ביאור:בבלי בבא בתרא דף נה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[1] ליעבד לי מר כאידך דשמואל, דאמר שמואל: 'לא קנה אלא מקום מכושו בלבד' [2]"!
אמר ליה [רב נחמן לרב הונא]: בהאי - אנא כשמעתין סבירא לי, דאמר רב הונא אמר רב: כיון שניכש בה מכוש אחד - קנה כולה.
שלח רב הונא בר אבין: 'ישראל שלקח שדה מעובד כוכבים ובא ישראל אחר והחזיק בה - אין מוציאים אותה מידו [3]; וכן היה רבי אבין ורבי אילעא וכל רבותינו שוין בדבר' [4].
אמר רבה: הני תלת מילי [בענין זה] - אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל: דינא דמלכותא דינא [5], ואריסותא דפרסאי עד ארבעין שנין [6], והני זהרורי [7] דזבין ארעא לטסקא [8] - זבינהו זביני [9]; [10]; והני מילי [11] - [12] לטסקא [13], אבל לכרגא [14] – לא [15]; מאי טעמא? כרגא אקרקף דגברי מנח [16].
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אפילו שערי דכדא [17] משתעבדי לכרגא [18].
אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן: קשי בה אמימר: אם כן [19] בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה 'ראוי', ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק [20]!?
אמר ליה [21]: אי הכי אפילו טסקא נמי [22]!? - אלא מה אית לך למימר: [23] - [24] דיהיב טסקא [25] ומית [26]? הכא נמי דיהיב כרגא ומית.
אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן: שאילתינהו לספרי דרבא, ואמרו לי: הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע [’אפילו שערי דכדא’]; ולא היא: התם [27] - [28] לאוקומי מילתיה הוא דאמר [29].
ואמר רב אשי: פרדכת [30] מסייע מתא [31]; והני מילי [32] - [33] דאצילתיה מתא [34], אבל אנדיסקי [35] - [36] סיעתא דשמיא היא [37].
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: המצר והחצב [38] מפסיקין בנכסי הגר [39], אבל לענין פאה וטומאה [40] – לא [41].
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו לפאה וטומאה [42].
'פאה' מאי היא [43]?
דתנן [פאה פ"ב מ"א] [44]: ואלו מפסיקין לפאה: הנחל
ודרך הרבים [47], ודרך היחיד [48], ושביל הרבים [49], ושביל היחיד הקבוע, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים [50].
'טומאה' מאי היא [51]?
דתנן [טהרות פ"ו מ"ה] [52]: הנכנס לבקעה בימות הגשמים [53] וטומאה בשדה פלונית, ואמר: "הלכתי למקום הלז [54], ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום ואם לאו": רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין [55], שהיה רבי אליעזר אומר: ספק ביאה [56]– [57]טהור; [58] ספק מגע טומאה [59] – [60]טמא [61]; [62] אבל לשבת לא [63].
תוספות בבא בתרא דף נה,ב ד"ה רבי אליעזר מטהר. רשב"ם פירש דפליגי: דרבי אליעזר חשיב ליה ספק ספיקא ורבנן לא חשיבי ליה אלא ספיקא אחת; ורש"י פירש בפרק בתרא דע"ז [64] דאיירי בשדה מלאה טומאה, ופליגי: דר"א סבר: אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא, כיון דליכא ספק מגע אלא ספק ביאה – טהור, והיינו טעמא: דטומאה - מסוטה גמרינן, וגבי סוטה הוי ספק מגע ולא ספק ביאה [ספק סתירה], דודאי [65] וחכמים מטמאין, כיון דאין כאן אלא ספיקא אחת;
וסוגיא דע"ז מוכחת כפרש"י: דר"א מטהר אפילו בספיקא אחת, דקאמר: 'עובדא הוה בנהרדעא ואמר שמואל חמרא שרי; כמאן? כרבי אליעזר, דאמר ספק ביאה טהור' פירוש: דמטעם רוב גנבי ישראל נינהו לא מצינן למימר דשרא שמואל כדשרא רבא לעיל בעובדא דפומבדיתא: דדוקא בפומבדיתא הוו רוב גנבי ישראל, דרעים היו, כדאמרינן (לעיל דף מו.) 'תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא' ואמרינן [66] 'פומבדיתאי לווייך אשני אושפיזך'; ומשני לה: /שאני התם: כיון דאיכא דפתחי לשם ממונא - הוה ליה ספק ספיקא' פירוש: ספק גנבי עכו"ם ספק גנבי ישראל; ואם תמצי לומר עכו"ם - אימור לאף נגעי כיון דידעי ע"י ריח שהיה יין - לא היו וחוששין כו', משמע: דלמאי דהוה בעי לאוקומי כרבי אליעזר? דסלקא דעתך דלא פתחי לשם ממונא ובודאי נגע הוי שרי אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא: אם עכו"ם אם ישראלים, משום דהוי 'ספק ביאה': אם באו עכו"ם לשם או לאו;
ומיהו קשה מההוא פולמוס [67] דסליק לנהרדעא ושרייה רבי אלעזר, וקאמר רב דימי 'לא ידענא אי משום דסבר כר"א דסבר ספק ביאה טהור אי משום רוב דאתו בהדי דפולמוס ישראל נינהו', ופריך: 'ספק ביאה? ספק מגע הוא!?' ומשני 'כיון דפתוח חביות טובא אימור אדעתא דממונא פתח וכספק ביאה דמי'; ואע"ג דתלינן אדעתא דממונא, והוי ספק ספיקא - אפילו הכי לא שרי אלא לר"א; ולעיל שרי שמואל בהאי טעמא אפילו לרבנן! ופרש"י התם גנבי נהרדעא לא הוו ידעי אם רוב עכו"ם או רוב ישראלים, ושרי אפילו לרבנן, דספק ספיקא היא; אבל הנהו דאזלי בתר פולמוס - הוה ידע רבי אליעזר דשרא אם רוב ישראל הם אם רוב עכו"ם, הלכך: אף על גב דאיכא למימר דאתו אדעתא דממונא - ליכא אלא חדא ספיקא: אם היו רוב עכו"ם, ושרי לרבי אליעזר, כיון דפתוח חביות טובא, דמוכחא מילתא דלשם ממון באו, ולא מנסכי, דהוי כבולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה, דקתני: 'אלו ואלו מותרות'; הלכך: אף על גב דספק מגע הוא, כיון דמוכחא מילתא לקולא - כספק ביאה דמי.
ומיהו קשה לר"ת לשני הפירושים; דבמסכת טהרות [68] מוכח דרבנן מטמאין אפילו בספק ספיקא, דתנן 'כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור כיצד כו' ואחר כך קתני 'הנכנס לבקעה בימות הגשמים' דמייתי הכא; ומיהו ההוא דע"ז נוכל לפרש כשיטת רש"י: דר"א שרי אפילו בספיקא אחת, כדמוכח הסוגיא, ורבנן - נהי דבטומאה מחמירי לטמאות אפילו בספק ספיקא - ביין נסך שריא ספק ספיקא
ור"ת מפרש דפליגי: דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספיקות, משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור, דאוקמה אחזקיה, וילפינן מסוטה דטמא; ואם כן מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי? דהא אפילו בחדא ספיקא הוה לן למימר דטהור!?
ור"א סבר: 'אין לך בו אלא חידושו', ודוקא חדא ספיקא טמא.
ואתי שפיר ההוא דפולמוס, דמשמע אפילו בספק ספיקא לא שרי אלא לר"א דוקא, ובההיא עובדא דנהרדעא לא גריס ר"ת 'לא שני התם כו', דלהאי גירסא משמע דמודו רבנן דבספק ספיקא שרי, ור"א שרי אפילו בספיקא אחת, אלא מפרש ר"ת 'כמאן כר"א' בניחותא גריס, והדר גריס 'האי ספק ביאה ספק מגע הוא' ולאו דוקא 'ספק מגע' קאמר, דאדרבה: ספק ביאה הוא, דספק אם באו עכו"ם שם אם לאו, דאימור ישראל נינהו; אלא לספיקא אחת קרי 'ספק מגע', דספק ביאה דר"א - היינו ספק ספיקא, והכי פריך: 'והא ספיקא אחת היא, ואפילו לר"א לא שרי בספיקא אחת!? וא"ת ומנ"ל דלרבנן אפילו ביין נסך אסרי בספק ספיקא? - ויש לומר דבכמה דוכתי מדמה במסכת ע"ז חומרא דיין נסך לחומרא דטהרות:
תוספות מסכת בבא בתרא דף נה,ב ד"ה רבי אליעזר מטהר. נראה דגרסינן רבי אלעזר דאי ר' אליעזר היכי בעי למימר בפ' בתרא דע"ז [69], דשמואל ורבי אלעזר כר' אליעזר, והא שמואל ור' אלעזר אית להו סוף פ"ק דנדה [70] דאין הלכה כר' אליעזר בסדר טהרות אלא בד', והן בסדר טהרות היא:
רבא אמר: אפילו לענין שבת, דתניא [במסכת שבת תנן [פ"ז,מאן דאמר] 'המוציא אוכלין חייב בגרוגרת': דבשבת – 'מלאכת מחשבת אסרה תורה', ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת; בבלי שבת פ,א; כריתות יז,א]: הוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת: בהעלם אחד – חייב [71], בשני העלמות – פטור;
רבי יוסי אומר: בהעלם אחד
הערות
עריכה- ^ כיון דכשמואל סבירא לך -
- ^ ולא ליקני אלא ההוא פורתא דרפק; והא לא מצי למימר 'ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ולא ליקני אלא בשטר': דכיון דמודי רב הונא דשמואל אמרה לההיא ד'נכסי הגר הרי הן כמדבר' - על כרחך זקוק אתה לתרץ דלא תקשי שמואל אדשמואל, וכדפרישית לעיל
- ^ כשמואל
- ^ כל זה שלח רב הונא בר אבין
- ^ ב'הגוזל' קמא (בבא קמא דף קיג:) אמר: תדע דקטילו דיקלי וגשרי גשרי ועברינן עלייהו
- ^ חזקת פרסיים ארבעים שנים היא על ידי דינא דמלכותא: דאף על גב דלא קני איניש אלא בשטר, מיהו אם החזיק בה עכו"ם ארבעים שנים, ובא ישראל וקנה ממנו - הוי קנין גמור, ולא יוכל ישראל אחר לומר "שלי היא, שגזלה עכו"ם ממני"; ואף על גב דאמרינן (לעיל דף לה:) 'ישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואין לו חזקה אלא בההוא שטרא שמכרה ישראל לעכו"ם' - הכא יש לו חזקה; אי נמי אתא לאשמועינן דאף על גב דבשאר מקומות הויא חזקה לישראל בשלש שנים - בארץ פרס אינה חזקה בפחות מארבעים שנים, דדינא דמלכותא הוא שם כן
- ^ בעלי נחלות העשירים
- ^ קונים מעבדי המלך שדות עניי העיר שאין יכולין ליתן הטסקא למלך, והן פורעין את המס ומחזיקין בקרקעות בשביל המס, שכן דינא דמלכותא: דמאן דיהיב טסקא - ליכול ארעא, כדאמר לעיל
- ^ מה שקונין הקרקע מעבדי המלך בשביל המס שנותנים - מכרן קיים, דדינא דמלכותא דינא: ואם יחזרו בעלים ראשונים או יתעשרו ויאמרו להחזיר המס להני זהרורי - לא יוכלו לערער על הני זהרורי כלל, דזבינייהו זביני
- ^ 'זהרורי': על שם נחלה שקרוי 'זיהרא' לקמן בפרק 'המוכר את הבית' (דף סא:): 'ואי אמר ליה זיהרא אפילו בוסתני ופרדסי' והילך תלת מילי קמייתא - דינא דמלכותא דינא, ובאריסא דפרסאי; והני זהרורי שתלויין בדינא דמלכותא דינא - הרי תלת
- ^ דזבינייהו זביני
- ^ אי זבין
- ^ בשביל מס הקרקע שלא נתנו הבעלים
- ^ בשביל כסף גולגלתא שלא פרעו מכרו להם עבדי המלך קרקעותיו של זה
- ^ לא הוו זביני, דאין זה דינא דמלכותא לגבות הקרקע בשביל מס הראש כי אם בשביל מס הקרקע
- ^ או יתפשוהו עד שיתן מאליו או יברח מן העיר; והך מלתא - גמרא קאמר ליה
- ^ שכבר נתלשו מן הקרקע ומונחין בכדו; 'שערי דכדא' כלומר: כל מטלטלין שיש לו בעולם משועבדין למלך בשביל מס ראשו, והיכא דלא פרע - נתחייב כל אשר לו; ומי שיקנה מעבדי המלך - בין קרקעות בין מטלטלין - זבינייהו זביני
- ^ וכל שכן קרקע עצמה, ולא שנא זבין ארעא לטסקא או לכרגא - זבינייהו זביני, דהכי הוי דינא דמלכותא
- ^ דאפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא
- ^ היכי יתקיים הכתוב דכתיב (דברים כא) 'בכל אשר ימצא לו'? הרי באותה המלכות בטלת ירושת בנו הבכור: דכל ממון האב - אם מת ולא פרע עדיין כרגא דשנה זו - הוה ליה 'ממונו ראוי', דאינו מוחזק בו כלל, כי אם המלך: דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודין, וכגבוי דמי; ומיהו לאו אתקפתא מעלייתא היא, דאיכא למימר: אין הכי נמי, תבטל ותבטל לשם, ובשאר מקומות יתקיים, דשבקיה לקרא, דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה
- ^ רב אשי הוא דקפריך עליה דאמימר הכי
- ^ אפילו כי אמרינן 'ארעא לטסקא אשתעבדא' לדברי הכל - אם כן בטלת בקרקעות ירושת בנו הבכור
- ^ היכי דמי דלא תבטל?
- ^ כגון
- ^ של אותה שנה בתחלת השנה
- ^ דעד סוף השנה אינה משועבדת למלך עוד, והוה ליה 'מוחזק', ויטול בה בכור פי שנים
- ^ לית הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע: דלא משתעבדי לא קרקעות ולא מטלטלין לכרגא, ואי זבון לכרגא - לא הוו זבינייהו זביני, דכרגא - אקרקפתא דגברא מנח
- ^ ואינהו ספרי דרבא דאמרי 'הלכתא כרב הונא'
- ^ לקיים מעשיהם ושטרות שכתבו על מכירת קרקעות שנמכרו לכרגא; ובאו לומר דמשתעבדי לכרגא כדי שיהו המכירות והשטרות קיימין ומיהו שלא כדין נכתבו השטרות ונמכרו הקרקעות, והדרי זביני
- ^ אדם בטל ממלאכה ומלמוד ומדרך ארץ, ואין עוסק בישובו של עולם כלל
- ^ הוא חייב בעול הקהל, ואף על פי שהוא אינו עושה ריוח בעיר
- ^ דמסייע ליתן במס הקהל
- ^ כגון
- ^ עבדי המלך היו תובעים לו לבדו, והם הצילוהו והקלו במשאו בטענותם, שאמרו עליו שאין לו ממון, ומתוך כך נתרבה מס שלהן והכביד עולן יותר, כגון שהמלך רגיל ליקח מכולן מס קצוב לשנה, ובאו לתבוע לכל אחד כפי אומד דעתם עד שיעלה גיבויים לחשבון מס הקצוב, והיו שואלין לזה יותר מדאי, והם הפצוהו ופטרוהו, ומה שפחתו מזה יגבו מן השאר
- ^ ממונין של מלך הרגילין לגבות מכל בית ובית, מכל איש ואיש, עד שיעלה החשבון למס הקצוב, ושכחוהו לזה, או לא רצו לשאול לו כלום בשביל שהוא אדם בטל, וסבורין היו שאין לו ממון, וגבו כל המס מכל השאר
- ^ אף על פי שהכביד עליהם המס כדי שהיה לו לזה ליתן – פטור:
- ^ דסייעתא דשמיא הוא שמחלו לו
- ^ 'חצב' הוא אילן או עשב שבו תיחם יהושע את ארץ ישראל, לפי שיורד ויונק כנגדו ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן, כדאמר (ביצה דף כה:): חצובא מקטע רגליהון דרשעים שמשיגין גבול רעיהן, וזה אינו משיג גבול אחר
- ^ שתי שדות של גר ומצר אחד ביניהן: החזיק באחת מהן - לא קנה את חבירתה, אלא האי דאחזיק ביה לבדו קנה, כדאמר רבי יוסי בר חנינא לעיל בשמעתתא; והוא הדין אם אין שם מצר, אבל יש חצב נטוע בינתים - מפסיק
- ^ לקמיה מפרש מאי נפקא מינה בין שדה אחת לשתים
- ^ לא הוי הפסק לחשבן שתי שדות, אלא יניח פאה אחת על שניהם הואיל וסמוכין זה לזה; דמן התורה אין מצר מפליג קרקע המחוברת לחייבה שתי פאות; ומיהו לגבי חזקה - די לנו אם יקנה במכוש אחד שדה אחת, דהא אפילו בשדה אחת איכא למאן דאמר 'לא קנה אלא מקום מכושו', וכל שכן בשתי שדות: לדברי הכל דלא קנה אלא מה שהחזיק; וסברא בעלמא הוא דחזקה מעלייתא בעינן שיחזיק בכל השדות
- ^ דמאי שנא מחזקה?
- ^ לגבי מאי מהני הפסק
- ^ דהפסק מחייב להניח פאה בכל אחת
- ^ כ'נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע': קרקע קשה מלא צרורות ואבנים שאין ראוי לזריעה
- ^ קבוצת מי גשמים; ב'הכונס צאן לדיר' (בבא קמא דף סא.): 'מאי 'שלולית'? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום ששוללין מי גשמים שם; רב ביבי אמר רבי יוחנן: אמת המים המחלקת שלל לאגפיה.'
- ^ ט"ז אמה רוחב
- ^ ארבע אמות; ו'לא זו אף זו קתני'
- ^ שהולכין שם רבים ברגליהן; אבל 'דרך הרבים': מקום הילוך העגלות והסוסים; וכולה 'לא זו אף זו קתני'
- ^ ואפילו בימות הגשמים שאין רגילים להלך בבקעה - מהלכין שם, שאין חרישה וזריעה לשם
- ^ מאי הפסק שייך בשדה לענין טומאה
- ^ ואליבא דרבי אליעזר הוא דשייך הפסק, כדמפרש ואזיל
- ^ הויא רשות היחיד לטומאה, וספיקהּ טמא, שהרי אין מהלכין בה בני אדם שלא לקלקל הזריעה
- ^ נכנסתי בבקעה זו
- ^ דסוף סוף מה לי שדה אחת מה לי שתי שדות - חדא ספיקא היא: שמא הלך עד הקבר והאהיל, שמא לא הלך; וספיקו טמא
- ^ היכא דמספקא ליה אם נכנס באותה שדה, ואם תמצא לומר נכנס - ספק אם בא עד מקום טומאה אם לאו; וספק ספיקא הוא
- ^ ו
- ^ אבל היכא דליכא אלא
- ^ דפשיטא ליה דנכנס באותה שדה, אלא שספק לו אם נגע בקבר אם לאו - חדא ספיקא הוא
- ^ ו
- ^ והלכך: לרבי אליעזר, אי מפסיק מצר וחצב בינתים, וטומאה באחת מהן ואין יודע באיזה מהן נכנס: 'ספק ביאה' הוא, וטהור; ואי ליכא מצר בינתים – 'ספק מגע' איכא, ולא 'ספק ביאה': דכולהו שדה אחת הן וטמא
- ^ וקדייק גמרא דלרבין אמר רבי יוחנן - דוקא פאה וטומאה,
- ^ לשבת לא הוי הפסק אי מפסיק מצר וחצב בין שני רשות הרבים, והוציא חצי גרוגרת בזה ואחר כך הוציא חצי גרוגרת בשני – חייב: דאפילו לרבי יוסי, דפטר בשני רשויות: דאין המצר מפסיקן לשני רשויות
- ^ דף ע. ושם
- ^ נטהרה [טהורה? נסתרה?]
- ^ חולין דף קכז.
- ^ ע"ז דף ע:
- ^ פ"ו מ"ד
- ^ דף ע. ושם
- ^ דף ח.
- ^ שלא נודע לו בינתים שהוא שבת, דידיעה מחלקת