ביאור:בבלי בבא בתרא דף קג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אין נמדדין עמה [1] [רבנו גרשום: ומשמע שאינם מקודשים; והתוספות כרשב"ם]; פחות מכאן נמדדין עמה [2]' ואמאי [3]? לקדשו באנפי נפשייהו [4] [עיין תוספות]?! וכי תימא: כיון דלא הוי [5] בית כור - לא קדשי [6], והא תניא [7]: ’’שדה' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר [8] 'זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף', אין לי אלא שהקדיש בענין הזה; מנין לרבות לתך, וחצי לתך, סאה, תרקב, וחצי תרקב? תלמוד לומר: 'שדה' מכל מקום [9]!?
אמר רב עוקבא בר חמא: הכא - בנקעים מלאים מים עסקינן, דלאו בני זריעה נינהו [10]; דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים - שמע מינה.
אי הכי [11] אפילו פחות מכאן [12] נמי [13]!?
הנהו 'נגאני דארעא' [14] מיקרו, 'שדרי [15] דארעא' מיקרו [16];
הכא מאי [17]?
אמר רב פפא: אף על פי שאין מלאים מים; מאי טעמא? אין אדם [18] רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשנים ושלשה מקומות [19].
מתקיף לה רבינא: והא דומיא דסלעים קתני: מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו - אף הני נמי דלאו בני זריעה נינהו!?
כי קתני דומיא דסלעים – א'פחות מכאן' [20].
<פחות מכאן נמדדין עמה>:
אמר רבי יצחק: טרשים שאמרו [21] - בית ארבעת קבין [22].
אמר רב עוקבא בר חמא: והוא שמובלעין [23] בחמשת קבין [24].
רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שמובלעין ברובה של שדה [25].
בעי רב חייא בר אבא [26]: רובן במעוטה ומעוטן ברובה [27] – מהו [28]?
תיקו.
בעי רבי ירמיה:
כשיר מהו [30]? [31] כשורה מהו [32]? [33] איצטדינין [34] מהו [35]? דרך עקלתון [36] מהו?
תיקו.
תנא [37]: אם היה סלע יחידי [38] אפילו [39] כל שהוא [40] - אין נמדד עמה [41]; [42] ואם היה סמוך למצר [43] - אפילו כל שהוא אין נמדד עמה [44].
בעי רב פפא: מופסק עפר [45] בינתים [46] מהו [47]?
תיקו.
בעי רב אשי: [48] עפר מלמטה וצונמא למעלה [49], [50] עפר [51] מלמעלה [52] וצונמא מלמטה - מהו [53]?
תיקו.
משנה:
"בית כור עפר אני מוכר לך, מדה בחבל [54]": פיחת כל שהוא [55]– ינכה [56]; הותיר [57] כל שהוא [58] – יחזיר [59];
ואם אמר [60] "[61] הן חסר הן יתר" [62] - אפילו פיחת רובע לסאה [63] או הותיר רובע לסאה [64] – הגיעו [65]; יותר מכאן [66] - יעשה חשבון [67].
[68] מה הוא מחזיר לו? מעות; ואם רצה - מחזיר לו קרקע [69];
ולמה אמרו 'מחזיר לו מעות'? - לייפות כחו של מוכר: שאם שייר בשדה בית תשעה קבין, ובגינה בית חצי קב [70] - וכדברי רבי עקיבא [71] בית רובע [72] - מחזיר לו את הקרקע [73]; ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר, אלא את כל המותר [74].
גמרא:
איבעיא להו: "בית כור [76]" סתמא – מאי [77]? [78]
תא שמע: '"בית כור עפר אני מוכר לך, מדה בחבל":
הערות
עריכה- ^ לפדות לפי חשבון זה הקצוב בפרשה, דחשיבי שדה בפני עצמן; וכיון דלא הוה שדה זרע, כדלקמן: דמוקמינן לה בנקעים מלאים מים - אין נפדין אלא בשווייהן; ובתורת כהנים מפיק לה מקראי: 'ואם משנת היובל יקדיש שדהו' מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר היו שם נקעים עמוקים כו' שאין נמדדין עמה? תלמוד לומר: 'שדהו'; וליכא למימר 'אין נמדדין עמה' דלא קדשי כלל, דהתנן בשילהי 'המוכר את הבית' (לעיל דף עא): 'המקדיש את השדה הקדיש את כולן', אפילו בור וגת, וכל שכן נקעים וסלעים
- ^ לפדות לחשבון סלע ופונדיון לבית כור לשנה ונפקא לן בתורת כהנים: 'ואם אחר היובל יקדיש שדהו' מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר היו שם נקעים עמוקים פחות מעשרה או סלעים גבוהים פחות מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה? תלמוד לומר: 'שדהו'
- ^ אין נמדדין לפדות לפי חשבון
- ^ כלומר: אם אין רוצה למודדן עמה לפי שהן 'שדה חשוב בפני עצמן', ויכול לפדות כל אחד ואחד בפני עצמו, כמקדיש שתי שדות: שיכול לפדות זה בלא זה - ליקדשו מיהא באנפי נפשייהו: שכשירצה יפדה אותן הנקעים בפני עצמן לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, כדין שדה אחוזה, ואמאי קתני 'אין נמדדין' דמשמע כלל וכלל אינן בקדושת תורת 'שדה אחוזה' אלא קדושת דמים, לפדות בשווייהן
- ^ אותן הנקעים
- ^ בפני עצמן, בתורת שדה אחוזה, אלא לפדות בשווייהן כשדה מקנה; ומשום דגבי שדה אחוזה 'זרע חומר שעורים' כתיב
- ^ בתורת כהנים גבי שדה אחוזה, דכתיב 'ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו'
- ^ שם
- ^ [גירסת הרשב"ם בתורת כהנים:] 'שדה' מה תלמוד לומר? שיכול: אין לי אלא המקדיש בית כור שגואל בענין הזה; הקדיש בית לתך, בית סאה, בית קב – מנין? תלמוד לומר: 'שדה' מכל מקום' - הכי מיתניא בתורת כהנים
- ^ ולא קרינא להו 'בית זרע'; הלכך אין נמדדין עמה, אלא [בפני עצמן] לפדות בשווייהן
- ^ כיון דטעמא משום דאינן בני זריעה
- ^ מעשרה
- ^ לא יהו נמדדין עמה
- ^ ביקועי הקרקע, ואין להם שם בפני עצמן; וכיון דעיקר השדה ראוי לזריעה - הרי כל השדה נקרא 'בית זרע', דהנהו נגאני בטילי לגבי שדה
- ^ גבשושיות; שאי אפשר לקרקע להילקט במלקט ורהיטני שלא יהו בה בקועים וגבשושיות
- ^ 'נגאני' - אנקעים קאי, ו'שידרי' קאי אסלעים
- ^ נקעים עמוקים עשרה דמתניתין, גבי מכירה, דקתני נמי 'אין נמדדין עמה' - מי מיירי נמי בנקעים מליאין מים, דומיא דסלעים, והלכך לא הוו בכלל 'בית כור עפר', אבל אי הוו ראוין לזריעה - נמדדין עמה, כדאמרן גבי הקדש? או דלמא לא דמי מכירה להקדש, דאין אדם רוצה... כדלקמן
- ^ הלוקח
- ^ בשני שדות, דאיכא טורח מרובה בחרישה וזריעה וקצירה בשני שדות יותר משדה אחד גדול ביחד; וגם המוכר יודע היה שלדעת כן קונה הלוקח; הלכך עליה דמוכר רמיא לגלויי שימכור לו בשני מקומות; וכיון דלא פירש - לא מקבל לוקח
- ^ כלומר: משום סיפא, דקתני 'פחות מכאן נמדדין עמה' תנא רישא 'נקעים וסלעים' דלאו בני זריעה נינהו, לאשמועינן דהיכא דהוו פחות - אף על גב דלאו בני זריעה נינהו - נמדדין עמה; ומיהו רישא, דקתני דומיא דסלעים - הוא הדין נמי אי לא הוי דומיא דסלעים אין נמדדין עמה, כיון דהוי מקום חשוב בפני עצמו: דאין אדם רוצה כו'; וגבי הקדש, דאמרן לעיל 'דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים' - שפיר קדייקא דומיא דסלעים: דאילו ה"נ גבי מכירה בעל כרחנו רישא דומיא דסלעים קתני: בשאינן ראוים לזריעה אלא שאנו דוחקים לתרץ הוא הדין בראוים לזריעה; והא דנקט 'שאין ראוין לזריעה' דומיא דסלעים - משום סיפא נקט לה; ומכל מקום 'דומיא דסלעים' קתני
- ^ במתניתין: 'פחות מיכן נמדדין עמה', והוא הדין לנקעים מלאים מים, דלא חזו לזריעה
- ^ הני מילי דנמדד כגון דלא הוו אלא בית ארבעת קבין בין כולן כי מצרפת להו בההוא בית כור; והוא הדין לקביים בחצי כור; אבל טפי מארבעה קבין לא מקבל לוקח, דהא 'בית כור עפר' אתני ליה מוכר ללוקח' וכולי האי לא מחיל איניש
- ^ הנהו ארבע קבין
- ^ שמפוזרין בכל חמשת קבין; וכל שכן אם מפוזרין יותר, כגון בששה או בשבעה קבין, דבטילי; אבל אם אינן מפוזרין אלא בארבעה קבין ומחצה - כמו שמכונסין דמו, ולא בטילי, ואין נמדדין עמה; דכאבן אחת רחבה ארבעה קבין דמי; ודוקא ארבעה קבין, אבל פחות מארבעה קבין, כיון דאין גבוהין עשרה - אפילו הוו סלע אחת - נמדדין עמה
- ^ אפילו מובלעין בטפי מחמשה קבין - כרצופים דמו, ואין נמדדין עמה; וכל שכן בחמשה קבין דאין נמדדין עמה, עד שיהו מובלעין ברובה של שדה, כגון: דבית כור הוי שלשים סאין, ורובן הוי ט"ז סאין, וארבעה קבין היינו ט"ז רבעים - רבעי הקב, נמצאו ארבעה קבין המובלעין ברובה של שדה, היינו רובע לכל סאה; אבל ביותר מרובע לסאה חשיבי כמכונסין, ולא בטילי ואין נמדדין עמה
- ^ בהך מילתא דרבי יוחנן דאמר 'והוא שמובלעין ברובה של שדה': פשיטא לי דאם מפוזרין כל הארבע קבין בכל רובה של בית כור בשוה, כגון רובע לסאה, ט"ז רבעין לט"ז סאין – דבטל; אלא הכי קמבעיא לי
- ^ אם רובן של ארבעה קבין, דהיינו תשעה רבעין בשבעה סאין, ומיעוטן של ארבע, דהיינו ארבעה רבעין מפוזרים ברובה של רוב השדה, שהן תשעה סאין: דהיינו שבעה רבעים בתשעה סאין
- ^ מי אמרינן: כיון דרובן של ארבע קבין מכונסין הן, ואין מפוזרין כראוי, משום דהוו תשע רבעין בשבעה סאין, ולפי חשבונו של רבי יוחנן רובע לכל סאה בעינן נמי שכל הארבע קבין [אין] מפוזרין כראוי דמי, ואין נמדדין עמה? או דלמא: כיון דבין כל הארבע קבין מפוזרים ברוב כל השדה, דהיינו ט"ז רבעין בט"ז סאין - שפיר דמי, ולא קפיד רבי יוחנן אלא שיהו כל הארבע קבין מובלעין ברובה של שדה, ולא אתא למעוטי אלא היכא דכולן במיעוט שדה, דהוו כולן רצופין יותר מדאי, אבל אם רובה של שדה ארבעה קבין רצופין, ומיעוטן מפוזרין יפה, וכגון שבין כולן תופסין רוב השדה - שפיר דמי, ונמדדין עמה? כן נראה בעיני, ועיקר
- ^ והכי גרסינן: 'רובן במיעוטה ומיעוטן ברובה מהו'? תיקו; וחדא בעיא היא.
- ^ אם היו מובלעין ברובה של שדה, ולא בריבוע כעין חצובה, דהתם ודאי שפיר מזדרע בינתייהו שתי וערב, וכשיגיע אצל הסלע יגביה מחרישתו מעט עד שיעבור הסלע ויחזור ויחרוש; אלא שעשוין כאצעדה דלא מזדרע בינתייהו שפיר כל כך כזה [ראה ציור בגמרות]
- ^ ואם תמצי לומר דהכא נמי נמדדין עמה
- ^ דכל 'כנגד השורה' אינו יכול לחרוש ולזרוע השדה, וכל חרישות בעינן שתי וערב, כשורה כזה [ראה ציור בגמרות]; ומיהו על ידי הדחק יכול לחרוש
- ^ ואם תמצי לומר דכשורה נמדדין עמה
- ^ דלא מזדרע שפיר כמו שורה
- ^ אם ברובה של שדה מפוזרין כעין קרני שור האיצטדין כזה [ראה ציור בגמרות] וכן כולן אחרון אחרון לא מזדרע שפיר כראשון
- ^ כזה [ראה ציור בגמרות]
- ^ אמתניתין קיימא ברייתא, דקתני 'פחות מיכן נמדדין עמה', וקתני עלה
- ^ חוץ מן השדה סמוך לשדה, ובא לו המוכר להתחיל למדוד משם
- ^ אי הוי ההוא סלע
- ^ דהוי נמוך מעשרה טפחים הרבה, וקצר מארבעה טפחים
- ^ אפילו הכי אין נמדדין עמה, דלא בטיל לגבי שדה אלא היכא דכי מובלע בתוך השדה
- ^ אבל כשהוא חוץ מן השדה - לא בטיל לגבי שדה; ולא מיבעיא אי הוי יחידי ממש, אלא אפילו
- ^ אי הוה בתוך השדה אלא שסמוך למצר
- ^ אלא היכא דהוי מובלע באמצע שדה הוא, דמיקרו 'שידרי דארעא', ובטילי; כן נראה בעיני, ועיקר; ורבותינו מפרשים דאדרבי יצחק קאי, דאוקי 'לפחות מיכן' דמתניתין בדהוו ארבע קבין, דבטילי, ואוקימנא במפוזרים בחמשה קבין; אי נמי ברוב שדה, ומשום הכי בטילי, אבל במכונסין - לא בטילי; וקסלקא דעתא הני מילי בנמוכין מעשרה וגבוהין יותר משלשה, אבל נמוכין פחות משלשה לא בעינן מפוזרין, והשתא אתיא ברייתא למימר: דאי הוו הנהו ארבע קבין סלע אחד - אפילו כל שהוא - אין נמדדין, כלומר: אף על גב דאין גבוהין שלשה - לא בטילי; ולא נהירא לי האי פירושא כלל: דמאי שנא סלע יחידי מסלעים הרבה מכונסים? הא כיון דמכונסים - כסלע אחד דמו! ועוד: מנין לנו שיש חילוק בכל פחות מעשרה בין גבוה שלשה לפחות משלשה? וכלל וכלל אין ליישב אלא כמו שפירשנו
- ^ כל שהוא
- ^ כגון פחות משלשה בין ההוא סלע קטן למצר
- ^ מי חשבינן ליה כסמוך למצר. או לא, ויהיה נמדד עמה
- ^ אם תמצא לומר הפסק עפר בינתיים הוי הפסק, אבל אם יש הפסק
- ^ ואותה צונמא למעלה סמוך למצר
- ^ אי נמי איפכא:
- ^ מעט
- ^ ולא גבוה שלשה בעומק המחרישה
- ^ מי אזלינן בתר עפר, ונמדדין? או דלמא צונמא עיקר, ואין נמדדין
- ^ כלומר: "בצמצום אני מוכר לך שדה שיש בו בית כור עפר, כמו שמודדין במדת החבל לא פחות ולא יותר
- ^ שלא היה באותו שדה בית כור שלם
- ^ המוכר כפי הפחת, והמקח קיים, ואף על גב דאמר רבא בפרק 'המוכר את הספינה (לעיל דף נ') 'כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר' ומוכח התם דמקח טעות הוי - הני מילי במטלטלין, אבל בקרקע - לא שייך בהו חזרה, דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה, הן חסר והן יתר, ומוכר נמי הכי קאמר ליה: "בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל, ואם יחסר אנכה, ואם יותר - תחזיר לי", ואף על גב דאין אונאה לקרקעות - הני מילי כשימכור לו ביוקר יותר משתות, אבל היכא דמטעין זה את זה במדה - צריך לנכות מן הדמים
- ^ קרקע
- ^ על בית כור
- ^ למוכר; ולקמיה מפרש דמה שירצה מוכר יחזיר לו לוקח: קרקע או מעות
- ^ לו מוכר ללוקח בשעת מכירה
- ^ בית כור עפר אני מוכר לך בכך וכך
- ^ ולא אמר לו "מדה בחבל" - דאילו היכא דאמר ליה תרוייהו: "מדה בחבל הן חסר והן יתר" - פלוגתא דבן ננס היא לקמיה
- ^ רובע הקב לכל סאה, דהיינו שלשים רבעים לבית כור, שהן שבעה קבין ומחצה
- ^ לכל סאה
- ^ דבהכי הוי מחילה; דכיון דאמר ליה "בית כור", האי דקאמר "הן חסר והן יתר" - חסר או יתר מעט על בית כור קאמר, אבל טובא - לא: דאם כן אמאי קאמר "בית כור"? ובגמרא בעי: היכא דאמר ליה "בית כור עפר" סתמא, ולא אמר ליה לא "מדה בחבל" ולא "הן חסר הן יתר" – מאי? והאי דקאמר 'אפילו פיחת רובע לסאה' ולא קאמר 'אפילו פיחת שבעה קבין ומחצה לכור' - לאשמועינן אתא: דאפילו במכירה מועטת, כגון "בית סאה אני מוכר לך, הן חסר הן יתר", ואיכא חסר רובע או יתר רובע – הגיעו: דאף על גב דפליגי אמוראי בגמרא גבי שני כורין: דאיכא למאן דאמר דאי איכא רובע לכל סאה, דהוו להו בין הכל יותר מתשעה קבין - לא הויא מחילה, בפחות מכור כולהו מודו, שהמחילה הולכת לפי חשבון רובע לכל סאה
- ^ יתר מרובע לכל סאה אם הותיר
- ^ יחשב את כל היתר על הבית כור, ואפילו הרבעין עצמן, כדמסיק לקמן במתניתין, ויחשב כמה הותיר וכמה שוין לפי חשבון שמכר את הבית כור; וכגון שלא הוזלו קרקעות: שאם הוזלו - לא נכוף את הלוקח לקנות כשעת היוקר; גם אם הוקרו - יכול לטעון "איני רוצה לקנות ביוקר כל כך", כדמפרש בגמרא
- ^ אבל אי כדקיימי קיימי
- ^ צריך הלוקח ליתן כרצון המוכר: שאם רצה מוכר - יחזיר לו לוקח מעות, דתקנת חכמים היא זו: דמה יעשה המוכר בקרקע מועט בפני עצמו שאינו חשוב 'שדה'? הלכך כופין את הלוקח ליקח, ד'זה נהנה וזה אינו חסר'; או אם רצה מוכר - יחזיר לו לוקח הקרקע בעין, שהרי מן הדין הוא דמחזיר לו קרקע, שהרי לא קנה לוקח אלא בית כור! שהרי למה אמרו להחזיר לו לוקח למוכר מעות המותר? - לא מן הדין אלא תקנת חכמים ליפות כחו של מוכר: שלא יהא נפסד אותו מיעוט קרקע, דלא חזי ליה האי פורתא, והאי 'יעשה חשבון' – א'הותיר יתר מכן' קאי; אבל פיחת יתר מרובע - לא שייך שום עשיית חשבון, אלא ינכה לו מן הדמים: דכיון דליכא בהאי שדה - טפי ליכא לחיוביה ליתן לו משדה אחר
- ^ דרובע לסאה הוי מחילה, כמו רובע לסאה דשדה; יתר מרובע - יעשה חשבון שני רבעים, דהיינו חצי קב: מאחר דחשיב 'גינה' יחזיר קרקע
- ^ בפרק קמא
- ^ דחצי רובע לחצי סאה הוי מחילה, כלגבי שדה: יתר מחצי רובע - יעשה חשבון; בית רובע דחשיב 'גינה'
- ^ כן נראה בעיני, וכן עיקר; ויש לשונות אחרים - ואין בהן ממש למבין
- ^ בגמרא פריך עלה, ומתרץ לה: ולא את המותר בלבד הוא מחזיר - היכא דאמרן 'יעשה חשבון' והיכא דאמרן 'יחזיר קרקע' - אלא גם כל השלשים רבעין דבית כור היתירין הוא מחזיר, דכיון דאיכא קרקע חשוב בין הכל - לא מחיל מידי
- ^ הכי גרסינן בסדר המשנה: שאם שייר בשדה תשעה קבין כו'. כלומר: האי דמחייבין ללוקח ליתן מעות המותר למוכר - ייפוי כח דמוכר הוא, משום דלא חזי ליה האי קרקע בפני עצמו; שאילו הוה ביה בהאי מותר שיעור 'שדה', כגון ששייר בהאי בית כור קב ומחצה יתר על שבעה קבין ומחצה, דהוו להו בין הכל תשעה קבין - אז מחזיר לו את הקרקע, ולא מעות, דהשתא חזי ליה האי קרקע, דקיימא לן בפרק קמא דמכילתין (דף יא) דשדה חשוב בתשעה קבין, כדתנן: 'ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה, ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה; רבי עקיבא אומר: בית רובע' והשתא שמעינן ממתניתין שבעה קבין ומחצה לכור הוי מחילה; שמונה ומחצה או יותר עד תשעה קבין ולא עד בכלל - יעשה חשבון; תשעה קבין - יחזיר קרקע.
- ^ עפר אני מוכר לך
- ^ דלא אמר ליה "מדה בחבל" ולא אמר ליה נמי "הן חסר הן יתר" – ל"מדה בחבל" מדמינן ליה, דסתם מי שמתנה למכור בית כור - דעתו לצמצם, ולא מחיל מידי עד דאמר בפירוש "הן חסר הן יתר", ואם פיחת כל שהוא – ינכה, ואם הותיר כל שהוא – יחזיר? או ל"הן חסר הן יתר" מדמינן ליה, דמסתמא מחיל איניש רובע לסאה?
- ^ ומשום דאיכא לפרושי מתניתין בשני צדדין קבעי לה.