר' מאן קתני לה?
איכא דאמר רבי ישמעאל קתני לה, ואיכא דאמר רבי עקיבא קתני לה:
איכא דאמר רבי עקיבא קתני לה, והכי קאמר [71]: אף על פי שרפת בקר היא [72] - [73] פעמים שאדם עושה דירתו [74] כרפת בקר;
ואיכא דאמר רבי ישמעאל קתני לה, והכי קאמר: שהרוצה לעשות רפת בקר - עושה ארבע אמות על שש [75].
טרקלין - י' על י':
מאי 'טרקלין'?
תאני 'וקנתיר [78] - שתים עשרה על י"ב;
מאי 'קנתיר'? - תרבץ אפדני [79].
רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו; ראיה לדבר רשב"ג אומר: כבנין ההיכל:
'ראיה לדבר' מאן קתני לה [80]?
איכא דאמר: רבן שמעון בן גמליאל קתני לה, והכי קאמר: 'ראיה לדבר מנין? אמר [81] רבן שמעון בן גמליאל: הכל כבנין היכל'; ואיכא דאמר תנא קמא קתני לה [82], ורשב"ג [83]אתמוהי קא מתמה, והכי קאמר ליה [לתנא קמא]: ראיה מנין? - מבנין היכל? אטו כולי עלמא כבנין היכל עבדי [84]?
תניא: 'אחרים אומרים: רומו כקורותיו [85]';
ולימא 'רומו כרחבו' [86]?
איבעית אימא: ביתא מעילאי רווח [87], ואיבעית אימא: משום דאיכא בי כווי [88].
רבי חנינא נפק לקרייתא; רמו ליה [89] קראי אהדדי: כתיב (מלכים א ו ב) 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו [90], ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו', וכתיב (מלכים א ו כ) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רחב ועשרים אמה קומתו [ויצפהו זהב סגור ויצף מזבח ארז] [91]!?
אמר להו: כי קא חשיב [92] - משפת כרובים ולמעלה [93].
מאי קא משמע לן [94]?
הערות
עריכה- ^ שיתקיים כדרך המתקיימין
- ^ אבל לא מן העצרת ואילך, שחום תקופת תמוז מקלקל אפילו יין מבושם
- ^ ואם מוכר לו 'יין ישן'
- ^ יתן לו
- ^ שנה המוקדמת לזו שאנו עומדים בה
- ^ משנה דקודם אשתקד, דהוו להו שלש שנים עם שנה שאנו עומדין בה
- ^ דאינו חייב באחריותו
- ^ שקבל הלוקח היין בחביותיו, דאיכא למימר כליו גרמו; ומיהו סיפא דקתני 'ואם ידוע כו' - התם ליכא למימר 'כלי הלוקח גרמו', דאנן סהדי שהיין רגיל בכך
- ^ מצי
- ^ לוקח אפילו לזמן מרובה
- ^ דודאי יינך וכליך גרמו
- ^ דסבירא ליה דמימות הבציר הוה יין מקולקל כבר, אלא שאין ניכר הדבר עד שעת חימוץ, כדאמרינן ב'איזהו נשך' (בבא מציעא דף עג:): 'מעיקרא דחמרא – חמרא, דחלא - חלא ההוא שעתא הוא דמבחרי [עד כאן בגמרא שלנו, אך יתכן ולרשב"ם היו עוד המילים:] אנפשייהו חמרא'; ולרב, דאמר לעיל 'כל שלשה ימים ברשות מוכר' איכא לאוקומי מתניתין בקנקנים דלוקח ואפילו תוך שלשה, או בקנקנים של מוכר ולאחר שלשה; והלכך מוכר פטור
- ^ למה יפסיד מוכר?
- ^ הא מצי אמר ליה מוכר ללוקח
- ^ דאפילו לרב, דאמר (לעיל דף צב.) 'המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הרי זה מקח טעות' - הני מילי משום דרובא לרדיא זבני, אבל הכא - רובא לאו לשהויי זבני, ויפסיד לוקח
- ^ להסתפק מעט מעט לקדירות, דהיינו לשהויי
- ^ רישא דמתניתין
- ^ לחוד
- ^ ולא בקנקנים דמוכר? משום דמוקי למתניתין בדאמר ליה "למקפה"
- ^ ד'המוכר יין' סתם קתני, ולא שנא קנקנים דלוקח ולא שנא קנקנים דמוכר קתני מתניתין דאין מוכר חייב באחריותו, משום דלא איבעי ליה לשהויי
- ^ הוה ליה 'מקח טעות'
- ^ דהא רובא לאו לשהויי זבני
- ^ והוא הדין לרישא; והיינו טעמא דברישא פטור מוכר: דאיכא למימר 'קנקנים דלוקח גרמו'; ובסיפא חייב - הואיל וידוע שיינו רגיל להחמיץ כל שנה
- ^ הא דרבי יוסי ברבי חנינא דמוקי לה בקנקנים דלוקח - ולא דמוכר - משום דמצי אמר ליה "הא חמרך והא קנקנך"
- ^ דאיהו מוקי לה נמי בקנקנים דמוכר, ואף על גב דאמר ליה "למקפה", כדמוכח סיפא - אפילו הכי מוכר פטור, דלא מצי אמר ליה "הא חמרך והא קנקנך"
- ^ דלאו קנקנים דמוכר גרמו, אלא
- ^ מזלא דלוקח - שהוא בעליו של יין - גרים
- ^ ואף כי היין בוגד באדם – למה? משום דגבר יהיר וגו': גאותו של אדם שמגיס דעתו בדבר שאין בו - גורם שהיין בוגד בו: דסבורין שהוא יין ונמצא חומץ, מדה כנגד מדה; ומיהו סיפא - כיון דאמר ליה "למקפה" ולא מצי אמר ליה "לא איבעי לך לשהויי" ולא מצי למימר ליה "מזלך גרם" מאחר שהדבר ידוע שיינו מחמיץ - הלכך חייב מוכר
- ^ אשתו
- ^ שמבזה אותו
- ^ שם
- ^ דעביד כדאמרן בחזקת הבתים (לעיל דף נז:) 'טלית של תלמידי חכמים כיצד? כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח' וצניעותא יתירתא הוא, וגסות הוא למי שאינו תלמיד חכם
- ^ שמות טו,יכ
- ^ מוסר חבית שלו לחנווני כדי למכור את היין בחנותו, וישתכר החנווני קצת ובעל הבית לא יקבל מעותיו אלא לאחר שיקבל החנווני מן הלוקחין, וחמרא ברשותא דמריה קאי, ואין החנווני אלא שליח בעלמא ליטול שכר טרחו
- ^ והלכך: אם החמיץ אפלגא או אתילתא דדנא קודם שמכר כולו
- ^ דינא הוא דמקבל בעל הבית כל ההפסד; וכגון שלא פשע שליח - דהיינו חנווני - מידי בשליחותו, כדמפרש ואזיל; ואף כי היין בוגד, ליכא למימר גבי חנווני: דהא אין לו חלק בו! וגם לא הקנקן שלו הוא, ואכתי ברשות מריה קמא איתיה
- ^ דהפסיד בעל הבית
- ^ לוקח
- ^ לעשות נקב אחר בחבית
- ^ איכא למימר דהוא גרים
- ^ ולא נתעצל חנווני במכירתו
- ^ מחבריה למחצית שכר, והקנקנים דמוכר, והוא קיבלו בדמים בשער של עכשיו בעיר הזאת, והריוח יחלוקו, וכל מקבלי ממון - למחצית שכר הוו: מפקיד ונפקד קרובים לשכר וקרובים להפסד, והרי הוא באחריות שניהם להפסד כמו לשכר, כדאמרן (בבא מציעא דף קד:) 'הך עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון' ואם הוקיר או הוזל או נגנב או נאבד - לשניהם נאבד והוזל; אבל אמר לו בעל היין למקבל: אפילו אם הוקיר - לא יהא לך רשות למכרו בכאן, אלא
- ^ זיל ואמטייה למלכות אחרת:
- ^ שבאותו מקום היו מוכרים יין ביוקר
- ^ וקודם שהגיע לשם זל היין בכל המקומות ופיחת מכדי דמים שקיבלו
- ^ בעל היין
- ^ את כל הזול: דכיון דאפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למכרו עד שמגיע לפרוותא דוול שפט - לענין זולא נמי ברשותא דבעל היין קאי; ומיהו לגבי גניבה ואבידה - ברשותיה דמקבל נמי קאי; וכן אם נעשה חומץ, כדלקמן: שהרי באחריותו הוא, וקרינא ביה 'אף כי היין בוגד', דמזלא דתרוייהו גרים: שבאחריות שניהן הוא עומד, ושניהן בעליו של יין
- ^ 'ופשע דלא אמטייה' לא גרסינן.
- ^ מקמיה דאמטייה להתם
- ^ מי מקבל בעל היין כל ההפסד, דהא אפילו גבי מכירה גמורה מקבל, משום דאמר ליה לוקח: "הא חמרך והא קנקנך" היכא דאמר ליה "למקפה", דלא מצי אמר ליה מוכר "לא איבעי לך לשהויי", וכל שכן הכא: דלא מכר לגמרי, וגם אמר ליה "זיל אמטייה אפרוותא דוול שפט": שצוה להשהותו, דמצי אמר ליה מקבל "הא חמרך והא קנקנך", כרבי יוסי ברבי חנינא? או דלמא לא מקבל כל ההפסד, אלא פלגא, דמצי אמר ליה "מזלך נמי גרם, שבאחריות שנינו עומד", ו'היין בוגד' קרינא ביה, כרב חייא בר יוסף
- ^ כלומר: לא מקבל בעל היין כל ההפסד; ואף על גב דכמאן דאמר ליה "למקפה" דמי ואיבעי לשהויי, משום דמזל שני הבעלים גורם
- ^ דמוקי למתניתין בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר סבירא ליה דאמר ליה לוקח "הא חמרך והא קנקנך" היכא דאמר ליה "למקפה"; והכא נמי: כיון דאמר ליה "זיל אמטייה" כו' - הרי צוה לו להשהותו! ונראה בעיני דלית הלכתא כרבי יוסי ברבי חנינא, אלא כרב חייא בר יוסף: דמזלא דגברא גרים אלא אם כן ידוע שיינו מחמיץ, ודאמר ליה "למקפה": דהא שמואל קאי כוותיה, ואמרן לעיל 'עבד רב יוסף עובדא בחמרא כוותיה דשמואל'
- ^ היכא דאמר ליה "מיושן" צריך שיהא של שלש שנים שלימות, ושיתקיים ויתיישן עד גמר שנה שלישית זו, דהיינו עד החג: עד הבציר, שזו היא תורת 'מיושן': להתקיים שלש שנים שלימות; ואם יחמיץ קודם החג - הרי הוא באחריותו של מוכר
- ^ כדמפרש לקמיה בית חתנות לבנו שלקח אשה, ודרך האב לעשות לבנו יציע קטן סמוך לביתו, שאין דרך החתן לדור אצל חמיו משום חשד חמותו, כדמפרש בגמרא; והלכך נקט 'בית חתנות לבנו'; אבל אין רגיל לעשות בית ארמלות לבנו, שהרי עד עתה לא היה דר אצל חמיו אלא אצל אביו, משום חמותו
- ^ שמת בעלה, וחוזרת אל בית אביה כבנעוריה: שעד עכשיו, כשהיתה נשואה, לא היתה דרה אצל האב משום בעלה חתנו: שהחתן אינו דר אצל חמיו; והלכך נקט 'בית ארמלות לבתו' ולא 'בית חתנות לבתו'; והכי מפרשינן בגמרא
- ^ וצריך לעשות בית גדול יותר
- ^ ומיהו לא חשש לפרש שיעורו.
- ^ בגמרא מפרש מי קאמר לה: או רבי ישמעאל או רבי עקיבא
- ^ הרוצה לבנות
- ^ לחבירו
- ^ לכל הפחות, וכגון דאמר ליה "עשה לי בית" סתמא, ויד הבונה על העליונה לעשות לו פחות שבבתים, הואיל ולא פירש כמה יעשהו קטן לכל הפחות שש על שמונה: דכיון דלא אמר ליה "בית חתנות" אלא "בית" סתמא - לעצמו קבעי לה, וצריך להיות גדול מבית חתנות; והוא הדין למוכר מקום לחבירו לעשות לו בית: דצריך ליתן לו קרקע שש על שמונה
- ^ וכגון שפירש לו "עשה לי בית גדול"
- ^ טרקלין למושב שרים עשוי, ולא לתשמיש; הלכך מרובע בעינן
- ^ אכולהו קאי, והיינו: בית חתנות שהוא ארכו ארבע על שש - רומו חמש, דהיינו חצי ארכו וחצי רחבו; בבית קטן – שבע, ותשע בבית גדול, ועשר בטרקלין
- ^ ההיכל על פני הדביר היה ארכו ארבעים ורחבו עשרים, ורומו שלשים, דהיינו חצי ארכו וחצי רחבו
- ^ מדלא תנא 'בית ארמלות לבנו' ולא תנא נמי 'בית חתנות לבתו' - משניהן יש ללמד דלאו דרכא דחתנא כו'; וכבר פרישית לה במתניתין
- ^ כדאמרינן בפסחים (דף קיג.): 'הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון'; אמרי לה משום חשד ואמרי לה משום ממון, ואיתא להא ואיתא להא; ומיהו הוא הדין לכל החתנים, אלא שמן הראשון צריך ליזהר חמיו יותר
- ^ לאו דוקא, אלא דבר גרוע; ולהכי נקט 'סובין' ולא 'נוצה' - דפסולת הוא
- ^ דיו אם מהנה לו בעל הבית
- ^ הרוצה לעשות
- ^ לרבי ישמעאל
- ^ דקאמרת 'רפת בקר היא זו'
- ^ אין הכי נמי! דודאי בית חתנות ורפת בקר שיעורן שוה: דאף על פי שהרוצה לעשות רפת בקר עושה ד' על ו'
- ^ בבית חתנות ארבע אמות על ו'
- ^ ופירוש לדבריו הוא אומר, דקאמר 'רפת בקר היא זו' - שהרי הרוצה לעשות כו'; אבל לרבי עקיבא - רפת בקר אינו גדול כל כך; ובתרתי פליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא: פליגי בבית חתנות ופליגי ברפת בקר ושיעוריה: דרבי עקיבא מפורש בבית חתנות ולא ברפת בקר ודרבי ישמעאל מפורש ברפת בקר ולא בבית חתנות
- ^ כעין קובה של זונות; ונראה לי שעשוי חלונות כעין 'קובה'
- ^ נותנין שם וורדין לנוי להסתכל בהן
- ^ אם התנה לעשות לחבירו קנתר
- ^ חצר גדול שעושין שרים בצד אפדני שלהם; ועל שם שמרביצין אותו תמיד במים להשכיב האבק קרי ליה 'תרבץ'
- ^ דאילו הוה תני במתניתין 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: ראיה לדבר כבנין היכל' הוה פשיטא דרבן שמעון בן גמליאל קתני לה; אבל השתא, דמיתני מקמי מילתיה דרבן שמעון בן גמליאל - הלכך מספקא לן אי רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה, הואיל ומסיים אותו הדבור? או תנא קמא קאמר לה לההוא חצי דבור, ואתא רבן שמעון בן גמליאל לאיפלוגי, מדקאמר 'כבנין היכל' ולא קאמר 'מבנין ההיכל'
- ^ פירש
- ^ והכי קאמר תנא קמא: וראיה יש לדבר;
- ^ וקפץ רבן שמעון בן גמליאל והפסיק את דבריו ו
- ^ כבנין ההיכל אתה רוצה לעשות שאר בנינין? בתמיה: אין לך להשוותן יחד; דכיון דבהיכל רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו - בשאר בנינין, דלא חשיבי - אין צריך להגביה כל כך
- ^ כמלא קורותיו: כאורך קורותיו שהן נתונין ברחבו של בית
- ^ דהיינו הך
- ^ שבתיהם של חומות אבנים היו, והחומה מלמטה היא רחבה והולכת ומתקצרת החומה למעלה כדי שיתקיים הרבה
- ^ החלונות מקום כניסת הקורות בתוך החומה
- ^ בני העיירות
- ^ מן המזרח למערב: מפתח ההיכל עד כותל מערבי של בית קדשי הקדשים, דהיינו ארבעים אמה דאורך היכל ועשרים אמה דבית קדשי הקדשים; ושלשים אמה קומתו - נמצא שגם בית קדשי הקדשים רומו שלשים אמה!
- ^ כלומר: לפנים ממחיצת בית קדשי הקדשים, והיא 'אמה טרקסין', שקרויה 'דביר' - עשרים אמה אורך מן המזרח למערב, ועשרים אמה רוחב מצפון לדרום, ועשרים אמה קומתו
- ^ עשרים דקומת בית קדשי הקדשים
- ^ שהכרובים של שלמה - שנים - היו עומדין על הקרקע, אחד מימין הארון אצל כותל מערבי, ואחד משמאלו, ורומו עשר, כדכתיב בהדיא במלכים: 'וכנפיהן פרושות מקיר לקיר': כנף האחת נוגע בקיר צפונה וכנף חבירו נוגע בקיר דרומי; נמצא מראשי הכרובים ולמעלה עשרים אמה עד הגג; ואותן של משה - על גבי הכפורת היו
- ^ למה לי דקחשיב קרא כי האי גוונא: משפת כרובים ולמעלה? לימא 'שלשים אמה קומתו'