ביאור:בבלי קידושין דף כב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
תמותות שחוטות [1] - ואל יאכלו בשר תמותות [2] נבילות [3]; 'וחשקת' - [4] אף על פי שאינה נאה; 'בה' - ולא בה ובחברתה [5]; 'ולקחת' - ליקוחין יש לך בה [6]; 'לך לאשה': שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו [7]; [עד כאן דברי הספרי] 'והבאתה' - מלמד שלא ילחצנה במלחמה [8]'.
[9] תנו רבנן: (שמות כא ה: ואם אמר יאמר העבד: אהבתי את אדני את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי) ’’אם אמר יאמר' - עד שיאמר וישנה; אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא אצא חפשי': עד שיאמר בשעת יציאה [10]; אמר [11] בסוף שש ולא אמר בתחילת שש - אינו נרצע, שנאמר 'אם אמר יאמר העבד': עד שיאמר כשהוא עבד'.
אמר מר: אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא אצא חפשי’’ [12]; מאי איריא מ'לא אצא חפשי'? תיפוק ליה דבעינן (שמות כא ה: ואם אמר יאמר העבד) אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני [לא אצא חפשי] – וליכא [13]? ותו: אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע שנאמר 'העבד' - אטו סוף שש לאו עבד הוא [14]? אמר רבא [מאי 'בתחילת שש'?] - בתחילת פרוטה אחרונה [ומאי בסוף שש?] - בסוף פרוטה אחרונה. [15]
תנו רבנן [מכילתא דרבי ישמעאלמשפטים מסכתא דנזיקין פרשתא ב]: לו אשה ובנים [16], ולרבו אין אשה ובנים - אינו נרצע, שנאמר (דברים טו טז: והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך) כי אהבך 'ואת ביתך [כי טוב לו עמָך]; לרבו אשה ובנים, ולו אין אשה ובנים - אינו נרצע, שנאמר (שמות כא ה: ואם אמר יאמר העבד) אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני [לא אצא חפשי]; הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו - אינו נרצע, שנאמר: כי טוב לו עמָך; רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו - אינו נרצע, שנאמר: כי אהבך; הוא חולה ורבו אינו חולה - אינו נרצע, שנאמר: 'כי טוב לו עמָך'[17]; רבו חולה והוא אינו חולה - אינו נרצע, שנאמר 'עמָך’’.
בעי רב ביבי בר אביי: שניהם חולין מאי? 'עמָך' בעינן, והא איכא? או דילמא 'כי טוב לו עמָך' בעינן, והא ליכא? תיקו.
תנו רבנן: (דברים טו טז: והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך) כי טוב לו עמָך: 'עמָך' במאכל, 'עמָך' במשתה: שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן; מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי - כקונה אדון לעצמו'.
תנו רבנן: '(ויקרא כה מא) ויצא מעמך הוא ובניו עמו [ושב אל משפחתו ואל אחזת אבתיו ישוב] [18]; אמר רבי שמעון: אם הוא נמכר - בניו ובנותיו מי נמכרים? מכאן שרבו חייב במזונות בניו; כיוצא בדבר אתה אומר: (שמות כא ג: אם בגפו יבא בגפו יצא) אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו; אמר רבי שמעון: אם הוא נמכר, אשתו מי נמכרה? מכאן שרבו חייב במזונות אשתו'. וצריכא: דאי אשמועינן בניו - משום דלא בני מיעבד ומיכל נינהו [19], אבל אשתו - דבת מיכל ומיעבד היא - אימא תעביד ותיכול; ואי אשמעינן אשתו - דלאו דירכה להדורי [20], אבל בניו - דדירכייהו להדורי - אימא לא? צריכא.
תנו רבנן:
(דברים טו יז: ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן) 'אילו נאמר 'אזנו בדלת' הייתי אומר 'ידקור כנגד אזנו בדלת' [21]: דלת – אִין, אזנו לא; ואזן לא? והכתיב (שמות כא ו: והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה) ורצע אדוניו את אזנו במרצע [ועבדו לעלם]? אלא 'הייתי אומר: ירצענה לאזן – מאבראי [22], [23] ויניחנה על הדלת, וידקור כנגד אזנו בדלת [24] - תלמוד לומר: 'באזנו ובדלת'; הא כיצד? - דוקר [25] והולך עד שמגיע אצל דלת; 'דלת' - שומע אני בין עקורה [26] בין שאינה עקורה? תלמוד לומר: 'מזוזה': מה מזוזה מעומד [27] - אף דלת נמי מעומד; רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר [28]: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים [עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלקיכם] - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע; ורבי שמעון בן רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם'.
משנה:
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו [29] בכסף על ידי אחרים [30], ובשטר על ידי עצמו [31] - דברי רבי מאיר;
וחכמים אומרים: בכסף על ידי עצמו, ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים [32].
גמרא: מנלן? דכתיב (ויקרא כה מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [לעלם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך] הקישן הכתוב לשדה אחוזה: מה שדה אחוזה נקנה בכסף בשטר ובחזקה - אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה [33]. אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל? תלמוד לומר: לעולם בהם תעבודו.
תנא: אף בחליפין, ותנא דידן - מילתא [34] דליתא במטלטלין [35] קתני, [36] מילתא דאיתא במטלטלין [37] - לא קתני [38].
אמר שמואל: עבד כנעני נקנה במשיכה. כיצד? - תקפו [39] ובא אצלו – קנאו; קראו ובא אצלו - לא קנאו [40]. בשלמא לתנא דידן [41] - מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני, דליתא במטלטלי קתני, אלא לתנא ברא [42] ניתני 'משיכה' [43]? כי קתני - מילתא דאיתא בין במקרקעי בין במטלטלי [44]; [45] משיכה דבמטלטלי איתא, במקרקעי ליתא - לא קתני [46].
'כיצד תקפו ובא אצלו – קנאו, קראו ובא אצלו - לא קנאו': וקראו לא? והתניא [47]: 'כיצד 'במסירה'? - אחזה בטלפה, בשערה [48], באוכף שעליה, בשליף [49] שעליה, בפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה – קנאה; כיצד 'במשיכה'? קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו - כיון שעקרה יד ורגל - קנאה'. רבי אסי - ואמרי לה רבי אחא – אומר: 'עד שתהלך לפניו מלא קומתה'. אמרי: בהמה - אדעתא דמרה אזלה [50]; עבד - אדעתיה דנפשיה [51] קאזיל. אמר רב אשי: עבד קטן [52] כבהמה דמי [53].
תנו רבנן: 'כיצד 'בחזקה'? התיר לו מנעלו [54] או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו [55], הלבישו, הנעילו, הגביהו [56] – קנאו. אמר רבי שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום'. מאי קאמר? [57] אמר רב אשי: [כך יש לפרש בתנא קמא בברייתא:] הגביהו הוא לרבו – קנאו; הגביהו רבו לו - לא קנאו; אמר רבי שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום. השתא, דאמרת 'הגביהו הוא לרבו - קנאו' אלא מעתה [58] שפחה כנענית תקנה בביאה [59]? כי קאמרינן – 'זה נהנה וזה מצטער'; הכא - זה נהנה וזה נהנה הוא. שלא כדרכה מאי? איכא למימר אמר רב אחיי [בר אדא] דמן אחא: מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו? ועוד: 'משכבי אשה' כתיב (ויקרא יח כב; כ,יג): הקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה!?
רבי יהודה הנדואה [60] - גר שאין לו יורשין הוה; חלש; על מר זוטרא לשיולי ביה; חזייה דתקיף ליה עלמא טובא [61]. אמר ליה [62] לעבדיה [63]: שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא [64]. איכא דאמרי גדול הוה [65],
הערות
עריכה- ^ בשר מסוכנת שחוטה, ואף על פי שהיא מאוסה, כדכתיב ביחזקאל [ד,יד] 'ולא בא בפי בשר פגול'
- ^ אמורטיי"ש
- ^ לאחר שימותו ויהו נבלות
- ^ בחשקו תלה הכתוב
- ^ שלא יקח שתים
- ^ קידושין תופסין, ואף על פי שהיתה עובדת כוכבים, שהרי אינה מתגיירת מדעתה
- ^ גירסת רש"י: '''''לך' - ולא לאחרים שלא יקחנה לצורך אחרים כגון אביו
- ^ לבא עליה
- ^ ה"ג להאי ברייתא בספרי בפרשת 'ראה אנכי' [פסקא קכא [טז]]:
- ^ והכי פירושה: אמר ושנה שתי האמירות בתחילת שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא אצא': משמע סמוך ליציאה אמר
- ^ שתי פעמים
- ^ קא סלקא דעתן 'תחילת שש' – ממש
- ^ ועדיין בתחילת שש אין לו אשה ובנים שלא מסרו לו עדיין שפחה כנענית
- ^ יום אחרון נקרא סוף שש וכל היום הוא עבד
- ^ כל 'תחילת שש' דקתני: כשמגיע להתחיל לסוף פרוטה אחרונה לפי חשבון גרעונה: שעדיין עליו שוה פרוטה, דהוי דמי עבד, וכל 'סוף שש' (פרוטה אחרונה): מאחר שהתחיל בה נקרא 'סוף', דלאו עבד הוא, דאין עליו שוה פרוטה; והכי קאמר: אמר 'בתחילת שש': קודם פרוטה אחרונה, דכבר יש לו אשה ובנים, ולא 'בסוף שש' - לאחר שהתחיל פרוטה אחרונה - אינו נרצע; ואפילו אמר ושנה, דכתיב 'לא אצא חפשי' סמוך ליציאה; וכל זמן שיש עליו פרוטה שלימה - לאו 'סמוך ליציאה' הוא; אי אמר ושנה בסוף פרוטה אחרונה, ולא אמר בתחילת פרוטה אחרונה - אינו נרצע, שנאמר 'אם יאמר העבד' - עד שיאמר כשהוא עבד. ובלשון אחרת גירסא זו בפי כל, ואיני יכול להעמידה, שהרבה תשובות בה, וזה הלשון: 'אמר יאמר' - עד שיאמר וישנה'; 'העבד' - עד שיאמר כשהוא עבד; אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר 'אם אמר יאמר'; אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא אצא חפשי'; והכי פירושו: אמר בתחילת שש פעם אחת, ולא חזר ואמר בסוף שש - אינו נרצע, דבעינן 'אמר יאמר': שתי אמירות; אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא אצא חפשי', וזה כבר יצא! השתא קשיא לי טובא: הא - נמי תיפוק לי מ'אמר יאמר', דהא לא אמר ושנה! ואם באת לפרש 'אמר בסוף שש' - שתי פעמים - אם כן לא דמיא לרישא, דאי אומר בתחילת שש שתי פעמים - מנא ליה דאינו נרצע? ועוד: מה לי דשבקיה לדרשה קמייתא דדריש 'העבד' - עד שיאמר כשהוא עבד, ונקיט ליה קרא אחרינא: מ'לא אצא' - והרי כבר יצא? תיפוק ליה מ'העבד'?
- ^ שפחה כנענית שנמסרה לו וילדה לו
- ^ פרט לחולה
- ^ 'הוא ובניו עמו' - על כרחיך בבני ישראלית, דאי בבני כנענית – 'האשה וילדיה' כתיב (שמות כא ד)
- ^ שקטנים הם [פחות משש שנים]
- ^ לחזר על הפתחים לפי שהיא בושה
- ^ אבל אזן לא ירצענה
- ^ כלומר: רחוק מן הדלת, כדכתיב: 'את אזנו'
- ^ והדר יתן אזנו בדלת
- ^ ויקח את המרצע וידקור בדלת מעבר השני, כנגד אזנו, לקיים 'ולקחת המרצע ונתת באזנו בדלת'
- ^ אזנו כשנותנה על הדלת
- ^ מן המזוזה ומוטלת לארץ
- ^ דבלאו הכי לא מקרי 'מזוזה'
- ^ צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט
- ^ מיד רבו
- ^ שיתנוהו לרבו על מנת שיהא זה בן חורין, אבל הוא עצמו לא יקבל מהם, ואפילו על מנת שאין לרבו רשות בו, דקסבר 'אין קנין לעבד בלא רבו'
- ^ שיקבלנו הוא ובגמרא מפרש לכולה דרבי מאיר ורבנן
- ^ דעבד אין לו כלום: דאם מצא מציאה או קבל מתנה - הכל לרבו, ואם בא לפדות על ידי עצמו - צריך להיות משל אחרים, ויתנוהו לו על מנת שאין לרבו רשות בו
- ^ ולקמן יליף בפירקין (כו,א) וכל עובדי כוכבים - ככנענים, משנמכר לעבד; אלא שכל עבדים נקראין על שם כנען, משום דכתיב ביה (בראשית ט כה) 'עבד עבדים'
- ^ דאיתיה בעבד
- ^ וליתא בשאר מטלטלין
- ^ אבל
- ^ חליפין, דאיתנהו נמי בשאר מטלטלין: שהמטלטלין גם הם נקנין בחליפין
- ^ לא איצטריך ליה למיתני
- ^ בחזקה
- ^ דמדעתיה אזל, ואין זו משיכה
- ^ לא תיקשי לשמואל 'אמאי לא תני משיכה במתניתין?', דאיכא לתרוצי כדאוקמינן
- ^ דתנא חליפין בהדייהו
- ^ תיקשי לשמואל: אי איתיה דנקנה במשיכה - ליתנייה נמי במתניתין
- ^ כגון חליפין, צירף ושנה עם השאר דאיתנהו במקרקעי
- ^ אבל
- ^ לא תנא בהדייהו
- ^ גבי בהמה קאי, דקתני מתניתין קידושין פ"א מ"ד; (לקמן כה,ב) בהמה גסה נקנית במסירה
- ^ כגון שיער שבראש הסוס
- ^ משאוי
- ^ על דעת הקורא אותה, לפי שאין לה דעת
- ^ מדעת עצמו
- ^ דלית ליה דעת
- ^ ואם קראו לשם קניה, ובא אצלו - קנאו
- ^ העבד ללוקח
- ^ גראט"ר בלע"ז
- ^ העבד את הלוקח
- ^ מה ענין הגבהה דעלמא להגבהה דהכא? הגבהה דעלמא לוקח מגביה החפץ, והכא אמרינן שהעבד מגביהו: משום עבודה שהלוקח משעבד בו לקנותו בחזקה?
- ^ דהגביהו הוא לרבו קנאו
- ^ דהא אגבהה ליה
- ^ מארץ כושי; 'כוש' מתרגמינן 'הינדואה'
- ^ גוסס ונוטה למות
- ^ מר זוטרא
- ^ דגר
- ^ לקנותו בחזקה היה מתכוון שיהא בעבודתו כשימות אדונו
- ^ העבד, ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר; לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו