ביאור:בבלי בבא בתרא דף קיא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
(במדבר לו ח) וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל [לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו] [1] - היאך בת יורשת שני מטות [2]? אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר [3], ומתו [4], וירשתן [5] [וכן יכול להיות שהנחלה עוברת לשבט שלישי: היא יורשת של שני שבטים, ונישאת לאדם משבט שלישי הוא יורש אותה!]; ואין לי אלא בת, בן מנין [6]? אמרת קל וחומר: ומה בת שהורע כחה בנכסי האב [7], יפה כחה בנכסי האם [8] – בן שיפה כחו בנכסי האב, אינו דין שיפה כחו בנכסי האם [9]!? [10] [זו קל וחומר פריכא: יצאנו מהנחה שבת יורשת את האם כמו שהבן יורש את האב; ולפי זה אנו יכולים ללמוד קל וחומר הפוך: ומה בן שהורע כוחו בנכסי האם, יפה כוחה בנכסי האב, הבת, שיפה כוחה בנכסי האם – אינו דין שיפה כוחה בנכסי האב!? או: ומה ירושת האם, שיפה בה כוחה של בת מירושת הבן, ירושת האב ,שיפה בה כוח הבן – אינו דין שיפה בה כח הבת?]
וממקום שבאת [11]: מה להלן בן קודם לבת - אף כאן בן קודם לבת! [12]
רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי אמרו משום רבי זכריה בן הקצב [חכם קדמון: משנה כתובות פ"ב מ"ט; משנה סוטה פ"ה מ"א]: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם [13].
מאי טעמא?
דיו לבא מן הדין להיות כנדון [ואין הבן קודם לבת].
ותנא קמא לא דריש דיו? והא דיו דאורייתא הוא, דתניא [14]: מדין קל וחומר כיצד [15]? (במדבר יב יד) ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים [תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף] - קל וחומר לשכינה ארבעה עשר*!? אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון [16]!
בעלמא דריש דיו, ושאני הכא דאמר קרא 'ממטות': מקיש מטה האם למטה האב [17]: מה מטה האב - בן קודם לבת, אף מטה האם - בן קודם לבת. [18].
- תוספות ד"ה קל וחומר לשכינה י"ד. אור"ת דלכך נקט י"ד: משום דאמר ב'המפלת' [19] 'שלשה שותפין יש באדם: הקדוש ברוך הוא אביו ואמו', ונותן בו הקב"ה כנגד שינהן;
אבל קשה קצת: דאם כן אין זה קל וחומר, דמן הדין יש להיות כנגד שניהן! ועוד אמר בספרי בתוספתא: 'קל וחומר למלך וכהן י"ד' פירוש: משה רבינו, שהיה מלך וכהן גדול: ששימש שבעת ימי המילואים; ואמשה רבינו אמאי נקט י"ד? ודוחק לומר דמלך היינו הקדוש ברוך הוא, וכהן – משה; ורבינו חיים כהן מפרש: קל וחומר לשכינה יותר מעט משבעה, וכיון דאפיקתיה משבעה, דהיינו הסגר - אוקמה אשני הסגרות וכן משמע באבות [דרבי נתן פ"ט: באותה שעה עג משה עוגה קטנה ועמד בתוכה וביקש רחמים עליה ואמר איני זז מכאן עד שתתרפא מרים אחותי שנאמר (במדבר יב) אל נא רפא נא לה. באותה שעה א"ל הקב"ה למשה אילו מלך נזף בה אילו אביה נזף בה כראוי היה לה שתכלם שבעת ימים אני שאני מלך מלכי המלכים עאכ"ו לא דין הוא שתכלם ארבעה עשר יום אלא למענך מחול לה שנא' [20] ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה וגו’] [ועל התוספות הזה מקשים בתוספות זבחים סט,ב ד"ה קל וחומר: וה"ר חיים מפרש דמן הדין הוה ליה למימר ק"ו לשכינה לעולם דחמורה כל כך אלא נקט י"ד כנגד שתי הסגרות דלא מצינו יותר משני הסגרות וכלשון הזה איתא בפרקי דר' אליעזר ק"ו לשכינה שתי הסגרות וקשה דבי"ג יום סגי דיום שביעי עולה לו לכאן ולכאן כדתנן במסכת נגעים [21] אין בשתי הסגרות פחות מי"ג יום וי"ל דלישנא דקרא נקט ארבעה עשר משום דכתיב שבעת ימים בכל הסגר].
רב ניתאי [22] סבר למעבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב [23]; אמר ליה שמואל: כמאן? כזכריה? אָפֵס זכריה [24].
רבי טבלא עבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב; אמר ליה רב נחמן: מאי האי?
אמר ליה: דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: הלכה כרבי זכריה בן הקצב!
אמר ליה: זיל אהדר בך, ואי לא מפיקנא לך רב חיננא בר שלמיא מאוניך [מאוזניך] [25]!
רב הונא בר חייא סבר למעבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב; אמר ליה רב נחמן: מאי האי?
אמר ליה [26]: דאמר רב הונא אמר רב: הלכה כרבי זכריה בן הקצב.
איכסיף [29].
אמר ליה: השתא כי נח נפשיה דרב הונא - איתריסת לקבלי [30]!
ואיהו [31] - כמאן סברה?
כי הא דרב ושמואל, דאמרי תרוייהו: אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב.
מיסתמיך ואזיל רבי ינאי אכתפא דרבי שמלאי שמעיה [32], ואתי רבי יהודה נשיאה לאפייהו; אמר ליה [33]: "בר אינש דאתא לקיבלנא הוא יאי [34] וגולתיה יאי [35]"; כי מטא לגביה, גששה [36], אמר ליה: "דין - שיעוריה כשק [37]" [38].
בעא מיניה [39]: מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם?
אמר ליה: דכתיב 'מטות': מקיש מטה האם למטה האב: מה מטה האב בן קודם לבת - אף מטה האם בן קודם לבת.
אמר ליה [40]: אי מה מטה האב בכור נוטל פי שנים - אף מטה האם בכור נוטל פי שנים?
אמר ליה לשמעיה: גוד [41]: לית דין צבי [42] למילף [43]!
וטעמא מאי?
אמר אביי: אמר קרא: (דברים כא יז) [כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים] בכל אשר ימצא לו [כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה] – 'לו' ולא לה.
ואימא הני מילי [44] בחור שנשא אלמנה [45], אבל בחור שנשא בתולה [46] - הכי נמי דשקיל [47]?
אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא: (דברים כא יז) [כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא ל כי הוא] ראשית אונו [לו משפט הבכרה] אונו - ולא אונה [48].
[49] ההוא [50] מבעיא ליה [51] לבא אחר נפלים [52] דלהוי בכור לנחלה [53]: מי שלבו דווה עליו [54], יצא זה שאין לבו דווה עליו [55]!
אם כן לימא קרא 'כי הוא ראשית און'; מאי 'אונו'? - שמע מינה תרתי!
ואכתי אימא: הני מילי [56] [57] אלמון שנשא בתולה [58] אבל [59] בחור שנשא בתולה [60] הכי נמי דשקיל [61]!?
אלא אמר רבא: אמר קרא (דברים כא יז) [כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו] לו משפט הבכורה; משפט הבכורה לאיש, ולא משפט הבכורה לאשה [62].
מנהני מילי [65]?
דתנו רבנן: (במדבר כז יא: ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה) 'שארו' [66] זו אשתו [67]; מלמד שהבעל יורש את אשתו; יכול אף היא תירשנו [68]? תלמוד לומר [69] 'וירש אותה': הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו [70].
והא קראי לאו הכי כתיבי [71]?
אמר אביי: תריץ הכי: 'ונתתם את נחלתו לקרוב אליו [ממשפחתו]’ [72]; 'שארו וירש אותה' [73].
אמר רבא: סכינא חריפא מפסקא קראי [74]? אלא אמר רבא: הכי קאמר: ונתתם את נחלת שארו לו; - קא סבר גורעין ומוסיפין ודורשין [75].
והאי תנא [76] מייתי לה [77] מהכא, דתניא: (במדבר כז יא: ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו) וירש אותה [והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה] - מלמד שהבעל יורש את אשתו [78], דברי רבי עקיבא; רבי ישמעאל אומר: אינו צריך [79]! הרי הוא אומר (במדבר לו ח) וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת וגו' [מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו] - בהסבת הבעל הכתוב מדבר [80], ואומר [81] (במדבר לו ז) ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה [כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל], ואומר (במדבר לו ט) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר [כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל:], ואומר (יהושע כד לד) ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו [אשר נתן לו בהר אפרים] [82]; וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר [83]? אלא מלמד שנשא פנחס אשה, ומתה, וירשהּ [84]; ואומר (דברי הימים א ב כב) ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד [85]
הערות
עריכה- ^ סיפא דקרא 'לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה' כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר; ומיהו לא נהג אלא באותו הדור, כדלקמן בפירקין (דף קכ.); ולקמן מפרשינן: כיון דיורשת שני מטות, והיא נשאת למטה אביה - הרי מכל מקום נוסבת נחלת האם למטה אחר; ולקמן מתרצינן לה
- ^ 'בת יורשת נחלה ממטות' - משמע שבת אחת מקבלת נחלה משני מטות
- ^ ואי אתה מוצא קרובים לה שתקבל נחלה מהם יותר מאביה ואמה, וכגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון, וכשנישאת אמה לאביה - היו לה אחין לאמה של בת זו שיירשו נחלת אביהן, דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נישואין, דלא קפיד קרא אלא שבשעת נישואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה, ומיהו אחרי כן מתו אחיה, ואחר כך מת אביה, וירשה אותו
- ^ האם והאב ולא היה להם כי אם בת זו
- ^ נמצאת יורשת שני מטות: נחלת אמה ממטה שמעון ונחלת אביה ממטה ראובן
- ^ שיורש את אמו? דאיכא למימר בהכי קפיד קרא: הבן יירש את האב, והבת תירש את האם
- ^ דבן קודם לה
- ^ דיורשת את האם
- ^ שיירש כמו הבת
- ^ אבל עדיין לא למדנו שיקדום לבת, והיינו דקאמר:
- ^ וממקום שהתחלת ללמוד, דהיינו מנכסי האב - חזור ולמד עוד
- ^ ולקמיה פריך: לימא 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון'.
- ^ דירתון כחדא
- ^ בריש תורת כהנים; דתניא רבי ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן מקל וחומר ומגזרה שוה ומבנין אב כו' והדר מפרש להו חדא חדא
- ^ באיזה ענין אנו דורשין דבר מדבר ע"י קל וחומר
- ^ כלומר: לא להחמיר על החמור מִבַּקַל הואיל ובא ללמוד מן הקל, אלא דיו לַלָּמֵד שיהא כַּמְּלַמֵּד, כלומר 'דיו לבא מן הדין כו' לפיכך תסגר שבעת ימים כו'
- ^ מאחר דאתא בן בקל וחומר דיורש את אמו כבת, והוקשו המטות בתיבה אחת: דלא כתב 'שני מטות', הלכך דרשינן
- ^ ולקמיה פרכינן: אי מה מטה האב - בכור נוטל בה פי שנים כו'
- ^ נדה לא,א
- ^ שם
- ^ פ"ג מ"ה
- ^ שם חכם
- ^ דהבן והבת יחלקו בשוה בנכסי האם
- ^ כמו 'כי אָפֵס כסף' (בראשית מז), כלומר: בטלו! שאין הלכה כמותו
- ^ משמתינא לך, ולא יסייע לך רב חיננא בר שלמיא
- ^ רב הונא בר חייא מהדר הכי לרב נחמן
- ^ רב נחמן לרב הונא בר חייא
- ^ לרב הונא, ואודיענו שאתה אומר כן משמו, ואדע אם אמת הוא שאמר רב הונא כן
- ^ דשמא חזר בו רב הונא או לא היה סומך בשמועתו
- ^ ולא היית חוזר בך
- ^ רב נחמן
- ^ זקן היה והחלו עיניו כהות
- ^ שמעיה דרבי ינאי
- ^ אדם חשוב בא כנגדנו
- ^ כלומר: טלית של תלמידי חכמים; אי נמי: נאה ממש, כדמוכח לקמיה, דאמר "דין שיעוריה כשק"
- ^ רבי ינאי לגולתיה דרבי יהודה נשיאה
- ^ בגד עב וגרוע, ושיעורו לקבל טומאה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, כשק כדתנן: השק - ד' על ד'; הבגד שלשה על שלשה
- ^ במסכת שבת (דף עו.) ובמסכת סוכה (דף יז.)
- ^ רבי יהודה נשיאה לרבי ינאי
- ^ רבי יהודה נשיאה לרבי ינאי
- ^ משוך אותי ואלך
- ^ גירסת הרשב"ם: רוצה
- ^ אלא להקשות דברים שאינן צריכין, כלומר: דדבר קל הוא לתרץ, כדלקמן
- ^ דאין נוטל
- ^ שהיו לה בנים מאיש אחר, הילכך לו ולא לה: דהוי ראשית אונו ולא ראשית אונה!
- ^ דהוי אונו ואונה
- ^ בנכסי האם פי שנים
- ^ דמצי למיכתב 'ראשית און', כדלקמן; והלכך אפילו בבתולה - דהוי 'ראשית אונהּ' - לא שקיל חלק בכורה
- ^ ומקשינן:
- ^ 'ראשית אונו'
- ^ איצטריך לדרשא אחרינא:
- ^ לאשמועינן דהבא אחר נפלים שילדה אמו לפניו הרבה נפלים כגון נולדו מתים או בן ח' חיים, וזה נולד אחריהם
- ^ הוי בכור לנחלה: דאף על גב דלא הוי בכור לכהן - דבפטר רחם תלא רחמנא, וזה לא פטר את הרחם - אפילו הכי הוי בכור לנחלה
- ^ דבולד ראשון שלבו דווה עליו אם ימות תלא רחמנא, וזה שנולד אחר הנפלים הוא ראשון שלבו דווה עליו אם ימות, דבן קיימא הוא, אבל נפלים קמאי - אין לבו דווה עליהן
- ^ ולא יהא קרוי בכור לנחלה לעשות פשוט אותו הבא אחריו
- ^ דממעט קרא דקאמר 'אונו ולא אונה'- הכי קאמר: אם הוא בחור שנשא אלמנה, דראשית אונו נוטל פי שנים בכל אשר ימצא לו, אבל לא אונה:
- ^ שאם הוא
- ^ דאיכא אונה לחוד - אינו נוטל בה פי שנים
- ^ היכא דהוי גם אונו, כגון
- ^ אימא
- ^ מגו דשקיל פי שנים בשלו - שקיל נמי פי שנים בשלה, דהוי בכור לנחלה בין לאב בין לאם, דליכא לאוקמי מיעוטא ד'אונו ולא אונה' אלא במאי דדמי למעוטי טפי, כגון היכא דליכא ראשית און משני צדדין
- ^ האי 'לו' דריש ליה לגבי אב, לומר: שמשפט הבכורה בנכסי האיש, ולא בנכסי האשה; והכא ליכא למימר 'הני מילי בבחור שנשא אלמנה' כדלעיל: דמדקאמר 'משפט הבכורה' - כלל הוא: שכלל דיני בכורה בנכסי איש ולא בנכסי אשה
- ^ יורש
- ^ אפילו היכא דאיכא בן, שהרי הבעל אינו קרוב לה כשאר קרובים שלה שקרובים לה ממשפחתה, ואפילו הכי אמרינן שהוא יורש את אשתו; הלכך ודאי לקדם כל קרובים שלה הוא דאמרינן ד'בעל יורש' - ולא הם
- ^ דהאיש נוחל את אשתו ולא מנחיל
- ^ 'ונתתם את נחלתו לשארו'
- ^ כדכתיב: (בראשית ב) 'והיו לבשר אחד'; ולאו אדכתיב לעיל מיניה [בתחילת הפסוק] 'ואם אין אחים לאביו' קאי, אלא מילתא באנפי נפשה היא; והאי דכתיב 'הקרוב אליו' - מסקנא דמילתא דההוא קרא הוא, דכתיב 'ואם אין אחים לאביו'
- ^ דעיקר פשטיה הכי משמע: 'ונתתם את נחלתו לשארו' – לאשתו, ונדרשיה לקרא הכי: 'ונתתם את נחלתו' - אם ימות – 'לשארו וירש' כלומר: וגם הוא יירש שארו אם תמות היא
- ^ שם
- ^ דמצי למיכתב 'וירש' בלא 'אותה', דהוה שמעינן מקרא דהוא יורשה והיא יורשתו, כדפרישית: 'ונתתם את נחלתו לשארו וירש' קרי ביה 'ונתתם נחלתו לשארו' וקרי ביה נמי 'שארו יורש' שהוא יורש את אשתו; הלכך כתב רחמנא 'אותה' למעוטי: שהיא לא תירשנו, ואתא לגלויי ארישא דקרא דכתיב 'ונתתם את נחלתו לשארו' - דמיבעי לן לפרושי דבעל יורשה, כדלקמן
- ^ דכתיב 'ונתתם את נחלתו לשארו' דמשמע שהאשה יורשת את בעלה
- ^ דהקרוב קרוב קודם
- ^ מילתא אחריתי היא: דאשתו יירשנה בעלה
- ^ שאתה מסרס התיבות לעשות 'שארו' המוקדם מאוחר: 'והקרוב אליו' שהוא מאוחר אתה עושה מוקדם
- ^ גרע וי"ו מ'נחלתו' ולמ"ד מ'לשארו' ומוסיפין שתי אותיות הללו זו על גב זו לעשותו תיבה אחת, והיא 'לו' ודרוש הכי: ונתתם את נחלת שארו לו; ולאו דוקא מגרע ומוסיף, דאם כן רבא נמי 'סכינא חריפא' הוא, אלא פשטיה דקרא איכא לפרושי כאילו גורעין ומוסיפין ודורשין, דהכי משמע 'ונתתם את נחלתו' כלומר: תתנוה לזה האיש שתהיה נחלתו – לשארו, כלומר: על מי מצוה אני ונתתם את הירושה להיות נחלתו – לשארו: לאותו האיש שאשה זאת שארו; כלומר: נחלת האשה תתנו לבעל; אי נמי איכא למימר דלא חשיב 'פיסוק קראי' אלא בהקדמת תיבות שלימות: להקדים 'הקרוב' ל'שארו', אבל בשינוי אותיות - ליכא פיסוקי קראי, והרי הוא כמו שכתוב 'ונתתם את נחלת שארו לו וירש אותה'; אהני 'לו' לאשמועינן דיורש את אשתו, ואהני 'אותה' למעוטי אשה שאינה יורשת לבעלה, וממילא שמעינן דצריך לגרוע ולהוסיף ולדרוש ראשו של פסוק, כמו שאמרנו, דלא תקשי ראשו לסופו
- ^ דבי רבי ישמעאל
- ^ לבעל שיורש את אשתו
- ^ משום דעיקר דרשא נפקא לן לעיל מ'וירש אותה' - הלכך נקט ליה דאיהו מגלי עליה דרישיה דקרא לפרושי שהבעל יורש את אשתו
- ^ דלית ליה גורעין ומוסיפין ודורשין, ומוקי לה ב'שארו' - זה האב, כדאמר בריש פירקא
- ^ כלומר: בשביל הסבת נחלה ממטה למטה על ידי הבעל שיורש את אשתו והוא משבט אחר, ונמצא שהוסבה משבט לשבט; בכך דבר הכתוב, והקפיד שלא תנשא למטה אחר אלא לאחד ממשפחת מטה אביה; כיצד? אם תנשא אשה מבנות שבט ראובן לאחד משבט שמעון, והיא יורשת: שלא הניח אביה בן אלא אותה הבת, לכשתמות - יירשנה בעלה, ונמצאת נחלת שבט ראובן הוסבה לשבט שמעון; לפיכך הזהירה תורה שלא תנשא בת יורשת אלא לאחד ממשפחת מטה אביה; מכאן שהבעל יורש את אשתו! ולקמיה פריך: ודלמא בסיבת הבן הכתוב מדבר: שהבן יירש את אמו, והוא מתייחס אחר מטה אביו, ונמצא שעל ידו הוסבה נחלה אם תנשא לשבט אחר; אבל הבעל - איכא למימר דלא ירית, ואינו מיסב הנחלה לשבט שלו, ובשביל סיבת הבעל - לא אזהר רחמנא להנשא לשבט שלה אלא בשביל סיבת בנה!
- ^ לקמיה מפרש מאי 'ואומר'
- ^ מכלל דלא היתה של אלעזר
- ^ מנין היה לו לפנחס שום קרקע אלא אם כן ירשה מאביו
- ^ ולקמיה פריך דלמא זבן מיזבן
- ^ 'ויהי לו' – ליאיר, ולא לשגוב, דכתיב לעיל מיניה 'ותלד לו את שגוב' והתם הוה ליה למכתב 'ויהי לו וגו' אלא איאיר קאי; ועוד: דכתיב בתריה 'ויקח גשור וארם את חות יאיר מאתם וגו'