בבא בתרא קד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר הא סתמא כהן חסר הן יתר דמי אימא סיפא ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו הא סתמא כמדה בחבל דמי אלא מהא ליכא למשמע מינה ת"ש בית כור עפר אני מוכר לך כבית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר אני מוכר לך אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו אלמא סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי התם פרושי קא מפרש איזהו בית כור שהיא כבית כור כגון דא"ל הן חסר הן יתר מתקיף לה רב אשי א"כ אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי אלא לאו שמע מינה אסתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי שמע מינה:
מהו מחזיר לו מעות וכו':
ליפות כחו של מוכר אמרי' ליפות כחו של לוקח לא אמרינן והתניא פיחת שבעת קבין ומחצה לכור או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו יותר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח התם בכגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה אי ארעא יהבת לי הב לי כזולא דהשתא והתניא כשהוא נותן לו נותן לו כשער שלקח ממנו התם גכגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא לה השתא:
שאם שייר בשדה בית ט' קבין וכו':
אמר רב הונא ט' קבין שאמרו ואפי' בבקעה גדולה ורב נחמן אמר דנותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור
רשב"ם
עריכהאלא מהא ליכא למשמע מינה - דלגופה איצטריך ומשום סיפא דקתני מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר ביטל הן חסר הן יתר מדה בחבל דתפוס לשון אחרון הלכך איצטריך למתני ברישא היכא דאמר ליה האי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא דאמר ליה אבל בסיפא דאמר לתרוייהו וסותרין זה את זה הלך אחר האחרון:
כבית כור עפר - משמע קרוב לבית כור דמתחזי כבית כור אבל לא הוי בית כור ממש אלא או פחות או יותר:
הן חסר כו' - כלומר או שאמר לו בית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך:
הגיעו - אכולהו הנך תלתא לישני קאי:
פרושי קמפרש - דהן חסר הן יתר דסיפא ארישא קאי דקתני בית כור עפר אני מוכר לך וה"ק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך ל"ש אם אמר לו כבית כור עפר אני מוכר לך ולא שנא אם אמר לו לבסוף הן חסר הן יתר לאחר שאמר בית כור עפר אני מוכר לך דבתרוייהו אמרינן הגיעו:
א"כ אני מוכר לך אני מוכר לך כו' - אם איתא דפרושי קמפרש הכי ה"ל למיתני בית כור עפר כבית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך: ומקשינן ליפות כחו של מוכר אמרי' אבל ליפות כחו של לוקח לא חיישינן מידי. דאפי' היכא דחפץ הלוקח לקנות את המותר כדי שלא יכנס זה המוכר בשדהו לא כפינן למוכר למכור בתמיה:
שבעת קבין ומחצה לכור - היינו נמי רובע לסאה כדקתני במתני':
כופין את המוכר למכור - את המותר ללוקח אם הלוקח רוצה לקנותו דכי היכי דכופין את הלוקח ליקח משום תקנת המוכר שלא יהא נפסד ההוא מיעוט קרקע דכופין על מדת סדום ה"נ עבוד רבנן תקנתא ללוקח שיהו כופין את המוכר למכור לו ההוא מיעוט קרקע כדי שלא ידרוס אצל שדהו ויהא צריך להשמר ממנו והמוכר אינו ניזוק בכך דהא לא חזי למידי ההוא פורתא וה"ל זה נהנה וזה אינו חסר:
ומשני התם כגון דהוה יקירא - כלומר לעולם כדי ליפות כחו של מוכר אמרי' ליפות כחו של לוקח לא אמרינן דלעולם לא כפינן המוכר למכור בעל כרחו המותר אלא אם רצה מוכר יחזיר לו לוקח קרקע כדקתני מתני' והאי דקתני כופין את המוכר למכור לא למכור ממש את הקרקע בעל כרחו אם רצה שתחזור לו אלא הכא במאי עסקינן כשהמוכר חפץ למכרה ללוקח שיחזיר לו בה מעות למוכר כמו שייפו חכמים כחו של מוכר שאם רצה יחזיר לו לוקח מעות והך ארעא הוה יקירא מעיקרא בשעת מכירה והשתא זול ארעתא והוא רוצה לכפות את הלוקח שיחזיר לו דמי המותר כפי שעת היוקר דמעיקרא והיינו דקתני כופין את המוכר למכור כשעת הזול דעכשיו:
דאמרי' ליה - למוכר אי [אתה] ארעא [המותר] יהבת ליה ומעות אתה רוצה שיחזיר לך שקול מאותו [המותר] מעות כזולא דהשתא דדי לך אם ייפו חכמים כחך לתלות בך מכר המותר במעות או חזרת קרקע היכא דליכא הפסד ללוקח דה"ל זה נהנה וזה אינו חסר אבל לקנות לוקח בשעת הזול כשער היוקר לא אמרינן אלא או תן לו בזול או טול קרקע שלך והאי דקתני ואת הלוקח ליקח היינו שאם חפץ מוכר ליתנהו בדמי הזול כופין את הלוקח ליקח משום ייפוי כח דמוכר ב) דהתם לא מפסיד הלוקח מידי:
כשהוא נותן לו - מוכר ללוקח:
כגון דהוה זולא מעיקרא - דא"ל לוקח לא בעינן לקנות קרקע ביוקר דמעיקרא נמי אם לא מפני שמצאתיה בזול לא הייתי לוקחה וכל היכא דאית ליה טענה מעלייתא ללוקח לא ייפו חכמים כחו דמוכר הלכך אם רוצה מוכר לכפותו יתן לו כשעת שלקח דהיינו בזול דהשתא לית ליה טענה ללוקח ויקנה בעל כרחו:
אמר רב הונא ט' קבין שאמרו - במתני' דאם הותירו בשדה ליתנהו בתורת מכירה ולא בתורת עשיית חשבון ליפות כחו דלוקח אלא לחזרת קרקע:
ואפילו בבקעה גדולה - שמחזקת י' כורין קאמר דמחזיר קרקע אע"ג דלא הותיר בין הכל אלא ט' קבין דס"ל לרב הונא דרובע לסאה הוי מחילה טפי לא הוי מחילה אלא יעשה חשבון וכן לבית כור דהויא ל' סאים ל' רבעים הוו מחילה טפי מל' רבעין דאיכא טפי מרובע לסאה יעשה חשבון עד דמטי לט' קבין דהויא חזרה והני מילי בית כור אבל שני כורים דכי איכא רובע לכל סאה הוי טפי מט' קבין כל כך ודאי במכירת שדה אחת לא מחיל איניש הואיל ויש במותר חשיבות שדה ויחזיר לו קרקע ומיהו כל זמן דלא הוו ט' קבין מודה רב הונא דרובע לבית סאה הוי מחילה כגון בית ל"ה סאין אני מוכר לך ואיכא ל"ה רבעין מותר דהיינו ט' קבין חסר רובע הוי מחילה:
ורב נחמן אמר נותן ז' קבין כו' - דלא שנא רובע אחד לסאה אחד ולא שנא אלף רבעים לאלף סאין הוו מחילה:
תוספות
עריכהפחות כל שהוא ינכה. מה שפ"ה דהא דאמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר היינו במטלטלי אגב חורפיה לא עיין דבהדיא אייתי לה בריש פ"ב דקידושין (דף מב: ושם) אמקרקעי דאמר ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דטעו בעילויא אבל במשחתא לא כדרבא כו' ואור"י דרבא איירי כשמדדו והטעהו במדה אבל הכא לא מדדו עדיין אלא בבאין למדוד ומתחלה היה נמי יודע שאינו מכוין כ"כ שלא יהא או פחות או יותר:
פחות כל שהוא ינכה. וא"ת ולימא ליה דאדעתא דהכי לא זבני וי"ל דקאי בתוך השדה כדפרישית דמתחילה היה נמי יודע שאינו מכוין לגמרי:
אלא מהא ליכא למשמע מינה. ולא קשיא רישא לסיפא דלישנא דחד מינייהו לאו דוקא ולא נקטיה אלא משום סיפא כדפ"ה: פרושי קמפרש איזהו בית כור שהוא כבית כור כגון דאמר ליה הן חסר הן יתר. תימה דתלי הן חסר הן יתר בכבית כור (והן חסר והן יתר משמע טפי דהגיעו ממאי) דמשמע כבית כור וי"ל דכי א"ל בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר איכא למימר תפוס לשון ראשון ולהכי תלי ליה בכבית כור:
אם כן אני מוכר לך אני מוכר [לך] למה לי. בכמה דוכתי דייק הכי ובכמה דוכתי לא דייק:
אלא לאו ש"מ סתמא נמי כהן חסר הן יתר כו'. ותימה דכיון דתנא רישא בית כור עפר סתמא דהגיעו אמאי איצטריך למיתני סיפא הן חסר הן יתר דכ"ש הוא וי"ל לאשמועינן דאפ"ה דוקא בית רובע אבל יתר מרובע לא א"נ תנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא דא"ל הן חסר הן יתר תנא סיפא הן חסר הן יתר מכלל דרישא דלא קא"ל וכענין זה יש בכמה מקומות ותימה דרבי יצחק קאמר לעיל טרשין שאמרו בית ד' קבין אבל יותר אין נמדדין עמה הא אמר הכא דבית כור סתמא כהן חסר והן יתר דמי ואפילו לא היו טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הוה אמינא דהגיעו כ"ש השתא וי"ל דרבי יצחק לא קאמר אלא להצטרף לפחות מרובע לסאה ולרשב"א נראה דלא קשיא מידי דהכא מיירי בעומד באותה שדה ורואה כמה יש בה אבל באינו רואה אותה פשיטא ליה דהתם לא אמר הגיעו דאם התנה בית כור עפר למכור לו מי מצי למיתב ליה בית כור שהוא פחות רובע לסאה וסברא הוא דהתם אפילו ע"י ניכוי לא היה מקבל לוקח דא"ל אדעתא דהכי לא זבני שלא היה דעתו לקנות אלא בית כור שלם ובהכי איירי רישא דמתניתין ולהכי א"ר יצחק טרשין שאמרו בית ארבעת קבין אבל טפי לא דאי הוה חזינן להו כאילו אינן כלל אפילו לא היה חסר אלא קב חייב להשלים שלא קנה אלא בית כור שלם לגמרי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהיט א מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ו', סמג עשין כב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף ח':
כ ב ג מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף י"א:
כא ד מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף י':
ראשונים נוספים
ת"ש בית כור עפר אני מוכר לך וכו'. דהיינו סתמא אמר ליה. כבית כור עפר אני מוכר לך או הן חסר (או) הן יתר אני מוכר לך אפי' וכו'. ומדקתני להו אהדדי ש"מ דסתמא כהן חסר הן יתר דמי ותפשוט לך מהא:
מהא לא תפשוט דהתם פרושי קא מפרש אי זהו בית כור. שאם אמר לו בית כור אני מוכר לך שהוא כבית כור. כלומר דודאי להיכא דאמר ליה כבית כור עפר אני מוכר לך היינו משמע הן חסר הן יתר דהיינו כבית כור עפר ולא בית כור ממש דאפי' פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו ודינייהו שוו אהדרי ואפי' היו שם נקעים או סלעים יתר מעשר נמדדין עמה ולפרושי אתא וליכא למשמע מהכא אם אמר ליה סתמא:
מתקיף לה רב אשי אם כן הוא. דלפרושי אתא הא דקתני ברייתא תרי זימני אני מוכר לך למה לי ליתני בית כור עפר כבית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר ודאי [אי] תני הכי משמע כדקאמרת דלפרושי אתי אלא לאו ש"מ הואיל דקתני אכל חד אני מוכר לך סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי דאפי' פיחת רובע לסאה או הותיר הגיעו:
פיס' מהו וכו' ליפות כחו של לוקח לא אמרינן והא תניא פיחת ז' קבין ומחצה לכור. המוכר ללוקח או הותיר לו ז' קבין ומחצה הגיעו:
יותר מיכן. כגון ח' קבין ומחצה אם פיחת לו המוכר ללוקח יותר מז' קבין ומחצה ואינו רוצה להשלים לו והלוקח רוצה להשלים לו כופין המוכר למכור ולהשלים לכור שלם והיינו ייפוי כח ללוקח. ואם הותיר לו המוכר יותר מז' קבין ומחצה והלוקח אינו רוצה לקנות ליתן דמים כופין אותו ללוקח דמצי למימר ליה המוכר הואיל דלית ביה שיעור שדה איני רוצה ליקחנו ויהיב ליה דמי אלמא דכי היכי דאמרי' ליפות כחו של מוכר אמרינן[2] היכא דהותיר לו דמקבל כל מאי דבעי או קרקע או מעות וליפות כחו של לוקח לא אמרינן והכא טעמא מאי כופין את המוכר למכור דמשמע דהיינו ייפוי כח דלוקח כגון דהוה יקירא ארעא כשמכרה לו ופיחת לו יותר מז' קבין וזל השתא ואמרינן ליה הרשות בידך ליתן לו או מעות או קרקע אלא אי ארעא יהבת ליה להשלים הכור הב ליה כזולא דהשתא או תשלם לו מעות כדי שלא יפסיד הלוקח:
והתניא כשהוא נותן לו. המוכר ללוקח:
נותן לו כשער שלקח ממנו. ביוקר אע"פ שמפסיד הלוקח דהשתא בשעת פרעון הוזלה: מאי הא ברייתא דקתני נותן לו כשער שלקח ממנו דהוה זולא כשמכרה והשתא יקרא ונותן לו כשעת הזול בשעה שקנאה לוקח ולא מפסיד לוקח אבל בשעה שהותיר לו המוכר על ז' קבין ומחצה ידו על העליונה לקבל מן הלוקח איזה שירצה או קרקע או מעות:
ואם שייר בשדה. היינו שהותיר אצל הלוקח בית ט' קבין חשוב שדה בפני עצמו ומחזיר:
אמר רב הונא ט' קבין שאמרו אפי' בבקעה גדולה. שאם מכר לו י' כורין בבקעה גדולה אחת או י"ב ובין כולן הותיר לו ט' קבין מחזיר לו דחשוב שדה בפני עצמו הוא ולא אמרינן הואיל דליכא לכל כור וכור ט' קבין להחזיר לו אינו מחזיר:
ורב נחמן אמר נותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור. דהיינו לכל סאה וסאה רובע הקב כדתני מתני':
התם פירושי קא מפ' אי זו בית כור שהוא כבית כור. וא"ת והיכי תלי בדלא תניא ואיכא למימר דהא קמ"ל דהן חסר הן יתר יתר מכאן יעשו חשבון דסלקא דעתך אמינ' אפילו שתות הגיעו קמל"ן. ואי קשיא נמי כיון דסתמא כהן חסר דמיא אמאי לא תנא במתני' סתמא וכ"ש והן חסר הן יתר ובהאי תירוצא נמי מתרצא.
א"כ אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי. מצינו במקצת מקומות בתלמוד שהקשו קושיא זו כי ההיא במסכת סנהדרין (צ"ה ב') שלשה שלשה למה לי. ויש מקומות דלא פריך כי ההיא דבקמא גבי נתן לאומנין לתקן וקלקלו וכו'. ואמרינן התם פירושי קא מפרש ולא פרכינן חייב חייב תרי זימני למה לי וכיוצא באלו יש ושמא כשהוא בא להאריך הלשון נותן לסיום ולחזור ולפרש.
גמרא: סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי שמע מינה: ואם תאמר אם כן ליתני בית כור סתם וכל שכן הן חסר הן יתר. יש לומר, אי תני הכי הוה אמינא דאם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו יתר מרובע הגיעו.
כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהאי דינא לא משכחת לה אלא במסיים לו את השדה ואמר בית כור זה אני מוכר לך. אבל אם אמר לו בית כור מכל שדותיו נותן לו בלא ש[י]פחות ושיותיר. ובודאי באומר לו בית כור שיש לו במקום פלוני היא [כמו] שסיים לו את השדה. אבל מה שאמר הרב ז"ל באומר בית כור זה, נראה דהוה ליה כמסיימו לו בסימניו ובמצרניו ואפילו עד שתות הגיעו, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ולולי שאמרוה ז"ל הייתי סבור דאפילו חסר רבעא, דכיון דאמר לו זה, סבר וקביל, וחשיב כבית כור אמר לו, כעובדא דרב פפא דלקמן (קו, ב).
התם כגון דיקירא מעיקרא וזילא השתא: פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בן מיגש, לא שכופין את המוכר למכור אם רצה ליטול ממנו קרקע, אלא שאם רצה ליטול דמים אמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה ללוקח ורוצה אתה ליטול המעות הב ליה כזולה דהשתא. ואקשינן ליה והא תניא כשהוא נותן לו כשער שלקח ממנו, א(י)למא אי יקירא מעיקרא שקיל כיוקרא ולא כזילא דהשתא. ופריק כגון דזילא מעיקרא ויקירא השתא, דלעולם כל שהלוקח נותן דמים בעל כרחו, אינו נותן אלא כשעת הזול דמעיקרא או דהשתא, דתרתי לא עבדינן ליה ללוקח שיתן מעותיו ועוד שיתן כשעת היוקר. ויד מוכר על העליונה בקבלת מעות או קרקע, ויד לוקח על העליונה כל שנותן מעות שלא יתן אלא כשעת הזול. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לא הוה ליה למימר אי ארעא יהבת ליה, אלא אי זוזי שקלת מיניה שקול כזולא דהשתא. ועוד, מאי כופין למכור דקתני, שזו אינה כפייה אצל מוכר, אלא שאין כופין את הלוקח ליתן אלא כשעת הזול.
ור"ח ז"ל כתב, לעולם יד המוכר על העליונה, אלא שלא פי', והראב"ד פירש, דהא דתנא שכופין את המוכר למכור, לטובתו הוא, שאומרים לו אל תבקש ממנו קרקע, שאם כן נפטור אותך בשיעור הקרקע שהותיר, אלא מכור אותו לו, ואף על פי שהוזל עכשיו הוא צריך ליתן לך כיוקרא דמעיקרא, ואם ירצה ליתן לך על המעות ארעא, אמרינן ליה מעות אתה חייב ליתן לו, ואי ארעא יהבת ליה בשומא הב ליה כזילא דהשתא, ופעמים במקום רובע שהותיר יחזיר שני רובעין. ואקשינן והא תניא כשהוא נותן לו כשעה שלקח ממנו, כלומר, כל מה שנותן לו, בין קרקע בין מעות, והיכי אמרת דיהיב ליה ארעא בזילא דהשתא. ופריק התם כגון דהוה זילא מעיקרא ויקירא השתא, והילכך אם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר, וזה דין גמור הוא, אבל אם יחזיר לו מעות נותן כשער של עכשיו, לפי שעכשיו הוא מוכרו לו, שהרי אם רצה יטול ממנו קרקעו.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז (עריכה)
ת"ש בית כור עפר אני מוכר לך כבית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר אני מוכר לך אפילו פחת רובע לסאה הגיעו או הותיר רובע לסאה הגיעו אלמא סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי ש"מ. וכ"ת היכי דמי אי דמיקרי בית כור, מאי איריא רובע לסאה, הא קי"ל דאפילו שאין בו אלא לתך הגיעו. אלא לאו דלא מתקרי בית כור, בשלמא גבי הן חסר הן יתר ניחא, דרובע לא חשיב יתר מרובע חשיב כדפרישנא גבי כבית כור נמי כהן חסר הן יתר משמע. אלא גבי בית כור סתמא, אמאי, והא בית כור אמר ליה ודבר שבמדה הוא, דכיון דידעינן בית סאה כמה הוי ממילא ידעינן בית כור כמה הוי, וקי"ל דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. היינו טעמא דאע"ג דלא קרו ליה אינשי להאי דוכתא בית כור ולית ביה נמי מדת בית כור מצומצם, כיון דבית כור מקום הראוי לזרוע בו כור זרע משמע, אפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה מקום הראוי לזרוע בו כור זרע הוא, ובית כור זרע מיקרי. מאי טעמא, דלא מדקדקי אינשי בזריעה כולי האי, דזימנין דזרע איניש כור זרע דאינון שלשים סאין בבית כור נכי שבעת קבין ומחצה, אלמא כי האי שיעורא נמי בית כור זרע מיקרי. אבל בבציר מהכי לא, דדחקי זרעים להדדי. וה"ה היכא דהותיר שבעת קבין ומחצה לכור מהאי טעמא הוא, דזימנין דזרע איניש כור זרע בבית כור ושבעת קבין ומחצה, אבל בטפי מהכין לא דמפוזרין נינהו ולא מצטרפי להדדי לאקרויי בית כור.
וטעמא דהן חסר הן יתר נמי דקים להו לרבנן דרובע לא חשיב לגבי בית כור מהאי טעמא נמי הוא. ואשתכח דכולהו מטעמא דכבית כור הוא דאתו, דאפילו פחת שבעת קבין ומחצה לכור או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור כבית כור דמי.
אלא אי קשיא הא קשיא, דכי א"ל בית כור סתמא אפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו, אם כן כי א"ל בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר נידוק לישנא יתירא. אלא מסתברא דכי דיקינן לישנא יתירא במידי דמוכחא מילתא דלטפויי קאתי, דומיא דחוץ מאלו, דמדקפיד לשיורינהו בפירוש מוכחא מילתא דניחא להו לאשתמושי בהו, ואי לא משייר להו דרך היכי משתמש בהו. וה"ה גבי המוכר את הבית, דאי הוה סבירא לן דבסתמא קני עומקא ורומא הוה מהני עומקא ורומא למקני בור ודות ומחילות, התם נמי משום דמוכחא מילתא הוא דאע"ג דחשיבי לאפוקינהו מכלל סתם זביני דביתא גופיה, דהא לאו מגופיה דביתא נינהו, לא חשיבי לאפוקינהו מכלל לישנא יתירא דשייך בהו. דלא שנא לישנא דעומקא ורומא ולא שנא לישנא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא, לישנא דשייך גבי בור ודות ומחילות וגג ועלייה נינהו דכולהו בעומקו של בית או ברומו קיימי. ובדין הוא דאי הוה משתיירי גבי מוכר בהדי אוירא דתותיהו ודעילויהו לא הוה מהני בהו לישנא יתירא לאקנויינהו בכלל, מידי דהוה אמרחץ ובית הבד לגבי חצר ואבור וגת ושובך לגבי שדה. אלא כיון דקני ליה עומקא דידהו ללוקח בכלל עומקא ורומיא דביתא, לא חשיבי לאפוקינהו מכלל לישנא יתירא דשייך בהו כדברירנא התם.
וה"ה גבי תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו (לקמן בבא בתרא קלח,ב), דקתני נוטלן ונוטל חובו, דדיקינן לישנא יתירא כדברירנא התם משום דמוכחא מילתא הוא, דמדהוה ליה למימר בחובו ולא אמר אלא בראוי לו ש"מ במתנה קאמר. אבל היכא דלא מוכחא מילתא לא דיקינן לישנא יתירה, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי, ועוד דאי נמי גמיר (ד) עביד איניש לפרושי מידי דלא צריך ליה לרוחא דמילתא. תדע דהא קי"ל בפ' חזקת (לעיל בבא בתרא ל,ב) דעביד איניש דזאבין דיניה, דמשמע התם אפילו בזוזי וכ"ש בלישנא יתירא. ואמרינן נמי בפ' המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סט,ב) האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דיקלין ותאלין והוצין וצנין. ואע"ג דכי לא כתב ליה הכין קני ואפ"ה שופרא דשטרא הוא, דש"מ בהדיא דשופרא דשטרא חזא לפרושי אפי' מידי דמיקני בסתמא, ואם כן היכי תיסק אדעתין למידק מינה לישנא יתירא לטפויי מילתא אחריתי נמי. תדע דהא גבי חצר וגבי שדה דאפילו א"ל היא וכל מה שבתוכה לא קנה לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה של חצר, ולא דייקינן לישנא יתירא, אלא תלינן אפילו בשאר תשמישי דחצר ושאר אילני דשדה דמיקנו בסתמא דהא סתמא קתני, ולית לך לאוקומה בדאיכא מילי אחריני דמהני בהו האי לישנא אלא בראיה. ועוד דאם כן אדמפליג בין מכר למתנה במכר גופיה הוה ליה לפלוגי. אלא מחוורתא דמילתא כדברירנא. וכל שכן דהאי מסקנא דאסיקנא גבי בית כור סתמה ראיה ברורה היא ולית בה ספיקא, דלא דיקינן לישנא יתירא אלא [היכא] דמוכחא מילתא. וכן הלכתא:
יג. והא דתנן ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב מחזיר לו את הקרקע, דיקינן עלה ליפות כחו של מוכר אמרינן, דאי בעי למשקל דמים מיניה דלוקח בההוא מותר כופין את הלוקח ליקח את המותר לעצמו וליתן דמיו למוכר, אבל אם רצה המוכר בקרקע יותר מבמעות אין כופין אותו למוכרו וליטול דמיו מן הלוקח, והא תניא פחת שבעת קבין ומחצה לכור, דהיינו רובע.כעידרמה לסאה, או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו, ובדאמר לו הן חסר הן יתר קאי, יתר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח. ואהותיר קאי, שאם הותיר יתר משבעת קבין ומחצה לכור כופין את המוכר למכור (ואת הלוקח ליקח והותיר קאי שאם הותיר יתר מז' קבין ומחצה לכור כופין את המכור למכור) את המותר אם רצה הלוקח ליקח או את הלוקח ליקח אם רצה המוכר למכור. דאי א (י) פחת, מאי כופין את המוכר איכא, הא לית ליה בהאי פיסקא טפי. ואי למיתב ליה גריוא בדוכתא אחרינא, חדא ארעא זבין ליה תרתי לא זאבין ליה. וכי תימא דאית ליה סמוך למצר, כיון דבית כור אמר ליה, כולא לענין לישנא דבית כור כחדא ארעא דמיא, מאי פחת ומאי הותיר איכא, ליתיב ליה מינהי בית כור מצומצם וליזיל. אלא לאו, אהותיר קאי. אלמא ליפות כחו של לוקח אמרינן, דכופין את המוכר למכור את המותר ללוקח וליטול הימנו דמים.
ופריק התם כגון דהות ארעא יקירא מעיקרא בעידן זביני, וזל השתא, וקא בעי למיתב ליה ההוא מותר אדעתא דמשקל עיניה דמי, דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה הב ליה כי זולא דהשתא, כלומר אי ניחא לך למיתב ליה מותר ארעא ללוקח אדעתא דמשקל מיניה דמי (דיני) דיליה, הב ליה כי זולא דהשתא, דהשתא הוא דזאבין ליה מינך, ואי לא שקול מותר ארעיך ולא תחיביה למיתב לך דמי. והיינו דקתני כופין את המוכר למכור, בשעת הזול, אם רצה לתת לו קרקע, ואת הלוקח ליקח, דכיון דיהיב ליה כזולא דהשתא לא מצי א"ל לוקח לא ניחא לי בהאי מותר אדעתא דמיתב ביה דמי (לא) [אלא] מיחייב לקבוליה ויהיב ליה דמיה למוכר כי זולא דהשתא. אבל היכא דלא ניחא ליה למוכר לזבוניה לההוא מותר ללוקח כלל לא כיפינן ליה אלא מהדר ליה לוקח מותר הקרקע למוכר.
ומקשינן והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו. ופרקינן התם כגון דהות זילא מעיקרא ויקרא לה השתא. וקא בעי מוכר למיתב ליה מותר קרקע ללוקח, דיהיב ליה כי זולא דמעיקרא. כללא דמילתא, כל היכא דכייף ליה מוכר ללוקח לקבולי מיניה ההוא מותר, כיון דכייפינן ליה השתא למזבן, יד לוקח על העליונה ולא שקיל מיניה אלא כשער הזול. דכי אמרינן ליפות כחו של מוכר, למהוי יד מוכר על העליונה, אם רצה נוטל הקרקע ואם רצה נוטל דמים, אבל לענין דמים גופיהו היכא דמחייב לוקח למיתב ליה דמים למוכר יד לוקח על העליונה ולא יהיב ליה אלא כשער הזול, דהשתא הוא דזאבין ליה להאי מותר מיניה, ומצי א"ל אי ניחא לך למיתב לי כשער הזול לחיי ואי לא שקול מותר ארעך דלא צריכנא ליה. אלא מיהו הני מילי היכא דהות יקירא מעיקרא וזל השתא, אי נמי הות זילא מעיקרא ויקרא ליה השתא, אבל היכא דלא זילא השתא ולא יקרא טפי ממאי דהוה מעיקרא לא מצי לוקח למימר ליה לא שקילנא ליה להאי מותר מינך אלא בפחות מכאן, דאם כן ליפות כוחו של מוכר מאי אהני לי:
גמרא. אלא מהא ליכא למשמע מינה. הקשה ר"מ הא מרישא איכא למידק שפיר הא סתמא כהן יתר דמי דאי סלקא דעתך אפילו סתמא אם פימת כל שהוא ינכה כו' לאשמועינן סתמא וכל שכן מדה בחבל ואי אמרת נידוק מסיפא איפכא הא סתמא כמדה בחבל דמי התם איכא למימר הוא הדין נמי סתמא והא דקתני הן חסר הן יתר לאשמועינן רבותא דאפילו הכי טפי מרובע לא הוי מחילה. ותירץ דברישא נמי איכא למימר דהוא הדין סתמא דלא הוי מחילה והא דקתני מדה בחבל לרבותא לאשמעינן דלא הוי מקח טעות דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר מדה בחבל ופיחת כל שהוא או הותיר כל שהוא יחזיר המקח לגמרי קמשמע לן דאפילו הכי המקח קיים אלא ינכה דמים או יותר. תוספי הרא"ש ז"ל.
אסיקנא דבית כור סתמא כהן חסר הן יתר דמי ואף על פי שחסר בית רובע לסאה דהיינו שבעה קבין ומחצה לכור הגיעו. ואי קשיא לך הא דקיימא לן טרשין שאמרו בית ארבעה קבין אבל טפי לא מקבל. לא קשיא דהתם כגון שהוא מוכר לו בית כור בבקעה גדולה ויש לו למדוד לו בית כור שלם ואינו מקבל שום חסרון אלא שיכול למדוד לו בכללו טרשין עד בית ארבעה קבין דשדרא דארעא מיקרי אבל טפי לא והאי דקתני ואפילו פיחת רובע לסאה פירושו שאין לו בית כור שלם ואף על פי שפיחת רובע לסאה הגיעו דהיינו שבעה קבין ומחצה לכור ונפקא מינה אם לא פיחת ויש לו טרשין שבעה קבין ומחצה ואין שם עפר יותר דודאי יש לו לקבל כן נראה לי. הר"י ז"ל בעליות.
והתוספות תירצו דרבי יצחק לא קאמר אלא להצטרף החסרון לפחות מרובע לסאה דכשהם יותר מארבעה קבין מצטרפים להשלים החסרון אבל בפחות מארבעה קבין בטלים אגב שדה ואינם בכלל החסרון. לשון תוספות הרא"ש ז"ל.
ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כחו של לוקח לא אמרינן. כלומר ואין כופין המוכר לעולם למכור והא תניא כופין המוכר למכור אם הלוקח רוצה ליקח ונאמר לו אינו ראוי לך בקרקע טוב הוא שתמכור לו ואת הלוקח ליקח אם רצה המוכר למכור אלמא בתר דעתיה דלוקח נמי אזלינן. התם כגון דהוה יקירא ארעא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה ללוקח אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזילא דהשתא. יש מפרשים אותה על משנתינו כלומר כשאמרה משנתינו ליפות כחו של מוכר שאם ירצה המוכר ליקח קרקעו יקח ולא נכוף אותו למכור כגון דהוה ארעא יקירא מעיקרא כו' מפני שיש לו תועלת אם יטול קרקע דאמרינן ליה ללוקח אתה חייב לו מעות בשעה שלקח ממנו ואם ירצה ליקח ממך קרקע תתן לו כזולא דהשתא אבל ברייתא דקתני כופין את המוכר למכור כגון שעמדה בשער הראשון שאין לו תועלת בנטילת קרקע והואיל ואין הקרקע ראוי נכוף אותו למכור. ולפי דעתם אין לשון הגמרא נראה כך דקאמר היום והוה ליה למימר מתניתין כגון דהוה יקירא כו' והשתא משמע דעל הברייתא קאמר. ועוד כי נראה כמעט משפט מעוקל דתרתי לריעותא עבדינן בהדיה יתן מעות בשעת היוקר וזהו דין אבל כשנכוף אותו ליתן קרקע באותם המעות בשער הזול זהו אין מן הדין יאמר לו מעות אני חייב לך שהרי אני פורע בשעת המקח ביוקר ומעות אתן לך שאיני רוצה עתה ליתן קרקע. על כן נראה לי כי על הברייתא הוא חוזר כלומר הא דקתני כופין המוכר למכור לטובתו הוא אומרים לו אל תבקש ממנו קרקעך פן יפטור אותך במה שהוספת לו ויהיה לך הפסד גדול שמכרת לו בשעת היוקר ועכשיו הוזל רק תבקש ממנו מעות והוא על כרחו יתן בשעת היוקר שקונה ממך ואחר כך יתרצה ליתן לך קרקע באותן מעות נאמר לו ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא כי אתה מעות חייב לו ולא תוכל לפטור במה שהותיר לך בלבד זה הדין ישר נוכח. והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקחה הימנו כלומר כל מה שנותן לו הן קרקע הן מעות נותן לו כשעה שלקח ממנו ואת אמרת דאי יהיב ליה ארעא יהיב ליה בזולא דהשתא. התם כגון דהויא זולא מעיקרא ויקירא השתא ואם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר וזהו דין גמור אבל אם יחזיר מעות אינו נותן לו כשעה שלקח ממנה מפני שזה קרקעו יטול אם ירצה ואם יקח ממנו מעות עכשיו הוא מוכר לו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: התם כגון דיקירא מעיקרא וזולא השתא. רשב"ם והרא"ם ז"ל פירשו לא שכופין את המוכר למכור אם רוצה ליטול ממנו קרקע אלא שאם רוצה ליטול דמים אמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה ללוקח ורוצה אתה ליטול המעות הב ליה בזולא דהשתא ואקשינן ליה והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו אלמא אי יקירא מעיקרא שקיל ביוקרא ולא בזולא דהשתא. ופריק כגון דזילא מעיקרא ויקירא השתא דלעולם כל שהלוקח נותן דמים בעל כרחו אינו נותן אלא כשעת הזול דמעיקרא או דהשתא דתרתי לא עבדינן ליה ללוקח שיתן מעותיו ועוד שיתן כשעת היוקר ויד מוכר על העליונה בקבלת מעות או קרקע ויד לוקח על העליונה כל שנותן מעותיו שלא יתן כשעת הזול. ואינו מחוור בעיני דאם כן לא הוה ליה למימר אי ארעא יהבת ליה אלא אי זוזי שקלת מיניה שקול כזולא דהשתא. ועוד מאי כופין למכור דקתני שזו אינו כפייה אצל מוכר אלא שאין כופין את הלוקח ליתן אלא כשעת הזול. ור"ש ז"ל כתב לעולם יד מוכר על העליונה אלא שלא פירש. והראב"ד ז"ל פירש הא דתניא כופין את המוכר למכור לטובתו הוא שאומרים לו אל תבקש ממנו קרקע שאם כן יפטור אותך בשיעור הקרקע שהותיר אלא מדוד אותו לו ואף על פי שהוזל עכשיו צריך הוא ליתן לך כיוקרא דמעיקרא ואם ירצה ליתן לך על המעות ארעא אומרים ליה מעות אתה חייב לו ואי ארעא יהבת ליה בשומא הב ליה בזילא דהשתא ופעמים במקום רובע שהותיר יחזיר שני רובעים. ואקשינן והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעת שלקח ממנו כלומר כל מה שנותן בין קרקע בין מעות והיכי אמרת דיהיב ליה ארעא בזולא דהשתא. ופריק התם כגון דהוה זולא מעיקרא ויקירא השתא והלכך אם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר וזה דין גמור אבל אם יחזיר לו מעות נותן לו כשעת של עכשיו לפי שעכשיו הוא מוכר לו שהרי אם רצה יטול ממנו קרקעו. עד כאן לשונו.
ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ויתור ואי איכא בתר הכי קב ומחצה למליאתא דתשעה קבין דאית ביה שיעור שדה. הדר. פירוש הדר הקרקע כולו בין ההוא קב ומחצה בין הנהו שבעה קבין ומחצה דיהבי לכל כור וכור כדתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרובעים כולם אבל אי ליכא טפי משבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואף על גב דאית בהו יתר מתשעה קבין ויתור הוי דלא מטי לכל כור וכור אלא משבעה קבין ומחצה דהוא ויתור והיכא דאיכא טפי משבעה קבין ומחצה לכל כור וכור מיהו ההוא טופיאנא לית ביה קב ומחצה למליותא דתשעה קבין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה לא מיחייב לוקח לאהדורי למוכר אלא ההוא טופיאנא בלחוד דאיכא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור כדקתני במתניתין יתר מכאן יעשה חשבון שהוא חשבון ההוא מותר בלחוד דאיכא על רובע לסאה דכי תנן במתניתין ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר כו' ותריצנא בגמרא הכי ולא את המותר בלבד כו' הני מילי בדמטי ההוא טופיאנא דאיכא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור לא מחייב לאהדורינהו ניהליה משום דויתור הוי וכי היכי דלענין חד כור היכא דאיכא יתר על שבעה קבין ומחצה לא מחייב לאהדורי אלא ההוא יתר בלחוד הוא הדין נמי לענין כמה כורין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה אי איכא טופיאנא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ההוא טופיאנא בלחוד הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו שבעה קבין ומחצה דיהבינן לכל כור ויתור הוא ולא מחייב לאהדורינהו וכי מהדר ליה ההוא טופיאנא יד מוכר על העליונה רצה אמר לו תן לי מעות רצה אמר לו תן לי קרקע כדקתני במתניתין ומיהו מחזיר לו מעות. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור שהן מחילה לחשבון משנתינו רובע קב לבית סאה והכור שלושים סאין נמצאו שבעה קבין ומחצה מחילה לכור. ואידך אי הוי תשעה קבין מהדר ליה ארעא כו' יש משתבשין במילתיה דרב נחמן שסברו האי ואידך דקאמר מה שיותיר על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור קאמר ואינו כן אלא אם יגיע המותר לתשעה קבין בין המחילות והמותר מהדר ליה ארעא אבל מכל מקום בעי שיצאו המותרות מתורת מחילה ובגינה בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים וכי פלגת להו הוי רובע קב לסאה והויא מחילה והשתא מיהא הדר בארעא. לא דזבין לסאה. והוה נמי מצי למימר סאה ומתצה וכור ומחצה אבל פלגי כור וסאה לא מתאמר ליה. וכדברי רבי עקיבא בית רובע מאי לאו דזבין ליה סאה דכי פלגא להו הוי חצי רובע לחצי סאה מחילה והשתא מצטרפי והדרי. לא דזבין ליה חצי סאה דנפיק ליה מתורת מחילה. ובכל אלו השיעורין יש שלשה דינים כמו שיש בשדה. מחילה וחזרה במעות וחזרה בקרקע ובגינה לרבנן רובע קב לסאה הויא מחילה יותר מרובע חזרה במעות כשיגיע לחצי קב חזרה בקרקע וכן לרבי עקיבא חצי רובע וחצי סאה מחילה יותר מחצי רובע חזרה במעות כשיגיע לרובע חזרה בקרקע. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה