בבא בתרא נה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר שמואל לא קנה אלא מקום מכושו בלבד א"ל בהאי אנא כשמעתין סבירא לי דאמר רב הונא אמר רב כיון שניכש בה מכוש אחד קנה כולה שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מעובד כוכבים ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאים אותה מידו וכן היה ר' אבין ור' אילעא וכל רבותינו שוין בדבר אמר רבה הני תלת מילי אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל דינא דמלכותא דינא ואריסותא דפרסאי עד מ' שנין אוהני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינהו זביני וה"מ לטסקא באבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקף דגברי מנח רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן קשי בה אמימר גא"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק א"ל אי הכי אפילו טסקא נמי אלא מה אית לך למימר דיהיב טסקא ומית הכא נמי דיהיב כרגא ומית אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן שאילתינהו לספרי דרבא ואמרו לי הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ולא היא התם לאוקומי מילתיה הוא דאמר ואמר רב אשי דפרדכת מסייע מתא וה"מ דאצילתיה מתא האבל אנדיסקי סיעתא דשמיא היא אמר רב אסי א"ר יוחנן והמצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר זאבל לענין פאה וטומאה לא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו לפאה וטומאה פאה מאי היא דתנן חואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית
רשב"ם
עריכהליעבד לי מר כאידך דשמואל - כיון דכשמואל סבירא לך ולא ליקני אלא ההוא פורתא דרפק והא לא מצי למימר ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ולא ליקני אלא בשטר דכיון דמודי רב הונא דשמואל אמרה לההיא דנכסי הגר הרי הן כמדבר על כרחך זקוק אתה לתרץ דלא תקשי שמואל אדשמואל וכדפרישית לעיל:
אין מוציאין כו' - כשמואל:
וכן היו רבותינו כו' - כל זה שלח רב הונא בר אבין:
דינא דמלכותא דינא - בהגוזל קמא (ב"ק דף קיג:) אמר תדע דקטילו דיקלי וגשרי גשרי ועברינן עלייהו:
דאריסא דפרסאי ארבעין שנין - חזקת פרסיים מ' שנים היא ע"י דינא דמלכותא דאע"ג דלא קני איניש אלא בשטר מיהו אם החזיק בה עכו"ם מ' שנים ובא ישראל וקנה ממנו הוי קנין גמור ולא יוכל ישראל אחר לומר שלי היא שגזלה עכו"ם ממני ואע"ג דאמרינן (לעיל דף לה:) ישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואין לו חזקה אלא בההוא שטרא שמכרה ישראל לעכו"ם הכא יש לו חזקה אי נמי אתא לאשמועינן דאע"ג דבשאר מקומות הויא חזקה לישראל בג' שנים בארץ פרס אינה חזקה בפחות ממ' שנים דדינא דמלכותא הוא שם כן:
הני זהרורי - בעלי נחלות העשירים קונים מעבדי המלך שדות עניי העיר שאין יכולין ליתן הטסקא למלך והן פורעין את המס ומחזיקין בקרקעות בשביל המס שכן דינא דמלכותא דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא כדאמר לעיל:
זבינייהו זביני - מה שקונין הקרקע מעבדי המלך בשביל המס שנותנים מכרן קיים דדינא דמלכותא דינא ואם יחזרו בעלים ראשונים או יתעשרו ויאמרו להחזיר המס להני זהרורי לא יוכלו לערער על הני זהרורי כלל דזבינייהו זביני:
זהרורי - על שם נחלה שקרוי זיהרא לקמן בפרק המוכר את הבית (דף סא:) ואי א"ל זיהרא אפילו בוסתני ופרדסי והילך תלת מילי קמייתא דינא דמלכותא דינא ובאריסא דפרסאי והני זהרורי שתלויין בדינא דמלכותא דינא הרי תלת:
והני מילי - דזבינייהו זביני אי זבין לטסקא בשביל מס הקרקע שלא נתנו הבעלים:
אבל לכרגא - בשביל כסף גולגלתא שלא פרעו מכרו להם עבדי המלך קרקעותיו של זה לא הוו זביני דאין זה דינא דמלכותא לגבות הקרקע בשביל מס הראש כי אם בשביל מס הקרקע:
אקרקפתא דגברא מנח - או יתפשוהו עד שיתן מאליו או יברח מן העיר והך מלתא גמרא קאמר ליה:
אפי' שערי דכדא - שכבר נתלשו מן הקרקע ומונחין בכדו וכל שכן קרקע עצמה ולא שנא זבין ארעא לטסקא או לכרגא זבינייהו זביני דהכי הוי דינא דמלכותא:
שערי דכדא - כלומר כל מטלטלין שיש לו בעולם משועבדין למלך בשביל מס ראשו והיכא דלא פרע נתחייב כל אשר לו ומי שיקנה מעבדי המלך בין קרקעות בין מטלטלין זבינייהו זביני:
אם כן - דאפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא היכי יתקיים הכתוב דכתיב (דברים כא) בכל אשר ימצא לו הרי באותה המלכות בטלת ירושת בנו הבכור דכל ממון האב אם מת ולא פרע עדיין כרגא דשנה זו הוה ליה ממונו ראוי דאינו מוחזק בו כלל כי אם המלך דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודין וכגבוי דמי ומיהו לאו אתקפתא מעלייתא היא דאיכא למימר אין הכי נמי תבטל ותבטל לשם ובשאר מקומות יתקיים דשבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה:
אי הכי אפי' טסקא נמי - רב אשי הוא דקפריך עליה דאמימר הכי דכיון דקשיא ליה לאמימר הכי אפילו כי אמרינן ארעא לטסקא אשתעבדא לדברי הכל א"כ בטלת בקרקעות ירושת בנו הבכור:
אלא מאי אית לך למימר - היכי דמי דלא תבטל כגון דיהיב טסקא של אותה שנה בתתלת השנה ומית דעד סוף השנה אינה משועבדת למלך עוד והוה ליה מוחזק ויטול בה בכור פי שנים ה"נ וכו':
ולא היא התם - לית הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דלא משתעבדי לא קרקעות ולא מטלטלין לכרגא ואי זבון לכרגא לא הוו זבינייהו זביני דכרגא אקרקפתא דגברא מנח ואינהו ספרי דרבא דאמרי הלכתא כרב הונא לאוקומי מלתייהו בעו לקיים מעשיהם ושטרות שכתבו על מכירת קרקעות שנמכרו לכרגא ובאו לומר דמשתעבדי לכרגא כדי שיהו המכירות והשטרות קיימי ומיהו שלא כדין נכתבו השטרות ונמכרו הקרקעות והדרי זביני:
פרדכת - אדם בטל ממלאכה ומלמוד ומדרך ארץ ואין עוסק בישובו של עולם כלל:
מסייע מתא - הוא חייב בעול הקהל ואף על פי שהוא אינו עושה ריוח בעיר:
והני מילי - דמסייע ליתן במס הקהל:
כגון דאצילתיה מתא - עבדי המלך היו תובעים לו לבדו והם הצילוהו והקלו במשאו בטענותם שאמרו עליו שאין לו ממון ומתוך כך נתרבה מס שלהן והכביד עולן יותר כגון שהמלך רגיל ליקח מכולן מס קצוב לשנה ובאו לתבוע לכל אחד כפי אומד דעתם עד שיעלה גיבויים לחשבון מס הקצוב והיו שואלין לזה יותר מדאי והם הפצוהו ופטרוהו ומה שפחתו מזה יגבו מן השאר:
אבל אנדיסקי - ממונין של מלך הרגילין לגבות מכל בית ובית מכל איש ואיש עד שיעלה החשבון למס הקצוב ושכחוהו לזה או לא רצו לשאול לו כלום בשביל שהוא אדם בטל וסבורין היו שאין לו ממון וגבו כל המס מכל השאר אף על פי שהכביד עליהם המס כדי שהיה לו לזה ליתן פטור דסייעתא דשמיא הוא שמחלו לו:
המצר והחצב כו' - ב' שדות של גר ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לא קנה את חבירתה אלא האי דאחזיק ביה לבדו קנה כדאמר רבי יוסי בר חנינא לעיל בשמעתתא [והוא הדין אם אין שם מצר אבל יש חצב נטוע בינתים מפסיק]:
חצב - הוא אילן או עשב שבו תיחם יהושע את ארץ ישראל לפי שיורד ויונק כנגדו ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן כדאמר (ביצה דף כה:) חצובא מקטע רגליהון דרשעים שמשיגין גבול רעיהן וזה אינו משיג גבול אחר:
אבל לענין פאה או טומאה לא - הוי הפסק לחשבן ב' שדות אלא יניח פאה אחת על שניהם הואיל וסמוכין זה לזה דמן התורה אין מצר מפליג קרקע המחוברת לחייבה שתי פאות ומיהו לגבי חזקה די לנו אם יקנה במכוש אחד שדה אחת דהא אפילו בשדה אחת איכא למ"ד לא קנה אלא מקום מכושו וכל שכן בשתי שדות לדברי הכל דלא קנה אלא מה שהחזיק וסברא בעלמא הוא דחזקה מעלייתא בעינן שיחזיק בכל השדות:
פאה וטומאה - לקמיה מפרש מאי נפקא מינה בין שדה אחת לשתים:
אפי' לפאה ולטומאה - דמאי שנא מחזקה:
פאה מאי היא - לגבי מאי מהני הפסק:
דתנן - דהפסק מחייב להניח פאה בכל אחת:
הנחל - כנחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע קרקע קשה מלא צרורות ואבנים שאין ראוי לזריעה:
והשלולית - קבוצת מי גשמים בהכונס צאן לדיר (ב"ק דף סא.) מאי שלולית אמר רב יהודה אמר שמואל מקום ששוללין מי גשמים שם רב ביבי א"ר יוחנן אמת המים המחלקת שלל לאגפיה:
תוספות
עריכהאם כן בטלת ירושת בנו. דבשלמא מכל אדם שיש עליו כתובת אשה ובעל חוב אף על פי שנכסים משועבדין להן מ"מ אין ירושת בני הבכור בטילה משום דמלוה ואשה מחסרי גוביינא וצריכי אדרכתא ואכרזתא ושומא אבל למס המלך אפילו קרקע שוה אלף זוז משועבדת לדבר מועט והקרקעות עיקר הן של המלך וכבר הוא מוחזק ולא מחסרי גוביינא. ר"י ור"ת:
אנדיסקיי. פי ' כותבי שטרות המלך דדיסקא הוא שטר כדאמר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיב:) האי מאן דנקיט דיסקא מב"ד הגדול ובפרק השולח (ביטין דף לו.) מעיקרא במאי אפקינהו בדיסקי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהרמה א ב מיי' פ"ח מהל' גזילה הלכה י"ד, סמ"ג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' שס"ט סעיף ט':
רמו ג טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ח סעיף י' בהג"ה:
רמז ד ה טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ו', וע"ש כל דיני המסים:
רמח ו מיי' פ"א מהל' זכיה ומתנה הלכה י', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ער"ה סעיף ד':
רמט ז ח מיי' פ"ג מהל' מתנות עניים הלכה ב' והלכה ג:
ראשונים נוספים
בארישתא דפרסאי. דחזקה של פרסיים לא הויא חזקה אא"כ החזיק ארבעין שנין:
הני זיהרורי. בעלי נחלות:
דזבין ארעא לטסקא. שקנו שדה של אדם שנטלוה ממנו מחמת שהבריח מס שלה:
זביניה זביני. משום דדינא דמלכותא דינא דאמר דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. אבל שדהו של אדם שנטלוה ממנו בשביל שלא נתן כרגא. מס גולגלתו אינן רשאין לקנות משום דכרגא אקרקף גברי מנח. כלומר ראש האיש עצמו משתעבד לכרגא ולא שדהו דלא היה להם ליטול שדהו בשביל מס הכרגא:
אפי' שערי דכדא משעבד לכרגא. וכ"ש שדהו. ואפי' מכרו שדהו מפני הברחת כרגא הויא מכורה:
א"כ בטלת ירושת בנו הבכור. וא"כ הוא דכל נכסין משעבדי לכרגא אפי' שערי דכרא א"כ כל זמן דלא יהב כרגא אינן מוחזקין נכסיו בידו וא"כ לא יירש מהן הבכור פי שנים משום דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:
אי הכי אפי' טסקא נמי. אם מת ולא יהב טסקא אינה מוחזקת הקרקע בידו א"כ אין הבכור נוטל פי שנים בה:
אלא דיהב טסקא ומית בו ביום. בההוא יומא מצי שקיל פי שנים דמההוא שעתא דיהב טסקא וכרגא הוחזקו בידו:
ואמרו לי הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. דאמר אפי' שערי דכדא משעבד לכרגא:
ולא היא. אין הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע. והאי דקאמרי ספרי דהלכ' כוותיה לאוקמי מלתא הוא דבעי. כלומר להחזיק דבריהן לפי שהן רגילין לכתוב שטרי מכירה לאותן הלוקחין מן המוכסין דגבו ארעא לכרגא ומש"ה אמרו הלכה כוותיה כדי לקיים שטרי כתיבתן להרבות שכרן ולעולם אמרי' אין הלכה כרב הונא:
פרדכת מסייעא מתא. אדם בטל דלית ליה שדות לעסוק בהן ואין מתעסק בשום דבר אלא בבטלנות היינו פרדכת. מסייעא מתא. שצריך לו לאותו פרדכת ליתן חלקו בעול בני העיר לשעבוד שר העיר:
וה"מ. דצריך ליתן חלק:
דאצילתיה מתא. שהצילוהו בני העיר בדבריהם מיד השר שאמרו לשר אין לזה כלום ליתן לך ושמע להן והניחו על פיהן וניצל על פיהן. חייב לסייעם:
אבל אנדיסקי. היינו שר העיר מעצמו נותן לו לאותו פרדכת שאמר איני חושש ליקח מזה כלום סייעתא דשמיא הוא דרחמי עליה ואינו צריך ליתן עמהם לסייעם:
המצר. זהו חריץ או גדר העשוי סביב השדה להיכרא בין שדות אחרות:
והחצב. שם אילן ואין נוטין שרשיו לכאן ולכאן אלא במקום שנוטעין אותו יורדין עד התהום ומש"ה נוטעין אותן על הגבולין בין שדה לחבירתה לפסוק. ומש"ה אמר מפסיקין בנכסי הגר [שאם הי'] באחת משדות הגר מופסקת בין כל אחת במצר או בחצב לא קנה אלא עד מקום המצר או עד מקום החצב:
אבל לפאה ולטומאה לא. אין מפסיקין. כיצד לפאה שאם היה מצר או חצב בשדה אינו מפסיק שיהא צריך להניח שתי פאות משום אותו הפסק אלא יקצור כל השדה ויניח פאה אחת על כולו ולטומאה נמי אינו הפסק. כיצד כדמפרש לקמן הלכתי למקום הלז בשדה זו והטומאה היתה ממצר להלן או מחצב להלן ואמר איני יודע אם נכנסתי למקום הטומאה מעבר למצר או לחצב אמרי' דספיקו טמא דלא הוי הפסק לטומאה האי מצר וחצב:
אפי' לפאה ולטומאה. הוי הפסק האי מצר וחצב כדתנן אלו מפסיקין לפאה[2] ולשדו' דצריך להניח שתי פאות דכשתי שדות דמי:
שלולית. כעין אמת המים ומקום שמי גשמים שוללין שם:
אם כן בטלת ירושת בנו הבכור. קשי' ליה לר"ת ז"ל אי הכי האי מאן דאית עליה כתובת אשה ובעל חוב ומשתעבד להו כל מאי דאית ליה הכי נמי דבטלת ירושת בנו בכור ואיכא למימר לא דמי דאלו הכא אי מדינ' מחייב לשלומי כרג' משערי דכדא מלכ' כמאן דמוחזק בכולהו נכסיה דמי אבל מאן דאיכ' עליה בחובת אשה ובעל חוב נכסי קמי יתמי רמו והם מוחזקין בהם אלא שחייבין לפרוע כתובות אשה ובעל חוב מנכסים הללו ולא מיבטל' ירושת בנו הבכור תדע דהא אי זבין מלוה לא הוו זביניה זביני ואין הבכור של מלוה נוטל פי שני' בין גבו קרקע בין גבו מעות וכן כתב רבינו הרב ר' שמואל ז"ל דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודים וכגבוי דמי.
ומיהו האי אתקפתא לא נהיר', דכיון דדינ' דמלכות' דינא ליבטל וליבטל כדברי הרב ר' שמואל ז"ל אלא שאני אומר דהכי קא אקשינן אי הכי בטלת ירושת בנו הבכור ומעשים בבל יום דדיינינן דין ירושת בנו הבכור אלמא אין דין המלך שישתעבד לו שערי דכדא אלא ארעת' בלחוד ומסקאנ' דיהי' טסקא ומית ושמעינן מינה שמי שמת והוא חייב למלך כלום ממיני המסי' והתשחורות המוטלין על הממון שאין בנו הבכור נוטל פי שנים בנכסים.
ור"ח אמר דאי איכ' פירי בארעי' למפרע מינייהו טסקא מוחזקין הוו וטעמ' דמילת' משום דדינ' דמלכות' למשקל טיסקא מינה ובה כלומר מפירי דארע' וכי ליכ' פירא הוא דמשעבד לה ארע' גופה.
ומכל מקום צריך לפנים היאך חכמים חולקין בדבר זה אם מצות המלך היא הא דינא דמלכות' דינא ואם אינה מצות המלך פשיטא שאין המכר מכר ואי לא ידעינן נבעי ממלכ' אי מזהדוריה דיליה ויש מי שאומר דילמ' שלוחי המגן מחמת עצמן הן עושין ולא ממצות המלך, ואין זה נכון.
אלא שנראין הדברים דכי אמרינן דינ' דמלכות' דינ' כגון הדינין הידועין למלך בכל מלכותו שהוא וכל המלכים אשר היו לפניו הנהיגו הדברים והן כתובין בדברי הימים ובחוקי המלכים אבל במאי דעבד בכל ארעיה הורמנות' דמלכ' הוא ודינ' הוא והוראה נכונה אלא שיש להוסיף עליה מה שכתבתי ודייקנ' לה מדאמר דינא דמלכות' דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינ' אלמ' דינ' דידיע לכולהו מלכי ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך יודעין כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא ואמרו רבותינו כל האומר בפרשה המלך מלך מותר בו.
ויש כאן שאלה מהא דאמרינן במסכת גיטין (י,ב) גבי כל השטרות העולין בערכאות של נכרים אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטר' האי שטר' חספ' בעלמ' הוא אמר שמואל דינ' דמלכות' דינ' ואי בעית אימ' תני חוץ מבגיטי נשים משמע דלא קיימ' לן כשמואל אלא כי ההוא ואי בעית אימ' דמסקנ' הוא, ועוד שכל רבותינו הגאונים ז"ל כתבוהו בפסק הלכה.
ולדידי לא קשי' כלל, דהתם הכי קאמר ואי בעית אימ' אפילו באתר' דליכ' הורמנות' דמלכ' איירי מתני' וחוץ מבגיטי נשים קתני ומכאן תשובה לדבריהאומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא במילת' דעבד לה מלכ' לצרכיה כגון דקטיל דקליה למעבר עלייהו וכיוצ' בו בארעת' משום טסקא וגמרי לה משום דסברי דליתה לההיא דאמר שמואל התם דינ' דמלכות' דינ' וכבר כתיב' דהילכת' פסיק' היא וליכ' לדחויה דשמואל הוא מרה דשמעת' דהכ' ודהתם וכיון דאיפסיק' הילכת' בהא כותיה בההי' נמי הילכת' כותיה דחד דינ' הוא ועוד דדינ' דשמואל דינ' כו' דאיהו ושבור מלכ' אתי בנינ' נינהו ולית לן לאיפלוגי בהדי אמוראי בלא ראיה ומכאן נראה לי שכל השטרות העולות בערכאות של כותים בנוטרין של מלכים כשרים בין בשטר מתנות בין בשטר הלואות וכ"ע שטר מקח וממכר ואפילו בשטרי הודאות אי כתיב בהו ואמר לסהדי אתם עדים או דאמר להו לכותים גופייהו כתובו ליה קנה דשטר' מיקרי ואי איכ' הורמנ' דמלכ' דבלאו הכי נמי ליקני בלאו הכי קנה ואי ליכ' הורמנ' דמלכ' איכ' שטרי דכשרין ואיכ' דפסל' ואין זה מקומה ומצאתי לי חבר במה שאמרתי שכתבו מקצת חכמי צרפת ז"ל בחבוריהם שיש מקומות שישראל יוצאין ממלכות למלכות והמלך מחזיק בכל מה שנמצ' להם במלכותו אם בא ישראל אחר וקנה מן המלך זה היה מעשה ופסקו הדין כו'.
הא דשלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו: תמיה לי, למה אמר אין מוציאין אותה מידו, ולא אמר זכה בה או כל המחזיק בה זכה בה, כלשון שאמר שמואל. דהא אינהו כשמואל אמרוה, וכן פר"ש ז"ל.
הכי גרסינן: הני תלת מילי אשתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל דאריסא דפרסאי: ולא גרסינן ואריסא דפרסאי, דהא דקאמר דינא דמלכותא דינא לאו מכלל התלת מילי היא, דבר מינה הן תלת: אריסא דפרסאי עד ארבעין שנין הא חדא, והני זהרורי דמלכא דזבני הא תרי, ותרווייהו מילתא תלו בדינא דמלכותא, ומשום דדינא דמלכותא דינא הוא דאמרן שמואל, דלא שייך איהו בהו, דמאי הנאה אית ליה למלכא בהאי, ודלא כהני דאמרי' דדוקא במילי דנפשיה אבל במילי אחריני לא, וכדאמרינן בבבא קמא (קיג, ב) דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו, וקא פרשי הא דאמרינן לעיל ומלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באגרתא, אגרת סופרי המלך, כדי שלא יוכל אדם לגנוב חק המלך שיש לו על הקרקעות.
ואיכא דקשיא ליה, אם כן תיקשי לן הלכתא אהלכתא, דהכא קיימא לן בהא כשמואל, ואילו בפרק דגיטין (י, ב) תנן כל השטרות העולות בערכאות של גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ואקשינן עליה בגמרא קא פסיק ותאני לא שנא מכר ולא שנא מתנה, בשלמא מכר אי לאו דיהבי זוזי קמייהו לא פרעי נפשייהו, אלא מתנה במאי קני לה בהאי האי שטרא חספא בעלמא הוא, ופריק אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים, אלמא מסקנא דשמעתא הכין דלא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא, משום דלא אמרינן לה אלא במידי דאית ביה תועלת למלכא, והרמב"ן ז"ל תירץ דהתם הכי קאמר, אי בעית אימא מתניתא אפילו באתרא דליכא הרמנא דמלכא ותני חוץ מכגיטי נשים, ומיהו בדאיכא הרמנא דמלכא אפילו שטרי מתנה כשרין.
אריסא דפרסאי עד ארבעין שנין: פירש הראב"ד ז"ל, אריסא דפרסאי, כמו חזקה דפרסאי, אינה אלא ארבעין שנין. והאי דנקיט אריסא, משום דדינהו דפרסאי דכי מחתי אריסא לא מסלק ליה לעולם אלא אם כן מסתלק מעצמו או שיפסיד, והחזקה שלהם על ידי אריסיהם. ונפקא מינה לישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, דאף על גב דאמרינן אין לו חזקה אלא בשטר, חזקה דארבעין שנין הויא להו חזקה, אי נמי לדינא דמלכותא, וישראל שנעשה אריס לישראל במלכות פרס אינו יכול לסלקו עד ארבעין שנין, עד כאן. ויש מפרשים דבמלכות פרס אין חזקה עולה לישראל בשדה של שראל חבירו בשלש שנים כשני חקה דעלמא, אלא בארבעין שנין.
קשי בה אמימר אם כן בטלת ירושת בנו הבכור: ואם תאמר מאי קושיא, אי דינא הכי לבטול וליבטיל. הכי קאמר, אם כן בטולה ירושת בנו הבכור, והרי מעשים בכל יום ואנו דנין ומקיימין אותה. ונראה דלפי תירוץ זה מאי דהשיב ליה הכא נמי בדיהיב טסקא ומת , הכי קאמר ליה, מידי חזית דעבדי עובדא דלדידך, דאית לה למימר דלא עבדו עובדא אלא בדיהיב טסקא ומית, הכא נמי כי חזית דעבדינן עובדא (מית) [אית לך למימר] נמי דבהכי כההוא דעבדא עובדא.
ורבינו תם ז"ל הקשה, אם כן אף אנו נבטל ירושת בנו הבכור כל שיש עליו כתובה ובעל חוב. וי"ל דלא דמי שעבוד חוב דעלמא לשעבודו של מלך, דאי מדינא שעראי דכדא משתעבדי לכרגא, הילכך הוה ליה מלכא כמאן זמוחזק בכולהו נכסי ונחית מנפשיה וזביניה זביני מן הדין ומוכר כל הקרקע על דבר מועט של טסקא שיש לדו עליון, לפי שגוף הקרקע למלך הוא וכל שאין פורעין חקו נוטלו. ואילו חוב דעלמא שעבוד בלוד הוא ומשתעבדי ליה נכסי ונכסי בחזקת מי מי ואינהו פרעי חוב אביהן וכתובת אמן. ותדע לך דהא זבין מלוה ואקדיש מלוה, לא עשה ולא כלום, ואי אפשר לבעל חוב ליפרע אלא בשומא והכרזה וכדי חובו בלבד, אלמא לית ליה בגופן של נכסים בלום, אלא שעבהודו בעלמא הוא ראית ליה, ונכסים מוחזקין הן ליתומים, וגם ר"ש ז"ל כן כתב דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודין, וכגובוי דמי.
ולא היא לאחזוקי מילתייהו הוא דבעו: פי' ספרי דבי רבא, לפי שעשו שטרי מכר לאנשים שקנו נמחלות של ישראל עכומיי"ם נגדיע המלך מחמת הכרגא. וכן פירש ר"ש ז"לך, אבל הראב"ד ז"ל פירש דרב הונא בר נתן הוא שאמר לו לרב אשי שהוא הקשה לאמימר כן ושהעמיד דברי רב הונא בריה דרב יהושע ושאמר לו ששאל ספרי דבי רב ואמר ליה דהכין הלכתא, ועליו אמרו דאין סומכין עליו, דלאחזוקי מילתיה הוא דבעי. ולפי דבריו לא גרסינן לאוקמי מילתייהו הוא דבעו אלא לאוקמי מילתיה הוא דבעי. וספרים מצאתי שגורסין כן.
מסקנא דשמעתא דא, דזהרורי דמלכא דזבני ארעא משתעבדא לטסקא אבל לכרגא לא, והיכא דמית ולא יהב טסקא בטלה ירושת בנו הבכור מן הקרקעות, דכל הקרקעות משועבדין לטסקא, ואי יהב טסקא ומית אין ירושת הבכור מתבטלת. וכתב. הר"ח ז"ל דאפילו לא יהב טסקא עד שמת, אי איכא פירא בארעא למפרע מנייהו טסקא, מוחזקין הן, משום דדינא דמלכותא דינא למשקל טסקא מפירי דארעא כל היכא דאיכא פירא לאישתלומי מינייהו. אבל כי ליכא פירא משתלם מגופא דארעא.
וכתב מורי ז"ל שבמקום שנהגו שאין המלך מוכר הקרקע עד שלש וארבע שנים על הטסקא, אלא שהוא משבית עבודת הקרקע עד שישלמו, כנהוג במקומותינו, אם מת בעל השדה בתוך זה הזמן הבכור נוטל בה פי שנים.
אם מכרו גזברי המלך קרקע מחמת כרגא ומיסין ותשחורת שיש לו על בני המדינה, אין ממכרן ממכר מן הדין, ואפילו צוה כן המלך, שאם כן למה נחלקו בשערי דכדא אי משתעבדי לכרגא אם לאו, נשאל את המלך והוא מודיע, ואיך גמרו ופסקו דלית הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע אם הדבר תלוי במה שירצה המלך. אלא שכך הסכימו כל המחברים וכל המפרשים, דלא אמרו דינא דמלכותא דינא, אלא בדברים שהם חוקי המלכים ידועים ומוסכמים הם.
ותדע, שהרי שמואל כתב להם לישראל פרשת מלכים: שדותיכם יעשור וכלל הענין, ואמרו ז"ל (סנהדרין כ, ב) כל הכתוב בפרשת מלכים מלך מותר בו, וכן לכל המלכים חוקים ידועים. אבל בא ליטול מבני ארצו יותר מכן אינו דין. וזהו שאמרו דינא דמלכותא דינא ולא אמרו דינא דמלכא דינא. כן הורו כל בעלי הוראה ועיקר.
עוד שם שלח ליה רב הונא בר אבין ישראל קנה שדה מגוי וכו' אין מוציאין מידו וכו': וכן פירש ר"ש(י) ז"ל. ונ"ל דרב הונא בר אבין מס[פקא ליה], והילכך אין מוציאין מידו ואפילו לאוקומה בדינא דכל דאלים גבר, הא [אחר] אלים וירד בה אין נזקקין להם.
בשילהי פרק מי שמת [קנח, א] הקשו בתוספות מאי שנא דהתם נפל הבית עליו ועל אשתו אמרו בית הלל נכסין הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת האשה, ובנפל הבית עליו ועל אמו [מודו] שיחלוקו. ותירץ רבינו תם ז"ל דדילמא האי תנא סבירא ליה ירושת הבעל דרבנן, ולכך לא הוו אלא בחזקת יורשי האשה. ואפילו סבירא ליה דאורייתא, יש לחלק ולומר כיון דירושת הבעל אינה משום קורבה.
ור"י ז"ל תירץ דגבי בעל יש לחוש יותר לחזקת האשה, לפי שכמו שדרך שהאשה מתה קודם בעלה כן דרך הבעל למות קודם אשתו ולא יירשנה, ואין זה פורענות, להכי תקנו הכא לגבי נפל הבית עליו ועל אמו שיהו הנכסים בחזקתו, לפי שהוא עתיד ועומד לירש את אמו יותר ממה שעתיד הבעל לירש את אשתו. עד כאן.
ואני אומר דטעמייהו דבית הלל בבעל ואשתו מפני שאין ירושת הבעל קבועה אלא מטולטלת, שהרי מתנה עליה שלא יירשנה, מה שאין כן בבן שהיא קבועה שאי אפשר לו להתנות עליה, ועוד שהבעל אף על פי שיש לו בנים מאשה אחרת אינן יורשין את אשתו אפילו נכסים שהיו לה בחייו אם מת הוא בחייה, מה שאין כן בבן שיוצאי ירכו יורשין את אמו אפילו הוא בקבר, הילכך אפילו עכשו שאין לו זרע, מכל מקום כיון שהוא יורש וירושתו קבועה, כמו שאמרנו, י"ל כל שלא נודע מי מת תחלה הללו באין לירש והללו באין לירש, הילכך מודו בית הלל בהאי ספיקא דיחלוקו, וכענין שאמר למעלה נכסים בחזקת מי ופירש בר קפרא בחזקת שניהם, הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש.
בפרק גט פשוט [קעה, ב] עוד קשיא לי אשמעתין דהכא משמע דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר ואילו בפרק קמא דקדושין (יג, ב) בשמעתא דהאשה שהביאה חטאתה _.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
רלח. רב הונא זבן ארעא מגוי ויהיב ליה דמי, ומקמי דלימטי שטרא לידיה אתא ההוא גברא רפק בה פורתא אתא לקמיה דרב נחמן אוקמה בידיה אמר ליה מאי דעתיך דאמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן וליעביד לי מר כי אידך דשמואל דאמר שמואל לא קנה אלא מקום מכושו בלבד אמר ליה בההיא כשמעתין סבירא לי דאמר רב הונא אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה. וש"מ איתא לדשמואל דאמר נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן. ודוקא היכא דהחזיק בהן לבתר דמטו זוזי לידיה דגוי ומקמי דנימטי שטרא לידא דלוקח:
רלט. וש"מ איתא לדרב דאמר (לעיל בבא בתרא נד,א) שדה המסויימת במצריה כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה:
רמ. שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה עד שלא הגיע השטר ליד הלוקח אין מוציאין אותה מידו וכן היה רבי אבין ור' אילא וכל רבותינו שוין בדבר. ש"מ דהלכה רווחת היא ולית בה ספקא:
רמא. אמר רבא הני תלת מילי אשתעי לי עוקבן (רב) [בר] נחמיא ריש גלותא משמיה דשמואל דינא דמלכותא דינא ודאריסן דפרסאי ארבעין שנין והני זיהררי דזבינו ארעא לטיסקא זביניהו זביני. הא דאמרינן דינא דמלכותא דינא, דוקא בדבר שיש לו קצבה, אבל בדבר שאין לו קצבה לא, דהאי לאו דינא דמלכותא מיקרי אלא אונסא דמלכותא מיקרי, כדמיברר בפרק הגוזל (ב"ק קיג,א). ומאן דזאבין ארעא דחד מבני מאתא להכי זביניה לאו זביני, לא שנא שדיה מלכא לההוא ממונא אחד מבני מאתא ולא שנא אכולהו בני מאתא, כיון דלאו דבר הקצוב עליהן בכל שנה לאו דינא [דמלכותא] הוא. אבל ודאי היכא דגזר מלכא גזירתא דמאן דעבד כך וכך קנסי ליה בכך וכך, ועבר איניש אגזירתא דמלכא, כי האי גוונא ודאי דינא דמלכותא הוא, וכן כל מיני כרגין ומסין וארנונות הקצובין על בני העיר בכל שנה. אי נמי אע"ג דאין הממון קצוב אלא שהדבר קצוב לספק לו צרכו לכך וכך פרשים או לכך וכך שירות, ופעמים שצרכו מסתפק בממון מרובה ופעמים בממון מועט, כיון שאין התוספת והגירעון בא [מחמת] חידוש גזירות המלך אלא מחמת יוקר השעה או מחמת הזול דינא דמלכותא הוא ודבר שיש לו קצבה מקרי.
ומאי דארישן דפרסאי, חזקתא דפרסאי, דבדינא דפרסי לא קימא חזקה לאיניש עד ארבעין שנין. למאי נפקא מינה, אילימא לאחזוקי בארעא דישראל, והא קימא לן דגוי אין [לו] חזקה אלא בשטר, ואפילו זבין לה ישראל מיניה, הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי. אלא לאו כגון דהואי האי ארעא דגוי מעיקרא וזבנה ישראל אחרינא בשטרא, דאי אית ליה סהדי לישראל קמא דאכלה ארבעין שנין מקמי זביני דישראל בתרא מוקמינן לה בידיה דישראל קמא, דהא קימא ליה חזקה אגוי, וכי הדר זבין ליה לישראל בתרא מידי דלאו דידיה זבין ליה. ואי לית ליה סהדי לישראל קמא דאכלה ארבעין שנין מקמי הכין ולא נקיט שטרא ולית ליה סהדי דזבנה מגוי בשטרא, מוקמינן לה בידא דישראל בתרא דנקיט שטרא. ודוקא בפרסאי דלא קימא להו חזקה בדינייהו עד ארבעין שנין, אבל בשאר גוים היכא דאתרמי כי האי גוונא כדיניהן עבדינן להו, וכל היכא דקימא ליה חזקה לישראל קמא עילויה דגוי דזבנה נהליה מוקמינן לה בידיה, ואי לא מוקמינן לה בידא דהאיך דנקיט שטרא בידיה.
והני זהרורי דזבינו ארעא לטיסקא מאי היא, כגון הני גבאי דגבו טיסקא דמלכא ממארי ארעאתא מקרו זיהרורי, דכולהי ארעתא דעבדן פירי מיקרין זיהרי כדאמרינן בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סא,ב) ואי אמר ליה זיהרי אפילו פרדיסי ובוסתאני לבד מבתי ועבדי, וגבאי דגבו טיסקא מינייהו מיקרו זיהררי. והני זיהררי דזבינו ארעא לטיסקא אע"ג דלא תבעוה למרי ארעא זביניהו זביני.
והני מילי לטיסקא אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקף גברי מנח. הילכך לית להו רשותא לזבוני עד דתבעי ליה לההוא גברא דמיחייב בכרגא לבי דינא, ואי לא יהיב מזבני בי דינא מנכסי כשיעור כרגא דמלכא. ועיקר הא מילתא משום דטיסקא חיובא דארעא גופה הוא, ומאן דאית ליה ארעא פרע טיסקא לפום ארעאתא דאית ליה, ומאן דלית ליה ארעא [לא] פרע טיסקא, ואשתכח דטיסקא מנתא בעלמא הוא דאית ליה למלכא בגופה דארעא. ואמטול הכי כי מטו זמן מפרע טיסקא ולא פרע מרה עילוה טיסקא לגבאה דמלכא לא צריכי גבאי למתבעיה, אלא אית להו רשותא לגבאי דמלכא לזבוני מארעא כשיעור טיסקא מקמי מתבעיה למרי ארעא, דכי קא מזבני ארעא דמלכא קא מזבני. ואלו כרגא, כיון דאקרקף גברי מנח בין דאית ליה להאי גברא ארעא בין דלית ליה ארעא, אשתכח דחיובא דכרגא לאו גבי גופא דארעא הוא דהא לאו מחמת ארעא קאתי אלא מחמת קרקפתא דגברא קאתי, ואקרקף גברי מונח כהודאות והלואות, ואמטול הכי לית להו רשותא לגבאי לזבוני ארעא לכרגא אלא אפומא דבי דינא.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא. דכיון דמיחייבי מריהו למיתב כרגא למלכא ממילא קני מלכא מנתא בהנהו שערי או בשאר מטלטלי כשיעור כרגא דמיחייב מריהו, ושליחא דמלכא (ד) לא מיחיב למיטרח אלא גבי מנתיה מכל היכא דבעי שלא ע"פ ב"ד. וליתה לדרב הונא בריה דר"י, כדבעינן למימר קמן (סי' רמג):
רמב. אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן קשי בה אמימר א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. דכיון דאית ליה למלכא מנתא בנכסיה כשיעור כרגא דרמי עליה כדקאמרת, אשתכח דכולהו נכסיה ראויין נינהו, דהא לא ידעינן הי ניהו דמזדבן לכרגא, וכל פורתא ופורתא איכא למימר דהאי ניהו דמזדבן. ומתמהינן עלה אי הכי לטיסקא נמי אלא מאי אית לך למימר דיהיב טסקא דההיא שתא ומית הכא נמי דיהיב כרגא דההיא שתא ומית. וש"מ דמאן דמית ושבק ארעא דמשתעבדא לטיסקא דמלכא, הויא לה ההיא ארעא ראוי, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, דכיון דאית ליה לשליחא דמלכא רשותא לזבוני מינה כשיעור טיסקא דמלכא מקמי דלתבעיה למרה, כולה ראוי היא, דכל פורתא ופורתא הוה חזי לזבוניה לטיסקא ואיכא למימר דהיא ניהו דהוה מזדבן. והני מילי לטיסקא אבל לכרגא לא, מאי טעמא כרגא אקרקף גברא מנח ולית ליה למלכא מנתא בגופה דארעא עד דתבע ליה שליחא למארי נכסי ולא פרע ליה, ואיפשר דאי תבע ליה פרע ליה אי נמי יהיב ליה מטלטלי, וכיון דלית להו רשותא לגבאי דמלכא לזבונה לארעיה עד דתבעי ליה אשתכח דהאי ארעא לאו ראויה היא אלא מוחזקת היא, ושקיל בה בכור פי שנים. ואין צריך לומר היכא דמשתעבד לבעל חוב וכתובת אשה דלאו ראוי הוא ושקיל ביה בכור פי שנים, דתניא בהדיא בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכד,א) יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים, אלמא לאו ראוי הוא ושקיל ביה פי שנים, דאי ס"ד ראוי הוא אשתכח דלית ליה למשקל ביה חלק בכורה ואמאי נותן פי שנים, אלא לאו ש"מ דלאו ראוי הוא:
רמג. ואמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן שאלתינהו לספרי דרבא ואמרי ליה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ואסיקנא ולא היא התם אוקומי מילתא בעלמא הוא דבעו. כלומר דהנהו ספרי דאמרי הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע, לאוקומי מילתיהו בעלמא הוא דבעי, דהיינו שטרי מכר דכתבו להו הנך ספרי לגבאי דמלכא אארעתא דאינשי דזבנינהו לכרגא, וניחא להו לספרי למהוי הלכתא כר"ה בריה דר"י לקיומי מילתיהו. ואיכא נוסחי דאית בהו לאוקומי מילתיהו הוא דבעו, ונוסחי דייקי נינהו. וש"מ דליתא לדר"ה בריה דר"י:
רמד. אמר רב אשי פרדכת מסייע מתא. והוא אדם בטל שאינו עושה מלאכה, והוא נהנה משדותיו ומשכירות קרקעותיו וכיוצא בהן, והצילוהו בני העיר שלא יפרע מס למלך, דין הוא שיסייע את בני העיר במסין וארנונות המוטלין עליהן ליתן חצי הראוי לו, אבל לא כל הראוי לו. והנ"מ דאצלוה אינהו, אבל יהב ליה מלכא אנדיסקי דלא ליפרע ולא מידי סיעתא דשמיא היא ולא מיחייב לסיועינהו כלל:
רמה. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר. שאם החזיק בזו לקנותה ואת חברתה, אותה קנה חברתה לא קנה. אבל לפאה ולטומאה לא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו לפאה ולטומאה מפסיקין. למאי הלכתא, כדבעינן למימר קמן. וקי"ל כרבין:
אריסות דפרסאי עד ארבעין שנין. פירש הראב"ד ז"ל אריסא דפרסאי כמו חזקה דפרסאי אינם אלא ארבעין שנין. והאי דנקט אריסא משום דדינייהו דפרסאי דכי מחתו אריסא לא מסלקי ליה לעולם אלא אם כן מסתלק מעצמו או שיפסיד והחזקה שלהם על ידי אריסיהם ונפקא מינה לישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם דאף על גב דאמרינן אין לו חזקה אלא בשטר חזקה דארבעין שנין הויא להו חזקה. אי נמי לדינא דמלכותא. וישראל שנעשה אריס לישראל במלכות פרס אינו יכול לסלקו עד ארבעין שנין. הרשב"א ז"ל.
אריסות דפרסאי עד ארבעין שנין. פירוש כגון שהנהיג המלך שתועיל חזקה לעכו"ם בארבעין שנין הלכך עכו"ם שלקח קרקע מישראל והחזיק בו ארבעין שנין הופקעה מישראל מדינא דמלכותא וזכה בה ישראל אפילו אם היא גזולה בידי העכו"ם כיון שאין שם עדי גזלה ואם לקחה ישראל זכה בה ואין ישראל הראשון יכול להוציאה מידו אף על גב דקיימא לן הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם אבל אין לפרש דישראל שמחזיק בנכסי חברו בארץ פרס דאין לו חזקה אלא בארבעין שנין דסתם חוקי המלך על בני אומתו בלבד הם ואפילו אם פירש והטיל הנהגתו על ישראל כיון שיכול ישראל לכוף את חברו בדיני ישראל אין המלך כופה אותו לדון באותם הדינים והמנהגות שהנהיג נמצא שלא פקע זכות של ישראל מחמת אותו דינא דמלכותא אלא אם כן הלך חברו לדון בפני ערכאות שלהם ודנו אותן בדינא דמלכותא ולא קבע המלך אותם הדינים על ישראל אלא לענין שידונו אותם בערכאות שלהם כך. ושמעינן מהכא דאפילו בדברים שאינם להנאות המלך אמרינן דינא דמלכותא דינא ובפרק קמא דגיטין נמי אמרינן תני חוץ מגטי נשים כלומר דשטר מתנה בערכאות פסול ולא אמרינן קיימא לן דינא דמלכותא דינא ולא כאידך לישנא דאתמר התם דטעמא דמתניתין משום דינא דמלכותא דינא. ולי נראה דלהכי אמרינן התם תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן ליה משום דינא דמלכותא דינא לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חברו אלא כל זמן שהוא בא לדון בערכאות שלהם הלכך אף על פי שעושה ישראל שטר לחברו בערכאותיהם לא עשה ולא כלום ולפום לישנא דקאמר התם טעמא דמתניתין משום דינא דמלכותא פירושו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזיק בה הלה יזכה בה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר בזוזי קני. אי נמי אפשר שקונים בשטר וכדקא אמרינן התם האי סיתומתא קניא באתרא דנהיגי למקני בה ודינא דמלכותא נמי כמנהגא הוי. עליות.
הני זהרורי. ממונים מאת המלך לקבל החוקים שלו מן הפרדסות ומן הכרמים וזהרורי על שם זהירות שמזהירים לעם לומר תנו מנת המלך או מן הפרדסות שנקראו זיהרא כדאיתא בפרק המוכר את הבית.
ולא היא התם לאוקומי מלתא הוא דבעי. על הונא בר נתן קאמר דהוא קאמר דקשה בה אמימר על מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע אם כן בטלת ירושת בנו הבכור והונא בר נתן אהדר ליה לאמימר אי הכי לטסקא נמי אלא מאי אית לך למימר דיהיב טסקא ומית כו'. דרב הונא בר נתן מוקים לה למילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע ומשום הכי אמר שאלתינהו לספרי דרבא. ואמרי ליה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע כדי לאוקמי למילתיה דאיהו סבירא ליה כותיה. הראב"ד ז"ל.
ולפי דבריו לא גרסינן לאוקמי מילתייהו הוא דבעו אלא לאוקמי מילתיה הוא דבעי וספרים מצאתי שגורסים כן. הרשב"א ז"ל.
אסיקנא דלית הלכתא כותיה דרב הונא בריה דרב יהושע אלא כרגא אקרקפתא דגברי מנחא ונקטינן מינה דמאן דעריק או מת ואיכא עליו כרגא לית לו רשותא לזבוני בנכסיה בכדי ההוא כרגא אבל ודאי אי איכא עליה טסקא והוא הדין לשאר מיני מסים וארנוניות מזבנינין מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה דדייקינן טעמא דכרגא אקרקפתא דגברי מנח הא שאר מיני מסים ותשחורת דלאו אקרקפתא דגברא מנח אפילו שערי דכדא נמי משתעבדי להו כיון שכן כיון דערק או מית מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה. ולענין כרגא נמי אף על גב דאקרקפתא דגברי מנח אי איכא הרמנא דמלכא דמאן דלא יהיב כרגא משתעבד נכסיה אפילו אכרגא נמי מזבנינן מנכסיה דדינא דמלכותא דינא ודוקא לענין כרגא ומסין וארנוניות ושאר מיני תשחורת הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא דכיון דאכולה מדינתא הוא דקא רמי לה הוה ליה דינא דמלכותא דינא אי נמי היכא דגזר לה גזרתא ונפק מניה הרמנא מאן דעבד כך וכך מקניס בכך וכך הא נמי דינא דמלכותא הוי דמאן דעבר על ההיא גזרתא וערק מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה.
עלה בידינו. מי שלא פרע טסקא כשהגיע זמן לפרוע ומכרו עבדי המלך את הקרקע לאיש אחד מכרן קיים. ומי שנתחייב לשלם הטסקא ומת אין בנו הבכור יורש אותו קרקע לפי שהוא ראוי שכבר מופקע מבעליו ואין לו בו כלום עד שישלם הטסקא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואינו דומה למי שיש עליו בעל חוב וכתובת אשה שהבכור נוטל פי שנים בנכסיו לפי שהנכסים של לוה הן אלא שהן משועבדים לבעל חוב אבל מי שנתחייב לשלם טסקא אין לו כלום בקרקע עד שיפרענה הרי משפט המלך שהוא רשאי למכור כל הקרקע לכל מי שירצה אף על פי שאין הטסקא אלא דבר מועט. ועוד שבעל חוב יצטרך תביעת בית דין ושומא והכרזה והמלך אינו צריך לכל זה. ובמקום שנהגו שאין המלך גובה הקרקע מפני הטסקא עד שלש וארבע שנים אלא שהוא משבית מלאכת הקרקע ועבודתה עד שישלמו לו הטסקא אם מת בעל השדה בתוך אותו הזמן בכור נוטל פי שנים אבל אם מת לאחר הזמן שיכול המלך לזכות בו אין הבכור נוטל בו פי שנים אלא אם כן שלם האב הטסקא והחזיק בשדה. נכסי העכו"ם שמכרן לישראל וקבל ממנו דמים הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה. אף על פי שאמרו כל המחזיק בהם זכה חייב לשלם לוקח שני ללוקח ראשון דמים שנתן לעכו"ם לפי שיש לו על הקרקע דין משכונא. אף על פי שקבל העכו"ם מעות מישראל וכתב לו את השטר לא קנה לוקח לפי שכבר נסתלק העכו"ם מן הנכסים משעה שקבל דמים ושוב אין לעכו"ם זכות בנכסים להקנותם לישראל בשטר. ועוד שאין העכו"ם יכול להקנות בשטר. והבא לקנות מן העכו"ם כיצד יעשה ולא יוכל לקדמו אחר ולהחזיק בשדה יכתונ לו העכו"ם את השטר ואחר כך יתן לו דמים שאף על פי שאין קונים מן העכו"ם בשטר הרי קונה ממנו בכסף כיון שסומכת דעתו על המקח מאחר שיש שטר בידו. אף על פי שאמרו נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר המחזיק בהם נקרא רשע שהרי זקוק ליתן לישראל מעותיו והיה לו ליקח בכסף זה ממקום אחר כאותה שאמרו עני המהפך בחררה כו'. ומה שאמרו נכסי העכו"ם הרי הם כמדבר הני מילי כשמכר קרקע לישראל אבל מטלטלים לא. במה דברים אמורים במקום שלא הנהיג שר המלך שלא יקנה אדם קרקע כי אם בשטר אבל במקום שיש שם במשפטי המלך שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר כדי שלא תהא מריבה והכחשה על המכירות או שמשפט המלך שלא יקנה הלוקח את השדה עד שיכתבו לו סופרי המלך את השטר ויטול המלך את חוקו מן המוכר או מן הלוקח אף על פי שנסתלק העכו"ם המוכר מן הנכסים משעה שקבל את הדמים המחזיק בהם אינו קונה כיון שלא כתבו לו את השטר שהרי משפט המלך דין הוא נחשב לפיכך כשיכתוב את השטר לזה שנתן המעות ילך ויחזיק ויקנה בחזקה. עד כאן לשון הר"י ז"ל בעליות.
והני מילי דאצילתיה מתא. מסתברא לי שאם נודע לנו שמה שפטרו המלך לא הטיל על השאר אפילו הצילוהו בני מתא אינו חייב לפרוע להם כלום. וכן מסתבר לי שאם נודע שפיטורו הטיל על השאר דוקא כשהצילוהו אנדיסקי מנפשייהו פטור. אבל אם הוא עצמו התחנן להם עד שפטרוהו חייב כיון שפטרוהו והטיל על השאר מציל עצמו בממון חברו הוא. עד כאן משטה לא נודע מחברה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה