ביאור:בבלי קידושין דף ל
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הוה אמינא לשטן "גירא בעיניך" [1]. אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי: אַדְיָדְךָ על צוארי דבריך [2]: משיתסר [3] ועד עשרים ותרתי [4]; ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה. כתנאי: (משלי כב ו) חנוך לנער על פי דרכו [גם כי יזקין לא יסור ממנה] [5] רבי יהודה ורבי נחמיה: חד אמר משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר מתמני סרי ועד עשרים וארבעה.
עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן [6] שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות. מיתיבי: 'למדו מקרא - אין מלמדו משנה [7]', ואמר רבא: 'מקרא' - זו תורה [8], כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן: כזבולון בן דן - שלמדו אבי אביו [9], ולא כזבולון בן דן; דאילו התם מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. ואבי אביו - מי מיחייב? והתניא: '(דברים יא יט) וְלִמַּדְתֶּם 'אותם את בניכם [לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך] - ולא בני בניכם; ומה אני מקיים (דברים ד ט: רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך) והודעתם לבניך ולבני בניך? לומר לך: שכל המלמד את בנו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: ולמדתם אותם את בניכם - אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין? תלמוד לומר: והודעתם לבניך ולבני בניך; אם כן מה תלמוד לומר 'בניכם'? - בניכם ולא בנותיכם.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר: (דברים ד ט: רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך) והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה [10] יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב [באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון].
רבי חייא בר אבא אשכחיה לרבי יהושע בן לוי דשדי דיסנא ארישיה [11] וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא [ומביא ילד לבית הכנסת]. אמר ליה: מאי כולי האי [12]? אמר ליה: מי זוטר מאי דכתיב 'והודעתם לבניך' וסמיך ליה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב'?
מכאן ואילך רבי חייא בר אבא לא טעים אומצא [13] עד דמקרי לינוקא [14] ומוספיה [15]; רבה בר רב הונא לא טעים אומצא עד דמייתי לינוקא לבית מדרשא.
אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: מאי דכתיב (דברים ו ז) ושננתם לבניך [ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך]? - אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' [16]: לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד [17]. מי יודע כמה חיי? לא, צריכא ליומי [18][19]; [20] לפיכך נקראו ראשונים 'סופרים' [21]: שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים וא"ו ד'גחון' (ויקרא יא מב: כל הולך על גחון) - חציין של אותיות של ספר תורה; (ויקרא י טז) דָרֹש דָרַש - חציין של תיבות; 'והתגלח' (ויקרא יג לג) - של פסוקים; (תהלים פ יד) יכרסמנה חזיר מיער: עי"ן דיער - חציין של תהלים [רש"ש: באותיות]; (תהלים עח לח) והוא רחום יכפר עון - חציו דפסוקים. בעי רב יוסף: וא"ו דגחון - מהאי גיסא או מהאי גיסא? אמר ליה: ניתי ספר תורה ואימנינהו; - מי לא אמר רבה בר בר חנה: 'לא זזו משם [22] עד שהביאו ספר תורה ומנאום'? אמר ליה: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: 'והתגלח' - מהאי גיסא או מהאי גיסא? אמר ליה אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנוייה? בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר: במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: (שמות יט ט) ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן [התחלת פסוק שני: בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם [התחלת פסוק שלישי: ויגד משה את דברי העם אל ה’]
תנו רבנן: 'חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה; יתר עליו [23] תהלים שמונה; חסר ממנו דברי הימים שמונה.
תנו רבנן: 'ושננתם' שיהו דברי תורה מחודדים בפיך[24] [25]: שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, שנאמר
(משלי ז ד) אמור לחכמה אחותי את [ומדע לבינה תקרא] [26], ואומר (משלי ז ג) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך, ואומר (תהלים קכז ד) כחצים ביד גבור [27] כן בני הנעורים [28], ואומר (תהלים קכ ד) חצי גבור שנונים [עם גחלי רתמים], ואומר (תהלים מה ו) חציך שנונים עמים תחתיך יפלו [בלב אויבי המלך], ואומר (תהלים קכז ה) אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם [29] לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער [30]. מאי 'את אויבים בשער'? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד - נעשים אויבים זה את זה [31], ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר [במדבר כא,יד: על כן יאמר בספר מלחמת ה’] את והב בסופה [ואת הנחלים ארנון], אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא בסוֹפָה [32].
תנו רבנן: '(דברים יא יח) ושמתם [את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם] - סם תם [33]: נמשלה תורה כסם חיים: משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו "בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך - אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך [34] ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא; ואם אתה מעבירה - הרי היא מעלה נומי [35]; כך הקב"ה אמר להם לישראל "בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין; ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד ז: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו): 'הלא אם תטיב' [36] – 'שאת' [37] ואם אין אתם עוסקין בתורה - אתם נמסרים בידו שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'; ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו [38] בך [39], שנאמר 'ואליך תשוקתו'; ואם אתה רוצה - אתה מושל בו [40] שנאמר 'ואתה תמשל בו'.
תנו רבנן: 'קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר (בראשית ח כא: וירח ה' את ריח הניחח, ויאמר ה' אל לבו: לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם) כי יצר לב האדם רע מנעוריו [ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי]. אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר (בראשית ו ה: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו) רק רע כל היום [41]. ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים לז לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו - אין יכול לו, שנאמר (תהלים לז לג) אלהים ה' לא יעזבנו בידו [ולא ירשיענו בהשפטו].
תנא דבי רבי ישמעאל: 'בני אם פגע בך מנוול זה [42] - משכהו לבית המדרש: אם אבן - הוא נימוח, ואם ברזל - הוא מתפוצץ [43], שנאמר (ירמיהו כג כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע; אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיהו נה א) הוי כל צמא לכו למים [ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב]; ואומר (איוב יד יט) אבנים שחקו מים [תשטף ספיחיה עפר ארץ ותקות אנוש האבדת].
'להשיאו אשה' – מנלן? דכתיב (ירמיהו כט ו) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים [ותלדנה בנים ובנות; ורבו שם ואל תמעטו] - בשלמא בנו בידו, אלא בתו בידו היא [44]? הכי קאמר להו: ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה כי היכי דקפצו עלה אינשי.
'ללמדו אומנות' מנלן? אמר חזקיה: דאמר קרא: (קהלת ט ט) ראה חיים [45] עם אשה [46] אשר אהבת [כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש]; אם 'אשה' [47] - [48] ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה [49] - כך חייב ללמדו אומנות; אם [’אשה אשר אהבת' -] תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה - כך חייב ללמדו אומנות.
ויש אומרים: אף להשיטו בנהר: מאי טעמא? חיותיה הוא.
רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות: ליסטות? סלקא דעתך? אלא: כאילו מלמדו ליסטות. מאי בינייהו [50]? איכא בינייהו דאגמריה עיסקא [51]. [52]
כל מצות האב על הבן [אחד אנשים ואחד נשים חייבין]: מאי כל מצות האב על הבן?: אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה [53] - נשים חייבות? והתניא: האב חייב בבנו למולו ולפדותו, אביו – אִין, אמו - לא! אמר רב יהודה: הכי קאמר: כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו [54] - אחד אנשים ואחד נשים חייבין. תנינא להא! דתנו רבנן: ’’איש' (ויקרא יט ג: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם) - אין לי אלא איש, אשה מנין? - כשהוא אומר תירא'ו ''- הרי כאן שנים; אם כן מה תלמוד לומר 'איש'? - איש סיפק בידו לעשות [55], אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים [56] עליה.
אמר רב אידי בר אבין אמר רב: נתגרשה [57] - שניהם שוים [58].
תנו רבנן: 'נאמר (שמות כ יא) כבד את אביך ואת אמך [למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך] ונאמר (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך [ומראשית כל תבואתך]: השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום; נאמר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו [ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם] , ונאמר (דברים ו יג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד [ובשמו תשבע]: השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום; נאמר (שמות כא יז: ו)מקלל אביו ואמו מות יומת, ונאמר (ויקרא כד טו: ואל בני ישראל תדבר לאמר:) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום; - אבל בהכאה ודאי אי אפשר [59]; וכן בדין [60], ששלשתן [61] שותפין [62] בו.'
תנו רבנן: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו, [63]; בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו - אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. תניא: 'רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני
הערות
עריכה- ^ כלומר: הייתי מתגרה בו; ושטן - הוא יצר הרע; ולא אירא שיחטיאני
- ^ בעוד ידך תקיפה על בנך - קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך - השיאו אשה
- ^ שנין הגיע זמן לכנוס
- ^ ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו. לשון אחר: אדידך על צוארי דבריך בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות, ואיזה זמנו? משיתסר ועד עשרים ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות; ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט. וזה עיקר
- ^ 'דרכו': דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו: חנוך לו בנערותו. ואיזוהי נערותו?
- ^ תלמיד שהיה בימיהם
- ^ אין חובת בנו עליו אלא במקרא; מכאן ואילך ילמד הוא לעצמו
- ^ ולא נביאים וכתובים
- ^ ו'עד היכן' נמי דקאמרינן - הכי קאמרינן: עד היכן אדם חייב ללמוד תורה בדורותיו? אמר רב יהודה: לבנו ולבן בנו
- ^ הפסוק הבא
- ^ סדין שאינו ראוי לעטיפת הראש, אלא כסוי בעלמא - שם על ראשו, שלא לילך בגילוי ראשו ולא הספיק להתעטף בסודרו
- ^ שמיהרת לצאת בלא עטיפה ההוגנת לך
- ^ בשר מעט בגחלים היו רגילין לטעום בֹבקר
- ^ מהדר לו מה שקרא אתמול
- ^ ומלמדו עוד פסוק יותר
- ^ מדלא כתיב 'ושניתם' - שישלישם
- ^ [גירסת רש"י: גמרא:] סברות, וטעמי סתימתיהן של משניות, ולתרצם במה שסותרות זו את זו
- ^ ימי השבוע
- ^ Note:יל לא רק למעשר שני. מדוע לא פירש רש"י: לכל יוםם ויום? ומדוע לא פירשה הגמרא את הבטוי: 'ישלש שנותיו' במובן: ישלש את הלימוד ש
- ^ מילתא באפי נפשה היא:
- ^ כדכתיב (ד"ה א ב) ומשפחות סופרים יושבי יעבץ
- ^ לא איתפרש היכא
- ^ ממנין ס"ת
- ^ Note:, מלשון: 'ושננתם'? אולי: משחק מילים
- ^ חזור עליהם ובדוק בעומקם שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם אלא שתוכל לומר מיד
- ^ שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך אי נמי מסיפא דקרא 'ומודע לבינה תקרא' שתהא ידוע לך
- ^ שנלחם בהם עם אויביו
- ^ תלמידיו של אדם, הקרויין בניו, כמו שאמר יחזקיהו (דברי הימים ב כט יא) 'בני עתה אל תִּשָּׁלוּ' ואומר 'הנה אנכי והילדים אשר נתן לי וגו' (ישעיהו ח יח)
- ^ משום דדמינהו לחצים - נקט לשון 'מילוי אשפה'
- ^ סיפא ד'אשרי הגבר' הוא
- ^ מתוך שמקשים זה לזה, ואין זה מקבל דברי זה
- ^ הכי דריש להף 'ספר מלחמות' - מלחמה שעל ידי ספר, אהבה [מלשון 'והב’] יש בסופה
- ^ שלם, שאינו חסר שום הצלה
- ^ כל מה שדעתך נוחה הימנו ואפילו דבש וכל מיני מתיקה שקשים למכה
- ^ צמחים; בורפיליו"ש בלע"ז
- ^ לקח טוב
- ^ תתנשא על יצרך
- ^ של יצר הרע
- ^ באדם, להחטיאו
- ^ עסוק בתורה ואתה מושל בו
- ^ קרא יתירא הוא, ללמדנו שכל שעות היום רעתו מתחדשת
- ^ יצר הרע מתגרה בך
- ^ שהתורה כאש נמשלה המפעפע את הברזל
- ^ בתמיה: כלום יכול להרגיל לה אנשים להשיאה, דאמר קרא 'ואת בנותיכם תנו לאנשים'
- ^ אומנות שתחיה בו
- ^ מקיש אומנות לאשה
- ^ האמור כאן
- ^ אשה
- ^ כשם שמצינו שחייב אדם
- ^ מאי קא מוסיף רבי יהודה
- ^ אם למדו סחורה
- ^ לתנא קמא הרי למדו חיים; לרבי יהודה - דאתי לטעמא - אומנות דוקא: דכמה פעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם.
- ^ כגון: למולו ולפדותו; והכי משמע מתניתין: כל מצות שהאב מצווה על מעשה הבן
- ^ כגון כיבוד ומורא
- ^ יכול שאין מוחה בידו
- ^ בעלה
- ^ מבעלה
- ^ הרי היא כאחיה במצות כיבוד
- ^ להקישה, שאין הכאה כלפי מעלה
- ^ שיוקשו לכיבוד ומורא על הבן
- ^ שהרי אף הן
- ^ למקום
- ^ מפרש בברייתא במסכת נדה: איש מזריע לובן שבו, אשה מזרעת אודם שבו, והקדוש ברוך הוא נופח בו נשמה: מראה עין, ושמיעת אוזן, ודיבור