בבא בתרא קמו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמרה ליה מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה נפל עלה חורבה ומתה אמרו חכמים אהואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינו יורשה:
סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה וכו':
יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בבין שמתה היא ובין שמת הוא הדר הוא סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר גהדרא בה איהי הדרא אפילו כישא דירקא אמר רב הונא בריה דרב יהושע דושמין להן דמי בשר בזול עד כמה בזול העד תילתא:
מתני' ושכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת זלא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת:
גמ' מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא אמר רב נחמן רבי שמעון בן מנסיא היא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה (שאלמלא) היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן רב ששת אמר ר' שמעון שזורי היא דתניא בראשונה היו אומרים חהיוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר טאף המפרש והיוצא בשיירא רבי שמעון שזורי אומר יאף המסוכן ורב נחמן מאי טעמא לא מוקים לה כרבי שמעון שזורי שאני התם דאמר כתבו ורב ששת מ"ט לא מוקים לה כרבי שמעון בן מנסיא אומדנא דמוכח שאני מאן תנא להא דתנו רבנן הרי שהיה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיך למי ואמר להן
רשב"ם
עריכהאמרה ליה - דרך שחוק:
מאן יהיב לן מכותבות דיריחו - שהן מתוקים ונאכל עם הצנון שהוא חד שכן היה דרכן לאכול תמרים עם הצנון שזה חד וזה מתוק ומתקן זה את זה ולפי שהבינה שלנסותה נתכוין השיבתו דרך שחוק כך וללישנא דאמרי' שנטל עמו כותבת אמרה כותבות דיריחו אני מריח ולא צנון. יריחו נקראת עיר התמרים דהיינו כותבות:
נפלה עליה חורבה ומתה - ובא הבעל לפני ב"ד והיה רוצה לירש את אשתו ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס עמה לבא עליה אלא לבודקה ולגרשה ומתה בתוך כך אינו יורשה אית דגרסי הכי ומוקי לה בארוסה ולא נהירא לי דאפילו בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסתה לחופה לא ירית לה כדתני חנן בר אמי אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה כדנפקא לן (לעיל דף קט:) ירושת הבעל משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה דהיינו לאחר שנכנסה לחופה הלכך בנשואה מוקמינן לה והכי גרסי' ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה מתה אינו יורשה דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו אינו זוכה בירושה ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה כדאמרי' במס' גיטין (דף יח.) משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות:
ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא והדר בה - איהו ומגרש לה:
סבלונות הדרי - כגון סבלונות שאין עשוין ליבלות ששלח סתם אבל אוכלא ומשתיא ששלח בבית חמיו לא הדרי מסתמא אם אכל מסעודת חתן שם בדינר דהיינו עשוין ליבלות הלכך מחולין כדתניא לעיל אבל אם פירש על מנת שיחזרו לי הדרי לא שנא סבלונות מרובין ולא שנא סבלונות מועטין כדמפ' במתני' אבל אי הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא אגודה של ירק אבל קדושין לא הדרי כדאמרי' לעיל גזירה שמא יאמרו כו':
ושמין להן הבשר בזול - כשיחזרו לו אוכל ומשקה שהאכילם והשקם ישומו בזול כדמפ' לקמיה לפחות שליש מדמיו שבענין זה שמין כל מחזירין אוכלים הנאכלים מתחלה שלא לדעת חזרה שאילו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל משלו ומיהו בזול מיהא מחזיר וה"נ אמרו (ב"ק דף כ.) גבי אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית דמי עמיר בזול או דמי שעורים בזול וכן (כתובות דף לד:) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה שחטוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ומהכא פשטינן לכל בזול דהיינו כל הדמים חסר שליש כל זוזא חשבינן ואמרי' לשלומי בארבעה דנקי ארבע מעות דהיינו שני חלקי דינר שהרי שש מעה כסף דינר ודנקא היא מעה:
מתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים - וה"ה אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסיי לפלוני כדתניא לקמן (דף קנו:) באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים את דבריה וכגון שהיו עדים שהיה שכיב מרע כשכתב או נתן מתנה זו או שכתב בשטר כד קציר ורמי בערסיה כדאמרי' לקמן בגמרא:
שייר קרקע כל שהוא - כשיעור המפורש בגמ':
מתנתו מתנה - דמתנת שכיב מרע במקצת אם עמד מחליו אינו חוזר וכגון שכתוב בו קנין כדפסקינן לקמן בגמרא והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין אע"ג דמית ומצוה מחמת מיתה במקצת לא בעי קנין והוא דמית [אבל אם] עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה הואיל ומדאגת מיתה צוה מתנה זו:
מתנתו מתנה - הואיל ושייר לעצמו הרי היא כמתנת בריא הלכך בין עומד מחליו בין מת מתנתו קיימת דשלא מדאגת מיתה נתן:
לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה - ואם עמד חוזר אפי' קנו מידו שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן וע"מ שאם לא ימות לא יתקיים מתנה דמדלא שייר מידי אמרי' לאו אדעתא דהכי יהב ליה שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות אבל אם מת מיהא מתנתו מתנה בין שייר בין לא שייר כדמוכח בגמ' אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן כו' ואפי' לא קנו מידו קנו כל הנכסים לאחר מיתתו היכא דלא שייר מידי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו וטעמא מפרש בגמ' ודוקא שכיב מרע שכתב כל נכסיו סתם ולא צוה מחמת מיתה ולא הזכיר דברי מיתה בשעת צואה אבל מצוה מחמת מיתה אפי' שייר קרקע כל שהוא וקנו מיניה אין מתנתו מתנה אלא אם עמד חוזר כדפסקינן לקמן בגמרא וכדפרישית:
גמ' מאן תנא - דסבירא ליה דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דנותן מתנה אע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי דקתני היכא דלא שייר קרקע כל שהוא אמדינן דעתיה שנתייאש מן החיים ולהכי לא שייר ואדעתא דהכי יהב שאם ימות תתקיים המתנה ואם יעמוד תחזור לו ולא תתקיים המתנה:
ועמד וכתב נכסיו לאחרים - כששמע שמת בנו אך לא פירש שבשביל מיתת בנו הוא עושה אלא סתם נתן:
מתנתו מתנה - אחרי שלא פירש ותלה במיתת בנו דלא אזלינן בתר אומדן דעתיה ומתני' ר"ש בן מנסיא היא דקתני הכא לא שייר אין מתנתו מתנה דאמדינן דעתיה שאילו היה יודע שיעמוד מחולי זה לא היה נותן כל נכסיו:
היוצא בקולר - ליהרג ואין דעתו מיושבת עליו כל כך וכשאמר כתבו ע"מ לתת לאשתו אמר אלא מתוך טרדו ודאגתו שכח ולא אמר תנו:
המפרש - מיבשה לים:
אף המסוכן - קרוב למיתה שדעתו שיכתבו ויתנו דלפטור את אשתו מן הייבום נתכוין:
שאני התם דאמר כתבו - גלי דעתיה שרוצה לתת גט דאי לאו לגרשה כתיבת גט מה צורך:
אומדנא דמוכח שאני - שכל זמן שהיה בנו קיים לא נתן עד ששמע שמת אבל חולה כיון דרוב חולין לחיים והוא לא צוה מחמת מיתה ליכא אומדנא דמוכח כולי האי:
תוספות
עריכהנכנס אחריה לחורבה לבודקה. פי' רבינו יעקב דבארוסה מיירי ובא לראות אם היא תותרנית אם לאו ואם אינה תותרנית ישאנה ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא לשם נישואין נכנס ולכן אם מתה לא יירשנה אבל אם לא נכנס אחריה לבודקה היה יורשה וכגון שהחורבה שלו כדאמר בכתובות פרק נערה (דף מח: ושם) לעולם היא ברשות האב היה לו חצר בדרך ונכנסה עמו יורשה דחצר דידיה לנשואין ולפירוש זה לא היתה תותרנית אלא כותבות היו בחיקו כמו שאמרה או היתה יודעת שצנון היה ולכך אמרה מאן יהיב לן מכותבות לאכול עם הצנון ורבינו שמואל פירש שנשאה כבר ונמצאת תותרנית שהיה בדעתו לגרשה ומיהו קשיא דלא הוה ליה למימר הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה אלא הוה ליה למימר הואיל ונכנס אחריה לבודקה ומה שפי' רבינו שמואל מכח הך דהכא שאם היה בדעתו לגרשה שוב אין לו פירות לאו ראיה היא כדפרישית שהרי לאו נשואה היתה ומההיא דגיטין (דף יח.) נמי אין ראי' דהא בין ר' יוחנן וריש לקיש דפרק שני דגיטין (דף יז:) לא סבירא להו הכי אלא לרבי יוחנן מוציאין פירות משעת. [נתינה ולריש ' לקיש משעת כתיבה ולמאי דמפרש ר"י התם] אית ליה לריש לקיש משעת חתימה דהא איכא נמי בין ר' שמעון ורבנן פירי משעת כתיבה עד שעת חתימה:
מיכלא ומשתיא לא הדרי סבלונות הדרי. מוהרי הדרי והיינו סבלונות ותרי גווני מוהרי כדפי' רשב"ם לעיל:
מאן תנא דאזיל בתר אומדנא כו'. צ"ע אי שייכא הך מילתא בדברים שבלב אינם דברים ובפרק שני דקדושין (דף מט: ושם) הארכתי בה:
רבי שמעון שזורי היא. וה"ה היה יכול לומר רבנן דידיה אלא לרבי שמעון ומחלוקתו קאמר אי נמי משום דר' שמעון שזורי אית ליה טפי דאזלינן בתר אומדנא יותר מדרבנן דידיה להכי נקט ר' שמעון שזורי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהסד א טור ושו"ע אה"ע סי' צ' סעיף ה' בהגה"ה:
סה ב ג ד ה מיי' פ"ו מהל' זכייה ומתנה הלכה כא כב כג, טור ושו"ע אה"ע סי' נ' סעיף ג':
סו ו מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה ט"ו, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ד':
סז ז מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ד, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ב':
סח ח ט י מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה י"ב, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ט"ז:
ראשונים נוספים
מאן יהיב לן מכותבות של יריחו. תמרים ואכילנא מיניה אותו צנון. ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה ולא לדבר אחר לא אמרינן בא עליה שוב ואשתו גמורה היא ואינו יורשה. ואיכא דאמרי נשואה היתה הואיל ונכנס אחריה לבודקה על דעת כן [נכנס] שדעתו נוטה בה לגרשה אם היא תותרנית אינו דין שיורשה הואי דגמר בלבו בחייה לגרשה ומתה לאלתר דיינינן ליה כמאן דגרשה ואינו יורשה:
סבלונות הדדי. וכל תכשיטין ששלח לה כדי להביאם עמה:
מאכל ומשתה. ששגר למחר מקדושין לא הדרי הואיל ואכל שם בדינר:
הדרא בה היא. אע"פ שאכל שם בדינר הדר כל מאכל ומשתה ואפי' כישא דירקי אגודה של ירק:
ושמין לו דמי בשר בזול. כלומר אם אכל שם אין מחזירין לו כל הבשר והמאכל כשיעור אותן דמים שהיה שוה כששילח לשם אלא כל זוז שנתן לה במאכל מחשבין ליה ד' דנקי. הזוז מחלקין לו' חלקים ד' חלקים תחזור לו וב' חלקי' מנכה לו היינו שליש מנכה:
פיסקא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא. לעצמו שלא כתב כולו אע"פ שעמד מתנתו מתנה דאמרינן הואיל ששייר קרקע אמדינן דעתיה למימר דלהכי שייר דלסמוך עילויה שיתפרנס ממנה אי קאים ולא תחזור לו עולמית מה שנתן. אבל לא שייר קרקע כלל אין מתנתו מתנה ואם עמד חוזר במה שנתן. ובתר אומדן דעתא אזלינן במתני': מאן תנא דמתני' דאזיל בתר אומדנא:
רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה. דאומדן דעת הוא. שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה נותן ומתני' ר' שמעון בן מנסיא היא:
רב ששת אמר מתני' ר' שמעון שזורי היא. דאזיל בתר אומדנא. היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי שלא תפול ליבם אע"ג דלא אמר כתבו ותנו הרי זה יכתבו ויתנו. מה שאין כן בשאר אינש דעלמא אמר כתבו לחוד אין כותבין ונותנין משום שמא משחק הוא בה אבל זה שהוא בסכנה גמר ומקנה לה אע"ג דלא אמר תנו דהאי דלא אמר תנו משום שהיה בהול בצרתו ולא הספיק לומר תנו שהיו מוליכין אותו בקולר וכן במפרש בים שאמר כתבו והיוצא בשיירא במדבריות בארץ מרחקים שאינו יודע אם יחזור אם לאו אע"ג דלא אמר תנו יהבינן לה דגמר בדעתי' למימר ומשום טרדא לא אמר:
ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן. שמסוכן בחליו שאין יודע אם יחיה אם לאו אם אמר כתבו כותבין ונותנין לאלתר דאזיל בתר אומדנא דהאי לא רצה לשחק בה והאי דלא אמר תנו שהוא טרוד בחליו. ר' שמעון מוסיף על ת"ק הוא ולא פליג עליה אלמא דר' שמעון שזורי אזיל בתר אומדנא. ורב נחמן דמוקי מתני' כר' שמעון בן מנסיא מ"ט לא מוקים כר' שמעון שזורי שאני התם דלאו אומדן דעת הוא אלא בפירוש גלוי דעת הוא דכיון דאמר כתבו ודאי רוצה שיתנו לה. והאי דלא אמר ותנו מרוב פחד וטרוד ולאו אדעתיה. אבל גבי ר' שמעון בן מנסיא ודאי איכא אמדות דעת שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבו. ורב ששת דמוקי כר"ש שזורי מ"ט לא מוקים לה כר"ש בן מנסיא. אמר לך רב ששת אומדנא דמוכח שאני. כלומר התם מוכחא מלתא ומפורסמת היא להיכא דשמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו אין מתנתו מתנה דודאי מוכחא מלתא ולא אומדנא היא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן והתם שאני. אבל הכא גבי ר' שמעון שזורי דקאמר כתבו גט לאשתי דמסוכן הוא ולאו מוכחא מלתא כולי האי האי דאמר כתבו דלדעת כן אמר כתבו דליתנו דאזלינן בתר אומדנא והאי דקאמר כתבו דלכתבו ויתנו לה ולאו משום מוכחא מלתא כי התם:
הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה מתה אינו יורשה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לה מזונות ואינו יורשה כדאמרי' התם בגיטין דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אינו אוכל פירות.
וזה הפי' אינו נכון שא"כ הוה ליה למימר הואיל ונכנס אחריה לבודקה ולא הוה לן למימר הואיל ולא נכנס אחרי' אלא לבודקה ועוד שהרי לא נתן עיניו לגרשה עד שיתברר המום ועוד דאי הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא יושבת לפני בעלה ואפילו הקדיח' תבשילו ונתן עיניו לגרשה איבדה מזונותיה ואבד פירותיו אלא הא דאמרי' שוב אין לו פירות בשגרשה בתר הכי קאמרינן דהוכיח סופו על תחלתו ואף עפ"כ לא הפסיד' אלא משעת כתיבה ועוד דק"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה כר' יוחנן.
אלא הכא ארוסה הוות, וכיון שנכנס לחורבה אמרי' לשם נשואין הוא נכנס דחורבא דידיה הוא אבל מכיון שלא נכנס אחריה אלא לבודק' לאו לשם נשואין הוא נכנס, כפר"ח ז"ל.
ורב יהוסף הלוי ז"ל פי' כדברי הרב ר' שמואל ז"ל, אבל אמר דהכ' דוקא הוא משום דמקחו מקח טעות ובא לבטל קידושין מעיקרן ולא תקין כלום דהא לא מן המומין הפוסלין באשה הוא ועוד שהרי לא נתברר שהיה בה.
סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר. פי' סבלונות מרובין ובשאכל שם. ומאכל ומשתה לא הדר היינו כל דבר שעשוי לבלות' ובשאכל אסיפא דמתני' קאי ובשאכל היא וכדמוכח שמעתין לעיל בהדיא ורבין סבא לפרושה למתני' אתא דלא תימה דוקא סבלונות מועטין שעשויין להשתמש בהן בבית אביה והן כלי כגון ייבא וסבכת' אבל כדי שמן ויין הדרי שהרי אפשר להתקיים ולא שלח לה ע"מ שיאכלו בית אביה את שלו קמ"ל רבין דכל שעשוי ליבלות ולהאכיל בין מרובה בין מועט לא הדר אבל כלי כסף וזהב הדרי לעול' ואפי' הדר ביה איהו וקמ"ל נמי דהדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא והאי דאמרת בלשון הלכתא לאו משום דאית ביה פלוגתא אלא אורחא דתלמודא בהכי אבל לא אכל כולהו הדרי כדאמרי' לעיל ולא תצית להנהו כללי דכאיל רב יוסף ז"ל בענין זה.
יתיב רבין (אבא) [סבא] קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמתה היא בין שמת הוא ואפילו הדר ביה סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי: פירוש, רבין אתא לפרושי מתניתין ובשאכל קאמר, ולאשמועינן דרישא דמתניתין דקתני שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין אסופא דמתניתין קאי, דהיינו סבלונות מועטין שתשתמש בהן, ולא מועטין ומרובין בשווי דמים קאמר, אלא כל שעשויין ליבלות. (דיותא) [דיובא] וסבתכא ושאר כלים העשויין לבלותן בבית אביה קרי מועטין, שעשויין להתמעט וליבלות ושלחא לשוב עמה לבית בעלה, ועלייהו קתני דכל שאכלו החתן שם אפילו בדינר שאינן נגבין, אבל מרובין שעשויין לחזור עמה לבית בעלה, כגון כלי כסף וכלי זהב, אפילו אכל שם כמה הרי אלו נגבין, ולהנהו קרי להו מרובין, לפי שעשויין לעמוד בריבויין כמות שהן ושלא להתמעט בתשמיש בית אביה, והיינו דקתני סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין, וקא משמע לן רבין דלעולם נגבין אפילו אכל שם ואפילו הדר ביה הוא, אבל מאכל ומשתה, אף על פי ששלח שם מאה קרונות, שהיה בדין שנאמר שלא שלחן כדי לאכול ולשתות את הכל, שהרי יש בהן כדי שישובו עמה קצתן לבית בעלה, אפילו הכי כל שאכל שם על דעת שיאכלו שם בבית אביה שלחם, וכל שכן כלים שהן עשויין שתשתמש בהן היא ולבלותם בבית אביה. ואשמעינן תו דאי הדרה בה היא אפילו רישא דירקא הדרא ואפילו אכל שם הוא בדינר. והראב"ד ז"ל כתב, הא דרבין היינו דרב פפא דלעיל, ולא חדש אלא מאכל ומשתה. וסבלונות העשויות ליבלות ולא בלו בעייא ולא איפשיטא, חוץ מיובא וסבתכא שהן כלים דקים וקטנים והוא מסיח דעתו (בהן) [מהן].
אמרו חכמים כיון שלא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינה יורשה: פירש ר"ח ז"ל דמאורסת היתה, ואלו נכנס אחריה לחורבה סתם, חזקה לנישואין נכנס, דחורבה דידיה הוות, ואי מתה יורשה, אבל עכשיו שלא נכנס אחריה אלא לבודקה, סתמה לא בא עליה, ולפיכך עדיין ארוסה היא, ומתה אינה יורשה. וזה נכון. ור"ש(י) ז"ל לא פירש כן.
רב ששת אמר רבי שמעון שיזורי הוא: איכא למידק, מאי שנא רבי שמעון שיזורי דנקט, דתנא קמא (נמי) דידיה [נמי] אזיל בתר אומדנא. וי"ל דמשום דבמתני' איירינן בשכיב מרע ורבי שמעון שיזורי הוסיף המסוכן נקט רבי שמעון שיזורי. ואי נמי י"ל דרבי שמעון שיזורי ומחלקתו קאמר.
כתב הרב אלפסי ז"ל בגיטין (פרק ו, דף לה מד"ה) דהני ארבעה דאינון יוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירה ומסוכן כולהו בצואה דידהו כמצוה מחמת מיתה נינהו. ומורי הרב ז"ל כתב דמסוכן ויוצא בקולר דוקא הוא דהוו כמצוה מחמת מיתה, דמפני שקרובין למיתה אומדנא הוא דאין בדעתן לינצל, ולפיכך אפילו ניצלו חוזרין במתנתן, ואפילו קנו מידן, ואי נמי מתנתן במקצת אינה צריכה קנין כמצוה מחמת מיתה. אבל מפרש ויוצא בשיירה שהולכין עם סחורתן, אנן סהדי דדעתן לחזור, ולפיכך לענין גט בלבד הוא שאמרו שכל שאמרו כתבו גט לאשתו אף על פי שלא אמרו ותנו, דעתן הוא לגרש כדי שלא לעגן את נשותיהן, אלא שמתוך שהן בהולין לא גמרו את הדבר וכל שאמרו כתבו אומדן דעתא הוא דלא לצחק בה אמרו, אבל במתנתן אם קנו מידן וחזרו אינן חוזרין במתנתן, ואפילו במתנת מקצת יש לומר שצריכין לקנין, ואף על פי שמצוה מחמת מיתה במקצת אינה צריכה קנין, לפי שלא מצינו שחששו לטירוף הדעת באלו רק בשכיב מרע. ונראין לי דברי רבינו ועיקר.
ירושלמי (גיטין פ"ו, ה"ה): אי זהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(י) הואיל ונכנס אחריו לבודקה. נ"ל דה"ג ונשואה הות ומפני שנכנס לבודקה והי' רוצה לגרשה אמרו חכמים שאינו דין שיירשנו ומיכן מוכיח שהמורד על אשתו וביני ביני מתה אשתו אינו יורשה כיון שאינו נוהג עמה כשורה:
(יא) מאן תנא דאזלי' בתר אומדנא פי' ולא אמרי' דברים שבלב אינם דברים. היכא דמעשה מוכיח כי הכא ובההוא נמי דזבין נכסי' משום דבעי למיסק לארעא דישראל. אבל ודאי אם לא פירש לו כי הוא רוצה לעלות לא"י אע"פ שהי' דעתו לכך התם אמרי' בפ' האיש מקדש דדברים שבלב אינן דברים. אי נמי כשהתנה עמה ולא נתקיים התנאי או התנת עמו ולא נתקיים התנאי. אע"פ שאמר בלבי היה להתקדש לו אינן קידושין מפני שלא הטעתו כדתנן התם דדברים שבלב אינם דברים מפני שאין שם מעשה המוכיח. ובמאי דתנן נמי בפ"ג דתרומות המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה (עלה) [עולה] ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לבית זה שאני נכנס ואמר לזה שאני נהנה לפלוני ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פי' ולבו שוין התם אע"ג דמעשה מוכיח כמו הלב בטל הלב היכא דהוציא אחר בשפתיו שנמצא הפה מכחי' את הלב והכי אזלי' בתר אומדנ' דליבא היכ' דאין הפה מכחיש את הלב ובגילוי מילתא בגיטא דקי"ל כאביי דאמר ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא אע"ג דאומדנא דליבא מוכיח שחפץ לבטלו יש לומר שבעבור זה שמח שעדיין לא נתנו לה והרי היא ברשותו אי ליתן או לבטל אבל מיהו ביטול לא הוי עד שיבטל בפירוש עיין מה שכתבתי בריש נזיר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט (עריכה)
עה. א"ר יהודה א"ר מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתך תתרנית היא, שאינה מריחה כל עיקר, נכנס אחריה לחורבה לבודקה אמר לה ריח צנון אני מריח אמרה ליה מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכילנא בהו ונפלה עליה חרבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה (אינה) [אינו] יורשה. כלומר הואיל ולא נכנס אחריה לשם נישואין אלא לבודקה אין זו חיבת חופה שקונה ואם מתה (אינה) [אינו] יורשה. וש"מ דאי הוה עייל בתרה סתמה ומתה הוה קני לה דמסתמא לשם נישואין הוא, השתא דגלי אדעתיה דלא נכנס אחריה אלא לבודקה אם מתה (אינה) [אינו] יורשה. דיקא נמי דקאמרי' הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא קאמרי' הואיל ונכנס אחריה לבדקה. מיהא שמעינן דלא קני איניש איתתא בכניסתו לחופה אלא דעייל סתמא דסתמיה לשם נישואין הוי, אבל היכא דמגליא מילתא דלא עייל אלא אדעתא דמידי אחרינא לא קני. וש"מ דכניסה לחופה דקי"ל דקניא, לא תימא דוקא עד דעיילי לחופה אי נמי לבית המיוחד לנשואין, אלא אפילו מאן דעייל בתר איתתיה סמוך לנשואין סתמא אפילו לחורבה קני לה, ולא צריך לגלויי אדעתיה דאדעתא דאישות קא עייל, דדייקינן טעמא דלא נכנס אחריה אלא לבדקה, הא סתמא אע"ג דלא עייל בתרה אלא לחרבה קני לה. וכן הילכתא:
עו. יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרה בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא א"ר הונא בריה דרב יהושע ושמין להן דמי בשר בזול. ומפרשי רבנן דכל זוזא חשבינן ליה ארבעה דינקי*. והני סבלונות דקאמרי' דהדרי היכא דמת הוא או שמתה היא, א"נ הדר ביה איהו, דוקא דלא אכל שם סעודת חתן ואפי' בדינר. אבל אכל שם סעודת חתן ואפי' בדינר, סבלונות העשויין להבלות אינן נגבין סבלונות שאינן עשויין להבלות הרי אלו נגבין, כסתמא דמתני', דהא ודאי ליכא למימר דאתא רבין לאיפלוגי אסתמא דמתני', דא"כ הוה מותבינן עליה תיובתא מינה, ומדלא אותבינן עליה תיובתא מינה ש"מ דמתני' לחוד ודרבין לחוד. ועוד דאפי' בשמעתא דאמוראי היכא דמתחזי דפליגי אהדדי טרחינן לתרוצינהו כי היכי דלא ליפלגו אהדדי וכ"ש בסתמא דמתני' דלא יכלי אמוראי לדחויה אלא בראיה. ועוד דאי ס"ד דראבין לאיפלוגי אמתני' קאתי, אדאשמועי' בין שמת הוא בין שמתה היא דלא איירי בהו תנא דמתני', אדרבא הוה ליה לאשמועי' בין אכל בין לא אכל, בין סבלונות מרובין בין סבלונות מועטין דאיירי בהו תנא דמתני', ומדלא איירי בהו ראבין ש"מ דראבין מילתא אחריתי הוא דאתא לאשמועינן. דהא דקתני במתני' לא אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר הרי אלו נגבין בין שמת הוא בין שמתה היא ואפי' הדר ביה איהו מיתוקמא. ואשמועי' נמי דסבלונות הוא דהדרי מאכל ומשתה לא הדר. ואשמעינן נמי דאי הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא. ומדפסיק ותני סבלונות הדרי ולא פליג בין מרובין למועטין ובין עשויין ליבלות לשאינן עשויין ליבלות, ולא פליג אלא בין סבלונות למאכל ומשתה, ש"מ דאפי' עשויין ליבלות נמי הדרי.
ואמטול הכי ליכא לאוקומא להא דרבין אלא בשלא אכל, דאי בשאכל סבלונות העשויין ליבלות אמאי הדרי, והא כולהו מתניאתא וכולהי שמעתא דאמוראי מודו דהיכא דאכל שם סעודת חתן בדינר סבלונות העשוין ליבלות אינן נגבין. והאי דאיתינן להא דראבין סבא אפיסקא דסבלונות מועטין דקתני סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין, וקי"ל דהאי פיסקא דסבלונות בדאכל קא מיירי דאינן נגבין, וקא מיתינן עלה הא שמעתא דרבין סבא דקאמר סבלונות הדרי, לאו למימרא דהא דרבין אפילו בדאכל קאמר דהדרי, דהא ליכא למימר דראבין לאפלוגי אמתני' אתא כדברירנא. אלא לעולם רבין בדלא אכל קאי, והאי דאיתינן לה אהאי פיסקא לאשמועינן דאפי' סבלונות מועטין העשויין להבלות הדרי.
והא דאמרי' בסופא הדרא בה היא אפי' כישא דירקא הדרא, ליכא לפלוגי בהכין [בין] אכל ללא אכל אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי הדרא, דהא מאכל ומשתה היכא דהדר ביה איהו אע"ג דלא אכל נמי כמאן דאכל דאמי ולא הדר, ואלו היכא דהדרה בה איהי קאמרי' דאפי' כישא דירקא הדרא דאיהי גרמה ליה לאפסודיה לממוניה. הילכך בין אכל בין לא אכל חד דינא הוא. וליכא למימר דכי אכל אחולי אחיל, דנהי נמי דאחולי אחיל אדעתא דלא תהדר בה איהי, אדעתא דהדרא בה איהי לא אחיל, דהא כי לא אכל נמי מאכל ומשתה מחילה הוי ואפי"ה כי הדרא בה איהי קאמרי' דהדר דאדעתא דהכי לא אחיל. הילכך על כרחיך אע"ג דאכל נמי אדעתא דהכי לא אכיל ואפי' כישא דירקא הדרא ומנכו ליה מאי דאכל. והיינו טעמא דשמין להם דמי בשר בזול, משום דלא שימינן להו שיעור מאי דאפסדוה כמזיק, דמעיקרא לאו לאזוקי קא מיכוני, אלא כי שימינן להו שיעור מאי דאתהנו מדידיה הוא דשימינן להו, והיינו בשעת אכילה ושתייה, ובשעת אכילה ושתייה בשר מבושל ויין מזוג הוה דלא הוה חזי לשהויי דאי משהו ליה פסיד ואי מזדבן לא מזדבן אלא בזולי, ואמטול הכין לא שימינן להו אלא דמי בשר בזול.
ברם צריכינן לברורי דלא שנא גבי סבלונות ולא שנא גבי מאכל ומשתה כל היכא דקי"ל דהדר, אי איתיה לההוא מדעם בעיניה, אי נמי ליתיה בעיניה ואיכא מידי דאתי מחמתיה, הדר כל היכא דאיתיה, ומפקינן ליה כל מאן דנקיט ליה, דממונא דבעל הוא כל היכא דאיתיה ולא מיקני בכדי למאן דנקיט ליה. ואי ליתיה בעיניה וליכא מידי דאתי מחמתיה, חזינן, אי איתנוסי איתניס מרשותא דחמוה, חזינן, אי הני סבלונות למיתבינהו לארוסתו הוא דשדרינהו אדעתא דאישתמושי בהו בבית אביה ומטו לידה, הויא לה שואל עילויהו ומיחייבא באונסין דידהו, אפי' סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה נהי דאין עשויין ליבלות בבית אביה לא סגיא דלא מיתחזיא בהו בבית אביה שעה אחת והויא לה שואל עלויהו דאדעתא דהכי אתו לידה, וכ"ש היכא דאגניבו או איתבידו. ואי איתברר מאן דגזלינהו או מאן דאכלינהו, רצה החתן מארוסתו גובה רצה מן הגזלן גובה, וכדרב חסדא דא"ר חסדא (ב"ק קיא,ב) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה [רצה מזה גובה]. ואלו לא מטו הני סבלונות לידא דארוסה ולא לידא דמאן דאתי מחמתה, חזינן מאן דאתו לידיה בתורת גזלה או בתורת שואל שלא מדעת בעלים מיחייב באונסייהו כגזלן.
ולענין מאכל ומשתה דמשדר חתן לבית חמיו אדעתא דאכלי ליה תמן, ואכלוה דבית חמוה אינהו ושושביניהו, ובתר הכי הדרה בה ארוסה, דבי חמוה הוא דמיחייבי לשלומי, דכי שדריה חתן לההוא מאכל ומשתה לדידהו הוא דשדריה למיכליה אדעתא דלא הדרה בה ארוסתו ואי הדרה בה ליחייבו לשלומי ליה, וכיון דהדרה בה מיחיבי לשלומי. אבל שושביניהו ומה דאכלי בסעודה בהדייהו לא מיחייבי לשלומי, דמ"מ כי שדריה חתן להאי מאכל ומשתה אדעתא דמיכליה שדריה, ואע"ג דכי יהיב להו רשותא למיכליה אדעתא דלא תהדר בה ארוסתו הוא דאחליה גביהו, מ"מ לאכילה שדריה ואחריותא בעלמא הוא דאית ליה גביה חמוה דאי הדרה בה ארוסתו לא אחיל גביה ולא מידי, גבי חמוה הוא דאית ליה אחריות, גבי שושבינין וכ"ע לית ליה אחריות, דהא לא שדר להו לדידהו ולא מידי ואלו כי קא אכלי ברשות בעל הבית קא אכלי. ואפי' הגוזל ומאכיל את בניו לפני יאוש פטורין מלשלם, וכ"ש הכא דבעה"ב כי קא מאכיל להו לשושביניה לאו מידי דקאי בידיה בתורת גזילה קא מאכיל להו, אלא מידי דאיתיהיב ליה לאכילה הוא דקא מאכיל להו ואחריותא בעלמא הוא דאיכא עלויה, ואמטול הכי איהו חייב ואינהו פטורין. ואי לא שדריה לכוליה אלא בשם ארוסתו (אי) [היא] חייבת וכולן פטורין:
ח. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. מתני' בדלא פריש דמחמת מיתה קא (מקפיד) [פקיד], לא בפירוש ולא מכלל ממריה. והוא דלא הוה נמי מסוכן. הילכך אי שייר קרקע כל שהוא לנפשיה, איכא למימר דכי פקיד לאו מחמת מיתה פקיד אלא אסקיה אסיק אדעתיה דחיי ומתפח, וכי שייריה לההוא קרקע כל שהוא למסמך עילויה לפרנסתו הוא דשייריה. ואע"ג דלית ביה כדי פרנסתו איכא למימר דלהכי שייריה לאיתזוני מינה זמן מועט עד דרוח מידי אחרינא. הילכך הויא לה כמתנת בריא ואמטול הכי אע"ג דעמד נמי אינו יכול לחזור בו. ואם לא שייר קרקע כל שהוא, סתמיה מחמת מיתה הוא דיהיב, דאי הוה מסיק אדעתיה דחיי לא הוה כתיב להו לכולהו נכסי אלא משבק הוה שביק מיניהו מידי לנפשיה, וכיון דעמד מחוליו בטלה מתנתו, דאדעתא דהכי לא יהבינהו.
וכי תימא וכי שייר נמי מאי הוי, דילמא כי שייר לאו לנפשיה שייריה למסמך עילויה אלא ליורשין הוא דשייריה לקיומיה ביה נחלה דאורייתא. לא קשיא, דשטר מתנה כיון דמטא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן אי נמי דקנו מיניה מסתמא מתנה מעלייתא היא, ומאן דבעי לאחזוקה במתנה מחמת מיתה איהו באעי לאייתויי ראיה. הילכך אי לא שייר דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב יכיל למהדר בה, ואי שייר, כיון דלא מוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב דהא איכא למימר דההוא שיורא לנפשיה שייריה, אוקי שטר מתנה אחזקתיה דהא שייר וקנו מיניה, ומאן דבעו לאחזוקיה במתנה מחמת מיתה לאורועיה איהו בעי לאתויי ראיה.
ודוקא היכא דלא מוכחא מילתא מממריה אי נמי ממרעיה דמחמת מיתה קא יהיב. אבל היכא דפריש מחמת מיתה, אי נמי מוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, אפי' שייר נמי מצי הדר ביה. ודוקא כשעמד מחוליו, ואע"ג דמית בתר הכי מקמי דלהדר ביה בהדיא, דכיון דעמד בטלה לה מתנתיה ממילא דאדעתא דהכי לא יהבה. והוא הדין היכא דהדר ביה ואע"ג דלא עמד, דכל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו כדבעינן לברורי לקמן. אבל אם מת מחוליו קודם שיחזור בו, אע"פ שלא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה. ומסקאנא (להלן בבא בתרא קמט,ב) דלאו דוקא נקט קרקע אלא אפילו מטלטלי נמי הוו שיור:
עז. הרי אמרו שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהוא ועמד אין מתנתו קיימת, מאי טעמא, אומדן דעתא הוא, דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתיב להו לכולהו נכסי, וכיון דעמד חוזר דאדעתא דהכי לא כתבינהו. והוא דלא שייר, אבל שייר מידי לנפשיה גלי אדעתיה דלמסמך עלויה לנפשיה הוא דשייריה, ואע"ג דעמד נמי לא מצי הדר. מאן תנא דאזיל בתר אומדנא אמר רב נחמן רבי שמעון בן מנסיא היא:
עח. מאי רבי שמעון בן מנסיא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד מיד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא היה יודע שבנו קיים לא היה כותבו. וקיימא לן כרבי שמעון בן מנסיא, דהא אוקמה רב נחמן למתניתין כוותיה. והוא הדין בבריא שכתב כל נכסיו במתנה לאחרים מחמת שהיה צריך לברוח לארץ אחרת מפני בעלי חובותיו או מפני אויביו, ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חובותיו ושלום עם אויביו או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה (ו) זו אלא מחמת כך, הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה מתנתו. הא למה זה דומה לשכיב מרע שהיה סבור שהוא מת מחליו ואינו צריך לנכסים הללו ועמד וכתבן לאחרים, שאם עמד מחליו חוזר במתנתו, שאלו מתחלה היה יודע כן לא היה כותבן. וכי תימא דילמא שאני שכיב מרע מבריא, הא ברייתא דרבי שמעון בן מנסיא דאוקימנא למתני' דשכיב מרע כותיה בבריא היא ואפי' הכי קתני אין מתנתו מתנה, אלמא תרוייהו חד טעמא נינהו:
עט. רב ששת אמר ר' שמעון שזורי היא דתנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. כלומר היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי, אע"ג דלא אמר תנו הרי אלו יכתבו ויתנו, דסתמיה מצווה מחמת מיתה הוא ואין אדם משטה בשעת מיתה, וכי אמר להו כתבו לאו למכתב ואנוחי בכיסיהו קאמר להו דאם כן מאי נפקא לן מינה, אלא כתבו ותנו קאמר להו, ולמפטרה מיבם קא מיכוון. חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה, רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. וקימא לן כר' שמעון שזורי גבי גט, וה"ה גבי מתנה:
פ. ושמעינן מינה דכולהו הני ארבעה דתנן במתני' דאינון היוצא בקולר והמפרש והיוצא בשיירה והמסוכן, כולהו בעידן תפקידתיהו מסתמא כמצוה מחמת מיתה דמו לכל מילי*, ואע"ג דשייר ולא פריש מחמת מיתה כמאן דפריש מחמת מיתה דמי:
מתניתין. שכיב מרע שכתב כל נכסיו. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: למאן דאמר דהיכא דאיכא קנין כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: רב ששת אמר רבי שמעון היא. אף על גב דתנא קמא דידיה נמי אזיל בתר אומדנא נקטיה רב ששת לרבי שמעון שזורי משום דבמתניתין איירי בשכיב מרע ורבי שמעון שזורי נמי מוסיף אף המסוכן ותנא קמא דידיה לא מודי ליה. ולענין הלכה נקטינן כרבי שמעון שזורי. וכתב הרי"ף ז"ל בפרק התקבל דהני ארבעה יוצא בקולר ומפרש כו' כולהו לענין צוואתן דינן כמצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא וכדמשמע מדאמר רב הונא התם גיטו כמתנתו כו'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות זכיה שהן לגמרי כמצוה מחמת מיתה. אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב דאינו כמצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא לא דהנהו כיון שדעתן לחזור שהרי מדעתם הם הולכים לסחורה כו'. ודברי הראשונים ז"ל נראין עיקר דאי לא מאי קמשמע לן רב הונא במאי דקאמר כו' ככתוב בהר"ן שעל האלפסי שם דף תקפ"ו א' עמוד ב':
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה