ביאור:בבלי בבא בתרא דף מא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

סתמא מאי ^[1]?

^[2]

רבינא אמר: לא חיישינן ^[3]; רב אשי אמר: חיישינן ^[4];

והלכתא: חיישינן ^[5].

משנה:

כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ^[6]; כיצד? - אמר לו "מה אתה עושה בתוך שלי", והוא אמר לו "שלא אמר לי אדם דבר מעולם" - אינה חזקה ^[7]; "שמכרת לי", "שנתת לי במתנה", "אביך מכרה לי", "אביך נתנה לי במתנה" - הרי זו חזקה;

והבא משום ירושה ^[8] - אינו צריך טענה ^[9].

גמרא:

פשיטא ^[10]?

מהו דתימא האי גברא מיזבן זבנה ליה האי ארעא ^[11], ושטרא הוה ליה ואירכס ^[12], והאי דקאמר הכי – סבר: "אי אמינא 'מיזבן זבנה לי האי ארעא' אמרי לי 'אחוי שטרך ^[13]'; הלכך לימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך ואירכס כגון זה (משלי לא ח) פתח פיך לאלם [אל דין כל בני חלוף] הוא - קא משמע לן ^[14].

<ענ"ב סימן>

רב ענן - שקל בידקא בארעיה ^[15]; אזל, הדר גודא בארעיה דחבריה ^[16]; אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: זיל הדר.

"והא אחזיקי לי ^[17]"!

^[18]

אמר ליה: כמאן ^[19]? כרבי יהודה ^[20] ורבי ישמעאל ^[21], דאמרי: כל 'בפניו' לאלתר הוי חזקה? - לית הלכתא כוותייהו ^[22].

אמר ליה: והא אחיל, דאתא וסייע בגודא בהדאי ^[23]"!

אמר ליה: מחילה בטעות היא [עיין תוספות] ^[24]: את גופך אי הוה ידעת לא עבדת ^[25]; כי היכי דאת לא הוה ידעת - הוא נמי לא הוה ידע.

רב כהנא - שקל בידקא בארעיה; אזל הדר גודא בארעא דלא דידיה;

עמוד ב

אתא לקמיה דרב יהודה, אזיל, אייתי תרי סהדי; חד אמר: "^[26] תרתי אוצייתא עאל ^[27]", וחד אמר "תלת אוצייתא עאל".

אמר ליה: זיל שלים תרתי מגו תלת ^[28].

אמר ליה ^[29]: כמאן ^[30]?

^[31] כרבי שמעון בן אלעזר ^[32], דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת "מנה" ואחת אומרת "מאתים" ^[33], שיש בכלל מאתים מנה ^[34]; על מה נחלקו? על כת אחת, שאחד אומר "מנה" ואחד אומר "מאתים": שבית שמאי אומרים: 'נחלקה עדותן ^[35]', ובית הלל אומרים 'יש בכלל מאתים מנה ^[36]' ^[37].

אמר ליה ^[38]: והא מייתינא [אביא] לך איגרתא ממערבא דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר ^[39]?

אמר ליה: לכי תיתי ^[40].

ההוא גברא דדר בקשתא ^[41] בעיליתא ^[42] ארבע שני; אתא מארי דביתא, אשכחיה, אמר ליה: "מאי בעית בהאי ביתא"?

אמר ליה: "מפלניא זבינתה דזבנה מינך ^[43]"!

אתא לקמיה דרבי חייא; אמר ליה: "אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ^[44] ואפילו חד יומא ^[45] - אוקימנא לה בידך ^[46], ואי לא – לא"!

אמר רב: הוה יתיבנא קמיה דחביבי ^[47], ואמרי ליה ^[48]: ^[49] וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה ^[50]? וחזיתיה לדעתיה ^[51] אי אמר ליה ^[52]: קמאי דידי זבנה מינך - ^[53] מהימן, מיגו דאי בעי אמר ליה: "אנא זבנתה מינך" ^[54].

אמר רבא: כוותיה דרבי חייא ^[55] מסתברא, דקתני: הבא משום ירושה ^[56] - אינו צריך טענה ^[57]; טענה הוא דלא בעי, הא ראיה ^[58] - בעי ^[59].

ודלמא לא ראיה בעי ולא טענה בעי ^[60]?

ואיבעית אימא: ^[61] שאני לוקח, דלא שדי זוזי בכדי ^[62]!

איבעיא להו: נראה בו ^[63] – מאי ^[64]?

אמר אביי: היא היא!

רבא אמר: עביד איניש דסיאר ארעיה ולא זבין.

שלשה לקוחות ^[65] - מצטרפין ^[66].

אמר רב: וכולם בשטר ^[67].

למימרא דסבר רב 'שטר אית ליה קלא ^[68] ועדים ^[69] לית להו קלא'? והאמר רב 'המוכר שדה בעדים ^[70] - גובה מנכסים משועבדים ^[71]' ^[72]?

התם - ^[73] לקוחות ^[74] -

הערות

^ משום דתרי לישני אמר רב יוסף לעיל, ואיכא בינייהו סתמא: חד פסל וחד מכשר; הלכך קבָעִי: הכא אמאי סמכינן? אי אמר להן סתמא "כתובו", ולא אמר להו "תיתבו בשוקא ובברייתא", ולא אמר להו נמי "איטמרו" - מי הוי מתנתא טמירתא או לא
^ ויש מפרשין דאמודעא קאי: דאוקימנא דלא הויא מתנתא טמירתא מודעא לחבירתה, אבל סתמא - מי הויא מודעא? ולא נהירא כלל: דלההוא לישנא דאמרינן 'סתמא פסולה' - ודאי לא הויא מודעא דהיינו טמירתא.
^ דאינה טמירתא, אלא כשרה
^ לטמירתא, ולא מגבינן בה; ואי מגבינן - לא מהדרינן עובדא, והיינו דלא קאמר רב אשי ד'לא מגבינן' אלא 'חיישינן': דספק הוא, והיכא דקיימא ארעא תיקום
^ דלא מגבינן בה, והלכך צריך לכתוב בתוך השטר "וכך אמר לנו: כתבוה בשוקא וחתמוה בברא", ואף על גב דלא אמר אלא "כתבוה לו" סתם שטר מתנה כמו שתקנו חכמים קאמר
^ בין בחזקת שלש שנים דקרקעות ובתים ואילנות, בין בחזקת יום אחד, כגון הנך דאמרינן (לעיל דף ו.) 'אחזיק להורדי כו' מיירי; וקאמר דצריך לטעון מאיזה כח החזיק בה; והלכך: כיון דטעין טענתא מעליא: שבדין ירד לקרקע זה, ומתוך כך החזיק בה כשיעור חזקה שאמרו חכמים, וזה שתק ולא מיחה - הויא חזקה, ואין המערער נאמן לומר "לא על ידי ירד לקרקע שלי אלא בלא רשותי", דאם כן - למה הניחו להחזיק
^ בגמרא פריך: פשיטא?
^ שאומר "אכלתיה שני חזקה מכח ירושת אבי שהיה מוחזק בה ביום מותו"
^ לומר היאך בא ליד אביו, דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו; ומיהו ראיה בעדים בעי: שראו את אביו הוחזק בה יום אחד; והכי מפרש בגמרא
^ דכיון דאין לו טענה אינה חזקה
^ האי ארעא - מזה המערער לקחה
^ ואבד שטרו
^ שאינו בקי בדינין לידע שחזקה במקום שטר עומדת
^ דאי טעין טענינן ליה ואי לא טעין אנו - לא ילפינן ליה למיטען; שמעינן מהכא דאי הוה טעין הכי - מהמנינן ליה, דכהאי גוונא אינו קרוי 'חוזר וטוען', דאין זה מכחיש טענות ראשונות
^ שטף מים נכנס בשדהו, ונטל את המחיצות, ולא נודע מקומן
^ עשה כותל חדש בינו לבין שכנו והרחיב קרקע שלו ועושה הכותל בשדה חבירו
^ שבניתי כותל על פיו ובצואתו - כדאמר לקמיה: דאתא וסייע גודא בהדאי - וכמאן דאמר לי "חזוק וקני" דמי; וכיון שעל פיו עשיתי, וגם החזקתי יום או יומים שהיה כותל שלי בקרקע שלו, והוא ידע ולא מיחה אלא שתק - הרי חזקתי חזקה שיש עמה טענה
^ ואידך הוה טעין "לא נתתיה, ושני חזקה לא החזיק"!
^ טענת "והא אחזיקי"? דסבירא לך חזקת יום אחד הויא חזקה היכא דידע מערער ולא מיחה
^ דמתניתין, דתלי טעם דשלש שנים כדי שיהא באספמיא שנה כו'; הא אם קרוב בתוך מהלך יום שיוכל לידע מיד כשידע ולא ימחה - תהיה חזקה
^ וכרבי ישמעאל ברבי יוסי נמי בשלהי פרקין (דף נט:): תנו רבנן: מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין; בא לפני רבי ישמעאל, אמר ליה: החזקת!
^ אלא כרבנן, דאמרי דכל דבר - חזקה שלש שנים מיום ליום בעינן
^ והא יש לי טענה ודאית שהקנה לי קרקע, דיש לי עדים שראו שהיה מסייע לי לבנות הכותל, וכמאן דאמר 'לך חזק וקני' דמי
^ שלא היה יודע שאתה בונה בתוך שלו
^ גירסת הרשב"ם: מי הוה עבדת? בתמיה: אלא גם אתה טעית: וכסבור היית שאתה בונה בתוך שלך
^ רב כהנא עייל כותלו בתוך של חבירו
^ שתי שורות קרקע על פני השדה, כדגרסינן ב'השותפין' (לעיל דף יב.): תלת אוצייתא בי"ב גופני
^ תרתי אוצייתא מן השלש שמעיד האחד; דתרוייהו מיהא מודו דתרתי אוצייתא עייל, דבכלל תלת איכא תרי
^ רב כהנא לרב יהודה
^ דיינת לי? דהא תרוייהו מכחשי האי להאי, ותבטל עדותן
^ אמר ליה:
^ שהלכה כמותו ואליבא דבית הלל
^ היו באותו היום באותה שעה באותו מקום
^ דהיינו מאה זוז; ואין כת שניה מכחשת על מנה שכת ראשונה מעידה, אלא מוסיפין הן מנה אחת; אבל כת ראשונה מכחשת לשניה על אותו מנה שמוסיפין, ובאותו מנה שני אוקי תרי לבהדי תרי, ואוקי ממונא בחזקת מריה, ולא ישלם
^ דמאי דקמסהיד מר לא קמסהיד מר
^ ונוטל מנה
^ הכא נמי יש בכלל תלת אוצייתא תרתי ומיהדר ליה
^ רב כהנא לרב יהודה
^ דאפילו בית הלל מודו דנחלקה עדותן
^ אהדר מיד, עד דמייתית איגרתא; וכרב יהודה קיימא לן, שכן נעשה הדין
^ מקום
^ בעליה
^ בחזקת שהייתי סבור דזבנה מינך לקחתיה ממנו
^ ההוא דאמרת דזבנה לך
^ כדי לאמת דבריך
^ הואיל והחזקת שני חזקה, ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך, משום דטוענין ליורש וטוענין ללוקח: דהבא משום ירושה ומשום מקח - אינו צריך טענה, אלא ראיה שדר בה המוכרה לו יום אחד בעי
^ רבי חייא - דודו של רב, כדאמרינן בסנהדרין (דף ה.): דרב - בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה דרבי חייא
^ לחביבי
^ אמאי צריך להביא עדים שראוהו בבית יום אחד?
^ וכי אין אדם עשוי ליקח בלילה ולמכור לאחר שיתן לו ריוח באותו לילה עצמו? והוה לך לאוקומי להאי אנכסיה בטענה זו, דהא טוענין ללוקח; ומיהו כרבי חייא קיימא לן, כדמוכח מסקנא
^ דרבי חייא
^ דאי טעין ליה האי מחזיק
^ ההוא דזבנה ניהלי
^ הלכך: כיון דטעין נמי טענה מעלייתא "אני יודע שממך לקחה" מהימן, דהשתא הויא ליה חזקה שיש עמה טענה, אבל כי טעין "מפלניא זבנתה בחזקת דאמר לי דזבנה מינך, אבל איני יודע אם לקחה ממך אם לאו" - היינו חזקה שאין עמה טענה, הואיל ואפילו יום אחד לא נראה דדר בה
^ דצריך להביא עדים שדר בה המוכרה לו יום אחד
^ והוא הדין משום לקיחה
^ הך טענה דלעיל, דקתני מתניתין: "אתה מכרת לי", "אתה נתת לי במתנה" - אין צריך יורש לטעון ולומר "אתה מכרת לאבי"
^ אבל ראיה בעדים שדר בה יום אחד
^ מדלא קתני הבא 'משום ירושה אינו צריך כלום' דייקינן הכי
^ והכי קאמר: הבא משום ירושה - אין צריך שום טענה בעולם אלא זו בלבד: "מאבי אני יורשה", אבל לא עֵדֵי דירת יום אחד ולא טענת מכירה ומתנה שניתנה לאביו בעי
^ אפילו אם תאמר כי היורש צריך ראיה דדר ביה מורישו יום אחד -
^ לוקח עדיף טפי מיורש, דלוקח - אילו לא ברירא ליה מילתא דודאי זבנה המוכרה לו מבעל הקרקע - לא הוי שדי זוזי בכדי! הלכך ודאי קם אמילתא שפיר כשלקחה, ואין צריך לא ראיה ולא טענה
^ המוכרה ללוקח זה באותו קרקע למוד כמה ארכו וכמה רחבו
^ מי חשיבא עדות ראיה כעדות דירה? ומשום דכרבי חייא קיימא לן קבעי לה
^ שדה שיש עדים שהיתה של ראובן כל הימים, והחזיק בה שמעון שנה, כי טוען שקנאה מראובן, ואחר כך מכרה שמעון ללוי בשטר, והחזיק לוי שנה ואחר כך מכרה לוי ליהודה, וכתב לו שטר מכירה, כדלקמן, והחזיק בה שנה - הרי שלש שנים; ואתא ראובן וקמערער ואומר כי לא מכרה לשמעון, ויהודה טוען "הרי החזקנו בין שלשתינו שלש שנים ולא מחית, ושמעון - שלקחה ממך, שאנו באין מכחו - לא היה לו ליזהר בשטרו יותר משלש שנים", וראובן משיב: "לפי שכל אחד מכם לא החזיק שלש שנים אלא שנה - לא חשתי למחות, שהייתי רואה שאתם יראים להחזיק כדמחזקי אינשי, ולא הייתי יודע שבשביל שהייתם מוכרין זה לזה לסוף שנה, לפיכך לא החזקתם כל אחד כי אם שנה"
^ מצטרפין הלקוחות, ויפסיד ראובן: דכיון דבשטר לקחו זה מזה, כדמפרש רב בסמוך - עדים שבשטר אפקו לקלא וידע ראובן, ומדלא מיחה – הפסיד; אבל בלא שטר מצי טעין "האי דלא מחאי - שלא החזיק אחד מכם שלש שנים, ולא אחזקיתו כדמחזקי אינשי" כדאמרינן (לעיל דף כט:) באמתא
^ אשני לקוחות אחרונים קאי; אבל לוקח ראשון שלקח מן המערער - מה לנו ולשטרו? [דאם יש לו שטר - פשיטא דאין יכול לערער]
^ שמתאספין לכותבו ולחותמו והכל שומעין
^ מכירה בעדים בלא שטר
^ בפני עדים, וקבל עליו אחריותו
^ גובה הלוקח מן המוכר אפילו מנכסים ששעבד ומשכן או מכר קרקעותיו אחרי מכירה זו, שקבל עליו אחריותה; וטעם: משום דעדים מפקי לקלא, וידעו הלקוחות שמכר זה קרקע באחריות, והיה להם להניח למוכר בני חורין כשיעור האחריות
^ אלמא עדים בלא שטר - אית להו קלא
^ שאני
^ אף על גב דמכירה בעדים - בלא שטר לית ליה קלא ממילא, אלא אם כן יפשפשו ויחקרו הדבר

[1] משום דתרי לישני אמר רב יוסף לעיל, ואיכא בינייהו סתמא: חד פסל וחד מכשר; הלכך קבָעִי: הכא אמאי סמכינן? אי אמר להן סתמא "כתובו", ולא אמר להו "תיתבו בשוקא ובברייתא", ולא אמר להו נמי "איטמרו" - מי הוי מתנתא טמירתא או לא

[2] ויש מפרשין דאמודעא קאי: דאוקימנא דלא הויא מתנתא טמירתא מודעא לחבירתה, אבל סתמא - מי הויא מודעא? ולא נהירא כלל: דלההוא לישנא דאמרינן 'סתמא פסולה' - ודאי לא הויא מודעא דהיינו טמירתא.

[3] דאינה טמירתא, אלא כשרה

[4] לטמירתא, ולא מגבינן בה; ואי מגבינן - לא מהדרינן עובדא, והיינו דלא קאמר רב אשי ד'לא מגבינן' אלא 'חיישינן': דספק הוא, והיכא דקיימא ארעא תיקום

[5] דלא מגבינן בה, והלכך צריך לכתוב בתוך השטר "וכך אמר לנו: כתבוה בשוקא וחתמוה בברא", ואף על גב דלא אמר אלא "כתבוה לו" סתם שטר מתנה כמו שתקנו חכמים קאמר

[6] בין בחזקת שלש שנים דקרקעות ובתים ואילנות, בין בחזקת יום אחד, כגון הנך דאמרינן (לעיל דף ו.) 'אחזיק להורדי כו' מיירי; וקאמר דצריך לטעון מאיזה כח החזיק בה; והלכך: כיון דטעין טענתא מעליא: שבדין ירד לקרקע זה, ומתוך כך החזיק בה כשיעור חזקה שאמרו חכמים, וזה שתק ולא מיחה - הויא חזקה, ואין המערער נאמן לומר "לא על ידי ירד לקרקע שלי אלא בלא רשותי", דאם כן - למה הניחו להחזיק

[7] בגמרא פריך: פשיטא?

[8] שאומר "אכלתיה שני חזקה מכח ירושת אבי שהיה מוחזק בה ביום מותו"

[9] לומר היאך בא ליד אביו, דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו; ומיהו ראיה בעדים בעי: שראו את אביו הוחזק בה יום אחד; והכי מפרש בגמרא

[10] דכיון דאין לו טענה אינה חזקה

[11] האי ארעא - מזה המערער לקחה

[12] ואבד שטרו

[13] שאינו בקי בדינין לידע שחזקה במקום שטר עומדת

[14] דאי טעין טענינן ליה ואי לא טעין אנו - לא ילפינן ליה למיטען; שמעינן מהכא דאי הוה טעין הכי - מהמנינן ליה, דכהאי גוונא אינו קרוי 'חוזר וטוען', דאין זה מכחיש טענות ראשונות

[15] שטף מים נכנס בשדהו, ונטל את המחיצות, ולא נודע מקומן

[16] עשה כותל חדש בינו לבין שכנו והרחיב קרקע שלו ועושה הכותל בשדה חבירו

[17] שבניתי כותל על פיו ובצואתו - כדאמר לקמיה: דאתא וסייע גודא בהדאי - וכמאן דאמר לי "חזוק וקני" דמי; וכיון שעל פיו עשיתי, וגם החזקתי יום או יומים שהיה כותל שלי בקרקע שלו, והוא ידע ולא מיחה אלא שתק - הרי חזקתי חזקה שיש עמה טענה

[18] ואידך הוה טעין "לא נתתיה, ושני חזקה לא החזיק"!

[19] טענת "והא אחזיקי"? דסבירא לך חזקת יום אחד הויא חזקה היכא דידע מערער ולא מיחה

[20] דמתניתין, דתלי טעם דשלש שנים כדי שיהא באספמיא שנה כו'; הא אם קרוב בתוך מהלך יום שיוכל לידע מיד כשידע ולא ימחה - תהיה חזקה

[21] וכרבי ישמעאל ברבי יוסי נמי בשלהי פרקין (דף נט:): תנו רבנן: מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין; בא לפני רבי ישמעאל, אמר ליה: החזקת!

[22] אלא כרבנן, דאמרי דכל דבר - חזקה שלש שנים מיום ליום בעינן

[23] והא יש לי טענה ודאית שהקנה לי קרקע, דיש לי עדים שראו שהיה מסייע לי לבנות הכותל, וכמאן דאמר 'לך חזק וקני' דמי

[24] שלא היה יודע שאתה בונה בתוך שלו

[25] גירסת הרשב"ם: מי הוה עבדת? בתמיה: אלא גם אתה טעית: וכסבור היית שאתה בונה בתוך שלך

[26] רב כהנא עייל כותלו בתוך של חבירו

[27] שתי שורות קרקע על פני השדה, כדגרסינן ב'השותפין' (לעיל דף יב.): תלת אוצייתא בי"ב גופני

[28] תרתי אוצייתא מן השלש שמעיד האחד; דתרוייהו מיהא מודו דתרתי אוצייתא עייל, דבכלל תלת איכא תרי

[29] רב כהנא לרב יהודה

[30] דיינת לי? דהא תרוייהו מכחשי האי להאי, ותבטל עדותן

[31] אמר ליה:

[32] שהלכה כמותו ואליבא דבית הלל

[33] היו באותו היום באותה שעה באותו מקום

[34] דהיינו מאה זוז; ואין כת שניה מכחשת על מנה שכת ראשונה מעידה, אלא מוסיפין הן מנה אחת; אבל כת ראשונה מכחשת לשניה על אותו מנה שמוסיפין, ובאותו מנה שני אוקי תרי לבהדי תרי, ואוקי ממונא בחזקת מריה, ולא ישלם

[35] דמאי דקמסהיד מר לא קמסהיד מר

[36] ונוטל מנה

[37] הכא נמי יש בכלל תלת אוצייתא תרתי ומיהדר ליה

[38] רב כהנא לרב יהודה

[39] דאפילו בית הלל מודו דנחלקה עדותן

[40] אהדר מיד, עד דמייתית איגרתא; וכרב יהודה קיימא לן, שכן נעשה הדין

[41] מקום

[42] בעליה

[43] בחזקת שהייתי סבור דזבנה מינך לקחתיה ממנו

[44] ההוא דאמרת דזבנה לך

[45] כדי לאמת דבריך

[46] הואיל והחזקת שני חזקה, ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך, משום דטוענין ליורש וטוענין ללוקח: דהבא משום ירושה ומשום מקח - אינו צריך טענה, אלא ראיה שדר בה המוכרה לו יום אחד בעי

[47] רבי חייא - דודו של רב, כדאמרינן בסנהדרין (דף ה.): דרב - בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה דרבי חייא

[48] לחביבי

[49] אמאי צריך להביא עדים שראוהו בבית יום אחד?

[50] וכי אין אדם עשוי ליקח בלילה ולמכור לאחר שיתן לו ריוח באותו לילה עצמו? והוה לך לאוקומי להאי אנכסיה בטענה זו, דהא טוענין ללוקח; ומיהו כרבי חייא קיימא לן, כדמוכח מסקנא

[51] דרבי חייא

[52] דאי טעין ליה האי מחזיק

[53] ההוא דזבנה ניהלי

[54] הלכך: כיון דטעין נמי טענה מעלייתא "אני יודע שממך לקחה" מהימן, דהשתא הויא ליה חזקה שיש עמה טענה, אבל כי טעין "מפלניא זבנתה בחזקת דאמר לי דזבנה מינך, אבל איני יודע אם לקחה ממך אם לאו" - היינו חזקה שאין עמה טענה, הואיל ואפילו יום אחד לא נראה דדר בה

[55] דצריך להביא עדים שדר בה המוכרה לו יום אחד

[56] והוא הדין משום לקיחה

[57] הך טענה דלעיל, דקתני מתניתין: "אתה מכרת לי", "אתה נתת לי במתנה" - אין צריך יורש לטעון ולומר "אתה מכרת לאבי"

[58] אבל ראיה בעדים שדר בה יום אחד

[59] מדלא קתני הבא 'משום ירושה אינו צריך כלום' דייקינן הכי

[60] והכי קאמר: הבא משום ירושה - אין צריך שום טענה בעולם אלא זו בלבד: "מאבי אני יורשה", אבל לא עֵדֵי דירת יום אחד ולא טענת מכירה ומתנה שניתנה לאביו בעי

[61] אפילו אם תאמר כי היורש צריך ראיה דדר ביה מורישו יום אחד -

[62] לוקח עדיף טפי מיורש, דלוקח - אילו לא ברירא ליה מילתא דודאי זבנה המוכרה לו מבעל הקרקע - לא הוי שדי זוזי בכדי! הלכך ודאי קם אמילתא שפיר כשלקחה, ואין צריך לא ראיה ולא טענה

[63] המוכרה ללוקח זה באותו קרקע למוד כמה ארכו וכמה רחבו

[64] מי חשיבא עדות ראיה כעדות דירה? ומשום דכרבי חייא קיימא לן קבעי לה

[65] שדה שיש עדים שהיתה של ראובן כל הימים, והחזיק בה שמעון שנה, כי טוען שקנאה מראובן, ואחר כך מכרה שמעון ללוי בשטר, והחזיק לוי שנה ואחר כך מכרה לוי ליהודה, וכתב לו שטר מכירה, כדלקמן, והחזיק בה שנה - הרי שלש שנים; ואתא ראובן וקמערער ואומר כי לא מכרה לשמעון, ויהודה טוען "הרי החזקנו בין שלשתינו שלש שנים ולא מחית, ושמעון - שלקחה ממך, שאנו באין מכחו - לא היה לו ליזהר בשטרו יותר משלש שנים", וראובן משיב: "לפי שכל אחד מכם לא החזיק שלש שנים אלא שנה - לא חשתי למחות, שהייתי רואה שאתם יראים להחזיק כדמחזקי אינשי, ולא הייתי יודע שבשביל שהייתם מוכרין זה לזה לסוף שנה, לפיכך לא החזקתם כל אחד כי אם שנה"

[66] מצטרפין הלקוחות, ויפסיד ראובן: דכיון דבשטר לקחו זה מזה, כדמפרש רב בסמוך - עדים שבשטר אפקו לקלא וידע ראובן, ומדלא מיחה – הפסיד; אבל בלא שטר מצי טעין "האי דלא מחאי - שלא החזיק אחד מכם שלש שנים, ולא אחזקיתו כדמחזקי אינשי" כדאמרינן (לעיל דף כט:) באמתא

[67] אשני לקוחות אחרונים קאי; אבל לוקח ראשון שלקח מן המערער - מה לנו ולשטרו? [דאם יש לו שטר - פשיטא דאין יכול לערער]

[68] שמתאספין לכותבו ולחותמו והכל שומעין

[69] מכירה בעדים בלא שטר

[70] בפני עדים, וקבל עליו אחריותו

[71] גובה הלוקח מן המוכר אפילו מנכסים ששעבד ומשכן או מכר קרקעותיו אחרי מכירה זו, שקבל עליו אחריותה; וטעם: משום דעדים מפקי לקלא, וידעו הלקוחות שמכר זה קרקע באחריות, והיה להם להניח למוכר בני חורין כשיעור האחריות

[72] אלמא עדים בלא שטר - אית להו קלא

[73] שאני

[74] אף על גב דמכירה בעדים - בלא שטר לית ליה קלא ממילא, אלא אם כן יפשפשו ויחקרו הדבר

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]