ביאור:בבלי קידושין דף נו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ואם לקח בשוגג [1] - יחזרו דמים למקומם [2]; במזיד - תעלה ותאכל במקום [3]; אמר רבי יהודה [4]: במה דברים אמורים? - במתכוין ולקח תחילה לשם שלמים [5], אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין [6] - בין שוגג בין מזיד - יחזרו דמים למקומם' [7] והאנן תנן (לעיל נב,ב) רבי יהודה אומר: במזיד קידש [8]? אמר רבי אלעזר: [9] אשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידה [10], ועולה ואוכלתו בירושלים [11].
מתקיף לה רבי ירמיה: והרי בהמה טמאה [12] עבדים וקרקעות, דאדם יודע שאין מעות מעשר שני מתחללין עליהן, ותנן: אין לוקחים בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני - אפילו בירושלים, ואם לקח - יאכל כנגדן [13]'!? אלא הכא [14] - באשה חבירה עסקינן, דידעה [15].
אמר מר: אם לקח - יאכל כנגדן ואמאי? יחזרו דמיו למקומם כי התם [16]? אמר שמואל:
'כשברח [17]'; [18] וטעמא – דברח, הא לא ברח קנסינן למוכר? ונקנסיה ללוקח!? לאו עכברא גנב אלא חורא גנב [19]. ואי לא עכברא - חורא מאי קעביד [20]? מסתברא: כל היכא דאיכא איסורא - התם קנסינן.
משנה:
המקדש בערלה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל, ובעגלה ערופה, בצפורי מצורע, ובשער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה - אינה מקודשת [21]; מכרן וקידש בדמיהן – מקודשת [22].
גמרא: 'בערלה' – מנלן [23]? דתניא: ’[ויקרא יט,כג: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם] ערלים לא יאכל; אין לי אלא איסור אכילה, הנאה מנין שלא יהנה ממנו [24] ולא יצבע בו [25] ולא ידליק בו את הנר [26]? תלמוד לומר: 'וערלתם ערלתו' - לרבות את כולם'.
'בכלאי הכרם' – מנלן [שאסורה בהנאה]? אמר חזקיה אמר קרא (דברים כב ט: לא תזרע כרמך כלאים) פן תקדש [המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם] - פן תוקד אש; רב אשי אמר: פן יהיה קדש. אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין - אף כלאי הכרם תופס את דמיו ויוצא לחולין [27]? אלא מחוורתא כדחזקיה.
'שור הנסקל' – מנין [שאסור בהנאה]? דתניא: 'ממשמע שנאמר (שמות כא כח: כי יגח שור את איש או את אשה ומת) סקול יסקל השור [ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי] - איני יודע שנבילה היא [28], ונבילה אסורה באכילה [29]? מה תלמוד לומר 'לא יאכל את בשרו'? מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו - אסור באכילה [30]סקול יסקל השור 2</ref>ואם נשחט - לא יאכל</ref>; בהנאה מנין? תלמוד לומר: ובעל השור נקי' מאי משמע? שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו 'יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום.' ממאי דהאי 'לא יאכל את בשרו' להיכא דשחיט לאחר שנגמר דינו הוא דאתא? דילמא היכא דשחיט לאחר שנגמר דינו שרי, והא 'לא יאכל' - היכא דסקליה מיסקל הוא דאתא [31] וכדרבי אבהו אמר רבי אלעזר, דאמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר 'לא יאכל' 'לא תאכל' ו'לא תאכלו' - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה [32] עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה [33]. [34] הני מילי [35] היכא דנפקא לן איסור אכילה מ'לא יאכל' [36]; [37] הכא איסור אכילה מ'סקול יסקל' נפקא [38]; דאי סלקא דעתך לאיסור הנאה הוא דכתיב - [39] נכתוב קרא 'לא יהנה' אי נמי 'לא יאכל' [40]; 'את בשרו' למה לי? - [41] אף על גב דשחטיה כעין בשר [42] – אסור. מתקיף לה מר זוטרא: ואימא הני מילי [43] היכא דבדק צור ושחט בה, דמיחזי כסקילה [44], אבל שחטיה בסכין לא? מידי סכין באורייתא כתיב [45]? ועוד: תניא: בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה!?
והשתא דנפקא לן איסור אכילה ואיסור הנאה תרוייהו מ'לא יאכל' - האי 'בעל השור נקי' למאי אתא? להנאת עורו: סלקא דעתך אמינא 'לא יאכל את בשרו' כתיב: בשרו אסור ועורו מותר. ולהנך תנאי דמפקי ליה [46] האי 'בעל השור נקי' לחצי כופר [47] ולדמי ולדות [48] - הנאת עורו מנא להו? מ'את בשרו': את הטפל לבשרו; ואידך?
הערות
עריכה- ^ שלא ידע שהן מעות מעשר שני
- ^ כופין המוכר להחזיר הדמים, דמקח טעות הוא: שאילו ידע שהן מעות מעשר - לא היה לוקחה, דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים, ובמעות הוה ניחא ליה לאמטויינהו
- ^ בירושלים, דכתיב (דברים יב ה): אל המקום אשר יבחר וגו'
- ^ אמזיד קאי
- ^ שכן דרך כל בהמות שנקחות בכסף מעשר: ליקרב שלמים, כדילפינן לה במנחות (פב,א): 'שם' 'שם': 'וזבחת שלמים ואכלת שם' (דברים כז ז) ובמעשר כתיב 'ואכלת שם' (דברים יד כה)
- ^ שלקחה לאוכלה חוץ למקום
- ^ בין שוגג - לאו א'מתכוין להוציא לחולין' קאי, דאם כן לאו שוגג הוא!? והאי 'מתכוין' דקתני - אמזיד קאי, והכי קאמר: אבל לקחה לשם חולין, דמזיד דידיה מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא - בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם: שוגג - משום דמקח טעות הוא, ומזיד - דקנסיה ליה למוכר, כדאמר לקמן: דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב.
- ^ דכיון דליכא טעות, משום קנסא לא אמרי רבנן דליבטול
- ^ מתניתין ליכא למיקנסיה כלל:
- ^ ולא נתכוונה להוציאו לחולין
- ^ אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה, וחולין הן בידו, ועבר על 'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט יד) דיודע שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו
- ^ דאיכא למימר 'כי שקיל להו למעות - אדעתא לאסוקינהו לירושלים שקיל להו'
- ^ הלוקח יקח מעות משלו, ויאמר: "כל מקום שהמעות ביד מוכר - יהו מחוללות על אלו", ויעלם ויאכלם בירושלים
- ^ מתניתין
- ^ שאין מעשר שני מתחלל על ידי קידושיה, ועולה ואוכלתן; אבל סתם מוכר לא ידע שאין מעשר מתחלל על בהמה טמאה
- ^ כדאמרן גבי לוקח בהמה טהורה מזיד
- ^ המוכר שהדמים בידו
- ^ ומתמהינן:
- ^ אלמלא חור שהעכבר מצניע גניבתו שם - לא היה גונב
- ^ גירסת רש"י: חורא מנא ליה: מאין לו הגניבה
- ^ דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא
- ^ דאין הדמים נתפסין באיסור, כדיליף לקמן
- ^ שאסורה בהנאה
- ^ כגון
- ^ שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כגון קליפי אגוזין, ושומר לפירי אסור כפירי
- ^ כגון מן השמן
- ^ אלמה תנן במתניתין: מכרן וקידש בדמיהם – מקודשת? אלמא אין אוסרין את דמיהם
- ^ הואיל וסקלו
- ^ ונבלה כבר למדנו מ'לא תאכלו כל נבלה' (דברים יד כא) שאסורה באכילה
- ^ ותרתי אשמועינן קרא: 1
- ^ ולאסריה בהנאה אתא, ד'לא יאכל' משמע איסורי הנאה
- ^ כדרבי אבהו - דמנבילה [לא] נפקא לן בה איסור הנאה, שהנבלה פֵרֵט בה הכתוב היתר הנאה! ולהכי כתיב בדידיה [בשור הנסקל] בהדיא 'לא יאכל' ולא פרט אחריו היתר; 'ובעל השור נקי' - לדרשא אחרינא אתא: לחצי כופר ודמי ולדות, כדלקמן
- ^ דמדאיצטריך לפרש בנבילה 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה' (דברים יד כא), למשרייה בהנאה, ולא נכתב בו אלא 'לא תאכלו' - שמע מינה 'לא תאכלו' איסור הנאה הוא; ובפסחים (כב,א) פרכינן עלה טובא
- ^ 'לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה' לא גרסינן במילתיה דרבי אבהו, דאי הוה סבירא ליה 'דברים ככתבן דוקא' - תו לא מצי יליף מיניה, דהיכא דלא פרט היתר – ליתסר, דהאי דנבלה לאו אתא להיתר הנאה אלא לאשמועינן דחילופא אסור.
- ^ דשמעינן איסור הנאה מלשון אכילה
- ^ דכיון דמבעי ליה נמי לאזהורי אאכילה - כלל כל הנאות בלשון 'אכילה', דילפינן מנבילה התם ד'לא יאכל' - איסור הנאה נמי משמע
- ^ אבל הכא, דאיסור אכילה מקרא אחרינא נפיק:
- ^ ולא הוצרך זה אלא להנאה
- ^ למה לי לאפוקי הנאה בלשון אכילה?
- ^ ולשתוק
- ^ אלא ודאי לאכילה גופיה איצטריך:
- ^ ששחטו
- ^ דאשמעינן קרא דאפילו שחטו אסור
- ^ דסקילה היא; דמנבלה לא מצי נפיק, דלאו נבלה הוא
- ^ אצל שחיטה? וכיון דהכי הוא - כי שחטה נמי בצור לאו 'סקילה' היא, אלא 'שחיטה' ואסר לך הכתוב בשרו והוא הדין סכין
- ^ בבבא קמא מא,ב
- ^ שאם הרג את האדם - נקי מחצי כופר, ואף על גב דמועד משלם כופר שלם - לא אמרינן תם ישלם חצי כופר כי היכי דגבי נזקין משלם חצי נזק
- ^ אם נגף אשה הרה ויצאו ילדיה - אינו משלם דמי ולדות לבעל כמו שהאדם הנוגף משלם, כדכתיב (שמות כא כב) 'ענוש יענש וגו'