ביאור:בבלי בבא בתרא דף לו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
"לדידי אמר לי עכו"ם דמינך זבנה" – מהימן [1].
מי איכא מידי דאילו עכו"ם אמר - לא מהימן, ואילו אמר ישראל משמיה דעכו"ם מהימן [2]?
אלא אמר רבא: אי אמר ישראל "קמי דידי זבנה עכו"ם מינך [3], וזבנה ניהלי" – מהימן, מיגו דאי בעי - אמר ליה: "אנא זבינתה מינך".
ואמר רב יהודה: האי מאן דנקיט מגלא ותובליא, ואמר "איזיל איגזרה לדקלא דפלניא דזבנתיה מיניה" – מהימן: לא חציף איניש למיגזר דקלא דלאו דיליה [4].
ואמר רב יהודה: האי מאן דאחזיק מִגודא דערודי ולבר [5] - לא הוי חזקה; מאי טעמא? מימר אמר "כל דזרע נמי ערודי אכלי ליה" [6].
ואמר רב יהודה: אכלה ערלה [7] - אינה חזקה [8].
תניא נמי הכי: אכלה ערלה, שביעית וכלאים - אינה חזקה [9].
[עיין תוספות ד"ה הכי גריס.]
אמר רב יוסף: אכלה שחת [10] - לא הוי חזקה [11].
אמר רבא: ואי [12] בצואר מחוזא [13] קיימא - הוי חזקה [14].
אמר רב נחמן: תפתיחא [15] - לא הוי חזקה [16].
אפיק כורא [17] ועייל כורא [18] - לא הוי חזקה [19]; והני דבי ריש גלותא - לא מחזקי בן [20], ולא מחזקינן בהו [21].
והעבדים וכו' [וכל שהוא עושה פירות תדיר - חזקתן שלש שנים מיום ליום]:
עבדים יש להם חזקה? והאמר ריש לקיש: הגודרות אין להן חזקה [22]?
אמר רבא: אין להן חזקה לאלתר [23], אבל יש [24] להן חזקה לאחר שלש שנים [25].
אמר רבא: אם היה קטן [26]מוטל בעריסה - יש לו חזקה לאלתר [27].
פשיטא [28]!?
לא, צריכא דאית ליה אימא; מהו דתימא ניחוש דלמא אימיה עיילתיה [29] להתם [30] - קא משמע לן אימא לא מנשיא ברא.
הנהו עיזי דאכלו חושלא [31] בנהרדעא [32]
אתא מרי חושלא תפסינהו [33], והוה קא טעין טובא [34].
אמר אבוה דשמואל: יכול לטעון עד כדי דמיהן [35], [36] דאי בעי - אמר [37] "לקוחות הן בידי" [38].
והאמר ריש לקיש "הגודרות אין להן חזקה" [39]?
שאני עיזי [40] דמסירה לרועה [41].
והא איכא צפרא [42] ופניא [43]?
בנהרדעא טייעי [44] שכיחי, ומידא לידא משלמי [45].
ר' ישמעאל אומר שלשה חדשים וכו' [, שלשה באחרונה, ושנים עשר חדש באמצע - הרי י"ח חדש; רבי עקיבא אומר: חדש בראשונה, וחדש באחרונה, וי"ב חדש באמצע - הרי י"ד חדש. אמר רבי ישמעאל: במה דברים אמורים? - בשדה לבן, אבל בשדה אילן: כנס את תבואתו, ומסק את זיתיו, כנס את קייצו - הרי אלו 'שלש שנים’]:
לימא ניר [46] איכא בינייהו: דרבי ישמעאל סבר ניר לא הוי חזקה [47], ורבי עקיבא סבר: ניר הוי חזקה [48]?
ותסברא? לרבי עקיבא מאי איריא חודש
אפילו יום אחד נמי [49]?
אלא דכולי עלמא ניר לא הוי חזקה, והכא: פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו [50].
תנו רבנן: ניר אינו חזקה, ויש אומרים: הרי זה חזקה.
מאן 'יש אומרים'?
אמר רב חסדא: רבי אחא היא, דתניא: נָרָהּ שנה [51] וזרעה שתים, נרה שתים וזרעה שנה - אינה חזקה; רבי אחא אומר: הרי זו חזקה.
אמר רב אשי: שאלית כל גדולי הדור, ואמרו לי: ניר - הרי זה חזקה.
אמר ליה רב ביבי לרב נחמן: מאי טעמא דמאן דאמר 'ניר הוי חזקה'?
לא עביד איניש דכריבו ליה לארעיה ושתיק [52];
ומאי טעמא דמאן דאמר 'ניר לא הוי חזקה'?
מימר אמר: כל שיבא ושיבא דכרבו - לעייל ביה [53]!
שלחו ליה בני פום נהרא לרב נחמן בר רב חסדא: ילמדנו רבינו: נירא הוי חזקה [54]? או לא הוי חזקה?
אמר להו: רבי אחא וכל גדולי הדור אמרי 'ניר הרי זה חזקה'.
אמר רב נחמן בר יצחק: רבותא למיחשב גברי? הא רב ושמואל בבבל, ורבי ישמעאל ורבי עקיבא בא"י אמרי 'ניר לא הוי חזקה'?:
רבי ישמעאל ורבי עקיבא - מתניתין היא [55];
רב מאי היא?
דאמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא [56], אבל חכמים אומרים: חזקתה שלש שנים [57] מיום ליום [58]; 'מיום ליום' למעוטי מאי? לאו למעוטי ניר, דלא [59]?
שמואל מאי היא?
דאמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא [60], אבל חכמים אומרים: [61] עד שיגדור [62] שלש גדירות, ויבצור שלש בצירות, וימסוק [63] שלש מסיקות;
מאי בינייהו [64]?
אמר אביי: דקל נערה איכא בינייהו <שעושה שלש פעמים בשנה> [65]:
אמר רבי ישמעאל: במה דברים אמורים? בשדה הלבן:
אמר אביי: מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן [66]: היו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה [67]; אכל עשרה בשנה זו, ועשרה בשנה זו, ועשרה בשנה זו - הרי זו חזקה [68];
הערות
עריכה- ^ דמדאסיק אדעתיה למיטען הכי - הכי נמי הוה מצי למיטען "אנא זבינתה מינך ואכלתיה שני חזקה", דמהימן; הלכך - מה לו לשקר, וקושטא קאמר
- ^ השתא נמי: חזקה שאין עמה טענה היא: דאפילו אם טענתו אמת היא, דאמר ליה עכו"ם דמישראל זבנה - הלא אין בדבריו של עכו"ם כלום בלא שטר
- ^ כלומר: שאני יודע בבירור - היינו חזקה שיש עמה טענה
- ^ כבר פרישית לה לעיל
- ^ חיות השדה שבאות ואוכלות הזרעים שבקצות השדה, ויש שעושין קירות וגודרין השדה, ומניחין קרקע חוץ לקיר מעט בשדות הסמוכות ליער, ומשליכים שם זרע, ומה שצומח - באות החיות ואוכלות אותו, ואינן נכנסות בשדה עכשיו; ואם בא אדם והחזיק באותו הקרקע חוץ לגדר
- ^ אינה חזקה, דיכול לומר: דכיון דכל מה דזרע בההוא קרקע - ערודי אכלי ליה, לא איכפת ליה למחות, דלא אחזיק כדמחזקי אינשי; לפיכך לא הויא חזקה
- ^ אחת מן השלש שנים הויא שנת ערלה
- ^ דלא איכפת ליה לבעל השדה בשנת ערלה, ולכך לא מיחה; וכל שכן אם שלשתן שני ערלה
- ^ ערלה וכלאים - אכילתן באיסור; שביעית - הפקר לכל; לכך לא מיחה, ולא הויא חזקה; ובפירוש רבנו חננאל גרסינן הכי: אכלה ערלה ושביעית וכלאים - הרי זו חזקה; ולא נהירא
- ^ שלא המתין עד שתגדל התבואה, אלא שלש שנים קצרה כשהיא שחת ומאכיל לבהמתו
- ^ דשמיט ואכיל, ולא היה אוכל כשאר בני אדם; ולפיכך לא חשש זה למחות בו, שיש רגלים לדבר שירא הוא להחזיק כשאר בני אדם, לפי שבגזל ירד בה
- ^ קאי האי שחת
- ^ בבקעת מחוזא
- ^ לפי שעשירים הם, ובהמות להם הרבה, ודרכם להאכיל השדות לבהמות כשהן שחת
- ^ קרקע פתוחה ומלאה בקעים ואינה מוציאה פירותיה
- ^ דמפני רעתה לא הקפיד למחות; ורבנו חננאל פירש 'תפתיחא': שדה שלא חרש אותה, אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרחה השמש ונתבקעה כגון פתחי חרישה, וזרע בה; כגון זה אינה חזקה
- ^ זרע כור
- ^ וליקט בו כור והכניס לביתו
- ^ דכיון דליכא הרווחה לא הוי חזקה דלא חשש זה למחות
- ^ אם החזיק אחד מהן בשדותינו - אינה חזקה, וצריך להזהר בשטרו: דמחמת יראתן לא מיחו בהן
- ^ שמתוך שהם עשירים ויש להם בתים ושדות הרבה - מניחין בני אדם לדור בבתיהם, ושותקים ושמחים, כדי להשביח קרקע שלהם, וימצאום מתוקנים; וגם למחות אינן חוששים, לפי שבזרוע יטלו את שלהם כל זמן שירצו. ויש מפרשים לפי שעסוקין בצרכי צבור אין יודעין מי מחזיק בשלהן; ולא נהירא
- ^ גודרות צאן; וכל דבר המהלך בדרכים ובשווקים שיכול לומר 'מעצמו נכנס' או 'אתה הכנסתו לביתך והחזקת בו' - אינה חזקה, ואין יכול לומר "לקוח הוא בידי"; והעבדים - מהלכים הם בכל מקום, ותנן דיש להם חזקה
- ^ שהמחזיק בהן בביתו אין יכול לטעון "לקוח הוא בידי" בלא עדים ובלא ראיה כשאר מטלטלין שאין יכולין להלך ואין עשוין להשאיל ולהשכיר, דנאמן בהן לומר "לקוח הוא [בידי]" הואיל וישנו בביתו, דבשאר מטלטלין הוי חזקה לאלתר, דהמוחזק בהן יכול לטעון "שלי הוא, שלקחתיו"
- ^ לעבדים ולגודרות
- ^ שהיה לו לזה המערער למחות, ולא מיחה
- ^ עבד כנעני קטן ה
- ^ אם החזיק בו אחד ואמר "לקוח הוא בידי" – נאמן, הואיל ואין יכול להלך, ולא דמי לגודרות; וגם אין עשוי להשאיל ולהשכיר
- ^ דודאי מעצמו לא הלך
- ^ דעבד בבית אותו המחזיק תדיר
- ^ ושכחתיה שם, דהשתא היינו גודרות
- ^ שעורים קלופים
- ^ שנכנסו בשדה [וראו] אותה תבואה השטוחה שם לשמש; וקיימא לן שן מועדת היא לעולם, וכי הויא ברשות הניזק - נזק שלם משלמת
- ^ ואין עדים מעידין מה אכלו: מעט או הרבה
- ^ וטוען בעל השדה כי הרבה אכלו יותר מכדי דמיהן של עזים הללו
- ^ של עזים
- ^ מאי טעמא? מיגו:
- ^ דיכול למימר בעל השדה
- ^ דהא תפיס בהו, ומהימן - כי קאמר נמי "כך וכך אכלו" – מהימן; וקיימא לן האי 'מהימן' – בשבועה; אבל בטפי מכדי דמיהן - דליכא מיגו - לא מהימן אלא בעדים
- ^ ואמאי יכול לטעון עד כדי דמיהן? הא ליכא מיגו, דלא מצי למימר "לקוחין הן בידי"
- ^ דאע"ג דגודרות נינהו
- ^ כיון דמסירי לרועה - מתוך שמשונות הן יותר מאילים וכבשים, ואין אדם יכול להחזיק בהן בדרך - לפיכך יש להן חזקה
- ^ שהולכים יחידות מבית הבעלים עד בית הרועה
- ^ שהרועה מביאן מן השדה עד תוך העיר, וכל אחת הולכת מעצמה לבית הבעלים
- ^ ישמעאלים גנבים
- ^ מיד הבעלים ליד הרועה שחרית, ומיד הרועה ליד הבעלים ערבית, ואין הולכות יחידות כלל
- ^ חרישה, כדכתיב 'נירו לכם ניר' (הושע י)
- ^ אלא גמר פירי; הלכך צריך שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה, דבהכי גדל פרי כל צרכו, וי"ב חדשים באמצע - דבעינן רצופין
- ^ הלכך בחדש אחד סגי: כדי לעשות ניר
- ^ יכול לעשות בו ניר
- ^ רבי ישמעאל סבירא ליה דלא הוי חזקה עד שילקט פירא רבא, דהיינו כשנגמרה כל התבואה, לפיכך צריך שלשה חדשים: כגון שעורים ושבולת שועל ועדשים שגדלים בשלשה חדשים; ורבי עקיבא סבר: פירא זוטא, דהיינו כגון שחת, שגדל בשלשים יום - הויא חזקה, אף על פי שלא נגמרה התבואה; אי נמי כגון ירק, דגדלין הירקות בחדש אחד
- ^ בלא זריעה
- ^ ולא מיחה, ומדלא מיחה - הפסיד
- ^ כל קיסמים שבמחרישה יכניס בה; כלומר: הלואי ויחרוש הרבה עד שתכלה מחרשתו ותתרפה הקרקע, ואחר כך אטלנה ואזרענה אני
- ^ בשדה הבעל, ודי בחזקת י"ב חדש ושני ימים
- ^ כדאוקמינן: דכולי עלמא - ניר לא הוי חזקה, כלומר: יום אחד בשנה שנר בו שדהו - אינה חזקה להחשב כשנה שלמה לחשבון שלש שנים
- ^ דאמרי במתניתין: שדה הבעל חזקתו שלש שנים, ואינה מיום ליום אלא י"ח חדשים לרבי ישמעאל וי"ד לרבי עקיבא
- ^ בכל דבר
- ^ ואליבייהו דהני רבנן פרישנן בריש פירקין טעמא דחזקת שלש שנים: דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה, טפי לא מיזדהר, וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימי, כדמוכח סוגיא דמכילתין: דלא אזיל בתר לקיטת שלש פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלמות בעינן בכל דבר, ומשום דאין אדם נזהר בשטרו יותר משלש שנים
- ^ דהא אפילו פירא רבא ופירא זוטא קא ממעט, וכל שכן ניר! דהא 'מיום ליום' קתני למעוטי אפילו שנים מקוטעות, אלמא ניר - לא חשיב חזקת יום אחד דידיה כשנה שלמה, דאם כן די בי"ב חדש ושני ימים, ואנן שלש שנים מיום ליום בעינן
- ^ דאמרי במתניתין: 'אבל בשדה אילן: כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו - הרי אלו שלש שנים', אלמא משליקט שלש פירות בשדה אחת בשנה אחת בשלשה זמנים זה אחר זה - חשיב לה חזקה
- ^ פירות שלש שנים צריך
- ^ בתמרים
- ^ בזיתים
- ^ בין רב ושמואל? בין למר ובין למר - שלש שנים בעינן
- ^ דקל ילדה ובחורה, דפחות משלש שנים שלמות טוענת שלש פעמים: דלשמואל הויא חזקה בשלש גדירות אף על גב דליכא שלש שנים שלמות, ולרב בעינן שלש שנים מיום ליום. ורבנו חננאל פירש 'דקל נערה': דקל המשיר פירותיו קודם גמרן, מלשון 'גם חצני נערתי' (נחמיה ה); לדברי שמואל, דאמר בעינן שלש גדירות - לא הוי חזקה, דהא לא גדר! לדברי רב, דאמר בעינן שלש שנים - והרי הוא מחזיק בו שלש שנים, והויא חזקה! ולפי הלשון הזה אפילו שמואל לא בא לגרוע משלש שנים, והכי קיימא לן. ל"א פירש עוד 'דקל נערה': דקל דיופרין, שעושה פעמיים בשנה: לשמואל בשנה ומחצה הויא חזקה, דהא איכא שלש גדירות, ולרב לא הויא חזקה, דליכא שלש שנים
- ^ והכי פירושא דרבי ישמעאל: דבשנה אחת הוי חזקה בשדה אחת בשלש לקיטות בשלשה מקומות בשדה, כדקתני 'כנס את תבואתו ומסק את זיתיו כו'; מדבריו נשמע להו לרבנן דפליגי עליה, כדאמר רב יהודה אמר שמואל לעיל, ובעו שלש שנים, דליכא פלוגתא בין רבי ישמעאל ובין רבנן אלא בשנה אחת ושלש שנים, אבל כל מאי דאמר רבי ישמעאל בשנה אחת - אמרי רבנן בשלש שנים
- ^ דבית סאה צריך לעשר נטיעות, כדאמר ב'לא יחפור' (לעיל דף כו:); אבל אם פחות מבית סאה לעשרה אילנות - הרי סמוכין ביותר, והוי כיער, ולא הוי חזקה: דלא אחזיק כדמחזקי אינשי; וביותר מבית סאה לעשרה - נמי לא הויא חזקה בכל הקרקע, אלא כנגד מה שצריך לאילנות
- ^ דכמי שהחזיק שלש שנים בכל השדה דמי, שהיה אוכל בכל השנה מה שגדל בו