ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
"אתה נתתו לי במתנה" [1], "רצונך השבע וטול" [2], ונשבע [3] - אינו יכול [4] לחזור בו [5].
מאי קא משמע לן? תנינא [6]: אמר לו "נאמן עלי אבא [7]" [8], "נאמן עלי אביך", "נאמנין עלי שלשה רועי בקר" [9]: רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו [10], וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו [11]'!?
[12] הא קא משמע לן [13]: [14] דב"אתן לך" מחלוקת [15], והלכה כדברי חכמים [16].
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: הלכה: גובין מן העבדים [17];
ורב נחמן אמר: אין גובין [18].
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: הלכה: שלישי בשני [20] - כשר [21].
רבא אמר: אף בראשון [22].
מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא [23];
ולית הלכתא כמר בר רב אשי [24].
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול [25];
ושמואל אמר: כשר: אפשר דמכוין מצרנהא [26]; אבל גלימא [27] – לא [28].
ורב ששת אמר: אפילו גלימא: אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו, אבל נסכא [29] - לא.
ורב פפא אמר: אפילו נסכא: אפשר דמכוין מדת משקלותיו.
מיתיבי: היה יודע לו בעדות עַד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו [30], פיקח ונתחרש [31], פיתח [32] ונסתמא, שפוי [33] ונשתטה – פסול; אבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו [34]; פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח [35], שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה – כשר; זה הכלל: כל שתחלתו [36] או סופו [37] בפסלות [38] – פסול [39]; תחלתו וסופו בכשרות – כשר.
תיובתא דכולהו [40]?
תיובתא [41].
שלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא: האומר על תינוק בין הבנים [42] – נאמן; ורבי יוחנן אמר: אינו נאמן.
מאי קאמר?
אמר אביי: הכי קאמר: האומר על תינוק בין הבנים "יירש כל נכסי" – נאמן, כרבי יוחנן בן ברוקה [43], ורבי יוחנן אמר אינו נאמן – כרבנן.
מתקיף לה רבא: האי 'נאמן' ו'אינו נאמן'? 'יירש' ו'לא יירש' מבעיא ליה!?
אלא אמר רבא: הכי קאמר: האומר על תינוק בין הבנים "בכור הוא" – נאמן, כרבי יהודה [44]; ורבי יוחנן אמר: אינו נאמן, כרבנן [45].
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: האומר "תטול אשתי כאחד מן הבנים" [46] - נוטלת כאחד מן הבנים.
אמר רבא: ובנכסים של עכשיו [47], ובבנים הבאין לאחר מכאן [48].
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: המוציא שטר חוב על חבירו: מלוה אומר "לא נפרעתי כלום", ולוה אומר "פרעתי מחצה [49]" [50], והעדים מעידין [51] שפרע כולו - הרי זה [52] נשבע [53], וגובה [54] מחצה מנכסים בני חורין [55], אבל ממשועבדין – לא, דאמרי [56]: "[57] אנן - אעדים סמכינן [58]"; [59] ואפילו לרבי עקיבא, דאמר [60]: 'משיב אבדה הוי [61]' [62] - הני מילי [63] היכא דליכא עדים [64], אבל היכא [65] דאיכא עדים [66] - אירתותי אירתת [67].
מתקיף לה מר בר רב אשי: אדרבה אפילו לרבי שמעון בן אלעזר דאמר 'מודה מקצת הטענה הוי' - הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה, אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי ליה - ודאי משיב אבדה הוי [68]! [69]
דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי: הלכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא.
אמר ליה רבינא לרב אשי: דרב נחמן מאי [70]?
אמר ליה: אין גובין; מתנינן לה 'וכן אמר רב נחמן'
ואלא הלכתא - לאפוקי מאי [71]?
הערות
עריכה- ^ ונאמן הוא בטענה זו; ואף על גב דאמרן ב'חזקת הבתים' (לעיל דף לו.) 'הגודרות אין להן חזקה' - הני מילי לאלתר, אבל לאחר שלש שנים - יש להן חזקה; והכא נמי כגון שהחזיק בו שלש שנים, או בקטן המוטל בעריסה - דיש לו חזקה לאלתר, או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה
- ^ רבותא היא דקאמר ליה האי מחזיק למערער, שהרי פטור לגמרי זה המחזיק מכל שבועות שבעולם, דקיימא לן 'אין נשבעין על העבדים' בשבועות (דף מב:), ואינו מחויב בשבועה כלל, וגם זה התובע - אין שבועה מועלת לגבות מזה, ד'כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין' אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו שבועה לישבע וליטול
- ^ זה התובע
- ^ זה המחזיק
- ^ ולומר "משטה הייתי בך, שהרי פטור הייתי, וגם לא נתחייבת לי שבועה כדי לישבע וליטול, דאין אדם נשבע ונוטל, ולא הקניתי לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע עליו", אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו - צריך לתת לו העבד: דכיון דהטיל עליו שבועה - הא הימניה בשבועה, וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי; והאי דנקט "עבדי גנבת" - רבותא נקט: דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הופכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר "אשבע אני ואפטר", אלא אפילו עבדים - דלא שייכא בהו שבועה כלל - אפילו הכי: כיון דהשביעו - לא מצי הדר ביה
- ^ סנהדרין פ"ג מ"ב, דף כד,א
- ^ להיות דיין
- ^ אבא פסול מן התורה לדוננו, לא לזכות ולא לחובה, כדנפקא לן בסנהדרין (דף כז:) מ'לא יומתו אבות וגו'
- ^ שאינן בקיאין בדין; ו'רועי צאן' לא נקט, משום דרשעים נינהו, דסתם רועי בהמה דקה - גזלנין נינהו, ופסולין לכל דין שבעולם; אבל אבא ואביך – כשרין, מיהא לדינין של אחרים
- ^ דדברים בעלמא בלא קנין הוא דקאמר ליה
- ^ והוא הדין לגבי שבועת התובע שנשבע על העבד ונוטל: דבתרוייהו, אף על גב דלא הוי דינא הכי, כיון דקיבל עליו - אינו יכול לחזור בו
- ^ ומשני:
- ^ רבי אבא, דאמר "השבע ואתן לך" דאין יכול לחזור בו
- ^ דהתם נמי
- ^ שהנתבע אומר לתובע "נאמן עלי אבא, שאם יחייבוני - אתן לך", ואפילו הכי אמרי רבנן דאינו יכול לחזור, ויתן, דהיינו דומיא דרבי אבא: דלאחר שנשבע זה - אין יכול לחזור בו, אלא יתן, דכרבנן דהתם סבירא ליה, וכל שכן היכא דקאמר תובע "נאמן עלי אבא ואביך שאם יפטרוך - מחול לך" דכולי עלמא מודו - אפילו רבי מאיר - דאין יכול לחזור בו, שהרי מוחזק ועומד, ומחילה דאידך - כקנין דמי; ואיכא למאן דאמר התם: ב'מחול לך' מחלוקת, אבל ב'אתן לך' - דברי הכל יכול לחזור בו; הלכך אצטריך רבי אבא לאשמועינן דב'אתן לך' פליגי
- ^ אף על גב דמסתבר טעמא דרבי מאיר
- ^ בעל חוב שמת - גובה מעבדי יתומים, דכמקרקעי דמי
- ^ דנהי דאתקש לקרקעות, כדכתיב (ויקרא כה) 'והתנחלתם' - הני מילי לדברים הכתובים בתורה, כגון לקנותן בכסף בשטר ובחזקה, ושלא לישבע עליהן, ושאין בהן אונאה; אבל לענין בעל חוב - כמטלטלי דמי, דאין בעל חוב סומך אלא על קרקעות: שאין יכולין ליאבד ולא לזוז ממקומן, אבל אעבדים - לא סמכא דעתיה, הלכך לא משתעבדי ליה
- ^ ובהא לחוד הוא דלית הלכתא כרבי אבא, ולקמן מתרצינן לה, ואמרינן: הכי קתני 'אין גובין וכן אמר רב נחמן'.
- ^ להעיד בקרובו שני
- ^ כגון בן חנוך שכשר להעיד בימואל בן שמעון, דבנו של חנוך - שלישי לראובן, וימואל בן שמעון - שני הוא; וראובן ושמעון ראשונים; אבל שני בשני – פסול, כגון בן ראובן לבן שמעון, כדנפקא לן בסנהדרין מ'לא יומתו אבות על בנים' דבנים להדדי נמי מיפסלי; אבות - היינו ראובן ושמעון, ובנים - היינו חנוך וימואל; אבל שלישי בשני - לא אשכחן דפסול; ומשום דאיכא למאן דאמר: בפרק 'זה בורר' בסנהדרין, דשלישי בשני פסול - להכי אצטריך למימר הכא דכשר
- ^ כגון בנו של חנוך בן ראובן מעיד לשמעון אחי ראובן; והכי הלכתא, מדאמרינן לקמן: מוסיף הוא; ומדפסיק לקמיה; ולית הלכתא כמר בר רב אשי - מכלל דהלכתא מיהא כרבא
- ^ שיעיד הבן לאבי אביו, כגון בן חנוך מעיד לראובן, דהיינו שלישי בראשון
- ^ דבני בנים ובני בני בנים - עד אלף דורות - לא יעידו לאבותיהם: דבן - ירך אביו הוא
- ^ היה יודע אדם לחבירו בעדות קרקע עד היכן היא שלו, והשיגוּ את גבולו, והביא את זה ועד אחר עמו להעיד עליו - אע"פ שהיה יודע יפה בעדות זו קודם שלא נסתמא בעיניו שעדיין לא היה סומא, ועכשיו בשעת עדות נעשה סומא: שכהה מאור עיניו - פסול להאי עדות, דמאומד הדעת אינו יכול להעיד "עד כאן תחום פלוני", ולא נחוש לעדותו; ויש לשונות אחרים בהאי 'נסתמא' דלא מפרשי לשון עורון עינים - וכולן הבל
- ^ שיודע לכוין המצרים: שיש לו סימנין בשאר שדות הסמוכין לארבע רוחותיה
- ^ טלית או בגד
- ^ אינו יכול להעיד עליה אחר שנעשה סומא, דאמדה לא סמכינן: שהרבה טליתות מדתן שוות
- ^ חתיכת כסף או זהב
- ^ ונעשה פסול לעדותו בכך, כדאמרינן בסנהדרין בפרק 'זה בורר' (דף כז:)
- ^ מחמת חולי; היינו נמי 'נשתטה': דחרש דומיא דשוטה; אי נמי נשתתק מחמת חולי, והתורה אמרה 'מפיהם ולא מפי כתבם'; וראשון נראה בעיני עיקר, דאי בנשתתק מיירי – פשיטא: כיון דאינו יכול להעיד בפיו - אין עדותו עדות, ולא הוה ליה למיתנייה בהדי הנך שיכולין להעיד אלא שפסולין מחמת דבר אחר, והאי - לאו פסול עדות אית ביה, אלא שאין בו כח להעיד
- ^ עיניו פקוחות שרואה יפה
- ^ חכם
- ^ דהיינו 'קרוב ונתרחק', וכגון שאין לו בנים הימנה, כדתנן בפרק 'זה בורר' (שם)
- ^ שחזר מאור עיניו
- ^ ראיית המעשה
- ^ שעת הגדת עדות
- ^ כלומר: כל שתחלתו בפסלות: שעת ראיית העדות, והשתא סופו בכשרות – פסול; דמעיקרא לא היה ראוי לעדות זו, וקרא כתיב (ויקרא ה) 'והוא עד או ראה': דבשעת ראיית המעשה יהא ראוי לעדות זו
- ^ אף על פי שתחלתו בכשרות
- ^ שמואל ורב ששת ורב פפא
- ^ דכולן הכשירו מיהא לעדות קרקע פיתח ונסתמא, והכא קא פסיל כולהו עדיות: מדהדר ותנא 'זה הכלל כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול', דהא מרישא שמעת מינה דאם סופו בפסלות – פסול, ולמה לי למהדר ולמתני ב'זה הכלל' אי לאו לאתויי כל הני
- ^ לקמיה מפרש מאי אמר על אותו תינוק
- ^ במתניתין: אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימים, ופסקינן לקמן הלכתא כוותיה
- ^ ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור - אפילו הכי אב נאמן; והכי הלכתא, דהא פסיק הכי לקמן דהלכתא בכולהו כ'דשלח רבי אבא', ואמרינן דלאפוקי רבי יוחנן אצטריך למיפסק הלכתא כותיה דרבי אבא; ושמע מינה: אם הוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב, אף שלא אמר האב "כי בני בכורי הוא" - נוטל פי שנים, שלא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא במוחזק שאחר בכור ואמר אביו על המוחזק בפשוט שהוא בכור; והתם אמר רבי יהודה: נאמן האב לבטל החזקה, אבל אם לא אמר האב על האחר שהוא בכור - התם אפילו רבי יהודה מודה שהחזקה קיימת, דאי לא תימא הכי הוה ליה לרבי יהודה למימר הכי: 'רבי יהודה אומר: כל בכור שלא הכירו אביו ואמר "זהו בכורי" - אינו נוטל פי שנים'; אלא מדלא תני הכי - שמע מינה כדאמרינן
- ^ הואיל ומוחזק לן באחר שהוא בכור
- ^ וקבלה: שנתרצית, כדלקמן בפירקין; אי נמי: לבר מכתובתה נתן לה חלק בנכסיו; ובשכיב מרע מיירי, דדבריו ככתובין וכמסורין; אי נמי בבריא ועל ידי קנין
- ^ שאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה - אינה נוטלת כי אם באותן שהיו לו בשעת אמירה: ד'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם'; ואפילו לרבי מאיר דאמר 'אדם מקנה' - הני מילי במפרש, אבל בסתמא - אין אדם מעלה על דעתו דבר הראוי לו לבא להקנותו, אלא לדבר שהוא מוחזק בו; והלכך הך אשה - ידה על התחתונה: דמסתמא לא נתן לה אלא נכסים שהיו לו באותה שעה
- ^ כלומר: לא לפי חשבון הבנים שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר מותו ותטול חלק גדול, אלא אף לפי חשבון כל הבנים של שעת חלוקה נתן לה; ונראה בעיני דאפילו אם היה לו בנים מרובים ונתמעטו בחיי האב - דשקלה חלק גדול כחשבון מיעוט הבנים הבאין לחלוק בנכסי האב לאחר מיתתו, דהא 'תטול כאחד מכל הבנים' קאמר, ולשעת חלוקה איכוין, דלפי חלוקת ההיא שעתא תטול, לא שנא נתרבו ולא שנא נתמעטו, דהא נוטלת אשתו כאחד מן הבנים קאמר רבי אבא
- ^ ומחצה אני חייב
- ^ דהוה ליה מודה מקצת הטענה, וישבע, כדמפרש לקמיה; וכגון דמקמי דאסהידו העדים שפרע לו כולו הודה לו, דלא הוה משיב אבדה
- ^ אחר דהודה מחצה
- ^ הלוה
- ^ שפרע, ויפטר מלשלם מחצה, ומחצה ישלם: לפי שכבר הודה, דהודאת בעל דין שוה יותר מהעדאת עדים
- ^ המלוה
- ^ שיש לו ללוה
- ^ דיכלי לקוחות למימר
- ^ אתון - קנוניא עבידתו אהדדי;
- ^ דמסהדי דפרע הכל
- ^ פלוגתא דרבי עקיבא ורבי שמעון בן אלעזר בתחלת 'שנים אוחזין': 'שטר שכתוב בו "סלעין" או "דינרים": מלוה אומר חמש, ולוה אומר שלש: רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה – ישבע; רבי עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבדה' - ופטור משבועה, ד"סלעין" לא משמע טפי משנים, דתפסת מרובה לא תפסת, ויד בעל השטר על התחתונה; ועל השלישי שהודה הוה משיב אבדה, ותנן: המוצא מציאה - לא ישבע מפני תקון העולם
- ^ התם
- ^ בסלע השלישי
- ^ דאי הוה בעי הוה אמר "אינן אלא שנים", ד"סלעין" - תרי משמע, והוה מיפטר משבועה, כדמפרש התם, משום דקא מסייע ליה שטרא
- ^ דחשבינן ליה משיב אבדה
- ^ כי התם: שעדי מלוה לא ידעו אלא מה שכתבו, ד"סלעין" כתבו סתם, ופחות סלעים - שנים
- ^ דחזינן לבסוף
- ^ כאחד מהם
- ^ איכא למימר דזה הלוה היה יודע אתו שרוצין להעיד כאחד מהן, ואירתת שלא יבאו לסייע למלוה, ולפיכך הודה מחצה
- ^ ואף על גב דלא אתו עדים אלא בתר הודאתו
- ^ והך אתקפתא לא חיישינן לה, כדלקמן.
- ^ דפליג עליה גבי עבדים, ואמר 'אין גובין מן העבדים', וקיימא לן כרב נחמן בדיני, וקשיא הלכתא אהלכתא
- ^ כיון דלא פליג פשיטא דהכי הלכתא