ביאור:בבלי בבא בתרא דף קמו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל ימי עני רעים? והא איכא שבתות וימים טובים ^[1]? – ^[2] כדשמואל ^[3], דאמר שמואל: שנוי וסת ^[4] - ^[5] תחלת חולי ^[6] ^[7].

כתיב בספר בן סירא: 'כל ימי עני רעים' בן סירא אומר: אף לילות ^[8]: ^[9] בשפל גגים גגו ^[10], ממטר גגים לגגו; ברום הרים כרמו, מעפר כרמו לכרמים ^[11].

משנה:

שולח סבלונות לבית חמיו ^[12]: שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר - אינן נגבין ^[13]; לא אכל שם סעודת חתן - הרי אלו נגבין ^[14].

שלח סבלונות מרובין ^[15] שיחזרו עמה לבית בעלה ^[16] - הרי אלו נגבין; סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה - אין נגבין ^[17].

גמרא:

אמר רבא: דוקא דינר ^[18], אבל פחות מדינר – לא ^[19].

פשיטא: 'דינר' תנן!?

מהו דתימא הוא הדין דאפילו פחות מדינר, והאי דקתני 'דינר' - אורחא דמילתא קתני ^[20]? - קא משמע לן.

'אכל' תנן; שתה – מאי?

'הוא' תנן ^[21]; שלוחו - מאי?

'שם' תנן; שגר לו ^[22] - מאי?

תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ושל כלי מילת, ורכב בשמחתו ^[23] והלך ועמד על פתח בית חמיו, והוציאו כוס של חמין ושתה ^[24] ומת ^[25]; וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים לאושא ^[26], ואמרו: 'סבלונות העשוין ליבלות ^[27] - אין נגבין ^[28], ושאין עשוין ליבלות ^[29] – נגבין' שמע מינה: אפילו שתה; שמעת מינה: אפילו פחות מדינר ^[30].

אמר רב אשי: מאן לימא לן דלא שחקי ליה מרגניתא דשויא אלפא זוזי ^[31] ואשקיה ^[32]?

שמעת מינה: אפילו שגרו לו ^[33].

דלמא כל פתח בית חמיו כבית חמיו דמי? ^[34]

איבעיא להו:

מהו שישלש?

^[35]

שבח סבלונות מהו ^[36]? כיון דאי איתנהו לדידיה הדרי: ברשותיה שבוח? או דלמא כיון דאי אבדי או מגנבי בעי שלומי ליה - ברשותא דידה שבוח?

תיקו.

בעי רבא: סבלונות העשוין ליבלות ^[37] ולא בלו ^[38] מהו ^[39]?

תא שמע : 'וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: סבלונות העשוין ליבלות - אין נגבין, ושאין עשוין ליבלות – נגבין' – מאי? לאו אף על גב דלא בלו?

לא, דבלו.

תא שמע: 'סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה - אין נגבין' ^[40]? ^[41]

תרגמה רבא: ^[42] בייבא וסבכתא ^[43].

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן חדש בעצרת ^[44] בעצרת' מאי קא משמע לן? איבעית אימא: חשיבותא דארץ ישראל ^[45] קא משמע לן, ואיבעית אימא: דאי טעין טענתיה טענה ^[46].

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא ^[47], ונכנס אחריה לחורבה לבודקה ^[48]; אמר לה "ריח צנון אני מריח בגליל" ^[49]

|align = "right" colspan = "2"|(בבא בתרא קמו ב)

|- אמרה ליה ^[50]: "מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה ^[51]" ^[52]; נפל עלה חורבה ומתה ^[53]; אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס אחריה ^[54] אלא לבודקה ^[55], מתה ^[56]- אינו יורשה ^[57].

סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה וכו':

יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר: בין שמתה היא ובין שמת הוא: הדר הוא ^[58] - סבלונות הדרי ^[59], ^[60] מאכל ומשתה ^[61] - לא הדר ^[62]; ^[63] הדרא בה איהי: הדרא אפילו כישא דירקא ^[64].

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ושמין להן דמי בשר בזול ^[65].

עד כמה 'בזול'?

עד תילתא ^[66].

משנה:

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ^[67], ושייר קרקע כל שהוא ^[68] - ^[69] מתנתו קיימת ^[70]; לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת ^[71].

^[72]

גמרא:

מאן תנא ^[73] דאזלינן בתר אומדנא ^[74]?

אמר רב נחמן: רבי שמעון בן מנסיא היא, דתניא: 'הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחר[ים] ^[75], ואחר כך בא בנו - מתנתו מתנה ^[76]; רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה שאלמלי היה יודע שבנו קיים - לא היה כותבן' ^[77].

רב ששת אמר: רבי שמעון שזורי היא, דתניא 'בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר ^[78] ואמר "כתבו גט לאשתי" - הרי אלו יכתבו ויתנו ^[79]; חזרו לומר: אף המפרש ^[80] והיוצא בשיירא; רבי שמעון שזורי אומר: אף המסוכן ^[81]'.

ורב נחמן - מאי טעמא לא מוקים לה כרבי שמעון שזורי?

שאני התם דאמר "כתבו" ^[82].

ורב ששת - מאי טעמא לא מוקים לה כרבי שמעון בן מנסיא?

אומדנא דמוכח שאני ^[83].

מאן תנא להא דתנו רבנן: הרי שהיה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו "נכסיך למי"? ואמר להן

הערות

^ שיש לו מנות ומזונות שהיו מחלקין לעניים מערב שבת לערב שבת
^ אלא
^ כשמואל אתא קרא לאשמועינן
^ חוק; כמו עני, שכל ימות החול אוכל פת חריבה, ובשבת אוכל בשר
^ הכי גרסינן:
^ מתוך כך מתחיל לחלות; ואית דגרסי 'חולי מעיים'
^ וכולה רבי יהושע קאמר לה
^ שלמה כתב 'כל ימי עני רעים', אבל בלילות - כשישן - יש לו מנוחה; ובן סירא אומר: אף הלילות אין לו מנוחה
^ כי
^ ונמצא דלף טורדו ביום סגריר
^ זבל ואשפה שהביא לכרמו נשפך לכרמים אחרים, שהוא במקום רעוע בהרים ובסלעים, במקום שאין עשיר חפץ בו, נופל למטה בכרמים של עשירים, שהם במקום טוב ומדרון ונוח לעסוק בהן
^ מנהג חתנים: לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן, ופעמים אוכל שם עמה
^ אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו ורוצה לגרשה: שמחמת חיבת שמחת אכילה שאכל ושתה ושמח עמהן - מחל סבלונות העשוין ליבלות
^ אבל אין עשוין ליבלות - הדרי אף על פי שאכל ושתה עמהן - כדתניא בגמרא; ובסבלונות סתם מיירי, דהא לקמן מפליג בסבלונות ששלח כדי שיבאו עמה לבית בעלה לסבלונות ששלח כדי שתשתמש בבית אביה, והנהו לא תלו באכילת חתן; מכלל דרישא - בסתם סבלונות, והנהו תלויין בסעודת חתן: אם אכל עמהן מחולין, ואם לאו - נגבין
^ ופירש:
^ והוא הדין למועטים אם שלחן לכך
^ אלא אורחא דמילתא נקט: מרובים - רגיל לשלוח, ולפרש כדי שיבואו עמה לבית בעלה, ומועטין - כדי שתשתמש בהן בבית אביה
^ אכל שם סעודת חתן בדינר תנן 'אין נגבין'
^ לא מחל מידי
^ שיעור אכילת אדם בדינר, כדאמרן 'עד זוזא אכלי בכרסיה'
^ דקתני 'אם אכל שם' דמשמע הוא עצמו
^ לחתן מן סעודתם בביתו
^ מתוך שמחת הון רב ששלח לבית חמיו
^ שתה על סוסו
^ אח"כ, קודם נשואין
^ כשהיתה סנהדרין לשם; דאושא היא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין, כדאיתא במסכת ראש השנה (דף לא.)
^ קודם נשואין
^ דהנהו מחולין בסעודת חתן בדינר, כדפרישית במתניתין
^ כגון תכשיטי זהב וכסף
^ ותקשי לרבא
^ בכוס החמין
^ שכן דרך השרים: שותין אותו לרפואה
^ שהרי שתה כשהוא רוכב סוסו לפני פתח בית חמיו
^ אבל שגרו לו בביתו איבעיא לן!
^ מצאתי גירסא בפירוש רבנו חננאל שאינה בספרים שלנו: הא דאמר רבא 'דוקא דינר', כלומר: שאם אכל בבית חמיו מה ששוה דינר, או שתה יין; אבל פחות מדינר – לא; ועלה אמרינן: מהו שישלש בסבלונות? ועלתה בתיקו – פירוש: אם שלח סבלונות במאה מנה, ואכל בבית חמיו בדינר - זכו בבית חמיו בכל הסבלונות; והשתא דאכל בחצי דינר - יזכו לחצי הסבלונות? והוא הדין לשליש ולרביע? וזהו פירוש 'מהו שישלש' בסבלונות ועלתה בתיקו
^ היכא דהדרי סבלונות - מי הדרי שבח שהשביחו, כגון שלח לבית חמיו צאן ובקר וילדו
^ דאמרן דלא הדרי
^ אם לא בלו בשעת חזרה אותן שאין עשוין ליבלות
^ מי הדרי עמהן או לא
^ בשלמא הך קמייתא, כיון דקתני 'עשויות ליבלות' - מצית לאוקמה בדבלו; אבל הכא - מילתא דפסיקא קתני: 'שתשתמש בהן בבית אביה' - אף על פי שישנן בעין
^ ומיהו הוה מצי לתרוצי (כשאין עשוין ליבלות או) כשעשוין ליבלות ובלו, אלא רבותא אשמועינן: אפילו כשעשוין ליבלות ולא בלו.
^ כגון:
^ מיני צעיפים וקישורי נשים, שהן דבר מועט, ומחיל להו לגמרי, לא שנא בלו ולא שנא לא בלו; אבל תכשיטין חשובין תיבעי לך
^ כלים מפשתן חדש
^ שבחא דא"י: שממהרת לבשל פירותיה בעצרת
^ אי הדרי סבלונות, וטעין "יין ושמן שלחתי לך בעצרת" - לא הוחזק בדאי בכך, והדרי ליה
^ חולי הוא: שאינה יכולה להריח, ומום שבסתר הוא, ותנן ב'המדיר' בכתובות (דף עב:): 'המקדש את האשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת; כנסה סתם ונמצאו בה מומין - תצא שלא בכתובה כו' עד וחכ"א במה דברים אמורים במומין שבסתר כו'; וזה האיש לא קבל עליו את המומין, ואם קדשה סתם וכנסה סתם, ונמצאו בה מומין - תצא בלא כתובה, ומיהו גט בעיא, כדמפרש בגמרא בפרק 'המדיר'
^ שם, ונשא עמו בתוך חיקו צנון לנסותה אם תריח; ויש מפרשים כותבת נטל בתוך חיקו, ולא צנון, וקרוב לגליל היה מעשה
^ לנסותה אם תריח; שמתוך דבריה ניכר אם תריח, ועל הצנון שבתוך חיקו אמר; וללישנא דמפרש שכותבת היה עמו - לכך אמר לה 'ריח צנון': לדעת אם תשיבנו דבר לאמר 'ריח כותבת אני מריחה, ולא ריח צנון'
^ דרך שחוק
^ שהן מתוקים ונאכל עם הצנון שהוא חד, שכן היה דרכן לאכול תמרים עם הצנון: שזה חד וזה מתוק, ומתקן זה את זה
^ ולפי שהבינה שלנסותה נתכוין - השיבתו דרך שחוק כך; וללישנא דאמרינן שנטל עמו כותבת, אמרה "כותבות דיריחו אני מריח ולא צנון"; יריחו נקראת 'עיר התמרים', והיינו כותבות
^ ובא הבעל לפני בית דין והיה רוצה לירש את אשתו
^ לבא עליה
^ ולגרשה
^ ומתה בתוך כך
^ אית דגרסי הכי, ומוקי לה בארוסה; ולא נהירא לי: דאפילו בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסתה לחופה - לא ירית לה, כדתני חנן בר אמי (יבמות כט ב בשם רבי חייא, ולא חנן בר אמי; יבמות מג,ב בשם רבי חייא בר אמי): אשתו ארוסה: לא אונן כו' מתה אינו יורשה, דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה, כדנפקא לן (לעיל דף קט:) ירושת הבעל מ'שארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה', דהיינו לאחר שנכנסה לחופה; הלכך בנשואה מוקמינן לה; והכי גרסינן: ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה מתה אינו יורשה: דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום, ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו - אינו זוכה בירושה; ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה - שוב אינו יורשה, כדאמרינן במסכת גיטין (דף יח.) (בבא מציעא יט א): משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות
^ איהו ומגרש לה
^ כגון: סבלונות שאין עשוין ליבלות ששלח סתם
^ אבל
^ ששלח בבית חמיו
^ לא הדרי מסתמא אם אכל מסעודת חתן שם בדינר, דהיינו 'עשוין ליבלות', הלכך מחולין, כדתניא לעיל; אבל אם פירש 'על מנת שיחזרו לי' – הדרי, לא שנא סבלונות מרובין ולא שנא סבלונות מועטין, כדמפרש במתניתין
^ אבל
^ אגודה של ירק; אבל קדושין - לא הדרי, כדאמרינן לעיל: גזירה שמא יאמרו כו'
^ כשיחזרו לו אוכל ומשקה שהאכילם והשקם - ישומו בזול, כדמפרש לקמיה
^ לפחות שליש מדמיו; שבענין זה שמין כל מחזירין אוכלים הנאכלים מתחלה שלא לדעת חזרה; שאילו היה יודע שצריך להחזיר - לא היה אוכל משלו; ומיהו בזול מיהא מחזיר; והכי נמי אמרו (בבא קמא דף כ.) גבי 'אכלה מתוך הרחבה - משלמת מה שנהנית': דמי עמיר בזול או דמי שעורים בזול; וכן (כתובות דף לד:) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה: 'שחטוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול'; ומהכא פשטינן לכל 'בזול' דהיינו: כל הדמים חסר שליש: כל זוזא חשבינן, ואמרינן לשלומי בארבעה דנקי: ארבע מעות, דהיינו שני חלקי דינר, שהרי שש מעה כסף = דינר, ודנקא היא מעה
^ והוא הדין אם חילק על פיו בלא כתיבה: שאמר "נכסיי לפלוני", כדתנן (לקמן דף קנו:) באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים את דבריה; וכגון שהיו עדים שהיה שכיב מרע כשכתב או נתן מתנה זו, או שכתב בשטר 'כד קציר ורמי בערסיה' כדאמרינן לקמן בגמרא
^ כשיעור המפורש בגמרא
^ הואיל ושייר לעצמו - הרי היא כמתנת בריא; הלכך בין עומד מחליו בין מת
^ דשלא מדאגת מיתה נתן
^ ואם עמד – חוזר, אפילו קנו מידו: שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן, ועל מנת שאם לא ימות - לא יתקיים מתנה: דמדלא שייר מידי – אמרינן: לאו אדעתא דהכי יהב ליה שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות; אבל אם מת - מיהא מתנתו מתנה, בין שייר בין לא שייר, כדמוכח בגמרא: אמר רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים - רואין: אם כמחלק מת קנו כולן כו', ואפילו לא קנו מידו - קנו כל הנכסים לאחר מיתתו היכא דלא שייר מידי, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו; וטעמא מפרש בגמרא; ודוקא שכיב מרע שכתב כל נכסיו סתם, ולא צוה מחמת מיתה, ולא הזכיר דברי מיתה בשעת צואה; אבל מְצַוֶה מחמת מיתה - אפילו שייר קרקע כל שהוא וקנו מיניה - אין מתנתו מתנה, אלא אם עמד – חוזר, כדפסקינן לקמן בגמרא, וכדפרישית
^ ד"ה מתנתו מתנה: דמתנת שכיב מרע במקצת, אם עמד מחליו - אינו חוזר; וכגון שכתוב בו קנין, כדפסקינן לקמן בגמרא; והלכתא: מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין אף על גב דמית; ומְצַוֶה מחמת מיתה במקצת לא בעי קנין, והוא דמית; [אבל אם] עמד - חוזר אף על גב דקנו מיניה, הואיל ומדאגת מיתה צוה מתנה זו.
^ דסבירא ליה
^ דדעתא דנותן מתנה, אף על פי שלא פירש - כמי שפירש דמי, דקתני היכא דלא שייר קרקע כל שהוא אמדינן דעתיה שנתייאש מן החיים, ולהכי לא שייר, ואדעתא דהכי יהב: שאם ימות תתקיים המתנה, ואם יעמוד - תחזור לו, ולא תתקיים המתנה
^ כששמע שמת בנו, אך לא פירש שבשביל מיתת בנו הוא עושה, אלא סתם נתן
^ אחרי שלא פירש ותלה במיתת בנ;ו דלא אזלינן בתר אומדן דעתיה
^ ומתניתין - רבי שמעון בן מנסיא היא, דקתני הכא 'לא שייר - אין מתנתו מתנה', דאמדינן דעתיה: שאילו היה יודע שיעמוד מחולי זה - לא היה נותן כל נכסיו
^ ליהרג, ואין דעתו מיושבת עליו כל כך
^ וכשאמר "כתבו" - על מנת לתת לאשתו אמר, אלא מתוך טרדו ודאגתו שכח ולא אמר תנו
^ מיבשה לים
^ קרוב למיתה שדעתו שיכתבו ויתנו, דלפטור את אשתו מן הייבום נתכוין
^ גלי דעתיה שרוצה לתת גט, דאי לאו לגרשה - כתיבת גט מה צורך
^ שכל זמן שהיה בנו קיים - לא נתן עד ששמע שמת; אבל חולה, כיון דרוב חולין לחיים, והוא לא צוה מחמת מיתה - ליכא אומדנא דמוכח כולי האי

[1] שיש לו מנות ומזונות שהיו מחלקין לעניים מערב שבת לערב שבת

[2] אלא

[3] כשמואל אתא קרא לאשמועינן

[4] חוק; כמו עני, שכל ימות החול אוכל פת חריבה, ובשבת אוכל בשר

[5] הכי גרסינן:

[6] מתוך כך מתחיל לחלות; ואית דגרסי 'חולי מעיים'

[7] וכולה רבי יהושע קאמר לה

[8] שלמה כתב 'כל ימי עני רעים', אבל בלילות - כשישן - יש לו מנוחה; ובן סירא אומר: אף הלילות אין לו מנוחה

[9] כי

[10] ונמצא דלף טורדו ביום סגריר

[11] זבל ואשפה שהביא לכרמו נשפך לכרמים אחרים, שהוא במקום רעוע בהרים ובסלעים, במקום שאין עשיר חפץ בו, נופל למטה בכרמים של עשירים, שהם במקום טוב ומדרון ונוח לעסוק בהן

[12] מנהג חתנים: לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן, ופעמים אוכל שם עמה

[13] אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו ורוצה לגרשה: שמחמת חיבת שמחת אכילה שאכל ושתה ושמח עמהן - מחל סבלונות העשוין ליבלות

[14] אבל אין עשוין ליבלות - הדרי אף על פי שאכל ושתה עמהן - כדתניא בגמרא; ובסבלונות סתם מיירי, דהא לקמן מפליג בסבלונות ששלח כדי שיבאו עמה לבית בעלה לסבלונות ששלח כדי שתשתמש בבית אביה, והנהו לא תלו באכילת חתן; מכלל דרישא - בסתם סבלונות, והנהו תלויין בסעודת חתן: אם אכל עמהן מחולין, ואם לאו - נגבין

[15] ופירש:

[16] והוא הדין למועטים אם שלחן לכך

[17] אלא אורחא דמילתא נקט: מרובים - רגיל לשלוח, ולפרש כדי שיבואו עמה לבית בעלה, ומועטין - כדי שתשתמש בהן בבית אביה

[18] אכל שם סעודת חתן בדינר תנן 'אין נגבין'

[19] לא מחל מידי

[20] שיעור אכילת אדם בדינר, כדאמרן 'עד זוזא אכלי בכרסיה'

[21] דקתני 'אם אכל שם' דמשמע הוא עצמו

[22] לחתן מן סעודתם בביתו

[23] מתוך שמחת הון רב ששלח לבית חמיו

[24] שתה על סוסו

[25] אח"כ, קודם נשואין

[26] כשהיתה סנהדרין לשם; דאושא היא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין, כדאיתא במסכת ראש השנה (דף לא.)

[27] קודם נשואין

[28] דהנהו מחולין בסעודת חתן בדינר, כדפרישית במתניתין

[29] כגון תכשיטי זהב וכסף

[30] ותקשי לרבא

[31] בכוס החמין

[32] שכן דרך השרים: שותין אותו לרפואה

[33] שהרי שתה כשהוא רוכב סוסו לפני פתח בית חמיו

[34] אבל שגרו לו בביתו איבעיא לן!

[35] מצאתי גירסא בפירוש רבנו חננאל שאינה בספרים שלנו: הא דאמר רבא 'דוקא דינר', כלומר: שאם אכל בבית חמיו מה ששוה דינר, או שתה יין; אבל פחות מדינר – לא; ועלה אמרינן: מהו שישלש בסבלונות? ועלתה בתיקו – פירוש: אם שלח סבלונות במאה מנה, ואכל בבית חמיו בדינר - זכו בבית חמיו בכל הסבלונות; והשתא דאכל בחצי דינר - יזכו לחצי הסבלונות? והוא הדין לשליש ולרביע? וזהו פירוש 'מהו שישלש' בסבלונות ועלתה בתיקו

[36] היכא דהדרי סבלונות - מי הדרי שבח שהשביחו, כגון שלח לבית חמיו צאן ובקר וילדו

[37] דאמרן דלא הדרי

[38] אם לא בלו בשעת חזרה אותן שאין עשוין ליבלות

[39] מי הדרי עמהן או לא

[40] בשלמא הך קמייתא, כיון דקתני 'עשויות ליבלות' - מצית לאוקמה בדבלו; אבל הכא - מילתא דפסיקא קתני: 'שתשתמש בהן בבית אביה' - אף על פי שישנן בעין

[41] ומיהו הוה מצי לתרוצי (כשאין עשוין ליבלות או) כשעשוין ליבלות ובלו, אלא רבותא אשמועינן: אפילו כשעשוין ליבלות ולא בלו.

[42] כגון:

[43] מיני צעיפים וקישורי נשים, שהן דבר מועט, ומחיל להו לגמרי, לא שנא בלו ולא שנא לא בלו; אבל תכשיטין חשובין תיבעי לך

[44] כלים מפשתן חדש

[45] שבחא דא"י: שממהרת לבשל פירותיה בעצרת

[46] אי הדרי סבלונות, וטעין "יין ושמן שלחתי לך בעצרת" - לא הוחזק בדאי בכך, והדרי ליה

[47] חולי הוא: שאינה יכולה להריח, ומום שבסתר הוא, ותנן ב'המדיר' בכתובות (דף עב:): 'המקדש את האשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת; כנסה סתם ונמצאו בה מומין - תצא שלא בכתובה כו' עד וחכ"א במה דברים אמורים במומין שבסתר כו'; וזה האיש לא קבל עליו את המומין, ואם קדשה סתם וכנסה סתם, ונמצאו בה מומין - תצא בלא כתובה, ומיהו גט בעיא, כדמפרש בגמרא בפרק 'המדיר'

[48] שם, ונשא עמו בתוך חיקו צנון לנסותה אם תריח; ויש מפרשים כותבת נטל בתוך חיקו, ולא צנון, וקרוב לגליל היה מעשה

[49] לנסותה אם תריח; שמתוך דבריה ניכר אם תריח, ועל הצנון שבתוך חיקו אמר; וללישנא דמפרש שכותבת היה עמו - לכך אמר לה 'ריח צנון': לדעת אם תשיבנו דבר לאמר 'ריח כותבת אני מריחה, ולא ריח צנון'

[50] דרך שחוק

[51] שהן מתוקים ונאכל עם הצנון שהוא חד, שכן היה דרכן לאכול תמרים עם הצנון: שזה חד וזה מתוק, ומתקן זה את זה

[52] ולפי שהבינה שלנסותה נתכוין - השיבתו דרך שחוק כך; וללישנא דאמרינן שנטל עמו כותבת, אמרה "כותבות דיריחו אני מריח ולא צנון"; יריחו נקראת 'עיר התמרים', והיינו כותבות

[53] ובא הבעל לפני בית דין והיה רוצה לירש את אשתו

[54] לבא עליה

[55] ולגרשה

[56] ומתה בתוך כך

[57] אית דגרסי הכי, ומוקי לה בארוסה; ולא נהירא לי: דאפילו בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסתה לחופה - לא ירית לה, כדתני חנן בר אמי (יבמות כט ב בשם רבי חייא, ולא חנן בר אמי; יבמות מג,ב בשם רבי חייא בר אמי): אשתו ארוסה: לא אונן כו' מתה אינו יורשה, דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה, כדנפקא לן (לעיל דף קט:) ירושת הבעל מ'שארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה', דהיינו לאחר שנכנסה לחופה; הלכך בנשואה מוקמינן לה; והכי גרסינן: ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה מתה אינו יורשה: דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום, ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו - אינו זוכה בירושה; ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה - שוב אינו יורשה, כדאמרינן במסכת גיטין (דף יח.) (בבא מציעא יט א): משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות

[58] איהו ומגרש לה

[59] כגון: סבלונות שאין עשוין ליבלות ששלח סתם

[60] אבל

[61] ששלח בבית חמיו

[62] לא הדרי מסתמא אם אכל מסעודת חתן שם בדינר, דהיינו 'עשוין ליבלות', הלכך מחולין, כדתניא לעיל; אבל אם פירש 'על מנת שיחזרו לי' – הדרי, לא שנא סבלונות מרובין ולא שנא סבלונות מועטין, כדמפרש במתניתין

[63] אבל

[64] אגודה של ירק; אבל קדושין - לא הדרי, כדאמרינן לעיל: גזירה שמא יאמרו כו'

[65] כשיחזרו לו אוכל ומשקה שהאכילם והשקם - ישומו בזול, כדמפרש לקמיה

[66] לפחות שליש מדמיו; שבענין זה שמין כל מחזירין אוכלים הנאכלים מתחלה שלא לדעת חזרה; שאילו היה יודע שצריך להחזיר - לא היה אוכל משלו; ומיהו בזול מיהא מחזיר; והכי נמי אמרו (בבא קמא דף כ.) גבי 'אכלה מתוך הרחבה - משלמת מה שנהנית': דמי עמיר בזול או דמי שעורים בזול; וכן (כתובות דף לד:) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה: 'שחטוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול'; ומהכא פשטינן לכל 'בזול' דהיינו: כל הדמים חסר שליש: כל זוזא חשבינן, ואמרינן לשלומי בארבעה דנקי: ארבע מעות, דהיינו שני חלקי דינר, שהרי שש מעה כסף = דינר, ודנקא היא מעה

[67] והוא הדין אם חילק על פיו בלא כתיבה: שאמר "נכסיי לפלוני", כדתנן (לקמן דף קנו:) באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים את דבריה; וכגון שהיו עדים שהיה שכיב מרע כשכתב או נתן מתנה זו, או שכתב בשטר 'כד קציר ורמי בערסיה' כדאמרינן לקמן בגמרא

[68] כשיעור המפורש בגמרא

[69] הואיל ושייר לעצמו - הרי היא כמתנת בריא; הלכך בין עומד מחליו בין מת

[70] דשלא מדאגת מיתה נתן

[71] ואם עמד – חוזר, אפילו קנו מידו: שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן, ועל מנת שאם לא ימות - לא יתקיים מתנה: דמדלא שייר מידי – אמרינן: לאו אדעתא דהכי יהב ליה שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות; אבל אם מת - מיהא מתנתו מתנה, בין שייר בין לא שייר, כדמוכח בגמרא: אמר רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים - רואין: אם כמחלק מת קנו כולן כו', ואפילו לא קנו מידו - קנו כל הנכסים לאחר מיתתו היכא דלא שייר מידי, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו; וטעמא מפרש בגמרא; ודוקא שכיב מרע שכתב כל נכסיו סתם, ולא צוה מחמת מיתה, ולא הזכיר דברי מיתה בשעת צואה; אבל מְצַוֶה מחמת מיתה - אפילו שייר קרקע כל שהוא וקנו מיניה - אין מתנתו מתנה, אלא אם עמד – חוזר, כדפסקינן לקמן בגמרא, וכדפרישית

[72] ד"ה מתנתו מתנה: דמתנת שכיב מרע במקצת, אם עמד מחליו - אינו חוזר; וכגון שכתוב בו קנין, כדפסקינן לקמן בגמרא; והלכתא: מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין אף על גב דמית; ומְצַוֶה מחמת מיתה במקצת לא בעי קנין, והוא דמית; [אבל אם] עמד - חוזר אף על גב דקנו מיניה, הואיל ומדאגת מיתה צוה מתנה זו.

[73] דסבירא ליה

[74] דדעתא דנותן מתנה, אף על פי שלא פירש - כמי שפירש דמי, דקתני היכא דלא שייר קרקע כל שהוא אמדינן דעתיה שנתייאש מן החיים, ולהכי לא שייר, ואדעתא דהכי יהב: שאם ימות תתקיים המתנה, ואם יעמוד - תחזור לו, ולא תתקיים המתנה

[75] כששמע שמת בנו, אך לא פירש שבשביל מיתת בנו הוא עושה, אלא סתם נתן

[76] אחרי שלא פירש ותלה במיתת בנ;ו דלא אזלינן בתר אומדן דעתיה

[77] ומתניתין - רבי שמעון בן מנסיא היא, דקתני הכא 'לא שייר - אין מתנתו מתנה', דאמדינן דעתיה: שאילו היה יודע שיעמוד מחולי זה - לא היה נותן כל נכסיו

[78] ליהרג, ואין דעתו מיושבת עליו כל כך

[79] וכשאמר "כתבו" - על מנת לתת לאשתו אמר, אלא מתוך טרדו ודאגתו שכח ולא אמר תנו

[80] מיבשה לים

[81] קרוב למיתה שדעתו שיכתבו ויתנו, דלפטור את אשתו מן הייבום נתכוין

[82] גלי דעתיה שרוצה לתת גט, דאי לאו לגרשה - כתיבת גט מה צורך

[83] שכל זמן שהיה בנו קיים - לא נתן עד ששמע שמת; אבל חולה, כיון דרוב חולין לחיים, והוא לא צוה מחמת מיתה - ליכא אומדנא דמוכח כולי האי

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]