ביאור:בבלי בבא בתרא דף קנז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אומר: בחול אמרו, וקל וחומר לשבת [1]; כיוצא בו זכין לגדול ואין זכין לקטן - דברי רבי אליעזר; רבי יהושע אומר: בגדול אמרו, קל וחומר לקטן.
רבי יהודה אומר: רבי אליעזר אומר: בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב, אבל לא בחול; רבי יהושע אומר: בשבת אמרו, קל וחומר בחול; כיוצא בו: זכין לקטן ואין זכין לגדול - דברי רבי אליעזר; רבי יהושע אומר: לקטן אמרו קל וחומר לגדול.
משנה:
נפל הבית עליו ועל אביו [2], או עליו ועל מורישיו [3], והיתה עליו [4] כתובת אשה ובעל חוב [5], יורשי האב [6] אומרים: "הבן מת ראשון [7] ואח"כ מת האב [8]", ובעלי החוב אומרים: "האב מת ראשון ואח"כ מת הבן [9]: בית שמאי אומרים: יחלוקו [10], ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן [11].
גמרא:
תנן התם [12] 'המלוה את חבירו בשטר [13] - גובה מנכסים משועבדים [14]; על ידי עדים - גובה מנכסים בני חורין'; בעי שמואל: [15] "[16] דאיקני [17]" [18] וקנה – מהו [19]?
אליבא דרבי מאיר, דאמר [20] 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' לא תיבעי לך, דודאי קנה [21]; אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן, דאמרי 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' [22]?
אמר רב יוסף: תא שמע: [23] ’[המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שטר שכתוב בו שמכר לו את השדה מלוה ללוה אחר שנכתב השטר חוב שהוא מוציא עליו - אדמון אומר: יכול הלוה לטעון אילו חייב הייתי לך היה לך לפרוע את שלך ממני ולא היה לך למכור לי קרקע בשביל צורך מעות;] וחכמים אומרים: זה [24] היה פיקח שמכר לו [25] את הקרקע מפני שהוא יכול [26] למשכנו עליו [27]' [28]!
אמר ליה רבא: 'מיניה' קאמר [29]? מיניה [30]אפילו מגלימא דעל כתפיה! כי קא מיבעיא לן – "דאיקני" [ו]קנה ומכר, "דאיקני" [ו]קנה והוריש [31] – מאי [32]?
אמר רב חנא: תא שמע [ממשנתנו]: 'נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב; יורשי האב אומרים "הבן מת ראשון ואח"כ מת האב", ובעלי חובות אומרים "האב מת ראשון כו'; ואי סלקא דעתך "דאיקני" [ו]קנה ומכר, "דאיקני" [ו]קנה והוריש לא משתעבד - נהי נמי דאב מית ברישא [33], "דאיקני" הוא [34]!?
אמר להו רב נחמן: זעירא חברין תרגמה: מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן [35].
מתקיף לה רב אשי: מלוה על פה הוא [כי אין זכות תביעה ממשית], [36] ורב ושמואל דאמרי תרוייהו [37]: מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות [38]!?
אלא הא מני? רבי מאיר היא, דאמר: 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' [39].
אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא: תא שמע [שביעית פ"י מ"ה]: 'שטרי חוב המוקדמין [40] – פסולין [41], והמאוחרין [42] – כשרין [43]' ואי סלקא דעתך "דאיקני, [ו]קנה ומכר, "דאיקני" [ו]קנה והוריש לא משתעבד, מאוחרין [44] אמאי כשרין? "דאיקני" הוא [45]?
הא מני? - רבי מאיר היא, דאמר 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' [46].
אמר רב משרשיא משמיה דרבא: תא שמע: [47]’’לשבח קרקעות' - כיצד? [48] הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא בעל חוב וטרפה [49]; כשהוא גובה [50] - גובה את הקרן מנכסין משועבדין ואת השבח מנכסין בני חורין ' ואי סלקא דעתך "דאיקני" [ו]קנה ומכר, "דאיקני" [ו]קנה והוריש לא משתעבד - בעל חוב אמאי גובה שבחא [51]?
הא מני רבי מאיר היא, דאמר 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם'.
[52] אם תמצא לומר "דאיקני" קנה ומכר, דאיקני קנה והוריש לא משתעבד - הא לא משתעבד [53]; אם תמצא לומר משתעבד, לוה [54] ולוה [55], וחזר וקנה [56] – מהו [57]? לקמא משתעבד [58] או לבתרא משתעבד [59]?
אמר רב נחמן: הא מילתא איבעיא לן, ושלחו מתם: ראשון קנה;
רב הונא אמר: יחלוקו [60], וכן תני רבה בר אבוה 'יחלוקו'.
אמר רבינא: מהדורא קמא דרב אשי אמר לן 'ראשון קנה', מהדורא בתרא דרב אשי [61] אמר לן 'יחלוקו'!
והלכתא יחלוקו.
מיתיבי: ’’לשבח קרקעות' כיצד? הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה, ובא בעל חוב וטרפה; כשהוא גובה - גובה את הקרן מנכסין משועבדין ואת השבח מנכסין בני חורין' ואם איתא 'חצי שבח' מבעי ליה [63]?
הערות
עריכה- ^ דכיון דאין יכול לכתוב - עשו לו תקנה לקנות דבריו באמירה בעלמא כדי שלא תטרוף
- ^ על ראובן ועל יעקב אביו, ואין ידוע מי מת קודם
- ^ על ראובן ועל מורישיו, כגון אחי ראובן, או אחי יעקב אביו שאין להם קרוב יותר מראובן, וראובן ראוי ליורשן
- ^ על ראובן
- ^ או בעל חוב ואין לו ממה לפרוע
- ^ בנפל הבית עליו ועל אביו קאי שיורשי יעקב, כגון בני יעקב: שמעון ולוי אחי ראובן, או אפילו חנוך ופלוא בני ראובן, שגם הם יורשי יעקב
- ^ דהיינו ראובן מת ראשון
- ^ ומכח אבוה דאב קאתינא, כדאמרינן בגמרא, ולא זכה ראובן בהני נכסי כלל, ונירש אנו כל נכסי יעקב
- ^ ולענין נפל הבית עליו ועל מורישיו שייך למיתני 'יורשי מורישיו אומרים הבן מת ראשון'
- ^ כדמפרש טעמא ביבמות ב'החולץ': דאע"ג דיורשי האב ודאי יורשין בהאי ממון, ובעל חוב ספק, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי?! קסברי בית שמאי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ותרוייהו 'ודאי' חשיבי
- ^ בחזקת יורשי האב, שהרי הם יורשים ודאי: או מיעקב או מראובן, וכמוחזקין דמו, שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היה ואלו באים מכחו; ובעל חוב ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי
- ^ לקמן ב'גט פשוט'
- ^ אפילו לא נכתב בו אחריות
- ^ אם אין ללוה נכסים בני חורין, וגובה מלוה מן הלקוחות, דאמר ב'שנים אוחזין' (ב"מ דף יד.) לרבנן: אחריות שלא נכתב בשטר - טעות סופר הוא, וכמי שנכתב בו דמי, דלא שדי איניש זוזי בכדִי, ולכך נתכוין המלוה שיכתוב בשטר אחריות אלא ששכח הסופר וטעה, וסתם שטר - קלא אית ליה, ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלקחו קרקע מן הלוה ולא הניחו לו [למלוה] בני חורין כדי לגבות מהן מלוה את חובו
- ^ הכותב לחבירו:
- ^ משעבד אני לך בחובך כל נכסים
- ^ שאקנה
- ^ והיינו שכותבין בשטרות "דקנאי ודעתיד אנא למיקני"
- ^ מי טריף מלקוחות נכסים שקנה הלוה אחר כתיבת השטר ומכרן לאלו
- ^ גבי האומר לאשה "הרי את מקודשת לכשימות אישך", "לכשתמות אחותך", "לאחר שתתגיירי" כו'
- ^ דכיון דפירות דקל דעדיין לא באו לעולם קנה - כ"ש דמשתעבדי ליה קרקעות דאתו לעלמא אלא שעדיין לא קנאן לוה בשעה ששעבד
- ^ מאי? מי שאני שעבוד מקנין, וטעמא כדפרישית; אי נמי אלמוהו רבנן לשעבוד יותר מקנין דלא תנעול דלת בפני לוין? או לא
- ^ דתנן בפרק 'שני דייני גזירות' [פ"יג מ"ח] בכתובות (דף קי.)
- ^ המלוה
- ^ ללוה
- ^ עתה
- ^ בעד חובו, ולא יכול לדחותו ולומר "אין לי לפרוע כלום"; והנה זה הקרקע 'דאיקני' הוה: שלאחר שנכתב השטר חוב קנאו הלוה זמן מרובה, והנה זה המלוה חוזר וגובה בחובו!
- ^ אלמא "דאיקני וקני" משתעבד למלוה
- ^ בתמיה
- ^ מקרקע שקנה הלוה עצמו ואינה משועבדת לשום אדם היאך אתה מביא ראיה מיניה פשיטא שיגבה המלוה, ו
- ^ דהא לא קמבעיא לן אלא היכא דכתב "דאיקני" וקנה ואחרי כן שעבדו לאחר או במכירה או שהורישו לאחר מיבעיא לן:
- ^ אי אלים תנאיה שכתב לו "דאיקני" לטרוף מלקוחות או מיורשין שאחר כתיבת שטרו שקדם להן או לא
- ^ וירש הבן, כדקאמר בעל חוב
- ^ שקנאו הבן אחר כתיבת השטר, והורישו ליורשיו, ואפילו הכי גובה אותו בעל חוב! אלמא "דאיקני" וקנה והוריש - משתעבד
- ^ ולא משום שכתב לו "דאיקני" הוא; וגבי קנה ומכר - לא משתעבד, אלא גבי יורשים, משום מצוה; ואפילו לא כתב לו "דאיקני" - משתעבד יורש למלוה משום מצוה על היתומים
- ^ ואמאי טריף ממקרקעי דיתמי?
- ^ לקמן 'בגט פשוט'
- ^ וכי אמרינן 'מצוה על היתומין' – הני מילי מלוה בשטר! ושמואל גופיה הוא דקמבעיא ליה הא בעיא, ואם כן קשיא דידיה אדידיה!? ומיהו לקמן פסקינן הלכתא: מלוה על פה גובה מן היורשין, שלא תנעול דלת בפני לוין
- ^ וכי מיבעי לן - לרבנן הוא דמיבעיא לן, כדאמרן לעיל
- ^ שנכתבו ביום ט"ו בניסן וכתב בתוך השטר באחד בניסן
- ^ דאתי למיטרף לקוחות של ט"ו ימים ראשונים דניסן שלא כדין, שהרי ההלואה היתה בט"ו בניסן והוא יטרוף לקוחות דט"ו קודם! ומיהו אם ההלואה היתה באחד בניסן בפני עדים, וקנו מידו להשתעבד נכסי לוה למלוה, ולא כתבו את השטר עד ט"ו בניסן, וכתבו בו 'באחד בניסן' - כי האי 'מוקדם' כשר, כדאמר להו רבה בר שילא להנך דכתבי אקנייתא: אי ידעיתו ההוא יומא דאקניתו בו לחיי, ואי לא כתיבו 'יומא דקיימיתו ביה' - לקמן ב'גט פשוט' (דף קעב.); המוקדמין פסולין - כדפרישית: שהקדים זמן הכתוב בשטר ליום כתיבתו, אי נמי שנכתב השטר באחד בניסן, וכן כתוב בו 'באחד בניסן לוה פלוני מפלוני' והוא לא לוה ממנו כלום עד ט"ו בניסן - גם זה 'מוקדם' ופסול, שאין לו לטרוף אלא מזמן ההלואה ואילך, ודלא כאביי דאמר 'עדיו בחתומיו זכין לו' ב'שנים אוחזין' (בבא מציעא דף יג.)
- ^ לוה בניסן ולא נכתב עד תשרי; אי נמי כתבוהו ביום שלוה אך איחר הזמן בתוך השטר וכתב בו 'בתשרי'
- ^ שמחל לו השעבוד עד תשרי, ולא יטרוף לקוחות אלא מתשרי ואילך
- ^ כשלוה בניסן ונכתב בתשרי
- ^ והלא שמא קנה זה אלו נכסים בין ניסן לתשרי, ולא אשתעבדו למלוה, דהא "דאיקני" הוא בשעת הלואה והטורף יבא לטרוף מתשרי ואילך שלא כדין מן הלקוחות שקנו מן הלוה נכסים הקנויין לו מניסן ועד תשרי!? אלא שמע מינה "דאיקני" משתעבד, והלכך מאוחרים כשרים: דליכא למיחש להכי
- ^ והלכך מאוחרים כשרין: שאם כתב בתוך השטר שום אחריות - כתב [גם] "דקנאי ודעתיד אנא למיקני" שאין כותבין אחריות לחצאין, וליכא למיחש למידי; וגם אם לא נכתב בו אחריות - ליכא למיחש כלל, דהא לרבי מאיר לא טריף ממשעבדי [ב'שנים אוחזין’]; ומיהו אם כתב בהו "דקנאי" ולא כתיב בהו "דאקני" - בהא ודאי מודה רבי מאיר דמאוחרין פסולין, כקושיין דלעיל: דלמא אתי למטרף קרקעות שקנה בין זמן הלואה לזמן כתיבת השטר שלא כדין! מיהו לא שכיחא מילתא לכתוב אחריות לחצאין, והלכך לא חש לאקשויי טפי
- ^ במסכת גיטין (פ"ה מ"ג, דף מח:) תנן: 'אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם' והשתא מפרש:
- ^ וב'שנים אוחזין' (דף יד:) מיתנייא: 'הרי שגזל שדה מחבירו כו' ומשני: 'לא תרוצי קא מתרצת ליה תריץ נמי בבעל חוב'; וכדמתרצא התם מיתנייא הכא:
- ^ כשהיא מושבחת בזיבול וחרישה וזריעה
- ^ הלוקח מן המוכר
- ^ בעל חוב - שבח מנא ליה? והלא זה השבח הלוקח שלקח שדה זו אחר הלואת המלוה השביחו, "ודאקני" קרינא ביה בשעת הלואה
- ^ בעיא באפי נפשה היא:
- ^ וליכא למיבעי אי בתרא קני אי קמא קני כדלקמן, שהרי לא קנה לא זה ולא זה
- ^ וכתב למלוה "שעבדתי לך כל נכסיי דקנאי ודאיקני"
- ^ וחזר ולוה מאחר וכתב לו כמו שכתב לו לראשון
- ^ ואח"כ קנה נכסים ומכרן, או שמת והורישם ליורשים, ובאו שני הנושים לטרוף אותן הנכסים
- ^ הדין עם מי
- ^ שהרי כתוב בשטר מוקדם
- ^ דלא אלים "דאיקני" לתפוס עד שיבואו הנכסים בעולם, וכי קנה הני נכסים אחרי כן - הא הדר ביה מקמא ויקנה בתרא
- ^ כל אחד לפי מעותיו, דבבת אחת נשתעבדו להם, שהרי אחר ב' ההלואות קנאה, ובאותה העת שקנאה - מיד נשתעבדו לשניהן: שאין קדימה לאחד מהן
- ^ כשחזר לימודו פעם שניה
- ^ נמצא בתשובת רב האי ובפירוש רבנו חננאל: רב אשי חיה ששים שנה, ובכל שנה מחזר לימודו בשני חדשי הכלה: ניסן ותשרי, ולכשהגיעו שלשים שנה - סיים כל לימודו; וכן עשה בשלשים שנים אחרונים; ו'מהדורא קמא' היינו שלשים שנים ראשונים, ו'מהדורא בתרא' הן שלשים שנים אחרונים.
- ^ שכיון שמכר הלוה שדהו וכתב לו אחריות עליו ואחרי כן השביחן הלוקח, נמצא המלוה והלוקח שניהן נושין בלוה, ונמצא השבח קנוי ללוה אחר שעבוד שניהן: למלוה בחובו וללוקח בכסף מקנתו! לפיכך חולקין השבח, כדין לוה ולוה וחזר וקנה! הלכך אין למלוה בכל מקום אלא חצי השבח
- ^ ומשני:
- ^ ושינויא דסמכא הוא. מהא שמעינן דהא דאמר שמואל ב'שנים אוחזין' (בבא מציעא דף יד:) 'בעל חוב גובה את השבח' - לא סבירא לן כוותיה, אלא גובה חצי שבח, וכן הלכה; ואי קשיא: דהכא בעי שמואל "דאיקני" מהו? והתם קאמר 'בעל חוב גובה את השבח', דהיינו "דאיקני"!? איכא למימר דאליבא דרבי מאיר קאמר; אי נמי מיבעי לן 'לרבנן מאי'?, ואיהו פשיט מנפשיה: "דאיקני" – קנה, וסברא דנפשיה קאמר