בבא בתרא קסה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא אבק לשון הרע אמר רב יהודה אמר רב ארוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע בלשון הרע סלקא דעתך אלא באבק לשון הרע:
רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה:
ותנא קמא לית ליה מנהג מדינה אמר רב אשי באתרא דנהיגי פשוט וא"ל עביד לי פשוט ואזל עבד ליה מקושר קפידא נהיגי מקושר וא"ל עביד לי מקושר ואזל עבד ליה פשוט קפידא כי פליגי באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר וא"ל עביד לי פשוט ואזל עבד ליה מקושר מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו אמר אביי רשב"ג ור"ש ור' אלעזר כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו רשב"ג הא דאמרן ר"ש דתנן ר"ש אומר אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת ר' אלעזר דתנן גהאשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלוני וקיבלו לה ממקום אחר פסול ור' אלעזר מכשיר מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו:
[פשוט שכתוב בו עד אחד כו']:
בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים פסול איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ובעלמא כשר הכא נמי כשר קמ"ל דפסול אלא פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא אמר אביי לא נצרכא דאפי' עד אחד בכתב ועד אחד בפה אמימר דאכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה א"ל רב אשי לאמימר והא דאביי מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי אלא קשיא
רשב"ם
עריכהאבק לשון הרע - כגון דאמרי נורא בי פלניא בערכין (דף טו:):
רוב בגזל - רוב בני אדם חשודין על הגזל כעין גזל שמורין להתירא במשא ובמתן לעכב איש מריוח הראוי לו לחבירו:
ות"ק לית ליה מנהגא דמדינה - בתמיה אם רבן שמעון בן גמליאל בא לומר שדיני פשוט ומקושר המפורשין לתנא קמא אם יש מדינה שנהגו לשנות דינם בענין אחר הכל כמנהג המדינה והלא תנא קמא נמי מודה בהא:
אמר אביי באתרא דנהיגי כו' - אתא לפרש אביי באיזה מנהג המדינה מצו לפלוגי תנא קמא ורבן שמעון:
קפידא - ואם גט אשה פסול לגרש בו:
מר סבר קפידא - ואע"ג דמנהג המדינה בין בפשוט בין במקושר כיון דאמר ליה בפשוט קפידא הוא ויפסל המקושר ורבן שמעון סבר הכל כמנהג המדינה כלומר מראה מקום הוא לו שאם טורח לו לכתוב מקושר יכתוב פשוט ומיהו אם יכתוב מקושר טפי ניחא ליה שהרי מנהג המדינה בשניהם:
אם הטעה לשבח - בקדושין האומר התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב אבל בשבח יוחסין על מנת שאני לוי והוא כהן לא אמר ר' שמעון מקודשת דהא מציא היא למימר מסאנא דרב מכרעי לא בעינא הטעה לשבח היינו מראה מקום מתרצה בשל כסף וכ"ש בשל זהב ובמתקדשת על ידי שלוחה מוקמינן לה התם:
פסול - שהיא אינה רוצה להתבייש במקום אחר:
ור"א מכשיר - דסבר מראה מקום הוא לו לטרוח וללכת בשבילה עד אותו מקום ואם יחפוץ ללכת יותר תבוא עליו ברכה:
אמר אביי לא נצרכא - למיתני עד אחד בפשוט פסול אלא היכא דקמסייע ליה עד אחד בעל פה ואתא מתני' לאשמועינן דלא סמכינן אשטרא לטרוף מלקוחות דשני עדים הכתובים בשטר הוא דנפקי ליה לקלא ואינו אלא כמלוה על פה וטרפה מבני חרי כדין המלוה את חבירו בעדים בלא שטר וגם הלוה יכול לומר פרעתי ולא יכול המלוה לטעון ללוה היה לך לקרוע שטר שבידי מכיון שלא נעשה כתיקון חכמים לא חשבו הלוה ולא נזכר לשואלו למלוה:
אמימר אכשר בעד אחד בכתב - וכתב ידו מקויים ממקום אחר בעדים ועד אחד נמי בעל פה מסהיד על אותה מלוה ונראה בעיני דלגמרי מכשיר אפילו לטרוף מלקוחות כאילו נחתמו שני עדים דעד אחד בשטר ועד אחד בעל פה מפקי ליה לקלא ונראים הדברים כן דסתם מכשיר לגמרי משמע:
אי הכי קשיא מתניתין - דפרכינן פשיטא:
תוספות
עריכהבאתרא דנהיגי בפשוט וא"ל זיל עביד לי פשוט ועבד ליה מקושר. משמע משום דא"ל עביד לי פשוט אבל אי א"ל סתמא זיל עביד לי גיטא ועביד ליה מקושר כשר אע"ג דבאתרא דנהיגי בפשוט ובקדושין אמר אע"ג דלא אמר כי אם עביד לי גיטא דהכי איתא בגירסא התם באתרא דנהיגי בפשוט ועבד ליה מקושר:
אמר אביי לא נצרכא אלא בעד אחד כו'. הכא משמע דוקא אחד בכתב ואחד בעל פה הא שנים בכתב כל אחד בפני עצמו מצטרפין ואליבא דרבי יהושע בן קרחה וכמאן דאמר (סנהדרין דף ל:) הלואה אחר הלואה מצטרפין א"נ למאן דאמר לא מצטרפין שני שטרות של עד אחד כגון הודאה אחר הודאה שמפרש בכל אחד ואחד מנה דאודי לן בהאי שטרא אודי נמי קמי פלניא מצטרפין דאי לא מצטרפין נמי בכי האי גוונא לינקוט הא וכל שכן אחד בכתב ואחד בעל פה ומיהו יש לדחות דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מיירי בכה"ג דהוה שייך למינקט ביה שניהם בכתב וכגון ששנים מעידים שראו שלוה או שמעו שהודה דכי האי גוונא הוי שייך למינקט שניהם [בכתב] אין מצטרפין אם אינו מצטרף שם אלא מיירי כגון שאותו שבכתב מעיד על ההלואה שראה אותה ושבעל פה מעיד שראה שמסר השטר הזה לו שהעד חתום בו דבכי האי גוונא לא הוה מצי למינקט שניהם בכתב ולהכי קשה נמי לאמימר שהרי יש במסירת שטר זה שני עדי מסירה שהעד חתום הוא כעד מסירה דמוכיח שמסרו לו מלוה שהוא לא היה חותם אלא בצווי של לוה והעד שבעל פה מעיד שמסרו לוה למלוה הלכך כשר אף על פי שלא חתם עליו אלא עד אחד שהרי על מסירתו יש שני עדים וקי"ל כר"א אבל שניהם בכתב יחידין פסולין לכ"ע שאין על כל שטר ושטר אלא עד אחד וסברא הוא דלא אשכחן בשום מקום שטר בעד אחד לבד שיועיל והכי משמע נמי מדחשיב עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה בזה אחר זה ואי הוי כשניהם מעידין על ראיית המלוה או על שמיעת הודאה אמאי קרי להו זה אחר זה והלא יכולין להיות כאחד כגון שכתב בשטר בפני פלוני אני החתום ובפני פלוני לוה פלוני מפלוני מנה ושבע"פ מעיד בפני פלוני ובפני פלוני החתום לוה פלוני מפלוני ולפי מה שפירש' דעד אחד שבעל פה היינו שמעיד על מסירת שטר שחתום בו העד אתי שפיר הא דבעי לקמן סתמא בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אי מצטרפי דמשמע סתמא בלא פי' שלא ראו שניהם כאחד שההלואה והמסירה לא היו כאחד שלא היה יכול למצוא ששניהם מעידין על ההלואה אלא כענין זה שאם מעידין כל אחד על ראיית המלוה ושמיעת ההודאה אין השטר מועיל כלל והוי לגמרי כמאן דליתיה כיון שאין עד מעיד על מסירתו כדפרישית ומיהו קצת קשה כי נראה שהעד החתום חשוב כעד בשעת מסירה שעל ידו ידוע לנו שמסר לוה למלוה ועי"ל דהאי דלא משכחי' צירוף בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לת"ק דרבי יהושע בן קרחה היינו משום שבשניהם מעידין ראיית המלוה או שמיעת ההודאה אין מוכיח בשטר שראו או שמעו כאחד שראיית העד בעל פה היתה בשעת ראיה או בשעת שמיעה אבל ראיית העד שבשטר חשבינן לה כאילו היתה בשעת מסירה לפי שהרבה פעמים היתה בלא ראות המלוה כלל כדתנן (לקמן דף קסז:) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומוקי לה אביי (ב"מ יג.) כמאן דאמר אפילו בשטרי [דלאו] אקנייתא דעדיו בחיתומיו זכין לו הלכך אע"פ שאינו מוכיח השטר שלא ראה המלוה לא חשבינן ראייתו כאחד שאין חשוב עד בראיה זו מאחר שאין ראייתו ידוע לנו ע"י השטר אלא עיקר עדותו אינה אלא לבדה שזה השטר מסר לוה למלוה להכי לא חשבינן עדותו כראיית המלוה אפילו אם ראה אותו ובירושלמי (פרק ב דכתובות) גרסינן [זעירא בעי] עד אחד בכתב ועד בעל פה מהו [שיצטרפו ועד אחד בכתב כלום הוא לכך] צריכא כשהיו שנים מצו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצו לקיים כתב ידו של שני:
עין משפט ונר מצוה
עריכהלג א ב מיי' פכ"ב מהל' איסורי ביאה הלכה י"ט:
לד ג מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה ל"ד, סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף מ"ט:
לה ד מיי' פ"ד מהל' עדות הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' ל' סעיף י':
ראשונים נוספים
אבק לשון הרע. ולא ממש:
רוב עונות הן בגזל. שמכזבין במשא ומתן ומשקרין:
הכל כמנהג המדינה. שאם נוהגין לעשות פשוט ועשאו מקושר פסול או מקושר ועשאו פשוט פסול. מדקתני רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה מכלל דת"ק לית ליה מנהג המדינה.[2] מדקתני פשוט שכתבו עדיו מאחריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהן פסולין אלא כל אחד צריך להיות כתיקונו. כך ס"ל דבכל מקום צריך להלך אחר מנהגו ואם שינה פסול:
אמר רב אשי. ודאי לתרוייהו סבירא להו הכל כמנהג המדינה ובאתרא דנהיגי פשוט ואמר ליה לסופר עביד למלוה פשוט כו' קפידא הוא ופסול הוא לדברי הכל והוי כמלוה על פה ואינו טורף בו לקוחות:
ת"ק סבר. אע"ג דנהיגי ההוא אתרא כתרוייהו אי האי אי האי ואמר ליה עביד לי פשוט ועבד ליה מקושר מקפיד הוא שאינו רוצה שישנהו וכשישנהו פסול. ומר סבר רשב"ג כיון דנהיגי כתרוייהו מראה מקום הוא לו דהאי דקאמר ליה לעשות פשוט לאו משום דוקא קאמר ליה אלא הכי קאמר ליה עביד ליה פשוט קסבר משום דלית ליה טירחא ואם עבד ליה מקושר הכי נמי דניחא ליה הואיל והיינו נמי מנהג המדינה:
אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. המקדש ואמר לה על מנת שאני לוי ונמצא כהן על מנת שאני עני וקבלה עליה ונמצא עשיר היינו טעות לשבח הרי מקודשת היא משום דמראה מקום הוא לה דכיון דנתרצתה להתקדש לו בכל דהו כל שכן דנתרצתה לשבח:
וקבלו במקום אחר פסול. משום דלא שויא שליח לקבלה אלא בההוא מקום פלוני דקפידא הוא דבההוא אתרא לא איכפת לה אם תתזל דידעי דהיא גרושה ובדוכתא אחריתא לא ניחא לה להתבזות לפני בית דין. ור' אליעזר דמכשיר סבר דמראה מקום היא לו דכסבורה היא שימצאנו לבעלה באותו מקום להכי אמרה ליה במקום פלוני ואם מצאו במקום אחר הכי נמי דניחא לה:
הואיל ובעלמא כשר. דכל גט פשוט בשני עדים כשר:
הכא נמי. במקושר בשני עדים כשר קמ"ל דפסול. פשוט דבעד אחד פסול למה לי במתני' למיתני. ועד אחד על פה אפי' הכי פסול למיטרף ביה לקוחות דבמלוה על פה דמי:
אמימר מכשר למיטרף [מלקוחות]. אלא קשיא מתני'. לאמימר א"כ מאי קמ"ל מתני' פשוט שכתב בו עד אחד פסול פשיטא. ומשני הא קמ"ל דשני עדים החתומין על השטר מקושר כעד אחד דחתום בפשוט דמי:
לא נצרכה דאפילו עד אחד על פה ועד אחד בשטר. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דפסול למגבא ביה ממשעבדי אבל מבני חרי גבי ואמימר הכשיר למגבי' ממשעבדי בחד סהדא בכתב דקלא אית להו.
ולא מחוור כלל בטעמא, ועוד דסוגיא דר' ירמיה מתפרש לו בקושי, אלא משמע דפסול דקאמר לומר שאין מצטרפין אלא בעד אחד וכשר למגבא מבני חרין דמצטרפין ומה שדקדק הרב ז"ל מדקאמר אפשר דמן השטר משמע לאו מילתא היא דמשום דמייתינן לה ממתני' דמיירי בפסול שטרות במקושר קאמר אכשר ובדרבי ירמיה מצטרפין אמרי' ועוד לישנא דוקא הוא עדותן כשרה ומצטרפת דהתם (מכות ו,ב) אמרי' עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות לומר שמצטרפין.
כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו: והא דלא מני נמי רבי חנינא בן גמליאל בהדייהו, כתב הראב"ד ז"ל דבמלתא אחריתי פליגי, דר' חנינא מיירי במקום שכותבין בשניהם, והוא אומר לסופר כתוב לי גט סתם וכתב לו מקושר והעדים חתמו מתוכו אפילו הכי כשר, כיון דנהיגי בתרווייהו ואיהו אמר ליה סתם הרי יכול לעשותו פשוט שהוא מאוחר וכשר, אבל אמר לו כתוב לי פשוט, שעכשיו מקושר ועשאו פשוט, אף על פי שנהגו בשניהם פסול. ורשב"ג סבר כיון דנהיגי בתרווייהו אף על גב דשני בשליחותיה כשר, דמראה מקום הוא לו ולא משום קפידה, וזהו כמנהג המדינה שכבר נהגו בני המדינה בשניהם. עד כאן.
אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה: פירש ר"ש ז"ל דמדקאמר אכשר משמע דאשטר קאי, כלומר, אכשריה ועבידיה שטר לגבו בו ממשעבדי, דכיון דחתים בו עד אחד קלא אית ליה. וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל (מאמר א' קיום טופסין וחותמין. לב, א מד"ה). ואינו מחוור, דעד אחד כיון שאינו עושה שטר הוא לבדו אין קול יוצא בו. ועוד דאם כן מה הביא ראיה אמימר מדשלח רבי ירמיה דעד אחד בכת(ו)' ועד א' על פה מצטרפין, דדילמא לגבות מבני חרי שאלו ועל בני חרי השיבן, אלא שאפשר לו לרב ז"ל לדחוק בזה, דמאן דפסל פסל לגמרי ואפילו לגבות מבני חרי, דלאו שטר הוא ולאו כלום הוא, ואמימר דאכשרא כשר אפילו לגבות ממשעבדי דסבר דשטר הוא, דהא בהא תליא, כל שאינו שטר אינו גובה אפילו מבני חרי, וכל דאכשר סבר שטר הוא וגבי אפילו ממשעבדי, והילכך מדרב ירמיה דאמר יצטרפו שמעינן דעד אחד מעשה שטר הוא עושה, והילכך אפילו לגבות ממשעבדי מצטרף.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, איכשר לגבות מבני חרי דוקא. וכן פירש הרמב"ן ז"ל. ואף על גב דאמרינן אמימר אכשר, לאו ראיה הוא לאכשורי שטרא, אלא עיקר לישנא הוא בכל מקום עדותן כשירה, כלומר, בדיני ממונות, לומר שמצטרפין. וקיימא לן כאמימר וכדשלח ליה ר' ירמיה לחבריה לאיצטרפן.
ויש מי שהקשה, עד אחד בכתב היאך כשר כלל, והא כתיב על פי שנים עדים ודרשי ביה מפיהם ולא מפי כתבם, וכדאיתא בריש פרק מי שאחזו (גטין, עא, א) ובשלמא בשנים החתומין על השטר, מעשה שטר הן עושין, וכמו שהעידו ונחקרה עדותן בבית דין, דרחמנא א"כ שרינהו, דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים, אלא חד היאך מתכשר בכתב ולא כלום הוא. והם השיבו דהכא נמי כשהיו שנים חתומין בשטר אלא שלא מצאו לקיים אלא אחד מהן, ומדאורייתא שטר כשר הוא וגובה בו אפילו ממשעבדי, אלא דרבנן איצטריכו לקיימו, דקיום שטרות דרבנן, כדאיתא בריש פרק קמא דגיטין (נ, א).
ומסייעי לה להאי פירושא מדגרסינן בהדיא בירושלמי דכתובות פרק האשה שנתאלמנה (ה"ד): ר' חגי אמר זעירא בעי עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו שיצטרפו עד אחד בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני, ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו לזוקקו בשבועה עד אחד בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני, עד כאן בירושלמי.
ואפשר עוד להביא ראיה לדבריהם לכאורה דעד אחד לבדו אינו כלום, מדאמר אמימר שנים דמקושר כעד אחד דפשוט מה התם פסולה דאורייתא אף שנים דמקושר פסולה דאורייתא, דאלמא עד אחד בכתב פסול הוא לגמרי. ועוד דאמר עד אחד היכן אשכחן דכשר.
ומכל מקום אין דינם עולה יפה לפי דעתי, חדא דהא ודאי מתניתין דקתני פשיטא שכתב בו עד אחד דומיא דמקושר שכתוב בו שנים משמע, והתם כשאין כתוב בו כלל אלא שנים משמע, וכן נמי פשוט שכתוב בו עד אחד שאין בו אלא אחד קאמר. ועוד דאם איתא דכתוב בו שנים אלא שלא מצאו לקיים אלא אחד, היאך אמרו בפשיטות פשיטא היכא אשכחן עד אחד דכשר, דכל כי הא כשר מדאורייתא, ובגיטין הבאין מארץ ישראל אפילו בשלא נתקיים אחד מהן כשר. אלא שיש לדחות בזו, דכל שמצויין לקיימו כמקויים חשבינן ליה. ועוד היאך אמר אמימר מה עד אחד דפשוט פסולא מדאורייתא, דכל ששנים חתימין בו אינו פסול מדאורייתא, אלא כשר, דמדאורייתא קיום שטרות לא בעינן. ואף על גב דאמר בשנים דמקושר נמי פסולא דאורייתא ואינו אלא מדרבנן אלא שעשאוהו כפסול דאורייתא, הא אין לומר כן בעד אחד, דפשוט מה התם עשאוהו כפסול דאורייתא, דכל שאין אחד מהן פסול דאורייתא אין לומר כן. ועוד דאם איתא היה להם לשאול בגמרין בעד אחד בכתב כלום הוא ולתרץ בשהיו שנים חתומין בו, כדרך ששאלו ותירצו בירושלמי.
אלא מסתברא דאפילו אין כתוב בו אלא אחד קאמר, וכפשטה של משנתינו ושל שמועתינו. ומה שאמרו בירושלמי, היינו כסבריה דאביי בגמרין, ואנן לא קיימא לן כוותיה אלא כאמימר וכדשלח ר' ירמיה לבריה. ואם מפני שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם, ורש"י ז"ל שכתב כן בפירוש התורה שלו (דברים יט, טו) שלא יכתבו עדותן בשטר וישלחו לבית דין, ההיא בשאינן יכולין להגיד הוא, כאלם וכיוצא בו, דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וכבר כתבתיה בארוכה במקומה בריש פרק מי שאחזו (גיטין עא) בסייעתא דשמיא.
ומה שאמרו כאן היכא אשכחן עד אחד דכשר וכן מה התם פסולא דאורייתא, הכי קאמר, היכא אשכחן עד אחד דכשר להוציא ממון, דעד אחד לבדו בודאי פסול מדאורייתא להוציא ממון, דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, וכן פירש ר"ח ז"ל וכן הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, ובהלכות גדולת כתב: קאמרי' רבנן דשטרא דחתימי עליה סהדי ואשכח חד מנייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מיניה אבל שבועה משביעין ליה אפומא דהאי עד אחד, אלמא סבור הרב ז"ל דעד אחד לבדו החתום בשטר זוקק לשבועה, והעיד כאן משם רבנן קמאי דקמיה. וכן עיקר.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י (עריכה)
נג. והא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה, קא ס"ד דכי מיירי כגון באתרא דנהיגי בפשוט לחודיה ואמר ליה עיביד ליה פשוט ואזל עבד ליה מקושר, אי נמי באתרא דנהיגי במקושר לחודיה ואמר ליה זיל עיביד לי מקושר ואזל עבד ליה פשוט, דכיון דקפיד בעל אמנהגא ודאי קפידא הוי ואי שני סופר פסל. ומתמהינן עלה ותנא קמא לית ליה הכל כמנהג המדינה. ופריק רב אשי באתרא דנהיגי בפשוט [וכו'].
ואיכא לפרושי דקס"ד דרבן שמעון בן גמליאל בדאמר בעל סתמא קאי, ואזל סופר ושני ממנהגא, כגון באתרא דנהיגי בפשוט לחודיה, וא"ל בעל לסופר כתוב גט לאשתי ואזל איהו עבד ליה מקושר, אי נמי דכתיב במקושר לחודיה וא"ל כתוב גט לאשתי ואזל איהו עבד ליה פשוט, דרשב"ג סבר מסתמא דעתיה דבעל אמנהגא וכי שני סופר ממנהגא כמאן דשני במידי דקפיד עליה בפירוש דמי ופסיל. ומתמיהינן עלה ותאנא קמא לית ליה הכל כמנהג המדינה, ומסקאנא אמר רב אשי באתרא דנהיגי בפשוט בלחוד ואמר ליה עיביד לי פשוט ואזל עבד ליה מקושר, דכולי עלמא קפידא הוי ופסול. וכן באתרא דנהיגי במקושר בלחוד ואמר ליה עיביד לי מקושר ואזל ועבד ליה פשוט היכא דפריש בעל ואמר עביד לי פשוט או אמר עביד לי מקושר דכולי עלמא קפידא הוי ופסול. והוא הדין באתרא דנהיגי בפשוט לחודיה ואמר ליה כתוב גט לאשתי סתמא דכמאן דפריש ליה פשוט דאמי (ואכתיב) [ואי כתיב] ליה מקושר פסול, אלא אידי דאצטריך לאשמועינן באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר איירי נמי מעיקרא היכא דפריש. כי פליגי באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר ואמר ליה לסופר עיביד לי מקושר ואזל עבד ליה פשוט. אי נמי אמר ליה עיביד ליה פשוט ואזל עבד ליה מקושר. תנא קמא סבר קפידא הוי ונמצא ששינה מדעת הבעל ופסיל. ורשב"ג סבר הכל כמנהג המדינה. וכיון דנהיגי בין בפשוט בין במקושר לאו קפידא הוי אלא מראה מקום הוא לו. כלומר שמראה לו דרך משנים ושלש דרכים, והוא הדין לשאר. וליתא לדרשב"ג, דהא אסיקנא בשיטה, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. ושמעינן מינה טעמא דאמר ליה זיל עיביד לי מקושר, הא אמר ליה גט סתמא, לא שנא עיביד לי פשוט ולא שנא מקושר כשר:
נד. ושמעינן מיהא דלא עבדינן מקושר אלא באתרא דנהיגי. ממאי, מדמקשינן ותנא קמא לית ליה הכל כמנהג המדינה, דשמעת מינה דכולי עלמא לא פליגי דלית ליה לשנויי ממנהג המדינה, ואצטריך רב אשי לאוקומה באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר, דשמעת מינה דאתרא דנהיגי בפשוט לחודיה לא מצי מגרש במקושר, דאם כן לוקמה נמי באתרא דנהיגי בפשוט לחודיה ואמר ליה זיל עביד לי מקושר דהוה ליה קפידא, אלא משום דלא מצי מגרש ביה ואפי' עבד ליה מקושר כראוי פסול:
נה. אמר אביי רשב"ג ורבי שמעון ור"א כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו. דמאן דאמר לישנא דמשמע נמי דוגמא בעלמא, סבירא להו להני תנאי דלאו קפידא הוי, למימרא דלא ניחא ליה לקיומיה לההוא מדעם עד דמתעביד בההוא אנפא דפריש ליה, אלא דוגמא בעלמא נקט וחד אנפא מתרי תלתא אנפא אחוי ליה. כאומר לשלוחו לך וקרא לי את פלוני ממקום פלוני, אי נמי צא וקנה לי חטים משוק פלוני, דלאו מקפד קא קפיד דלא לקרייה לההוא גברא אלא ממקום פלוני ולא ליזבון ליה חיטי אלא ממקום פלוני, אלא ודאי ניחא ליה לקיומיה לשליחותיה כל היכא דאפשר ליה לשליח לקיומיה, והאי דפייס ליה ממקום ידוע מראה מקום הוא לו וחד מקום מתרי תלתא אחוי ליה.
רשב"ג הא דאמרן רבי שמעון דתנן רבי שמעון אומר אם הטעה לשבח מקודשת. כגון דאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאני עני ונמצא עשיר, רבנן סברי אינה מקודשת, ורבי שמעון סבר מראה מקום הוא לה, ולא נתכוון זה אלא שאפילו אם עני הוא תהא מקודשת. וכל שכן אם ימצא עשיר. רבי אלעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלוני והלך וקבלו לה ממקום אחר פסול ור' אלעזר מכשיר תנא קמא סבר קפידא ורבי אלעזר סבר מראה מקום הוא לו. וכל כי האי גוונא שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מיניהו.
וש"מ דליתא נמי לדרבי גבי ספינה, דתניא (לעיל בבא בתרא עו,א) ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, ואוקימנא דאמר ליה לך משוך וקנה, רבנן סברי קפידא הוי ורבי סבר מראה מקום הוא לו. והאי דלא מני לה נמי לדרבי בהדי הני תנאי, משום דלא מפרש טעמא בברייתא בהדיא, ורב אשי הוא דאוקמה הכי. ואביי דמני להו הכא להני תנאי מקמי שמעתיה דרב אשי אמרה:
אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה. פירש ר"ש ז"ל. עיין מה שכתב הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר אביי לא נצרכה אלא דאפילו עד אחד בכתב ועד אחד על פה. פירוש בלא קנין והא קמשמע לן שאף על פי ששני עדים הם כיון שהאחד מעיד בכתב שהיא עדות שיש בה אחריות נכסים והשני לא העיד לא בשטר ולא בקנין שהוא כמו השטר אלא עדות על פה בעלמא שאין בה אחריות נכסים לא מצרפינן עדותייהו. אמימר אכשר בעד אחד בשטר ועד אחד על פה ופירוש דמצרפינן סהדותייהו ומגבינו ביה מבני חרי. תדע דשלחו ליה חברייא לרבי ירמיה. פירוש משום דאפקוהו מבי מדרשא שלחו ליה דהוא לא הוה בהדייהו בבי מדרשא. עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצרפו אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה דתניא אין עדותם מצטרפת עד שיהיו שניהם כאחת לא תיבעי לך השתא שנים בכתב אי נמי שנים על פה כיון שלא העידו על עצמו ביחד אלא העיד זה על עצמו בפני עצמו שלא בפני חבירו וזה בפני עצמו הרי אמר שאינם מצטרפים הואיל ולא ראו העדות כאחת ואף על פי שעדות שניהם בעדות בשטר הם מעידים אי נמי בעדות על פה.
כי תיבעי לך אליבא דרבי יהושע בן קרחה מאי כי אמר רבי יהושע בן קרחה מצטרפים הני מילי היכא דעדות שניהם שוה בשטר או בעל פה ואף על פי שלא ראו העדות כאחת אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אבל עדות האחד בשטר ועדות האחד על פה אין מצטרפים או דילמא לא שנא. ושלח להו מצטרפים. פירוש ומגבינן ביה מבני חרי כענין ההיא דאמרינן עד אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא וחייבום רבי אמי חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא.
וזה לשון הרא"ש: לא נצרכא אלא לעד אחד בכתב כו'. מדלא נקט עד אחד בכתב ועד אחד בכתב משמע דבכהאי גוונא כשר למאן דאמר שני עדים מצטרפים בזה אחר זה דאי לא תימא הכי לשמעינן רבותא טפי דאפילו שני עדים בשני כתבים לא מצטרפי. מיהו אין זו ראיה דאיכא לפרש עד אחד בכתב כו' שאחד חתום בשטר שכתוב בו בפני הלוה ואותו שבעל פה מעיד שראה מסירת השטר כו' ככתוב בתוספות. ולאביי איכא למימר דאשמועינן דעד אחד מעיד שנמסר בפניו אינו מועיל וכל שכן שני עדים בשני כתבים דאינו מועיל דעל כל כתב ליכא אלא חד סהדא. אי נמי יש לפרש כדמפרש בירושלמי דכתובות דעד אחד בכתב מיירי שיש שני עדים על השטר אלא שהעד האחד לא נתקיים. עד כאן.
ולענין הלכה קיימא לן כאמימר וכדשלח רבי ירמיה לחבריא דמצטרפים ומגבינן בהו מבני חרי וכן הסכימו כל גדולי האחרונים ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות עדות. ואף עד אחד בכתב לבדו ועד אחד על פה מצטרפים לגבות מבני חרי וכן נראים דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות עדות ודלא כהירושלמי. הר"ן ז"ל.
וכן כתבו בתוספות וזה לשונם: אמימר אכשר ועד בכתב כו'. פירש הקונטרס דלגמרי מכשר אפילו לטרוף מלקוחות כו'. ולא נהירא דהא תנן שלשה גיטין פסולים כו' ולרבי אלעזר נמי דפליג התם היינו משום עידי מסירה אבל אי ליכא עדי מסירה לא מכשר וכמו כן שטר זה כיון דליכא עידי מסירה לא הוי מלוה בשטר. ואומר הר"ם ז"ל דאמימר לא מכשר לטרוף מן הלקוחות לפי דלא הוי אלא כמלוה על פה והכי פירושו אמר אביי לא נצרכא דאפילו עד אחד בכתב כו' אתא כו' אתא מתניתין לאשמועינן שאין עדותם עדות כלל ויכול לטעון הלה שטר פסים הוא זה או אמנה דאפילו כמלוה בעדים לא הוי דלא דמי לעדים שראו עדותם יחד אבל הכא שמא כשראה את החתום שמכר לו לא היה שם עד שבעל פה כלל ואינם מצטרפים עד שיראו שניהם כאחד לרבנן דרבי יהושע בן קרחה. אמימר אכשר בעד אחד בכתב כו' לענין דגבי בה מבני חרי אף על גב דשמא לא ראו כאחד מצטרפים כרבי יהושע בן קרחה כדמפרש בסמוך. עד כאן. כו'.
והא דאביי מאי. ידע מתניתין דדאיק מינה אביי דמיתורא שמעינן דפסול היינו לומר דאפילו כמלוה על פה לא הוי דלאשמועינן דלא הוי כמלוה בשטר לא אצטריך דפשיטא כיון דליכא עידי חתימה דמפקי לקלא ולא עידי מסירה במאי מתכשר לטרוף מלקוחות. תוספות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה