ביאור:בבלי בבא בתרא דף עא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
איפכא מתנינן לה [1].
משנה:
[במשניות זה המשך משנה ט] לא את הבור [2], ולא את הגת ולא את השובך, בין חרבין בין ישובין; וצריך ליקח לו דרך - דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים: אינו צריך.
ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו "חוץ מאלו" - שאינו צריך ליקח לו דרך.
מכרן לאחֵר [3]: רבי עקיבא אומר: אינו צריך ליקח לו דרך;
וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך.
במה דברים אמורים [4]? – במוכר [5], אבל בנותן מתנה - נותן את כולה [6].
האחין שחלקו [עיין תוספות]- זכו בשדה זכו בכולה [7] [כמו שמפרט שמואל (לעיל סה,א)].
המחזיק בנכסי הגר: החזיק בשדה - החזיק בכולה [8];
המקדיש את השדה - הקדיש את כולה [9]; רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה לא הקדיש [10] אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה [11].
גמרא:
מאי שנא מכר ומאי שנא מתנה [12]?
פירש יהודה בן נקוסא לפני רבי: זה פירש [13] וזה לא פירש. [14]
[15] האי 'זה פירש וזה לא פירש'? זה לא פירש וזה לא פירש הוא [16]!
אלא: זה [17] היה לו לפרש [18], וזה [19] לא היה לו לפרש [20].
ההוא דאמר להו "הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפי [21]"; אשתכח דהוה מחזיק מאה ועשרין [22]. אמר מר זוטרא: מאה אמר ליה, מאה ועשרין לא אמר ליה [23]; רב אשי אמר: מי לא תנן 'במה דברים אמורים? – במוכר, אבל בנותן מתנה - נותן את כולן' אלמא מאן דיהיב מתנה - בעין יפה יהיב? הכי נמי: מאן דיהיב מתנה - בעין יפה יהיב [24].
[הריטב"א: אם היה בית של 130 – לא יקבל כלום! ועליו חולקים רוב הראשונים; אולי י"ל: עד שתות: 20 מתוך 120 – לא מדייק אינשי, אבל בהפרש כזה גדול – 30 מתוך 100 – אין כאן אי דיוק של הנותן, ולא נתן כלום.]
המקדיש את השדה הקדיש וכו' [את כולה]:
אמר רב הונא [עיין תוספות]: אף על גב דאמור רבנן [25]: 'הקונה שני אילנות [26] בתוך של חבירו - הרי זה לא קנה קרקע [27]', מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו - יש לו קרקע [28]; ואפילו [29] לרבי עקיבא, דאמר 'מוכר בעין יפה מוכר' [30] - הני מילי גבי [31] בור ודות, דלא קא מכחשי בארעא [32], אבל אילנות, דקא מכחשי בארעא -
אם איתא דלא שייר - לימא ליה "עקור אילנך שקול וזיל" [33]! [עד כאן דברי רב הונא.]
[מקשה הגמרא על רב הונא:] תנן: רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה - לא הקדיש [34] אלא חרוב המורכב וסדן השקמה [35], ותני עלה: אמר רבי שמעון: מה טעם [36]? הואיל ויונקין משדה הקדש [37]; ואי סלקא דעתך שיורי שייר [38] - כי קא ינקי - מדנפשיה קא ינקי [39]!? [עיין תוספות ד"ה ואי סלקא]
[40] רבי שמעון - דאמר כרבי עקיבא [41], ורב הונא [42] - דאמר כרבנן [43].
הערות עריכה
- ^ דייני גולה אמרי 'נשבע וגובה מחצה', דהיינו נמי כרבא
- ^ שבשדה אף על פי שאמר לו "כל מה שבתוכה"
- ^ והשדה עיכב לעצמו
- ^ כל הני 'לא מכר' דמתניתין'
- ^ דאפילו למאן דאמר: מוכר בעין יפה מוכר - הני מילי דמה שמפרש במכירתו - מכר הכל ולא עיכב לעצמו כלום ממה שמכר לחבירו, כגון המוכר בית ושדה - שלא עיכב דרך לילך לבורו ולדותו ולגתו; אבל למכור יותר ממה שפירש - לגבי הכי לא הוי 'עין יפה' למכור בכלל שדה דברים אחרים שאינן בכלל שדה
- ^ כל הני דאמרו 'לא מכר', ואפילו הני דאינן בכלל מה שבתוכה כגון חרוב המורכב וסדן השקמה ובור וגת ושובך; והכי מוכח גבי הקדש, והוא הדין לכל הנך; וטעמא: משום ד'נותן בעין יפה נותן יותר מדאי', ואפילו מאי דלא הוי בכלל שדה, הואיל וקבוע בתוך השדה; ומיהו אם יש מעות בשדה, או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע, או כל דבר שלא הוצרך לתנא דמתניתין להזכיר ולומר 'לא מכר' משום דמילתא דפשיטא הוא דאינו בכלל שדה כלל - ההיא ודאי לא קנה לה מקבל מתנה
- ^ אפילו בור וגת ושובך שבשדה קנה; שכיון שזה נוטל שדה אחת וזה אחת כנגדו - להסתלק זה משל זה נתכוונו; ומיהו להיות לו דרך לפנימי על החיצון - איכא למימר דאית ליה, כרב, כדפרישנא טעם (לעיל דף סה.): דאמר ליה "אדור בשדה שלי כי היכי דדרו בה אבהתאי" כדכתיב 'תחת אבותיך יהיו בניך'
- ^ אפילו בחרוב וסדן, ואף על גב דחשיבנא ליה בגמרא כשתי שדות, וגבי שתי שדות ומצר אחד בינייהו והחזיק באחת מהן על מנת לקנות אותה ואת חבירתה - אמרינן ב'חזקת הבתים' (לעיל דף נג:): 'אותה קנה, חבירתה לא קנה' - אפילו הכי הכא קנה: דנהי נמי דשתי שדות חשבינן לשדה ולחרוב המורכב, מיהו ליכא מצר ביניהן, דכשתי שדות ואין מצר אחר ביניהן דמו
- ^ דבעין יפה מקדיש כמו נותן
- ^ המקדיש את השדה לא הקדיש כלום מכל אותן דברים שאמרנו גבי מוכר, דלא מכר: דהמקדיש - דעתו כדעת מוכר: שלא הקדיש אלא מה שפירש
- ^ דאף על גב דגבי מכירת השדה - אינן מכורין, הכא מוקדשין; וטעמא מפרש בגמרא
- ^ נהי נמי דנותן בעין יפה נותן טפי ממוכר, אפילו הכי זימנין שאינו נותן אלא מה שמפרש בפיו, אבל מידי שאינו בכלל - לא קיהיב, כגון הנך דתנן בהו 'לא מכר'
- ^ נותן פירש לו 'את הכל', והלכך קנה הכל
- ^ ולקמיה פריך עלה.
- ^ ומתמה:
- ^ ד'המוכר' ו'הנותן' סתמא קתני
- ^ נותן מתנה
- ^ כיון דרגיל ליתן בעין יפה, אם איתא דהאי לאו בעין יפה יהיב - היה לו לפרש ולשייר בור וגת ושובך וכל הנך דמתניתין, ומדלא שייר - הפסיד
- ^ אבל מוכר
- ^ זוזי אנסוהו, ולא מכר אלא מה שפירש; ואפילו אם יש שרגיל למכור בעין יפה - מסתמא אין לומר כן, דיד לוקח על התחתונה: דלא היה לו לפרש; ורבינו חננאל פירש: הקונה היה לו לפרש: דכיון שנותן דמים - אינו מתבייש מן המוכר, ומדלא הזקיק למוכר לפרש לו 'הכל' – הפסיד; אבל מקבל מתנה - בושת יש לו מן הנותן, ואין לו לפרש ולשאול לו 'בור' 'וגת ו'שובך'; הלכך עליה דנותן רמיא לגלויי, ואם לא פירש - [המקבל] קנה הכל
- ^ בקרקע רוחב ואורך הבית יכולין לסדר מאה חביות, דהיינו עשר חביות אורך על עשר חביות רוחב
- ^ ולא היה לו בית אחר של מאה
- ^ ויטול בבית חמשה חלקים, וחלק ששי, דהיינו עשרים חביות - יפסיד
- ^ כל הבית כולה והאי דקאמר "מחזיק מאה גולפי" - סבור היה שלא היה מחזיק יותר, ולשם חשיבות אמר כן דמתנה גדולה כזאת נותן לו
- ^ במתניתין ד'המוכר את הספינה' (לקמן דף פא.)
- ^ אבל שלשה - חשיבי 'שדה אילן', וקנה קרקע ביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו; ואם מתו - יש לו קרקע, כדתנן לקמן ב'המוכר את הספינה'
- ^ ביניהן וחוצה להן, וגם אם מתו - אין לו קרקע ליטע אחרים במקומן, כדתנן לקמן באידך פירקין, ולא קנה אלא לפירותיו כל זמן שיתקיים האילן; ואליבא דרבנן אתיא, דאמרי: בעין רעה מוכר; אבל אליבא דרבי עקיבא - יש לו קרקע ליטע אחרים במקומן אם ימותו אלו, כדמוכח לקמן בשמעתין גבי מקדיש שלשה אילנות בזה אחר זה, דאמרינן דלא הקדיש קרקע, אמרינן: אי רבי עקיבא - הא מוכר בעין יפה מוכר, וכל שכן מקדיש!? אלמא: במוכר שני אילנות לחבירו, דהיינו דומיא דשלשה אילנות בזה אחר זה - דקנה קרקע עם האילן; והכי נמי אמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף לז:): 'מכר אילנות ושייר קרקע לפניו - פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן'; ואף על גב דסיפא, דמיירי בשלשה אילנות מוקמינן לקמן באידך פירקין אפילו כרבי עקיבא - מיהו רישא לאו רבי עקיבא היא
- ^ ליטע אחר במקומו, דבעין רעה מכר לו הקרקע
- ^ גמרא קאמר ליה
- ^ אמרה רב הונא, דאי לרבנן פשיטא כדפריך לקמן
- ^ מכר את הבית ושייר
- ^ דלית ליה שום היזק ללוקח, דהא לא מכחשי בארעא, והלכך לא חשש לשייר כלום מן הקרקע סביב הבור ולא הדרך
- ^ אבל אילנות שמקלקלין את הקרקע - שייר מן הקרקע עם האילנות אף לחזור וליטע במקומן אם יזקינו אלו, משום דלא לימא ליה לוקח "עקור אילנך כשימות והיפטר מכאן"; ואנן סהדי דלדעת כן עיכב את האילנות לעצמו שיהיו כאן לעולם: אף לחזור וליטע אחרים במקומן, כדרך שהיה לו כח זה באילנות הללו עד עכשיו; אבל לוקח אילנות - אין לומר לצורך כל הימים לקחו וליטע אחרים במקומן, דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה ולפירות קנאו
- ^ מכל הנך דאמרן לא מכר
- ^ אבל שאר אילנות - ממילא קדושים הם, בכלל 'שדה', כמו שמכורין מסתמא בכלל 'שדה'
- ^ הוו מוקדשין חרוב וסדן טפי מכל הנך דלעיל, דסבירא ליה 'מקדיש כמוכר': שלא הקדיש אלא דברים דשייכי לשדה טובא, דהוו נמי מכורין לענין מכר, והלכך חרוב המורכב אינו מוקדש בכלל 'שדה'
- ^ הוא הקדיש את השדה בעין יפה, אפילו מקום החרוב והסדן; וכששיירו לעצמו - לא שייר עמהן קרקע; נמצאו גדלים מקרקע הקדש, וגידולי הקדש - הקדש נינהו! אלמא: המשייר אילנות לעצמו - אינו משייר קרקע, אלא בעין יפה מוכר ומקדיש כל הקרקע
- ^ ואי אמרת דמאן דמזבין קרקע לאחר ומשייר אילנות לעצמו, משייר כמו כן קרקע יניקת האילנות, והוא הדין למקדיש אליבא דרבי שמעון דהא כי הדדי נינהו
- ^ אם כן אמאי קדשי חרוב וסדן? משום שיונקין משדה הקדש? הא כי ינקי מדנפשייהו קא ינקי: ממה ששייר לעצמו, ולא מקרקע הקדש
- ^ ומשני:
- ^ רבו, דמוכר בעין יפה מוכר הכל, ולא שייר מן הקרקע כלום, בין לצורך דרך בור ודות שעיכב, בין ליניקת האילנות ששייר לפניו, ומצי לוקח למימר ליה היום ולמחר, כשייבש האילן "עקור אילנך שקול וזיל"; והוא הדין להקדש; ומיהו לגבי מוכר בכלל 'שדה' דברים שאינן בכללו - לא שייך למימר 'עין יפה' ו'עין רעה': דמה שלא פירש - לא מכר; והשתא הדר ביה הגמרא ממאי דאמר לעיל 'ואפילו לרבי עקיבא כו'
- ^ דמשייר קרקע עם האילנות
- ^ דבעין רעה מוכר, ושייר לעצמו ממה שמכר את הצריך ליניקת אילנותיו, דומיא דדרך בורו ודותו ששייר עם הבור והדות; ומיהו במסקנא דשמעתא מיתוקמא הא דרב הונא אפילו לרבי עקיבא, והבי נמי אמרינן ב'חזקת הבתים' (לעיל דף לז.): פשיטא מכר קרקע ושייר האילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לר' עקיבא כו'; והא דמשני גמרא: רבי שמעון דאמר כרבי עקיבא ולא קמשני 'ר"ש ס"ל המקדיש בעין יפה מקדיש טפי ממוכר, דאילו מוכר ושייר אילנות לפניו כמו כן שייר קרקע לעצמו, כדרב הונא, אבל מקדיש - בעין יפה: הקדיש הכל ולא שייר אלא החרוב לבדו בלא קרקע - ליכא למימר הכי: דאם כן - לאו למוכר מדמי ליה מכל וכל, ולא לנותן מתנה מדמי ליה מכל וכל, אלא קצת מדמי ליה למוכר: דלא הקדיש אלא דברים שבכלל 'שדה', ולנותן מתנה מדמי ליה: שלא שייר כלום לעצמו במה שפירש והקדיש דכל הקרקע הקדיש ולא שייר מקום יניקת חרוב; והא - לאו סברא הוא, אלא או לנותן מתנה מדמי ליה לגמרי, כרבנן, דאמרי 'הקדיש את כולן' או למוכר מדמינא ליה מכל וכל: דכי היכי דמוכר שדה לא מכר בור וגת ושובך - הוא הדין למקדיש, וכי היכי דמוכר בעין יפה מוכר כל מה שפירש במכירתו ולא שייר מן הקרקע כלום אפילו ליניקת אילנותיו - הוא הדין למקדיש
- ^ וקמתמה:
- ^ כיון דבעין רעה מוכר, ועוד: דמצי לוקח למימר ליה "עקור אילנך שקול וזיל" משום דמכחשי בארעא - קל וחומר הוא לגבי בור ודות, דלא מכחשי בארעא, ואפילו הכי אמרי רבנן דשייר דרך לעצמו לבורו ולדותו - כל שכן גבי אילן
- ^ הא דרב הונא, דאתא לאשמעינן אליבא דרבנן, דשייר קרקע לעצמו
- ^ דאי לאו דרב הונא, הוה אמינא: שייר אילנות לפניו - יש לו קרקע כל ימי קיום האילנות, אבל הזקינו - אין לו קרקע, דומיא דבור ודות: דאי נפיל הבור והדות, ואי אפשר לתקנו - אין לו עוד דרך; ומעיקרא נמי הוה ידעינן דאתא רב הונא לאשמועינן דאי נפלי הדר שתיל להו, אבל גמרא לא הוה מסיק אדעתיה שיש שום חידוש בדברי רב הונא אלא האי 'ואפילו לר"ע כו'; והלכך - כיון דליתא להאי 'אפילו' הוה פריך פשיטא