ביאור:בבלי בבא בתרא דף קד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

פחות כל שהוא – ינכה, יתר כל שהוא – יחזיר'; הא סתמא – כ"הן חסר הן יתר" דמי!

אימא סיפא: 'ואם אמר לו "הן חסר הן יתר" - אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה – הגיעו' הא סתמא כ"מדה בחבל" דמי!

אלא מהא ליכא למשמע מינה ^[1].

תא שמע: "בית כור עפר אני מוכר לך"; "כבית כור עפר אני מוכר לך" ^[2], "הן חסר הן יתר אני מוכר לך" ^[3] - אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה – הגיעו ^[4]; אלמא סתמא נמי כ"הן חסר הן יתר" דמי!

התם - פרושי קא מפרש ^[5]: איזהו 'בית כור' שהיא 'כבית כור'? כגון דאמר ליה "הן חסר הן יתר" ^[6].

מתקיף לה רב אשי: אם כן "אני מוכר לך", "אני מוכר לך" למה לי ^[7]?! אלא לאו שמע מינה: סתמא נמי – כ"הן חסר הן יתר" דמי?! שמע מינה.

מהו מחזיר לו מעות וכו' [ואם רצה - מחזיר לו קרקע; ולמה אמרו 'מחזיר לו מעות'? - לייפות כחו של מוכר]:

^[8] ליפות כחו של מוכר אמרינן, ^[9] ליפות כחו של לוקח לא אמרינן ^[10]!? והתניא: 'פיחת שבעת קבין ומחצה לכור ^[11] או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור – הגיעו; יותר מכאן - כופין את המוכר למכור ^[12] ואת הלוקח ליקח ^[13]'?

^[14] התם - כגון דהוה יקירא מעיקרא, וזל ^[15]; השתא [במקרה זה] דאמרינן ליה ^[16] "אי [אתה] ארעא [המותר] יהבת לי ^[17] - הב לי ^[18] כזולא דהשתא ^[19]" ^[20].

והתניא 'כשהוא נותן לו ^[21] - נותן לו כשער שלקח ממנו'?

התם - כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא לה השתא ^[22].

שאם שייר בשדה בית ט' קבין וכו' [ובגינה בית חצי קב - וכדברי רבי עקיבא בית רובע - מחזיר לו את הקרקע; ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר, אלא את כל המותר]:

אמר רב הונא: ט' קבין שאמרו ^[23] - ואפילו בבקעה גדולה ^[24];

ורב נחמן אמר: נותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור ^[25],

|align = "right" colspan = "2"|(בבא בתרא קד ב)

|- ואי איכא מילתא יתירא לתשעת קבין – הדרי ^[26].

איתיביה רבא לרב נחמן: 'שאם שייר בשדה בית תשעת קבין' - לאו דזבין ליה כוריים ^[27]?

^[28] לא, דזבין ליה כור ^[29].

'ובגנה בית חצי קב' - לאו דזבין ליה סאתים ^[30]?

^[31] לא, דזבין ליה סאה ^[32].

'וכדברי ר"ע בית רובע' - מאי לאו דזבין ליה סאה ^[33]?

^[34] לא, דזבין ליה חצי סאה ^[35].

בעי רב אשי: ^[36] שדה ^[37] ונעשית גנה ^[38]; ^[39] גנה ונעשית שדה – מאי ^[40]?

תיקו.

^[41]

תנא: אם היה ^[42] סמוך לשדהו ^[43], אפילו כל שהוא ^[44] - מחזיר לו קרקע ^[45].

בעי רב אשי: בור - מהו שתפסיק ^[46]? ^[47] אמת המים מהו שתפסיק? דרך הרבים מהו שתפסיק ^[48]? ריכבא דדיקלא מהו שתפסיק? ^[49]

תיקו.

ולא את הרובע בלבד מחזיר לו אלא כל המותר:

^[50] כלפי לייא ^[51]!?

תאני רבין בר רב נחמן: 'לא את המותר בלבד מחזיר לו, אלא את כל הרבעין כולן'.

משנה:

"מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר" - בִּטֵל 'הן חסר הן יתר' [את] 'מדה בחבל' ^[52];

"הן חסר הן יתר, מדה בחבל" -

הערות

^ דלגופה איצטריך, ומשום סיפא, דקתני "מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר": ביטל "הן חסר הן יתר" [את] "מדה בחבל", דתפוס לשון אחרון; הלכך איצטריך למתני ברישא היכא דאמר ליה האי או האי - דאזלינן בתר ההוא לישנא דאמר ליה, אבל בסיפא דאמר לתרוייהו וסותרין זה את זה - הלך אחר האחרון
^ משמע קרוב לבית כור; דמתחזי כבית כור; אבל לא הוי בית כור ממש, אלא או פחות או יותר
^ כלומר: או שאמר לו "בית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך"
^ אכולהו הנך תלתא לישני קאי
^ ד"הן חסר הן יתר" דסיפא - ארישא קאי: דקתני "בית כור עפר אני מוכר לך", והכי קאמר
^ 'האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך", לא שנא אם אמר לו "כבית כור עפר אני מוכר לך" ולא שנא אם אמר לו לבסוף "הן חסר הן יתר" לאחר שאמר "בית כור עפר אני מוכר לך: דבתרוייהו אמרינן 'הגיעו'
^ אם איתא דפרושי קמפרש - הכי הוה ליה למיתני: "בית כור עפר, כבית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך"
^ ומקשינן:
^ אבל
^ ליפות כחו של לוקח לא חיישינן מידי, דאפילו היכא דחפץ הלוקח לקנות את המותר כדי שלא יכנס זה המוכר בשדהו - לא כפינן למוכר למכור? בתמיה
^ היינו נמי רובע לסאה כדקתני במתניתין
^ את המותר ללוקח אם הלוקח רוצה לקנותו
^ דכי היכי דכופין את הלוקח ליקח משום תקנת המוכר: שלא יהא נפסד ההוא מיעוט קרקע, דכופין על מדת סדום - הכי נמי עבוד רבנן תקנתא ללוקח: שיהו כופין את המוכר למכור לו ההוא מיעוט קרקע כדי שלא ידרוס אצל שדהו, ויהא צריך להשמר ממנו; והמוכר אינו ניזוק בכך, דהא לא חזי למידי ההוא פורתא, והוה ליה 'זה נהנה וזה אינו חסר'
^ ומשני:
^ כלומר: לעולם כדי ליפות כחו של מוכר אמרינן, ליפות כחו של לוקח לא אמרינן: דלעולם לא כפינן המוכר למכור בעל כרחו המותר, אלא אם רצה מוכר - יחזיר לו לוקח קרקע, כדקתני מתניתין; והאי דקתני 'כופין את המוכר למכור' - לא למכור ממש את הקרקע בעל כרחו אם רצה שתחזור לו, אלא הכא במאי עסקינן? כשהמוכר חפץ למכרה ללוקח, שיחזיר לו בה מעות למוכר כמו שייפו חכמים כחו של מוכר: שאם רצה - יחזיר לו לוקח מעות; והך ארעא הוה יקירא מעיקרא בשעת מכירה, והשתא זול ארעתא, והוא רוצה לכפות את הלוקח שיחזיר לו דמי המותר כפי שעת היוקר דמעיקרא, והיינו דקתני 'כופין את המוכר למכור': כשעת הזול דעכשיו
^ למוכר
^ ומעות אתה רוצה שיחזיר לך
^ שקול מאותו [המותר] מעות
^ דדי לך אם ייפו חכמים כחך לתלות בך מכר המותר במעות או חזרת קרקע, היכא דליכא הפסד ללוקח, דהוה ליה 'זה נהנה וזה אינו חסר', אבל לקנות לוקח בשעת הזול כשער היוקר - לא אמרינן אלא; או תן לו בזול - או טול קרקע שלך
^ והאי דקתני 'ואת הלוקח ליקח' - היינו שאם חפץ מוכר ליתנהו בדמי הזול - כופין את הלוקח ליקח, משום ייפוי כח דמוכר, דהתם לא מפסיד הלוקח מידי
^ מוכר ללוקח
^ דאמר ליה לוקח: "לא בעינן לקנות קרקע ביוקר, דמעיקרא נמי: אם לא מפני שמצאתיה בזול - לא הייתי לוקחה"; וכל היכא דאית ליה טענה מעלייתא ללוקח - לא ייפו חכמים כחו דמוכר; הלכך: אם רוצה מוכר לכפותו - יתן לו כשעת שלקח, דהיינו בזול, דהשתא לית ליה טענה ללוקח, ויקנה בעל כרחו
^ במתניתין, דאם הותירו בשדה - ליתנהו בתורת מכירה ולא בתורת עשיית חשבון ליפות כחו דלוקח, אלא לחזרת קרקע
^ שמחזקת עשרה כורין קאמר דמחזיר קרקע, אף על גב דלא הותיר בין הכל אלא ט' קבין; דסבירא ליה לרב הונא דרובע לסאה הוי מחילה, טפי לא הוי מחילה, אלא יעשה חשבון; וכן לבית כור, דהויא ל' סאים - ל' רבעים הוו מחילה, טפי מל' רבעין - דאיכא טפי מרובע לסאה - יעשה חשבון, עד דמטי לט' קבין, דהויא חזרה; והני מילי בית כור; אבל שני כורים: דכי איכא רובע לכל סאה הוי טפי מט' קבין - כל כך ודאי במכירת שדה אחת לא מחיל איניש, הואיל ויש במותר חשיבות שדה, ויחזיר לו קרקע; ומיהו כל זמן דלא הוו ט' קבין - מודה רב הונא דרובע לבית סאה הוי מחילה, כגון "בית ל"ה סאין אני מוכר לך", ואיכא ל"ה רבעין מותר, דהיינו ט' קבין חסר רובע - הוי מחילה
^ דלא שנא רובע אחד לסאה אחד, ולא שנא אלף רבעים לאלף סאין - הוו מחילה
^ כלומר: אם יש משהו יותר מרובע לכל סאה, דהשתא ליכא מחילה כלל, לא ברבעין ולא במותריהן – חזינן: אי הוו כוריים, דהשתא הוו להו רבעין דידהו יותר מט' קבין, כיון דליכא מחילה - הדרי באנפי נפשייהו: דכיון דאיכא חשיבות 'שדה' לא תקנו חכמים למוכר ייפוי כח דמעות, אלא יחזיר לו קרקע; ואי לא הוי הך מכירה אלא בית כור, ואיכא קב ומחצה יתר על הרבעין דהוו להו בין הכל ט' קבין – הדר. והשתא אסיקנא לרב נחמן דבכוריים, ואף על גב דליכא אלא מותר כל שהוא על הרבעין - לא אמרינן 'יעשה חשבון', אלא יחזיר קרקע: דכיון דדין מחילה ליכא בהו, ושיעור 'שדה' יש - למה נכוף הלוקח ליקח? האיכא בי רדו יומא, ולא מפסיד מוכר מידי! אבל בבית כור אחד - צריך קב ומחצה מותר על הרבעין להשלים ט' קבין, והדר. וקיימא לן כרב נחמן בדיני, כן נראה בעיני פיסקא ופירושא, ועיקר. ויש מפרשים: ואי איכא יתירות כו': שצריך ט' קבין יותר, לבד כל הרבעין כולן; ויש מפרשים קב ומחצה צריך תוספת על הרבעין של בית כור האחד: דכיון דבבית כור אחד הוי ט' קבין - הדרי כולהו; וקשיא לי: מאי חזית דשדית להאי קב ומחצה על חד בית כור מעשרה כורין, ולאינך ליכא אלא שבעה קבין ומחצה לכור? אדרבה: שדייה אכולהו, ויהיה בתורת 'יעשה חשבון', דלא מטי לכל בית סאה אלא טפי מרובע פורתא, ועד שיהיה ט' קבין לכל כור וכור - לא הוה לן למימר 'יחזיר'; אי נמי מנלן האי דדי לנו בקב ומחצה תוספת על רבעי בית כור? שדייה להאי תוספת אבית סאה, ועד דליהוו ט' קבין לאחד מן הסאין לבד מרובע לכל סאה וסאה - לא אמרינן דהדרי למוכר? כללא דמילתא: כי מעיינת בהו שפיר בהנך לישני - לא תמצא טעם וממש בהן, אלא כהלכתא בלא טעמא; ברם כך הוא כמו שפירשתי: דהיכא דאיכא משהו יתר על כל הרבעין כולן של ב' כורין, כיון דמפיק להו מתורת מחילה - ליכא למימר בהו ייפוי כח דלוקח [רש"ל: דמוכר], דהא בין כולן חשיבי 'שדה', דאיכא טפי מט' קבין, והדרי למוכר; ובבית כור אחד בעינן תוספת קב ומחצה על הרבעין להשלימן לט' קבין, והדרי למוכר
^ דהא לא קתני 'ואם שייר בבית כור ט' קבין', כדקתני רישא: 'בית כור עפר אני מוכר לך'; אלמא אפילו בבקעה גדולה קאמר 'ט' קבין הדרי למוכר', וקשיא לרב נחמן, דאמר: מחילה הויין כל היכא דלא מטי טפי מרובע לכל סאה
^ ומשני:
^ דארישא קאי, דאיירי בבית כור, ועלה קתני דאי הוו ט' קבין הדרי: דאיכא טפי מרובע לכל סאה, ונפקא להו מתורת מחילה
^ והכי קפריך: מאי לאו דזבין ליה סאתים, ואפילו הכי לא אמרינן 'נותן רובע לכל סאה, ואי איכא יתירתא משהו למילתא דחצי קב – הדר'; הא לא אמרינן, אלא כיון דהוה ליה בין הכל שיעור 'גנה' - לא מחיל איניש, כרב הונא, והדר, ואף על גב דלא מטי אלא רובע לסאה
^ ומשני:
^ לא דזבין ליה סאה גנה, והלכך רובע הוא דהוי מחילה; טפי מרובע - יעשה חשבון, אבל חצי קב דאיכא שיעור 'גנה' - הדר
^ והכי קפריך: מאי לאו דזבין ליה סאה, ואפילו הכי לא אמרי נו 'נותן חצי רובע לכל חצי סאה, דהוי מחילה', אלא כיון דהוי ליה בין כל המותרות שיעור 'גנה' – הדרי, כרב הונא!: חצי רובע הוי מחילה לחצי סאה, כי היכי דרובע הוי מחילה לסאה!
^ ומשני:
^ הלכך חצי רובע הוי מחילה, וטפי מחצי רובע יעשה חשבון: רובע, דהוי שיעור גנה – יחזיר; כן נראה בעיני, ועיקר, וכן מצאתי כתוב בספרים מדויקים. ולשונות אחרים יש, ואין בהן ממש; ואמרינן בית סאתים שיעור 'גנה'; בבית כור - שיעור 'שדה'; והבל הוא, ודברים ריקים: דט' קבין שיעור 'שדה', וחצי קב שיעור 'גנה'; וגם מפרשים דלר"ע לית ליה 'יעשה חשבון' בגנה, אלא רובע יחזיר, פחות מרובע הוי מחילה; והכל הבל: דהא ודאי אית ליה מחילה, כדפרישית: דכי היכי דאמרן בשדה: רובע לסאה הוי מחילה - הוא הדין בחצי רובע לחצי סאה הוי מחילה, וכן לגנה: חצי רובע לחצי סאה הוי מחילה, יותר מחצי רובע לחצי סאה - יעשה חשבון לרבי עקיבא, כמו לרבנן! אבל רובע לחצי סאה - יחזיר לרבי עקיבא, ולרבנן יעשה חשבון עד שיהו חצי קב תוספת על חצי סאה, דהכי הוי שיעור 'גנה'; וגם מפרשים דרובע לסאה בגנה לרבנן יעשה חשבון, כיתר מרובע לשדה, ופחות מרובע הוי מחילה בגנה כרובע בשדה; וכל סברות הללו הבל הן ומטעיין הן
^ מכר לו
^ כגון שמכר לו סאה או סאתים, והותירו יותר משני רבעין לסאתים, אבל אינן ט' קבין, דהוו להו בתורת 'יעשה חשבון'
^ ביד לוקח: קודם שהחזיר לו לא מעות ולא קרקע - גדל נהר לכאן, או נובע מעין לכאן, דהוה ליה ראוי לגנה, כדכתיב 'והשקית ברגלך כגן הירק' (דברים יא); מהו מחזיר לו לוקח למוכר? מי אזלינן בתר שעת מכירה, ויעשה חשבון: רצה נוטל מעות רצה נוטל קרקע? או דלמא: כיון דתקנתא דרבנן היא משום ייפוי כח דמוכר שלא יפסיד מיעוט קרקע שאין ראוי לכלום, השתא דהוה ליה חצי קב גנה, וחשוב 'שדה' - צריך שיטול את שלו, ויחזיר לו לוקח קרקע ולא מעות?
^ אי נמי
^ מכרה כשהיא גנה, ונתייבשה ונעשית שדה ביד לוקח: מי אזלינן בתר שעת מכירה, ויחזיר לו החצי קב, ולא מעות? או דלמא השתא נמי יש לנו לעשות תקנה למוכר, הואיל ונעשית 'שדה', ואין ראוי לו בפני עצמו ואם רצה יטול מעות או קרקע
^ ונראה בעיני דדוקא קמיבעיא ליה כגון דליכא בין שעת מכר לשעת מדידה אלא תורת חזרה ועשיית חשבון, דממה נפשך ליכא מחילה, אבל היכא דמעיקרא הוי מחילה ולבסוף לא הוי מחילה - ודאי בתר מעיקרא אזלינן: כיון דמחל – מחל; כגון אליבא דרב הונא שמכר לו מתחלה סאתים שדה והיו שם מותר שני רבעים: רובע לסאה, דהוי מחילה, והשתא נעשית גנה ביד לוקח, והוי בתורת חזרה לרב הונא - התם ודאי מודי רב אשי דבתר מעיקרה אזלינן, שהרי מחל ונתן לו השני רבעין, וכן עיקר.
^ ההוא שדה שמכר
^ אחר
^ אפילו אם הותיר כל שהוא על שבעה קבין ומחצה לכור
^ ולא יעשה חשבון, דהא חזי לאיצטרופי לשדהו; ואף על גב דלא הוי ההוא מותר ט' קבין - יחזיר לו קרקע, דכיון דלא מפסיד מוכר בחזרת קרקע מידי - לא נייפה כחו לכוף הלוקח לקנותו; אבל אם הותיר כל שהוא על הבית כור, כגון פחות מרובע לסאה, אי נמי שבעה קבין ומחצה לכור, דליכא טפי מרובע לסאה - ודאי מחילה היא, ולא הדר ליה לא קרקע ולא מעות; וכן פסק רבינו חננאל. ואית דמפרשי דהאי 'כל שהוא' - אפילו פחות מרובע לסאה קאמר דיחזיר, ולא מחל, הואיל ויש לו שדה בסמוך לזה; ולאו מילתא היא: דאם כן מאי אהני ליה "הן חסר הן יתר" דקאמר ליה, כדקתני מתניתין? ואי נמי לא אמר "הן חסר הן יתר" - הא אוקמינן דסתמא נמי כ"הן חסר הן יתר" דמי
^ בין ההוא מותר לשדה, ולא יחשב על שדהו, ויעשה חשבון
^ ואם תמצא לומר דאינו מפסיק -
^ נראה בעיני דגרסינן 'דרך הרבים מהו' כגון שיש כאן שביל של ט"ז אמה שהולכין ממנו לשדות; אבל רה"ר ממש - איכא למימר דאין לך הפסק גדול מזה
^ וכולהו ב'אם תמצא לומר דאינו מפסיק' מפרשינן להו;
^ ופרכינן:
^ כנגד מה שונה במשנתנו כאן, ולאן הדבר נוטה? כדאמרינן בברכות (דף נח): 'חצבי לנהרא כגני לייא' הקדירות שלמות הולכין לנהר לשאוב בהן מים, אבל השבורין - להיכן הולכין? והכי נמי במתניתין איפכא מסתברא: דהמותר לא הוי מחילה, אבל הרבעין אמרנו דהוו מחילה; הלכך הוה ליה למיתני כדמתרץ: לא את המותר על הרבעים בלבד הוא מחזיר, דנימא הרבעין כולן מחולין, אלא גם את כל השלשים רבעין של בית כור הוא מחזיר: דכיון דאיכא קרקע טובא לא מחל מידי! והוא הדין לענין הפחת: דכיון דחסר טפי מרובע לסאה - לא מחל מידי, כדאמרינן לעיל: אם בא לנפות - מנפה את כולן! וכל שכן לענין קרקע, כדאמרינן ב'המוכר פירות' (לעיל דף צד.)
^ האומר לחבירו שתי לשונות הללו הסותרין זה את זה: "בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסר הן יתר" ביטל לשון אחרון זה, דהיינו 'הן חסר הן יתר' את לשון הראשון, דהיינו 'מדה בחבל'; ואפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה – הגיעו, דסבירא ליה להאי תנא דכל שני לשונות של מכירה שסותרין זה את זה - תפוס לשון אחרון, דחזר בו בתוך כדי דיבור מן הראשון

[1] דלגופה איצטריך, ומשום סיפא, דקתני "מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר": ביטל "הן חסר הן יתר" [את] "מדה בחבל", דתפוס לשון אחרון; הלכך איצטריך למתני ברישא היכא דאמר ליה האי או האי - דאזלינן בתר ההוא לישנא דאמר ליה, אבל בסיפא דאמר לתרוייהו וסותרין זה את זה - הלך אחר האחרון

[2] משמע קרוב לבית כור; דמתחזי כבית כור; אבל לא הוי בית כור ממש, אלא או פחות או יותר

[3] כלומר: או שאמר לו "בית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך"

[4] אכולהו הנך תלתא לישני קאי

[5] ד"הן חסר הן יתר" דסיפא - ארישא קאי: דקתני "בית כור עפר אני מוכר לך", והכי קאמר

[6] 'האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך", לא שנא אם אמר לו "כבית כור עפר אני מוכר לך" ולא שנא אם אמר לו לבסוף "הן חסר הן יתר" לאחר שאמר "בית כור עפר אני מוכר לך: דבתרוייהו אמרינן 'הגיעו'

[7] אם איתא דפרושי קמפרש - הכי הוה ליה למיתני: "בית כור עפר, כבית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך"

[8] ומקשינן:

[9] אבל

[10] ליפות כחו של לוקח לא חיישינן מידי, דאפילו היכא דחפץ הלוקח לקנות את המותר כדי שלא יכנס זה המוכר בשדהו - לא כפינן למוכר למכור? בתמיה

[11] היינו נמי רובע לסאה כדקתני במתניתין

[12] את המותר ללוקח אם הלוקח רוצה לקנותו

[13] דכי היכי דכופין את הלוקח ליקח משום תקנת המוכר: שלא יהא נפסד ההוא מיעוט קרקע, דכופין על מדת סדום - הכי נמי עבוד רבנן תקנתא ללוקח: שיהו כופין את המוכר למכור לו ההוא מיעוט קרקע כדי שלא ידרוס אצל שדהו, ויהא צריך להשמר ממנו; והמוכר אינו ניזוק בכך, דהא לא חזי למידי ההוא פורתא, והוה ליה 'זה נהנה וזה אינו חסר'

[14] ומשני:

[15] כלומר: לעולם כדי ליפות כחו של מוכר אמרינן, ליפות כחו של לוקח לא אמרינן: דלעולם לא כפינן המוכר למכור בעל כרחו המותר, אלא אם רצה מוכר - יחזיר לו לוקח קרקע, כדקתני מתניתין; והאי דקתני 'כופין את המוכר למכור' - לא למכור ממש את הקרקע בעל כרחו אם רצה שתחזור לו, אלא הכא במאי עסקינן? כשהמוכר חפץ למכרה ללוקח, שיחזיר לו בה מעות למוכר כמו שייפו חכמים כחו של מוכר: שאם רצה - יחזיר לו לוקח מעות; והך ארעא הוה יקירא מעיקרא בשעת מכירה, והשתא זול ארעתא, והוא רוצה לכפות את הלוקח שיחזיר לו דמי המותר כפי שעת היוקר דמעיקרא, והיינו דקתני 'כופין את המוכר למכור': כשעת הזול דעכשיו

[16] למוכר

[17] ומעות אתה רוצה שיחזיר לך

[18] שקול מאותו [המותר] מעות

[19] דדי לך אם ייפו חכמים כחך לתלות בך מכר המותר במעות או חזרת קרקע, היכא דליכא הפסד ללוקח, דהוה ליה 'זה נהנה וזה אינו חסר', אבל לקנות לוקח בשעת הזול כשער היוקר - לא אמרינן אלא; או תן לו בזול - או טול קרקע שלך

[20] והאי דקתני 'ואת הלוקח ליקח' - היינו שאם חפץ מוכר ליתנהו בדמי הזול - כופין את הלוקח ליקח, משום ייפוי כח דמוכר, דהתם לא מפסיד הלוקח מידי

[21] מוכר ללוקח

[22] דאמר ליה לוקח: "לא בעינן לקנות קרקע ביוקר, דמעיקרא נמי: אם לא מפני שמצאתיה בזול - לא הייתי לוקחה"; וכל היכא דאית ליה טענה מעלייתא ללוקח - לא ייפו חכמים כחו דמוכר; הלכך: אם רוצה מוכר לכפותו - יתן לו כשעת שלקח, דהיינו בזול, דהשתא לית ליה טענה ללוקח, ויקנה בעל כרחו

[23] במתניתין, דאם הותירו בשדה - ליתנהו בתורת מכירה ולא בתורת עשיית חשבון ליפות כחו דלוקח, אלא לחזרת קרקע

[24] שמחזקת עשרה כורין קאמר דמחזיר קרקע, אף על גב דלא הותיר בין הכל אלא ט' קבין; דסבירא ליה לרב הונא דרובע לסאה הוי מחילה, טפי לא הוי מחילה, אלא יעשה חשבון; וכן לבית כור, דהויא ל' סאים - ל' רבעים הוו מחילה, טפי מל' רבעין - דאיכא טפי מרובע לסאה - יעשה חשבון, עד דמטי לט' קבין, דהויא חזרה; והני מילי בית כור; אבל שני כורים: דכי איכא רובע לכל סאה הוי טפי מט' קבין - כל כך ודאי במכירת שדה אחת לא מחיל איניש, הואיל ויש במותר חשיבות שדה, ויחזיר לו קרקע; ומיהו כל זמן דלא הוו ט' קבין - מודה רב הונא דרובע לבית סאה הוי מחילה, כגון "בית ל"ה סאין אני מוכר לך", ואיכא ל"ה רבעין מותר, דהיינו ט' קבין חסר רובע - הוי מחילה

[25] דלא שנא רובע אחד לסאה אחד, ולא שנא אלף רבעים לאלף סאין - הוו מחילה

[26] כלומר: אם יש משהו יותר מרובע לכל סאה, דהשתא ליכא מחילה כלל, לא ברבעין ולא במותריהן – חזינן: אי הוו כוריים, דהשתא הוו להו רבעין דידהו יותר מט' קבין, כיון דליכא מחילה - הדרי באנפי נפשייהו: דכיון דאיכא חשיבות 'שדה' לא תקנו חכמים למוכר ייפוי כח דמעות, אלא יחזיר לו קרקע; ואי לא הוי הך מכירה אלא בית כור, ואיכא קב ומחצה יתר על הרבעין דהוו להו בין הכל ט' קבין – הדר. והשתא אסיקנא לרב נחמן דבכוריים, ואף על גב דליכא אלא מותר כל שהוא על הרבעין - לא אמרינן 'יעשה חשבון', אלא יחזיר קרקע: דכיון דדין מחילה ליכא בהו, ושיעור 'שדה' יש - למה נכוף הלוקח ליקח? האיכא בי רדו יומא, ולא מפסיד מוכר מידי! אבל בבית כור אחד - צריך קב ומחצה מותר על הרבעין להשלים ט' קבין, והדר. וקיימא לן כרב נחמן בדיני, כן נראה בעיני פיסקא ופירושא, ועיקר. ויש מפרשים: ואי איכא יתירות כו': שצריך ט' קבין יותר, לבד כל הרבעין כולן; ויש מפרשים קב ומחצה צריך תוספת על הרבעין של בית כור האחד: דכיון דבבית כור אחד הוי ט' קבין - הדרי כולהו; וקשיא לי: מאי חזית דשדית להאי קב ומחצה על חד בית כור מעשרה כורין, ולאינך ליכא אלא שבעה קבין ומחצה לכור? אדרבה: שדייה אכולהו, ויהיה בתורת 'יעשה חשבון', דלא מטי לכל בית סאה אלא טפי מרובע פורתא, ועד שיהיה ט' קבין לכל כור וכור - לא הוה לן למימר 'יחזיר'; אי נמי מנלן האי דדי לנו בקב ומחצה תוספת על רבעי בית כור? שדייה להאי תוספת אבית סאה, ועד דליהוו ט' קבין לאחד מן הסאין לבד מרובע לכל סאה וסאה - לא אמרינן דהדרי למוכר? כללא דמילתא: כי מעיינת בהו שפיר בהנך לישני - לא תמצא טעם וממש בהן, אלא כהלכתא בלא טעמא; ברם כך הוא כמו שפירשתי: דהיכא דאיכא משהו יתר על כל הרבעין כולן של ב' כורין, כיון דמפיק להו מתורת מחילה - ליכא למימר בהו ייפוי כח דלוקח [רש"ל: דמוכר], דהא בין כולן חשיבי 'שדה', דאיכא טפי מט' קבין, והדרי למוכר; ובבית כור אחד בעינן תוספת קב ומחצה על הרבעין להשלימן לט' קבין, והדרי למוכר

[27] דהא לא קתני 'ואם שייר בבית כור ט' קבין', כדקתני רישא: 'בית כור עפר אני מוכר לך'; אלמא אפילו בבקעה גדולה קאמר 'ט' קבין הדרי למוכר', וקשיא לרב נחמן, דאמר: מחילה הויין כל היכא דלא מטי טפי מרובע לכל סאה

[28] ומשני:

[29] דארישא קאי, דאיירי בבית כור, ועלה קתני דאי הוו ט' קבין הדרי: דאיכא טפי מרובע לכל סאה, ונפקא להו מתורת מחילה

[30] והכי קפריך: מאי לאו דזבין ליה סאתים, ואפילו הכי לא אמרינן 'נותן רובע לכל סאה, ואי איכא יתירתא משהו למילתא דחצי קב – הדר'; הא לא אמרינן, אלא כיון דהוה ליה בין הכל שיעור 'גנה' - לא מחיל איניש, כרב הונא, והדר, ואף על גב דלא מטי אלא רובע לסאה

[31] ומשני:

[32] לא דזבין ליה סאה גנה, והלכך רובע הוא דהוי מחילה; טפי מרובע - יעשה חשבון, אבל חצי קב דאיכא שיעור 'גנה' - הדר

[33] והכי קפריך: מאי לאו דזבין ליה סאה, ואפילו הכי לא אמרי נו 'נותן חצי רובע לכל חצי סאה, דהוי מחילה', אלא כיון דהוי ליה בין כל המותרות שיעור 'גנה' – הדרי, כרב הונא!: חצי רובע הוי מחילה לחצי סאה, כי היכי דרובע הוי מחילה לסאה!

[34] ומשני:

[35] הלכך חצי רובע הוי מחילה, וטפי מחצי רובע יעשה חשבון: רובע, דהוי שיעור גנה – יחזיר; כן נראה בעיני, ועיקר, וכן מצאתי כתוב בספרים מדויקים. ולשונות אחרים יש, ואין בהן ממש; ואמרינן בית סאתים שיעור 'גנה'; בבית כור - שיעור 'שדה'; והבל הוא, ודברים ריקים: דט' קבין שיעור 'שדה', וחצי קב שיעור 'גנה'; וגם מפרשים דלר"ע לית ליה 'יעשה חשבון' בגנה, אלא רובע יחזיר, פחות מרובע הוי מחילה; והכל הבל: דהא ודאי אית ליה מחילה, כדפרישית: דכי היכי דאמרן בשדה: רובע לסאה הוי מחילה - הוא הדין בחצי רובע לחצי סאה הוי מחילה, וכן לגנה: חצי רובע לחצי סאה הוי מחילה, יותר מחצי רובע לחצי סאה - יעשה חשבון לרבי עקיבא, כמו לרבנן! אבל רובע לחצי סאה - יחזיר לרבי עקיבא, ולרבנן יעשה חשבון עד שיהו חצי קב תוספת על חצי סאה, דהכי הוי שיעור 'גנה'; וגם מפרשים דרובע לסאה בגנה לרבנן יעשה חשבון, כיתר מרובע לשדה, ופחות מרובע הוי מחילה בגנה כרובע בשדה; וכל סברות הללו הבל הן ומטעיין הן

[36] מכר לו

[37] כגון שמכר לו סאה או סאתים, והותירו יותר משני רבעין לסאתים, אבל אינן ט' קבין, דהוו להו בתורת 'יעשה חשבון'

[38] ביד לוקח: קודם שהחזיר לו לא מעות ולא קרקע - גדל נהר לכאן, או נובע מעין לכאן, דהוה ליה ראוי לגנה, כדכתיב 'והשקית ברגלך כגן הירק' (דברים יא); מהו מחזיר לו לוקח למוכר? מי אזלינן בתר שעת מכירה, ויעשה חשבון: רצה נוטל מעות רצה נוטל קרקע? או דלמא: כיון דתקנתא דרבנן היא משום ייפוי כח דמוכר שלא יפסיד מיעוט קרקע שאין ראוי לכלום, השתא דהוה ליה חצי קב גנה, וחשוב 'שדה' - צריך שיטול את שלו, ויחזיר לו לוקח קרקע ולא מעות?

[39] אי נמי

[40] מכרה כשהיא גנה, ונתייבשה ונעשית שדה ביד לוקח: מי אזלינן בתר שעת מכירה, ויחזיר לו החצי קב, ולא מעות? או דלמא השתא נמי יש לנו לעשות תקנה למוכר, הואיל ונעשית 'שדה', ואין ראוי לו בפני עצמו ואם רצה יטול מעות או קרקע

[41] ונראה בעיני דדוקא קמיבעיא ליה כגון דליכא בין שעת מכר לשעת מדידה אלא תורת חזרה ועשיית חשבון, דממה נפשך ליכא מחילה, אבל היכא דמעיקרא הוי מחילה ולבסוף לא הוי מחילה - ודאי בתר מעיקרא אזלינן: כיון דמחל – מחל; כגון אליבא דרב הונא שמכר לו מתחלה סאתים שדה והיו שם מותר שני רבעים: רובע לסאה, דהוי מחילה, והשתא נעשית גנה ביד לוקח, והוי בתורת חזרה לרב הונא - התם ודאי מודי רב אשי דבתר מעיקרה אזלינן, שהרי מחל ונתן לו השני רבעין, וכן עיקר.

[42] ההוא שדה שמכר

[43] אחר

[44] אפילו אם הותיר כל שהוא על שבעה קבין ומחצה לכור

[45] ולא יעשה חשבון, דהא חזי לאיצטרופי לשדהו; ואף על גב דלא הוי ההוא מותר ט' קבין - יחזיר לו קרקע, דכיון דלא מפסיד מוכר בחזרת קרקע מידי - לא נייפה כחו לכוף הלוקח לקנותו; אבל אם הותיר כל שהוא על הבית כור, כגון פחות מרובע לסאה, אי נמי שבעה קבין ומחצה לכור, דליכא טפי מרובע לסאה - ודאי מחילה היא, ולא הדר ליה לא קרקע ולא מעות; וכן פסק רבינו חננאל. ואית דמפרשי דהאי 'כל שהוא' - אפילו פחות מרובע לסאה קאמר דיחזיר, ולא מחל, הואיל ויש לו שדה בסמוך לזה; ולאו מילתא היא: דאם כן מאי אהני ליה "הן חסר הן יתר" דקאמר ליה, כדקתני מתניתין? ואי נמי לא אמר "הן חסר הן יתר" - הא אוקמינן דסתמא נמי כ"הן חסר הן יתר" דמי

[46] בין ההוא מותר לשדה, ולא יחשב על שדהו, ויעשה חשבון

[47] ואם תמצא לומר דאינו מפסיק -

[48] נראה בעיני דגרסינן 'דרך הרבים מהו' כגון שיש כאן שביל של ט"ז אמה שהולכין ממנו לשדות; אבל רה"ר ממש - איכא למימר דאין לך הפסק גדול מזה

[49] וכולהו ב'אם תמצא לומר דאינו מפסיק' מפרשינן להו;

[50] ופרכינן:

[51] כנגד מה שונה במשנתנו כאן, ולאן הדבר נוטה? כדאמרינן בברכות (דף נח): 'חצבי לנהרא כגני לייא' הקדירות שלמות הולכין לנהר לשאוב בהן מים, אבל השבורין - להיכן הולכין? והכי נמי במתניתין איפכא מסתברא: דהמותר לא הוי מחילה, אבל הרבעין אמרנו דהוו מחילה; הלכך הוה ליה למיתני כדמתרץ: לא את המותר על הרבעים בלבד הוא מחזיר, דנימא הרבעין כולן מחולין, אלא גם את כל השלשים רבעין של בית כור הוא מחזיר: דכיון דאיכא קרקע טובא לא מחל מידי! והוא הדין לענין הפחת: דכיון דחסר טפי מרובע לסאה - לא מחל מידי, כדאמרינן לעיל: אם בא לנפות - מנפה את כולן! וכל שכן לענין קרקע, כדאמרינן ב'המוכר פירות' (לעיל דף צד.)

[52] האומר לחבירו שתי לשונות הללו הסותרין זה את זה: "בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסר הן יתר" ביטל לשון אחרון זה, דהיינו 'הן חסר הן יתר' את לשון הראשון, דהיינו 'מדה בחבל'; ואפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה – הגיעו, דסבירא ליה להאי תנא דכל שני לשונות של מכירה שסותרין זה את זה - תפוס לשון אחרון, דחזר בו בתוך כדי דיבור מן הראשון

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]