ביאור:בבלי בבא בתרא דף קנד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ראיה במאי ^[1]?

רב הונא אמר: ראיה בעדים; רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: ראיה בקיום השטר.

רב הונא אמר ראיה בעדים: קא מיפלגי בפלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן; <סימן מניח> רבי מאיר כרבי נתן ורבנן [חכמים] כרבי יעקב ^[2]:

רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: ראיה ^[3] - בקיום השטר ^[4].

קא מיפלגי ב'מודה ^[5] בשטר שכתבו ^[6] - צריך ^[7] לקיימו ^[8]' ^[9]: דרבי מאיר סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ^[10], ורבנן סברי: מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.

^[11]

והא איפליגו בה ^[12] חדא זימנא ^[13], דתניא ^[14]: אין נאמנין לפוסלו ^[15] - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: נאמנין ^[16].

צריכא: דאי איתמר ההיא - בההיא קאמרי רבנן ^[17] משום דאלימי עדים ומרעי שטרא ^[18], אבל הכא ^[19] הוא דלאו כל כמיניה ^[20] - אימא לא; ואי איתמר בהא - בהא קאמר רבי מאיר, אבל בהך אימא מודה להו לרבנן – צריכא.

וכן אמר רבה: ראיה בעדים.

אמר ליה אביי: מאי טעמא? אי נימא ^[21] מדכולהו ^[22] כתיב בהו 'כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא' ובהא לא כתיב בה - שמע מינה שכיב מרע הוי ^[23]!

אדרבה: מדכולהו כתיב בהו 'כד קציר ורמי בערסיה', והא לא כתיב בה - שמע מינה בריא הוי! איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי - אוקי ממונא בחזקת מריה ^[24].

ובַפלוגתא ^[25]: דרבי יוחנן אמר: ראיה בעדים, ורבי שמעון בן לקיש אמר: ראיה בקיום השטר.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: מעשה בבני ברק ^[26] באחד שמכר בנכסי אביו ומת ^[27], ובאו בני משפחה וערערו לומר "קטן היה בשעת מיתה" ^[28], ובאו ^[29] ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו! ועוד: סימנין עשויין להשתנות ^[30] לאחר מיתה ^[31].';

עמוד ב

בשלמא לדידי דאמינא ^[32] ראיה בעדים ^[33] כיון דאמר ללקוחות "אייתו עדים" ולא אשכחו, היינו דקא אתו ואמרו ליה "מהו לבודקו"; אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר - למה להו לבודקו? לקיימו שטרייהו ^[34], ולוקמו בנכסי!

[השיבו ריש לקיש:] מי סברת נכסי בחזקת בני משפחה קיימי וקא אתו לקוחות ומערערי? נכסי בחזקת לקוחות קיימי ^[35], וקא אתו בני משפחה וקא מערערי ^[36]; הכי נמי מסתברא מדקאמר להו "אי אתם רשאים לנוולו" ואישתיקו: אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי - משום הכי אישתיקו ^[37], אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי - אמאי שתקי? לימרו ליה "אנן זוזי יהבינן ליה! לינוול ולינוול! ^[38]"?

אי משום הא - לא איריא: הכי קאמר להו [רבי עקיבא:] חדא: דאי אתם רשאים לנוולו; ועוד: וכי תימרו "זוזי שקל לינוול ולינוול" - סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה.

שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן: זו ששנויה במשנת בר קפרא ^[39] 'הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו, וקרא עליו אחד ערער לומר "שלי היא", והוציא זה את אונו לומר שמכרתה לי או שנתתה לי במתנה: אם אמר "איני מכיר בשטר זה מעולם"- יתקיים השטר בחותמיו; אם אמר "שטר פסים הוא זה ^[40]", או "שטר אמנה שמכרתי לך ולא נתת לי דמים ^[41]": אם יש עדים - הלך אחר עדים, ואם לאו - הלך אחר השטר'; לימא רבי מאיר היא, דאמר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, ולא רבנן!?

אמר ליה [רבי יוחנן לריש לקיש]: לא! שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ^[42].

והא מיפלג פליגי, דתניא: 'אין נאמנין לפוסלו - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: נאמנין'!?

אמר ליה: אי עדים אלימי ^[43] ומרעי שטרא - איהו כל כמיניה ^[44]?

אמר ליה ^[45]: ^[46] והלא משמך אמרו 'יפה ערערו בני משפחה' ^[47]?

אמר ליה: זו - אלעזר אמרה, אני לא אמרתי דבר זה מעולם.

אמר רבי זירא: אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו - יכפור ברבי ינאי רבו ^[48]? דאמר רבי ינאי אמר רבי: מודה בשטר שכתבו ~~<אינו>~~ צריך לקיימו, ואמר ליה רבי יוחנן: רבי! לא משנתנו היא זו: 'וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה'? אין ראיה אלא בקיום השטר, ברם נראין דברי רבינו יוסף ^[49], דאמר רבינו יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: זו ^[50] דברי חכמים, אבל רבי מאיר אומר: מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו.

ומאי 'דברי הכל'? - דרבנן לגבי רבי מאיר 'דברי הכל' היא.

והא איפכא תנן: 'וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה' איפוך [את המשנה לפי רב יוסף].

והא תניא 'אין נאמנין לפוסלו - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים נאמנין'!?

איפוך.

והא רבי יוחנן – 'ראיה בעדים' קאמר?

איפוך.

[עיין רבנו גרשום]

לימא ליפוך נמי תיובתא ^[51]!?

לא,

הערות

^ בין לרבנן בין לרבי מאיר קבעי, ומשום דאיכא לפרשה בתרי גווני, כדלקמן, קבעי הכי
^ רבי מאיר אזיל בתר השתא, כרבי נתן, ומתניתין - כגון שהוא בריא עכשיו, והכי קאמר מתניתין: אמר "שכיב מרע הייתי, ועכשיו אני בריא, וחוזרני בי", והן אומרים "בריא היית" - עליו להביא ראיה בעדים ששכיב מרע היה; וחכמים אומרים: הנותן מוחזק הוא בנכסים, ועל המקבל מתנה - שהוא 'מוציא מחבירו' - עליו הראיה בעדים שיביא שבריא היה
^ שאמרו חכמים 'המוציא מחבירו עליו הראיה'
^ קאמרי רבנן שצריך לקיים שטרו שלא יוכל נותן לטעון ולומר "מזויף הוא"; וכיון דנתקיים שלא על פי הנותן - דאין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי לא נתקיים על פי הנותן, דנימא מיגו: יבא בעל השטר ויזכה במתנתו, דכולי עלמא אזלינן בתר השתא, כרבה ורבי נתן, וכיון דבריא הוא עכשיו - זכה בעל השטר, אך יקיים שטרו שלא יוכל נותן לפסלו; אבל ראיה דרבי מאיר - ראיה בעדים היא, כדמפרש: עליו להביא ראיה ששכ"מ היה, דברי רבי מאיר
^ לוה
^ ואינו מזויף, אלא שטוען "פרעתיו" או "שכיב מרע הייתי" או "שטר אמנה" או "שטר פסים הוא"
^ המלוה
^ על פי אחרים, שלא יוכל לוה לפסלו במיגו
^ קמיפלגי
^ דסתם שטרות הרי הם כשרים, ובשטרות לא נימא 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר לפסלו', והכי קאמר מתניתין: צריך להביא ראיה בעדים ששכיב מרע היה - דברי רבי מאיר, מאחר שמודה הוא בשטר שכתבו ונתקיים השטר בכך דאזלינן בתר השתא, שהוא בריא, כרבי נתן; וחכמים אומרים 'המוציא מחבירו' - שהוא בעל השטר – 'צריך להביא ראיה': קיום השטר: שיתקיים בחותמיו, דהודאת נותן שטוען "כתבתיו" לא מהניא מידי, דהא קאמר "שכיב מרע הייתי", והפה שאסר הוא הפה שהתיר! והלכך צריך בעל השטר לקיימו - ויזכה במתנתו, דאזלינן בתר השתא שהוא בריא, כרבי נתן
^ ומתרי לישני ומתרי אמוראי שמעינן דאזלינן בתר השתא, כרבה ורבי נתן, כדפרישית.
^ במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו
^ בפרק ב' דכתובות [יח,ב] דתנן התם: העדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו", "קטנים היינו", "פסולים היינו" - הרי אלו נאמנין, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר
^ בגמרא
^ ופליג אמתניתין: דלא חייש להפה שאסר גבי שטרות, דלא נחשדו ישראל על כך; ומפרש התם במסקנא: טעמא דקסבר רבי מאיר 'מודה בשטר שכתבו לוה שאין צריך מלוה לקיימו' וכיון שאמר לוה "אני כתבתיו" - תו לא מהימני עדים למפסליה, שהרי אין לך קיום גדול מזה שהלוה מודה שכתבו, דמסתמא לא נעשה בפסלות, וכמו שכתב ידו יוצא ממקום אחר דמי, דתנן התם 'אין נאמנין' - דאין כאן הפה שאסר
^ דאף על גב דמודה לוה שכתבו - צריך לקיימו; וכיון שאינו מתקיים כי אם על פי עדים הללו שאומרים "כתב ידינו הוא זה" - הא קאמרי נמי "קטנים היינו" ונאמנים: דהפה שאסר הוא הפה שהתיר
^ דאף על גב שמודה לוה שכתבו - לא חשיב כקיום, כיון דעדים עצמן פוסלין חתימתן
^ ולא מהניא הודאת לוה
^ במתניתין
^ לאורועי שטרא ולמימר שכיב מרע היה, כיון דמודה שכתבו, ועדים לא קא פסלי חתימתן
^ היינו טעמייהו דרבנן:
^ מתנות בריא
^ והלכך אמרי רבנן 'המוציא מחבירו' - דהיינו מקבל מתנה - עליו להביא ראיה שבריא היה, דמסתמא יש לומר ששכיב מרע היה
^ איכא למימר הכי כו' - רבה הוא דקא משני לאביי הכי: היינו טעמייהו דרבנן משום דאיכא למימר הכי והכי, ומספקא לן אם מתנת בריא הוא אם מתנת שכיב מרע; הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה: בחזקת נותן, והלכך המוציא מחבירו - דהיינו בעל השטר - עליו להביא ראיה בעדים שבריא היה להוציא הממון מחזקת הנותן
^ דרב הונא ורב חסדא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש
^ מקום
^ וקסלקא דעתא השתא נכסי בחזקת יורשין קיימי ולא באו עדיין ליד לקוחות, ואתו לקוחות וקא מערערו להוציא מן היורשין לפי שקנאום מן המת
^ והיורשין עוררין ומשיבין דבר ללקוחות ואומרים "קטן היה קרובנו בשעת מיתה", וקיימא לן (לקמן דף קנה.) דאינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ולא נוציא הנכסים מחזקתנו"
^ לקוחות, והלקוחות לא מצאו עדים שיאמרו 'גדול היה', ולכך הוצרכו לבודקו
^ ואפילו אם דומין עתה לסימני גדול – יש לומר אילו היה קיים הוה שומא
^ וכשלא יוכלו לבודקו, וגם העדים לא מצאו – הפסידו, דרבי עקיבא כדרבנן, דאמרי 'המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שבריא היה'; והכא נמי על הלקוחות להביא ראיה שגדול היה
^ דאמרי רבנן במתניתין 'המוציא מחבירו עליו הראיה' - היינו
^ שבריא היה, ויגבה מתנתו מיד היורשין, הכי נמי בקשו לקוחות לעשות כך ולבקש עדים כדי לטרוף מקחן מיד היורשין
^ ומסתמא אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול
^ והחזיקו בהן קודם ערעור
^ ואמרי "קטן היה! ושלא כדין תפסתם", דהתם גבי יורשין לא שייך קיום שטריה
^ כדי שלא לינוול קרובם
^ אין אנו חוששין בבשתו שאינו קרובנו והפסדנו מרובה
^ ואסיפא קאי 'לימא רבי מאיר היא':
^ שפייסת ממני לכתוב לך שטר מכירה להחזיקך בעשיר לוקח קרקעות
^ האמנתיך למסור לך שטר מכירה קודם שקבלתי הדמים
^ כדמפרש לקמיה: דכי פליגי רבנן ואמרי 'מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו' - הני מילי היכא דאיכא עדים דמרעי ליה לשטרא ופוסלין חתימת עצמן - הרי זה פסול גדול,הלכך:אף על גב דמודה לוה שכתבו - צריך לקיימו; אבל בהך דבר קפרא: דלוה גופיה קפסיל ליה, ולא עדים, כיון דמודה שכתבו - לאו כל כמיניה למימר "שטר פסים הוא", והכל מודים שא"צ לקיימו
^ דהתם אמרי עדים פסולי עדות היינו
^ בתמיה: וכי יש כח ביד הלוה לומר "איני חייב כלום"? והכא לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר: דכיון דאמר לוה "כתבתי שטר זה, אפס שטר פסים או שטר אמנה הוא", ד'מה לי לשקר' במקום עדים לא אמרינן: דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא, דעדים אשטר אמנה ופסים לא חתמי, דלא ניתן ליכתב, כדאמר בפרק ב' דכתובות (דף יט.); והלכך לא מהימן למימר 'שטר אמנה הוא'
^ ריש לקיש קאמר ליה לרבי יוחנן
^ היכי מצית למימר דלדברי הכל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אף על גב דאיהו נמי פסיל ליה משום שטר אמנה או שטר פסים, דלאו כל כמיניה לאורועיה איהו כל זמן דעדים גופייהו לא מרעי ליה?
^ אף על גב דמודו בני משפחה בשטר שכתב נותן מתנה, כיון דאמרי "קטן היה" - נאמנין עד שיתקיים השטר בחותמיו! אלמא מודה בשטר שכתבו לדידך צריך לקיימו
^ בתמיה: והלא לרבי ינאי רבו א"ר יוחנן בהדיא 'צריך לקיימו'
^ רבי זירא קאמר ליה; ואתא לתרוצי דמאי דא"ר יוחנן לריש לקיש לעיל 'שאני אומר לדברי הכל א"צ לקיימו' - היינו טעמא דסבירא ליה לרבי יוחנן דמהפכינן מתניתין ר"מ לרבנן, דסבירא ליה לרבנן א"צ לקיימו, כדמפרש ואזיל, והאי דקאמר רבי יוחנן לדברי הכל א"צ לקיימו - לאו דוקא, אלא משום דאליבא דרבנן קאמר דא"צ לקיימו חשיב ליה כדברי הכל
^ מתניתין דמוכח א"צ לקיימו
^ דאמר לעיל: 'איתיביה ר' יוחנן לר"ש בן לקיש וכו': ליפוך, והשתא צריך לומר איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן: דמהא שמעינן דמתניתין ראיה בעדים קאמר

[1] בין לרבנן בין לרבי מאיר קבעי, ומשום דאיכא לפרשה בתרי גווני, כדלקמן, קבעי הכי

[2] רבי מאיר אזיל בתר השתא, כרבי נתן, ומתניתין - כגון שהוא בריא עכשיו, והכי קאמר מתניתין: אמר "שכיב מרע הייתי, ועכשיו אני בריא, וחוזרני בי", והן אומרים "בריא היית" - עליו להביא ראיה בעדים ששכיב מרע היה; וחכמים אומרים: הנותן מוחזק הוא בנכסים, ועל המקבל מתנה - שהוא 'מוציא מחבירו' - עליו הראיה בעדים שיביא שבריא היה

[3] שאמרו חכמים 'המוציא מחבירו עליו הראיה'

[4] קאמרי רבנן שצריך לקיים שטרו שלא יוכל נותן לטעון ולומר "מזויף הוא"; וכיון דנתקיים שלא על פי הנותן - דאין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי לא נתקיים על פי הנותן, דנימא מיגו: יבא בעל השטר ויזכה במתנתו, דכולי עלמא אזלינן בתר השתא, כרבה ורבי נתן, וכיון דבריא הוא עכשיו - זכה בעל השטר, אך יקיים שטרו שלא יוכל נותן לפסלו; אבל ראיה דרבי מאיר - ראיה בעדים היא, כדמפרש: עליו להביא ראיה ששכ"מ היה, דברי רבי מאיר

[5] לוה

[6] ואינו מזויף, אלא שטוען "פרעתיו" או "שכיב מרע הייתי" או "שטר אמנה" או "שטר פסים הוא"

[7] המלוה

[8] על פי אחרים, שלא יוכל לוה לפסלו במיגו

[9] קמיפלגי

[10] דסתם שטרות הרי הם כשרים, ובשטרות לא נימא 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר לפסלו', והכי קאמר מתניתין: צריך להביא ראיה בעדים ששכיב מרע היה - דברי רבי מאיר, מאחר שמודה הוא בשטר שכתבו ונתקיים השטר בכך דאזלינן בתר השתא, שהוא בריא, כרבי נתן; וחכמים אומרים 'המוציא מחבירו' - שהוא בעל השטר – 'צריך להביא ראיה': קיום השטר: שיתקיים בחותמיו, דהודאת נותן שטוען "כתבתיו" לא מהניא מידי, דהא קאמר "שכיב מרע הייתי", והפה שאסר הוא הפה שהתיר! והלכך צריך בעל השטר לקיימו - ויזכה במתנתו, דאזלינן בתר השתא שהוא בריא, כרבי נתן

[11] ומתרי לישני ומתרי אמוראי שמעינן דאזלינן בתר השתא, כרבה ורבי נתן, כדפרישית.

[12] במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו

[13] בפרק ב' דכתובות [יח,ב] דתנן התם: העדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו", "קטנים היינו", "פסולים היינו" - הרי אלו נאמנין, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר

[14] בגמרא

[15] ופליג אמתניתין: דלא חייש להפה שאסר גבי שטרות, דלא נחשדו ישראל על כך; ומפרש התם במסקנא: טעמא דקסבר רבי מאיר 'מודה בשטר שכתבו לוה שאין צריך מלוה לקיימו' וכיון שאמר לוה "אני כתבתיו" - תו לא מהימני עדים למפסליה, שהרי אין לך קיום גדול מזה שהלוה מודה שכתבו, דמסתמא לא נעשה בפסלות, וכמו שכתב ידו יוצא ממקום אחר דמי, דתנן התם 'אין נאמנין' - דאין כאן הפה שאסר

[16] דאף על גב דמודה לוה שכתבו - צריך לקיימו; וכיון שאינו מתקיים כי אם על פי עדים הללו שאומרים "כתב ידינו הוא זה" - הא קאמרי נמי "קטנים היינו" ונאמנים: דהפה שאסר הוא הפה שהתיר

[17] דאף על גב שמודה לוה שכתבו - לא חשיב כקיום, כיון דעדים עצמן פוסלין חתימתן

[18] ולא מהניא הודאת לוה

[19] במתניתין

[20] לאורועי שטרא ולמימר שכיב מרע היה, כיון דמודה שכתבו, ועדים לא קא פסלי חתימתן

[21] היינו טעמייהו דרבנן:

[22] מתנות בריא

[23] והלכך אמרי רבנן 'המוציא מחבירו' - דהיינו מקבל מתנה - עליו להביא ראיה שבריא היה, דמסתמא יש לומר ששכיב מרע היה

[24] איכא למימר הכי כו' - רבה הוא דקא משני לאביי הכי: היינו טעמייהו דרבנן משום דאיכא למימר הכי והכי, ומספקא לן אם מתנת בריא הוא אם מתנת שכיב מרע; הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה: בחזקת נותן, והלכך המוציא מחבירו - דהיינו בעל השטר - עליו להביא ראיה בעדים שבריא היה להוציא הממון מחזקת הנותן

[25] דרב הונא ורב חסדא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש

[26] מקום

[27] וקסלקא דעתא השתא נכסי בחזקת יורשין קיימי ולא באו עדיין ליד לקוחות, ואתו לקוחות וקא מערערו להוציא מן היורשין לפי שקנאום מן המת

[28] והיורשין עוררין ומשיבין דבר ללקוחות ואומרים "קטן היה קרובנו בשעת מיתה", וקיימא לן (לקמן דף קנה.) דאינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ולא נוציא הנכסים מחזקתנו"

[29] לקוחות, והלקוחות לא מצאו עדים שיאמרו 'גדול היה', ולכך הוצרכו לבודקו

[30] ואפילו אם דומין עתה לסימני גדול – יש לומר אילו היה קיים הוה שומא

[31] וכשלא יוכלו לבודקו, וגם העדים לא מצאו – הפסידו, דרבי עקיבא כדרבנן, דאמרי 'המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שבריא היה'; והכא נמי על הלקוחות להביא ראיה שגדול היה

[32] דאמרי רבנן במתניתין 'המוציא מחבירו עליו הראיה' - היינו

[33] שבריא היה, ויגבה מתנתו מיד היורשין, הכי נמי בקשו לקוחות לעשות כך ולבקש עדים כדי לטרוף מקחן מיד היורשין

[34] ומסתמא אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול

[35] והחזיקו בהן קודם ערעור

[36] ואמרי "קטן היה! ושלא כדין תפסתם", דהתם גבי יורשין לא שייך קיום שטריה

[37] כדי שלא לינוול קרובם

[38] אין אנו חוששין בבשתו שאינו קרובנו והפסדנו מרובה

[39] ואסיפא קאי 'לימא רבי מאיר היא':

[40] שפייסת ממני לכתוב לך שטר מכירה להחזיקך בעשיר לוקח קרקעות

[41] האמנתיך למסור לך שטר מכירה קודם שקבלתי הדמים

[42] כדמפרש לקמיה: דכי פליגי רבנן ואמרי 'מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו' - הני מילי היכא דאיכא עדים דמרעי ליה לשטרא ופוסלין חתימת עצמן - הרי זה פסול גדול,הלכך:אף על גב דמודה לוה שכתבו - צריך לקיימו; אבל בהך דבר קפרא: דלוה גופיה קפסיל ליה, ולא עדים, כיון דמודה שכתבו - לאו כל כמיניה למימר "שטר פסים הוא", והכל מודים שא"צ לקיימו

[43] דהתם אמרי עדים פסולי עדות היינו

[44] בתמיה: וכי יש כח ביד הלוה לומר "איני חייב כלום"? והכא לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר: דכיון דאמר לוה "כתבתי שטר זה, אפס שטר פסים או שטר אמנה הוא", ד'מה לי לשקר' במקום עדים לא אמרינן: דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא, דעדים אשטר אמנה ופסים לא חתמי, דלא ניתן ליכתב, כדאמר בפרק ב' דכתובות (דף יט.); והלכך לא מהימן למימר 'שטר אמנה הוא'

[45] ריש לקיש קאמר ליה לרבי יוחנן

[46] היכי מצית למימר דלדברי הכל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אף על גב דאיהו נמי פסיל ליה משום שטר אמנה או שטר פסים, דלאו כל כמיניה לאורועיה איהו כל זמן דעדים גופייהו לא מרעי ליה?

[47] אף על גב דמודו בני משפחה בשטר שכתב נותן מתנה, כיון דאמרי "קטן היה" - נאמנין עד שיתקיים השטר בחותמיו! אלמא מודה בשטר שכתבו לדידך צריך לקיימו

[48] בתמיה: והלא לרבי ינאי רבו א"ר יוחנן בהדיא 'צריך לקיימו'

[49] רבי זירא קאמר ליה; ואתא לתרוצי דמאי דא"ר יוחנן לריש לקיש לעיל 'שאני אומר לדברי הכל א"צ לקיימו' - היינו טעמא דסבירא ליה לרבי יוחנן דמהפכינן מתניתין ר"מ לרבנן, דסבירא ליה לרבנן א"צ לקיימו, כדמפרש ואזיל, והאי דקאמר רבי יוחנן לדברי הכל א"צ לקיימו - לאו דוקא, אלא משום דאליבא דרבנן קאמר דא"צ לקיימו חשיב ליה כדברי הכל

[50] מתניתין דמוכח א"צ לקיימו

[51] דאמר לעיל: 'איתיביה ר' יוחנן לר"ש בן לקיש וכו': ליפוך, והשתא צריך לומר איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן: דמהא שמעינן דמתניתין ראיה בעדים קאמר

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]