ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אמימר אמר: אף אינו ממעט חלק בכורה [1], [2] שנאמר [3] 'וילדה לו בנים' [4] - עד שיהא בן בשעת לידה [5].
רב שיזבי אמר: אף אינו נימול לשמנה [6], דאמר קרא (ויקרא יב ב-ג) [דבר אל בני ישראל לאמר] אשה כי תזריע וילדה זכר [וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא] [7] וביום השמיני ימול [בשר ערלתו] - עד שיהא זכר משעת לידה;
רב שרביא אמר: אף אין אמו טמאה לידה [8], דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים - עד שיהא זכר משעת לידה [9].
מיתיבי [נדה פ"ג מ"ה; דף כח,א]: 'המפלת טומטום [10] ואנדרוגינוס [11] - תשב לזכר ולנקיבה' [12]!? תיובתיה דרב שרביא [13] - תיובתא.
[## למרות דברי הגמרא – וכי בשופטני עסקינן? וכי רב שרביא, לפני שאמר דבר לא יבדוק במשניות? וכי לא ידע משנה זאת? אלא ודאי ידע רב שרביא משנה זאת, וידע שאין דבריו כהלכה; ולכן הגמרא מוכיחה מהמשנה שאין הלכה כמותו.
אך אם כן – למה התכוין רב שרביא?
אפשרות אחת: רב שרביא מתנגד ללימודים של רבי אמי מ'והיה הבן הבכור' – מלידתו יהיה – שהבכור הטומטום אינו מקבל פי שנים, וכן ללימודו באותו אופן של רב נחמן בר יצחק שאינו נעשה בן סורר ומורה, וכן לאמימר שאמר שאניו ממעט חלר בכורה – לימוד שדומה לדברי רבי אמי, רק שבנוי על פסוק 'וילדו לו בנים' – ולא טומטום, ואולי אפילו ללימוד של רב שיזבי; ואולי ההתנגדות שלו נובע מהטעמים האלו: א</ref> מדוע לא אמרו לימודים חשובים אלו על ידי תנאים במדרשי ההלכה, או בברייתות? ב</ref> מאיזה כוח מחדשים הלכות אלה? הרי הלימוד הזה – של רבי אמי והלימודים הדומים להם – מביאים לידי סתירה למשנה, שהרי הלימוד של רב שרביא הוא בדיוק כמו הלימוד של רבי אמי – ואם הוא מביא למסקנה שהמשנה סותרת אותה, ולכן אינה נכונה - אזי גם הלימודים של רבי אמי וחבריו אינם נכונים!
אבל יש לציין כי הפוסקים לא פירשו כן.
עוד אפשר לומר כי רב שרביא התכוין להלכה דאורייתא: שהלימוד שריר וקיים, ומן התורה לא תהא יולדת טומטום טמאה טומאת לידה ולא יהיהו לה ימי טהרה; ודברי המשנה אינם דאורייתא, אלא מספק; וספק דאורייתא – מן התורה לקולא, ורק מדרבנן לחומרא, ולכן – הלימוד דאורייתא לחוד, והוא שריר וקיים, שאין לה טואמת לידה ואין לה ימי דם טוהר, ומדרבנן – מספק דאורייתא - יהיו לה ימי טומאה בלבד!]
לימא תיהוי תיובתא דרב שיזבי [14]?
תנא [15] ספוקי מספקא ליה [16], ולחומרא [17].
אי הכי [18] - [19] 'תשב לזכר ולנקבה ולנדה' מיבעי ליה [20]?
קשיא [21].
[23]:
אמר רבא: תניא כוותיה דרבי אמי [שאמר לעיל: טומטום שנקרע ונמצא זכר - אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא (דברים כא טו) [כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה] והיה הבן הבכור לשניאה: עד שיהא בן משעת הויה] 'בן' - [24] - ולא טומטום [25];
'בכור' - ולא ספק
בשלמא 'בן ולא טומטום' - כדרבי אמי [26]; אלא 'בכור ולא ספק' - לאפוקי מאי [27]?
לאפוקי מדדרש רבא [28], דדרש רבא: שתי נשים [29] שילדו שני זכרים במחבא [30] - כותבין הרשאה זה לזה [31].
אמר ליה רב פפא לרבא [32]: והא שלח רבין: דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך אמרו משום רבי ינאי: הוכרו [33] ולבסוף נתערבו [34] - כותבין הרשאה זה לזה; לא הוכרו - אין כותבין הרשאה זה לזה [35].
הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש: דברים שאמרתי לכם - טעות הן בידי, ברם כך אמרו משום רבי ינאי: הוכרו ולבסוף נתערבו - כותבין הרשאה זה לזה; לא הוכרו - אין כותבין הרשאה זה לזה.
שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל: ילמדנו רבינו: היו מוחזקין [36] בזה שהוא בכור, ואמר אביו על אחר [37] "בכור הוא" – מהו [38]?
שלח להו: כותבין הרשאה
זה לזה [39].
מה נפשך [40]: אי כרבנן סבירא ליה - לישלח להו כרבנן, אי כרבי יהודה [41] סבירא ליה - לישלח להו כרבי יהודה!?
מספקא ליה אי כרבי יהודה אי כרבנן.
מאי היא?
דתניא: (דברים כא יז) [כי את הבכר בן השנואה יכיר] יכיר [לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה] [42] - יכירנו לאחרים [43]; מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר "זה בני בכור" [44]; וכשם שנאמן אדם לומר "זה בני בכור" - כך נאמן אדם לומר "זה בן גרושה [45]" [46] ו"זה בן חלוצה" [47]; וחכמים אומרים: אינו נאמן [48].
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב 'יכיר' אלא לרבנן – 'יכיר' למה לי?
[51] למאי הלכתא [52]? למיתבא לו פי שנים [53]? [54] לא יהא [55] אלא אחר [56]: אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה [57]! [58]?
לא צריכא [60] בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן [61].
ולרבי מאיר [62], דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [63] – 'יכיר' למה לי?
בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס [64].
ראו דיון ב#נספח בסוף העמ'
תנו רבנן: היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור – נאמן [65]; היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו "בכור הוא" - אינו נאמן [66].
רישא רבי יהודה וסיפא רבנן [67]!
אמר רבי יוחנן: אמר "בני הוא" וחזר ואמר "עבדי הוא" [68] - אינו נאמן [69]; "עבדי הוא" וחזר ואמר "בני הוא" – נאמן [70]: 'דמשמש לי כעבדא' קאמר [71]; וחילופיה אבית המכס [72]: היה עובר על בית המכס ואמר [73] "בני הוא" וחזר ואמר "עבדי הוא" [74] – נאמן [75]; אמר "עבדי הוא" וחזר ואמר "בני הוא" - אינו נאמן [76].
מיתיבי [77]: היה משמשו כבן [78], ובא ואמר "בני הוא" וחזר ואמר "עבדי הוא" - אינו נאמן [79]; היה משמשו כעבד ובא ואמר "עבדי הוא", וחזר ואמר "בני הוא" - אינו נאמן [80]!
אמר רב נחמן בר יצחק: התם [81] דקארו ליה 'עבדא מצר מאה [82]' [83].
מאי 'מצר מאה'?
מצר עבדא [84] מאה זוזי.
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא [85]: האומר לחבירו "עבדי גנבת" והוא אומר "לא גנבתי". "מה טיבו אצלך"? – "אתה מכרתו לי"
נספח
עריכהתוספות ד"ה כך נאמן כך נאמן לומר זה בן גרושה כו'. תימה לפי שנאמן לבכר יהא נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה?
ויש לומר כיון שנאמן לבכר - בכל ענין האמינו הכתוב, ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שהוא בכור ואם כן עושה בניו הגדולים ממזרים, שמאיש אחר הם; והכי נמי נאמן לומר שהוא בן גרושה.
ורבינו אליהו מפרש ד'יכיר' נמי קאי אבן השנואה, כלומר 'בן השנואה יכיר': דנאמן לומר שהוא 'בן שנואה' דהיינו שנואה בנישואיה, כדמפרש בפ"ב דיבמות [86], כגון חייבי לאוין שנשא כהן גרושה; ומיהו כשם שנאמן לומר - משמע דממה שנאמן לבכר יליף; אבל בירושלמי בפרק 'עשרה יוחסין' משמע כפירוש רבינו אליהו.
ופוסק בעל הלכות גדולות דהא דפסקינן לקמן הלכה כר' יהודה - כדשלח ר' אבא היינו דוקא: כשפוסל ע"י הכרת בכורה, אבל אין הלכה כר' יהודה שיהא נאמן לומר 'זה בן גרושה';
ואין נראה לר"י, דאמר בפרק 'החולץ' [87]: ההוא דאתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה "נתגיירתי ביני לבין עצמי"! אמר ליה: נאמן אתה לפסול עצמך, ואי אתה נאמן לפסול בניך!; ופריך: והתניא: רבי יהודה אומר: 'יכיר'! ומשני: אמר רב נחמן בר יצחק דהכי קאמר: לדבריך - כותי אתה, ואין עדות לכותי! ופסק התם הלכה כרב נחמן בר יצחק; משמע דאי לאו דאין עדות לכותי - היה נאמן לפסול אע"ג דליכא הכרת בכורה!
וחכמים סורבים שאינו נאמן, אולי משום דשכתיב יכיר – לתת לו פי שנים – אבל לא לדבר אחר.
ולדעת רבי יהודה וכי יהא נאמן לומר על אדם זר "זהו בני בכורי" ועל ידי זה הופך אותו לממזר? או אם אמו גרושה – להפוך את הבן לחלל? האם לא מתכוונים התוספות – דוקא על אחד שהוחזק כבנו וכל לבכרו ועל ידי זה לפסול את בניו הגדולים יותר, אבל לא על אדם זר!
ועוד שאלה: אם אדם מאצן לומר על אדם שהוא בנו בכורו – אם אמר על שנים – איזה תופס- הראשון או השני? או נאמר שאינו נאמן היות ואמר על שנים? ומה אם אמר על אחד שהוא בנו בכורו, וכעבור תקופה אמר שנודע לו שטעה, ולא זה הוא אלא אחר – האם נאמן על אחד מהם?
וכן אם שני אנשים אמרו על פלוני "זהו בני בכורי" – האם יוכל לתבוע חלק בכורה משתי הישורות. מאחת מהן או מאף אחד?
הרה סולומון אמר: לא יוכל לתבוע כלל, כי אם ה'יכיר' אינו מהוה בירור – אינו טופס [וראיה לדבריו בסוף דף קכז,א: ילמדנו רבינו: היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר; ועל זה כתב הרשב"ם: לאו בעדים שראו שנולד קודם לאחיו, דאם כן אין האב נאמן! אלא בקול בעלמא]; ולפיכך שאלתי מה במקרה שאמר על אחד שהוא בנו, ומי שהיה הבעל של אמו בעת שהרתה לו מכחיש ואומר" לא בנך הוא אלא בני" – לא יתקיים ה'יכיר'; ומה אם תאמר האם שאינו בנו של המכיר? האם יקבלו את דבריו או את דבריה? או האם יקבלו את דבריו לתת לבן פי שנים בנחלתו אך לא לפוסלו?
וכי היום לא נסמוך על בדיקות DNA שהם אמינות לפחות כמו הצהרות הגברים?
על שאלה אחרונה לא ענה הרב סולומון.
הרב זוננשיין אמר שזה דומה למקרה במשנה ב קידושין דף סג,ב:
"קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה"! ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" – נאמן.
זה אמר "אני קידשתיה" וזה אמר "אני קידשתיה" - שניהם נותנים גט; ואם רצו - אחד נותן גט ואחד כונס.
ומדוע אין חוששין שיש שלישי? אלא משמע שלמרות שאחד משקר – יש נאמנות לשני –אף על פי שאין יודעים מי הוא; רק כאן היות ולא יודעים מי הוא – אין יכולים מהבנים המוחזקים. ואע"פ כן – האם נאמר שלשני המשפחות אין דין בכורה כי על הבכור יש דין המוציא מחברו לעיו הראיה, ואינו יכול להוכיח שאביו שיר או טעה כשאמר שאדם זר הוא בכורו!?
תוספות ד"ה בנכסים שנפלו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס: הכי נמי הוה מצי לשנויי: 'בנכסים דלא עבידי דאתו', אלא חדא מתרי טעמי נקט.
הערות
עריכה- ^ אותו טומטום שנקרע ונמצא זכר, אם הוא פשוט ואינו בכור, וכל נכסי האב תשעה מנים, והן שלשה בנים: בכור ופשוט וטומטום - חולקים הנכסים תחלה לשלשה חלקים כאילו אין כאן כי אם בכור ופשוט, והטומטום כמאן דליתיה, ומגיע לחלק הבכור ששה מנים, שהן שני חלקים, לפי שהבכור נוטל פי שנים בפשוט; נמצא חלק בכורה = שלשה מנים; חוזרים וחולקים הששה מנים הנותרים בין שלשתן, נמצא הבכור נוטל חמשה מנים, והטומטום והפשוט נוטלין כל אחד שני מנים; אבל אי הוה ממעט - לא היה נוטל הבכור אלא ארבעה וחצי מנים: פי שנים כנגד כל אחד, דנהי דאינו ממעט חלק בכורה, אבל חלק פשוט מיהא ממעט מכולן
- ^ מאי טעמא?
- ^ שם: דברים כא,טו
- ^ 'וילדו לו בנים'
- ^ 'והיה הבן הבכור' - מי שהוא בן בשעת לידה חולק הבכור כנגדו חלק בכורה, וממעט לחלק בכורה מן הבכור, דהכי משמע קרא: כנגד הבנים משעת לידה - יטול חלק בכורה, דהיינו חלק גדול, ולא נחשוב טומטום עמהם: שלא יטול הבכור אלא כנגד שנים מהם, דכשהן מרובין ממעיט חלק בכורה
- ^ לדחות שבת, כדדרשינן (שבת דף קלב.) 'וביום השמיני' – ביום, אפילו בשבת
- ^ פסוק ג
- ^ שבעה אם נקרע ונמצא זכר, וגם לא שבועיים אם נמצא נקבה
- ^ דכתיב 'וילדה זכר וטמאה', והכי נמי כתיב 'ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים'; יולדת טמאה היא, אף על פי שאינה רואה דם
- ^ וכל זמן שלא נקרע מספקינן ליה בזכר ובנקבה
- ^ שיש לו זכרות ונקבות
- ^ תשב לזכר ימי טוהר דזכר, וימי טומאה דנקבה: שתטמא שבועיים משעת לידתה אפילו אם לא תראה דם; ומשבועיים ואילך – 'תשב על דמי טהרה' אם תראה דם עד ארבעים ללידתה, דהיינו ל"ג ימי טוהר דזכר חסר ז' ימים; שמנתה שבועיים לטומאה מספק
- ^ דכלל כלל לא חשיב לה 'יולדת', לא לטומאה ולא לטהרה
- ^ דאיהו נמי דריש לענין מילה 'עד שיהא זכר משעת לידה', והוא הדין לגבי טומאת לידה, ואילו האי תנא חשיב ליה זכר לענין טומאת לידה, דקתני 'תשב לזכר'
- ^ דמסכת נדה
- ^ האי 'וילדה זכר' להכי בענינן דליהוי זכר משעת לידה: בין לגבי טומאה בין לגבי מילה
- ^ ואזיל לחומרא ליתן עליו חומרי זכר: דשמא לא דרשינן האי 'וילדה זכר' להכי: דבעינן דליהוי זכר, אלא לכדאמרינן במסכת נדה (דף לא.) 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר'; ורב שיזבי נמי לחומרא קאמר: דלא דחייא מילתו שבת, דדלמא דרשינן 'וילדה זכר' שיהא זכר משעת לידה; אבל רב שרביא - לקולא דריש: דקא פטר לה מטומאת לידה, הלכך אי לאו דפשיטא ליה - לא הוה דריש לקולא; הלכך הויא (ברייתא) תיובתיה
- ^ דמספקא ליה היכא דנקרע ונמצא זכר אם אמו טמאה לידה אי לאו
- ^ אם כן אמאי יהבינן ימי טוהר דזכר, כדקתני 'לזכר ולנקבה', דהיינו ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה? והלא שמא אם יקרע ימצא זכר ושמא איכא למידרש 'וילדה זכר' לטהר את אמו מדין לידה, ובין ימי טומאה בין ימי טהרה לית לה, ואמאי יהבינן לה ימי טוהר כלל? הכי הוה ליה למיתני:
- ^ והכי פירושו: תשב לנקבה ימי טומאה דנקבה שבועיים, אפילו בלא ראיית דם, דלמא נקבה היא, ולנדה: לאחר שבועיים מיד אם תראה דם - הויא טמאה נדה מספיקא: דלמא זכר הוה, ואית לן למידרש 'עד שיהא זכר משעה לידה', ולית לה ימי טוהר כלל
- ^ אבל תיובתא ממש – אינה, בשביל שחסר מן (הברייתא) דמצי למימר 'תני לזכר ולנקבה ולנדה'
- ^ במסכת נדה [דף ל,א -ב] מקשינן: 'למה הוזכר זכר?' כלומר: בכל מקום דקתני 'לנקבה ולנדה' - למה לי למיתני 'לזכר' בהדייהו? אם ליתן לה ימי טומאה דזכר - הא קתני 'תשב לנקבה', וצריך שבועיים!? ואם ליתן לה ימי טוהר דזכר - הא קתני 'ולנדה', דמשמע: דלא ניתיב לה ימי טוהר כלל? ומשנינן [ל,ב]: נפקא מינה שאם תראה יום ל"ד ללידתה ותחזור ותראה יום מ"א - הויא מקולקלת למניינה: שמא לא הוה לה ימי טוהר והיתה תחלת נדה בראיית יום ל"ד, ובראיית מ"א הויא תחלת זיבה, ואם תראה שלשה רצופין - צריכה ז' נקיים וקרבן, או שמא זכר ילדה, וראיית יום ל"ד היו ימי טוהר, ועתה בראיית מ"א הויא תחלת נדה!? הרי היא בספק זבה ונדה עד שתשב י"ז ימים נקיים, כדמפרש במסכת ערכין (דף ח.); ואם ישבה לה י"ז נקיים וראתה יום י"ח - הרי היא תחלת נדה; וזו היא דינה: שאם תראה כל ז' ימים הללו או אם לא תראה כי אם ראייה ראשונה - טובלת בליל שמיני, ומשמשת עם בעלה, ואחר ז' ימים הללו באין י"א יום של ימי זיבה: שאם תראה בתחלתן או באמצעיתן או בסופן שלשה ימים רצופין - הויא 'זבה גדולה', וצריכה ז' נקיים וקרבן, ולעולם לא תחזור לקדמותה להיות תחלת נדה עד אחר ז' נקיים; ואם לא ראתה בכל י"א יום הללו עד י"ב - הרי היא 'תחלת נדה' בכל המשפט אשר פירשתי, ולכך נקראו 'י"א יום שבין נדה לנדה'.
- ^ הגה"ה. לכך הוזכר 'זכר': שאם תראה יום ל"ד ללידתה, אמרינן טמאה היא ואף על גב דאכתי משכי ימי טוהר דזכר, דמספקינן ליה בלא ולד, ותשב לנדה, וכי הדר חזיא ליום מ"א - שהוא ח' לראייתה - ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום, אמרינן: ולד היה, וזכר היה, וראייה דיום ל"ד - דם טוהר הוה, והשתא הוא דהויא תחלת נדה, והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה עד מ"ח, שהוא שמיני לראייה אחרונה, ואי לאו משום ספיקא דזכר - הוי טבלה למחר ביום מ"ב ממה נפשך: אי לאו ולד הוא - הרי היא שומרת יום כנגד יום, ואי ולד הוה ונקבה הוה - אכתי הוי דם טוהר עד שמונים! וספיקא דזכר מקלקלא לה; וכן לענין נקבה, כלומר: וספיקא דנקבה מקלקלא לה עד פ"ח: דלא טבלה עד פ"ח [אי ראתה ביום ע"ד], ואי הוה פשיטא לן דלא ולד הוא - הוה טבלה למחר ביום [פ"ב] דראיית פ"א - בי"א יום שבין נדה לנדה היא; ומשום דמספקינן דלמא ולד הוה, וראיית שבעים וארבעה - דם טוהר, אמרינן דהשתא הוא דהויא תחלת נדה. כן פירשה רבינו שלמה זצ"ל (נדה דף ל:) ע"כ הגה"ה
- ^ 'והיה הבן' - שיהא בן משעת לידה
- ^ ואע"פ שנקרע אחרי כן ונמצא זכר
- ^ דטומטום שנקרע - אע"פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים
- ^ אי לאפוקי ספק בכור - פשיטא דלא שקיל חלק בכורה אלא אם כן מייתי ראיה שהוא הבכור
- ^ דמסברא אית ליה ואתי קרא למעוטיה
- ^ של אדם אחד
- ^ ואין ידוע איזה קדם להיות 'ראשית אונו'
- ^ ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה מן האחין: "אם בכור אני - תנו לי בשביל עצמי, ואם לאו - תנו לי בשביל אחי, שהרי נתן לי חלקו"! ופסקינן לעיל: יש לו לבכור קודם חלוקה, ויכול למכור וליתן חלק בכורתו לכל מי שירצה; והך מילתא אתא קרא למעוטי: דאף על גב דמדינא אית ליה - גזירת הכתוב הוא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק
- ^ כשדרש כן
- ^ בשעת לידה
- ^ דהוה ליה בכור ודאי שעה אחת, וקרא לא אתא למעוטי אלא מאי דדמי טפי למעוטי, כגון דלא הוכרו כלל, דהוה ליה ספק בשעת לידה, דהכי משמע 'והיה הבן הבכור': שיהא בן משעת לידה, ולא טומטום, ושיהא בכור משעת הוייה, ולא ספק
- ^ ושמעינן מהכא דהכי הלכתא דאם הוכרו ולבסוף נתערבו - מיהא כותבין הרשאה
- ^ לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו, דאם כן אין האב נאמן! אלא בקול בעלמא, כעין שאמרנו למעלה: דהוו קרי ליה 'בוכרא'
- ^ מן הבנים
- ^ מי מהימנינן לאב במקום חזקה שמכחשת דבריו או לא
- ^ המוחזק ואותו שאמר אביו עליו שהוא בכור; וטעמא מפרש ואזיל
- ^ כמאן סבירא ליה שמואל?
- ^ לקמן
- ^ 'יכיר' קרא יתירא הוא
- ^ רבי יהודה קאמר לה
- ^ ואף על פי שמחזיקין אחר בבכור
- ^ לאחר שגרשתיה - החזרתיה וילדה לי זה; וחלל הוא
- ^ או שנשא אשה גרושה; וסברא הוא, מדכתיב 'יכיר' מה לי בכור - מה לי לדבר אחר
- ^ בן חלוצה חלל מדרבנן: גזירה חלוצה אטו גרושה; ואף על גב דנפקא לן ביבמות (דף כד.) מדכתיב 'ואשה גרושה' - הא אמרינן התם דקרא אסמכתא בעלמא
- ^ לא בבכור ולא בחלל; וכגון שמוחזקין באחר שהוא בכור
- ^ וקרא מוקי
- ^ כגון שבאו מחדש בכאן, ואין מוחזקין באחד מהן מי הבכור ומי הפשוט; התם ודאי אב מהימן
- ^ לרבנן:
- ^ למאי הלכתא כתב 'יכיר' לצריך היכרא, שהאב נאמן להכירו לאחרים
- ^ דאי למיתבא ליה פי שנים אמאי צריך קרא
- ^ סברא הוא דנאמן על ידי מגו:
- ^ האי בכור
- ^ אדם נכרי
- ^ ואף על פי כן יכול היה ליתן לו במתנה כל נכסיו
- ^ הלכך מה לו לשקר במאי דאמר שהוא בכור - הא בלאו הכי יכול ליתן לו פי שנים, שיאמר "הבו ליה במתנה מנכסי"
- ^ אדרבנן קפריך, דאוקימנא בצריך היכרא: דבשלמא לרבי יהודה טובא אשמועינן קרא: דמהימנינן ליה לאב אפילו במקום חזקה, ויהבינן ליה פי שנים: דסלקא דעתא אמינא ניזיל בתר חזקה וניתיב פי שנים למוחזק לנו, דליכא למימר גבי אב 'מגו דאי בעי יהיב ליה במתנה פי שנים - כי אמר נמי עליו שהוא בכור נאמן', דהא קיימא לן ד'מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן' [וחזקה היא כמו עדים].
- ^ הא דאשמעינן קרא דמהימנינן לאב אלא
- ^ בנכסים שאינו יכול ליתן לו באותה שעה שאמר עליו שהוא בכור, כגון בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן: לאחר שאמר "בני זה בכורי הוא", דליכא למימר בההיא שעתא 'מגו', דהא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם
- ^ דהא 'רבנן' דרבי יהודה היינו רבי מאיר!
- ^ גבי אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתגייר כו'
- ^ דתנן במסכת שמחות (פ"א ה"א): הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, ובר ירושה הוא; ולהנהו נכסים איצטריך 'יכיר' שיטול בהן הבכור פי שנים, דבהנהו ליכא 'מגו': דאפילו לרבי מאיר, דאמר 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' - הני מילי כגון נכסים שנופלין לו בשעה שיש בו כח ליתנם לאחרים, אבל גוסס אינו יכול לדבר ואין בו כח ליתן, והלכך לא מצי לאקנויינהו מקמי דאתו לידיה, דהא אפילו בשעה שבאו לידו אין יכול להקנותן, וכל שכן מקודם לכן; וב'לאחר מיתה' לא מצי לשנויי: דאין בכור נוטל בראוי
- ^ כרבי יהודה
- ^ כרבנן: דבמקום חזקה - לא מהימנינן ליה לאב
- ^ בניחותא
- ^ בין בתוך כדי דיבור בין לאחר זמן אמר כן על אותו שאמר עליו מתחלה "בני"
- ^ במאי דאמר השתא "עבדי", וליכא למימר האי דקרי ליה מתחלה "בני" משום דאוהבו כבנו, דאין דרך לקרוא לעבדו "בנו", והלכך אחר טענה ראשונה נלך: דהואיל וזאת האחרונה אינו פירוש, כי אם הכחשה - אין לנו לילך אחר טענה אחרונה, דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר "בני", כדכתיב 'יכיר'; ו'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'
- ^ במאי דאמר השתא "בני", דאינו סותר דבריו הראשונים, אלא מפרש הוא
- ^ "'עבדי' דקאמרי- בני הוא" והאי דקאמר "עבדי" - לפי שהוא משמשו יותר מדאי כאילו הוא עבדו; אבל ברישא לא שייך לפרושי הכי: דעבדו הוא כדאמר השתא, והאי דקרי ליה מעיקרא "בני" - לפי שאוהבו כבנו, דאין דרך האדון לייחס לעבדו ולקרותו 'בנו' בשביל שום חיבה
- ^ לשם רגיל לקרוא לעבדו 'בנו' להבריחו מן המכס, אבל לבנו לא יקרא לעולם 'עבדו' שהרי גורם לעצמו הפסד על חנם
- ^ אל המוכסים
- ^ כשעבר משם והלאה
- ^ במאי דחזר ואמר "עבדי": דודאי מעיקרא הוה קרי ליה 'בני' בשביל יראת המכס
- ^ אלא ודאי עבדו הוא כדאמר מעיקרא, דאילו היה בנו - לא היה אומר למוכסים שהוא עבדו
- ^ ומסיפא קפריך ליה לרבי יוחנן, והכי פירושו:
- ^ מלביש ומנעיל מכניס ומוציא, אבל עבודת עבד לא
- ^ ורבותא נקט: דאף על גב דמשמשו כבן, ואיכא למימר האי דקרי ליה 'בנו' - משום דמשמש ליה כבן - אפילו הכי כי חזר ואמר "עבדי" - אינו נאמן במאי דקאמר לבסוף, אלא נלך אחר לשון ראשון: דודאי בנו הוא, דאין דרך לקרות לעבדו 'בנו' אפילו היכא דמשמש ליה כבן, שאין האדון מחבבו כל כך לקרותו 'בנו'
- ^ במאי דקאמר "בני", ואף על גב דאיכא למימר דמעיקרא קראו 'עבדו' משום דמשמשו כעבד, ולא משום דעבדו הוא, וקשיא לרבי יוחנן, דאמר: אמר "עבדי" וחזר ואמר "בני" – נאמן, דרבי יוחנן - אפילו היכא דלא חזינן דמשמשו כעבד קאמר 'נאמן' במאי דאמר לבסוף "בני", וכל שכן היכא דחזינן בהדיא משמשו כעבד, ואילו ברייתא - אפילו היכא דמשמשו כעבד קאמר דאינו נאמן במאי דאמר לבסוף "בני", וכל שכן היכא דלא חזינן היאך משמשו דאינו נאמן, וקשיא לרבי יוחנן דאמר 'נאמן'
- ^ בברייתא
- ^ כלומר: עבד גמור הוא לי, שסמוכים לי עליו מאה דינר במצר שלו, כלומר: ששוה מאה דינר
- ^ והלכך: כי אמר "עבדי מצר מאה" וחזר ואמר "בני" - אינו נאמן, דאילו הוה בנו - לא הוה קרי ליה 'עבדא מצר מאה' ואף על גב דמשמש ליה כעבדא, דאין קורין כן אלא לעבד
- ^ ששוה
- ^ כל הני 'שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא' נקט הכא, משום דבחד מינייהו קא פסיק הלכתא כרבי יהודה, ובכולהו הלכתא כדשלח רבי אבא, כדפסקינן בסיפא דשמעתין
- ^ דף כג. ושם
- ^ שם דף מז.