ביאור:בבלי קידושין דף מח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

'המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו - מחול, ואפילו יורש ^[1] מוחל ^[2]', דמר ^[3] אית ליה דשמואל ^[4], ומר לית ליה דשמואל ^[5]. ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל ^[6], והכא באשה קמיפלגי ^[7]: מר סבר ^[8] אשה סמכה דעתה: מימר אמרה "לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני" ומר סבר אשה נמי לא סמכה דעתה במלוה על פה. במאי פליגי? בדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: "מנה לי בידך, תנהו לפלוני": במעמד שלשתן ^[9] – קנה ^[10]. מר סבר: כי קאמר רב, הני מילי בפקדון ^[11], אבל מלוה – לא, ומר סבר: לא שנא מלוה ולא שנא פקדון. נימא כתנאי ^[12]: "התקדשי לי בשטר ^[13]": רבי מאיר אומר: אינה מקודשת ^[14], ורבי אלעזר אומר: מקודשת ^[15], וחכמים אומרים: שמין את הנייר ^[16]: אם יש בו שוה פרוטה – מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת; האי שטר - היכי דמי? אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ^[17]! אלא בשטר חוב דידה ^[18], ובמקדש במלוה קא מיפלגי! אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן? - כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ^[19], ורבי מאיר לטעמיה, דאמר: עדי חתימה כרתי ^[20], ורבי אלעזר לטעמיה דאמר: עדי מסירה כרתי, ורבנן מספקא להו אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר ^[21], הלכך שמין את הנייר: אם יש בו שוה פרוטה – מקודשת, [ואם לאו - אינה מקודשת] ^[22].

ואיבעית אימא: כגון שכתבו ^[23] שלא לשמה, ובדריש לקיש קמיפלגי, דבעי ריש לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה – מהו? הויה ליציאה מקשינן [כדלהלן]: מה יציאה בעינן לשמה ^[24] אף הויה נמי בעינן לשמה? או דלמא הויות להדדי מקשינן: מה הויה דכסף לא בעינן לשמה - אף הויה דשטר לא בעינן לשמה? בתר דבעיא הדר פשטה: (דברים כד ב) ויצאה [מביתו, והלכה] והיתה [לאיש אחר]: מקיש הויה ליציאה: מר אית ליה דריש לקיש, ומר לית ליה דריש לקיש. ואי בעית אימא: דכולי עלמא אית להו דריש לקיש, והכא במאי עסקינן? - שכתבו לשמה ושלא מדעתה ^[25], ובפלוגתא דרבא ורבינא ורב פפא ורב שרביא קמיפלגי, דאיתמר: כתבו לשמה ושלא מדעתה: רבא ורבינא אמרי: מקודשת ^[26], רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת ^[27].

נימא ^[28] כהני תנאי, דתניא: "עֲשה לי שִירִים ^[29], נזמים וטבעות ואקדש אני לך" ^[30] - כיון שעשאן – מקודשת, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה. האי ממון - היכי דמי? אילימא אותו ממון ^[31] - מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא ^[32]? אלא במאי בו מקדשא? אלא לאו בממון אחר, ושמע מינה במקדש במלוה קמיפלגי ^[33] וסברי דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה [ועד] סוף ^[34] והוה מלוה ^[35]: מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר: המקדש במלוה מקודשת ומר סבר: המקדש במלוה אינה מקודשת? לא, דכולי עלמא מקדש במלוה אינה מקודשת, והכא – בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי: מר סבר

עמוד ב

אינה לשכירות אלא בסוף ^[36], ומר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ^[37] ומקדש במלוה אינה מקודשת, והכא – ב'אומן קונה בשבח כלי' קמיפלגי ^[38]: מר ^[39] סבר: אומן קונה בשבח כלי ^[40], ומר סבר: אין אומן קונה בשבח כלי ^[41];

ואי בעית אימא: דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי, וישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ומקדש במלוה אינה מקודשת, והכא במאי עסקינן? כגון שהוסיף לה נופך משלו: דמר סבר מלוה ופרוטה - דעתיה אפרוטה, ומר סבר: דעתיה אמלוה, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: "בשכר שעשיתי עמך ^[42]" - אינה מקודשת ^[43]; "בשכר שאעשה עמך" – מקודשת ^[44]; רבי נתן אומר: "בשכר שאעשה עמך" - אינה מקודשת ^[45], וכל שכן "בשכר שעשיתי עמך" ^[46]; רבי יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו: בין "בשכר שעשיתי" בין "בשכר שאעשה עמך" - אינה מקודשת; ואם הוסיף לה נופך משלו – מקודשת ^[47] בין תנא קמא לרבי נתן איכא בינייהו שכירות ^[48]; בין רבי נתן לרבי יהודה הנשיא איכא בינייהו מלוה ופרוטה: מר [רבי נתן] סבר: מלוה ופרוטה - דעתיה אמלוה [ואינה מקודשת], ומר [רבי יהודה הנשיא] סבר: דעתיה אפרוטה [ומקודשת].

משנה: "התקדשי לי בכוס זה של יין" - ונמצא של דבש; "של דבש" - ונמצא של יין; "בדינר זה של כסף" - ונמצא של זהב; "של זהב" - ונמצא של כסף; "על מנת שאני עשיר" - ונמצא עני; "עני" - ונמצא עשיר - אינה מקודשת. רבי שמעון אומר: אם הטעה לשבח – מקודשת.

גמרא: תנו רבנן: "התקדשי לי בכוס זה" תני חדא: [הכוונה באומרו "בכוס זה":] בו ובמה שבתוכו ^[49], ותניא אידך: בו ^[50], ולא במה שבתוכו ^[51]', ותניא אידך: במה שבתוכו ולא בו'; ולא קשיא: הא במיא ^[52], הא בחמרא ^[53], הא בציהרא ^[54]:

אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת: ולית ליה לרבי שמעון: יין ונמצא חומץ; חומץ ונמצא יין - שניהם ^[55] יכולין לחזור בהם ^[56], אלמא איכא דניחא ליה בחלא ^[57] ואיכא דניחא ליה בחמרא, הכא נמי: איכא ניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא? אמר רב שימי בר אשי: אשכחתיה לאביי דיתיב וקמסבר ליה לבריה: הכא במאי עסקינן? ^[58] – ^[59] כגון שאמר לשלוחו "הלויני דינר של כסף ולך וקדש לי אשה פלונית", והלך והלוה של זהב ^[60]: מר ^[61] סבר קפידא ^[62], ומר ^[63] סבר ^[64] מראה מקום הוא לו ^[65]. אי הכי ^[66], "התקדשי לי"? "התקדשי לו" מיבעי ליה! ^[67] "הטעה לשבח"? ^[68] "הטעהוּ לשבח" מיבעי ליה!? ^[69] "נמצא ^[70]" ^[71]? מעיקרא נמי דזהב הוה ^[72]!? אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא, ומנו? - רבי חייא בר אבין: הכא במאי עסקינן? - כגון שאמרה היא לשלוחה "צא וקבל לי קדושי מפלוני שאמר לי 'התקדשי לי בדינר של כסף'", והלך ונתן לו דינר של זהב: מר סבר: קפידא ^[73], ומר סבר: מראָה מקום היא לו ^[74] ; ומאי "נמצא" ^[75]? דקא צייר בבליתא ^[76].

אמר אביי: רבי שמעון, ורבן שמעון בן גמליאל, ורבי אלעזר - כולהו סבירא להו ^[77] מראה מקום הוא לו ^[78].

רבי שמעון - הא דאמרן;
רבן שמעון בן גמליאל – דתנן [בבא בתרא פ"י מ"א]:

הערות

^ של מלוה
^ שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום אלא מחמת המוכר, והרי מחלו אצלו!
^ רבנן
^ הלכך לא סמכה דעתה, דסברה אזיל ומחיל ליה
^ רבי מאיר לית ליה דשמואל, הלכך סמכה דעתה ולא חיישינן דלמא אזיל ומחיל ליה
^ דאי בעי אזיל ומחיל ליה
^ כלומר: אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה - ודאי לא קנה המלוה את הקרקע, דלא סמכה דעתא דבעל קרקע
^ אבל באשה סבר רבי מאיר
^ אמר לו כן
^ ואין טעם בדבר, דהא חד הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן 'הלכתא בלא טעמא' במסכת גיטין
^ דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל
^ במקדש במלוה
^ ולא גרס הכא 'בשטר חוב'
^ ואפילו הנייר שוה פרוטה, דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר, אלא במה דכתיבא ביה
^ ואפילו אין בנייר שוה פרוטה, כדמפרש טעמא לקמן: אי משום דמקדש במלוה מקודשת, אי משום כדמשנינן לקמיה
^ דדעתה נמי אנייר
^ דהא תניא לעיל '"התקדשי לי בשטר חוב": רבי מאיר אומר: מקודשת'
^ שיש לו מלוה עליה
^ שטר אירוסין קאמר: שכתב לה על הנייר "הרי את מקודשת לי" ולא החתים עליו עדים, אלא מסרו לה בפני עדים; פלוגתא דרבי מאיר ורבי אלעזר במסכת גיטין גבי גט, דקאמר רבי אלעזר: אף על פי שאין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים – כשר, שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם
^ משוי ליה 'ספר כריתות'
^ וסבירא להו דדעתה נמי אניירא
^ ולפי התירוץ הזה נראה בעיני דלא גרס בהא דרבנן 'ואם לאו אינה מקודשת' אלא: 'וחכמים אומרים: שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה – מקודשת'; ובאין שוה מידי לא איירי, משום דמספקא להו בההיא אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר, והשתא ביש בו - הוא דאתו לאיפלוגי: דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר
^ לשטר אירוסין
^ דכתיב (דברים כד א) 'וכתב לה' - לשמה הוא
^ לא ידעה כשנכתב
^ טעמייהו מפרש בפרק קמא (ט,ב): מה יציאה לא בעינן כתיבה מדעתה, שהרי בעל כרחה מגרשה אף הויה כו'
^ מה יציאה בעינן בכתיבת הגט - דעת מַקנה, דהיינו בעל, שמקנה את האשה לעצמה בגט זה - אף הויה בעינן דעת מקנה, והיא האשה, שמקנה את עצמה לבעל בשטר זה
^ מקדש במלוה דשמעתיה דרב
^ אצעדה מתרגמינן 'שירין' (במדבר לא נ)
^ בשכר פעולתך, שהזהב משלה הוא
^ שיחזירם לה לאחר שגמרם
^ בתמיה, כלומר: מכלל ד'כיון שעשאן' דקאמר רבי מאיר = אף על פי שלא באו לידה, קא מתמה:
^ והכא מאי מלוה איכא?:
^ כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה, הלכך: כשמחזירן לה ההוא -
^ למפרע
^ כשמחזירן לה, והרי לשם קידושין הוא מוחלו אצלה, ואין כאן מלוה כשמחזירן לה
^ ודכולי עלמא
^ כלומר: הכא - בשלא התנה להיות שכיר ימים, אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך; ובאומן קבלן, כשמשביחו ועשה מן הזהב כלי - קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי
^ רבי מאיר
^ ואין בזו לומר 'ישנה לשכירות כו', דכל מה שמשביח - אינו מלוה על הבעלים, אלא בכלי הוא זוכה, וכשמחזירו לו בשכר הקצוב - ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו
^ והרי הוא כשאר שכירות
^ התקדשי לי
^ דהויא ליה כמלוה
^ לכשיגמור ויתננו לה, דקא סבר: אינה לשכירות אלא לבסוף
^ דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף
^ וכיון דגמרו והחזירו לה כבר - היא מלוה גמורה [שהיא חייבת לשלם לו]
^ מכלל דרבי נתן סבר: אפילו הוסיף לה - אינה מקודשת, דקסבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה
^ אם ישנה מתחילה ועד סוף או לאו, כדפרישית
^ בשניהם זכתה (דמצטרפי) לשוה פרוטה
^ קדשה
^ אינה זוכה בו ואינו מצטרף לשוה פרוטה
^ דלא חשיבא (היא) ולא היתה דעתה אלא בכלי
^ במה שבתוכו ולא בו, דעבידי למשתייא ומהדרי כוס למריה
^ ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל בו, והכוס צריך לשומרו [במקרה זה אומרים] 'בו ובמה שבתוכו'; ויש אומרים: ציהרא = שמן, לשון 'יצהר' (במדבר יח)
^ הלוקח ומוכר
^ ומשנה בבבא בתרא [פ"ה מ"ו] היא
^ ואף על גב דחמרא עדיף, פעמים שזה צריך לחומץ
^ כלומר: אי טעות גבי דידה הוי, לא הוה פליג רבי שמעון
^ אלא כגון דהוה טעות גבי דידיה:
^ כלומר: אי טעות גבי דידה הוי - לא הוה פליג רבי שמעון, אלא כגון דהוה טעות גבי דידיה
^ תנא קמא
^ ולא ניחא ליה לתת לה זהב, ואין זה שלוחו בזאת
^ רבי שמעון
^ מינח ניחא ליה, דחשיבותא היא גביה; והאי דקאמר ליה "דינר כסף":
^ להקל עליו ולומר: אם אינך יכול להלוות לי דינר זהב - תלוה לי דינר כסף
^ דשליח קדשה לו
^ ועוד: אם טעות גביה הוא
^ אם
^ ועוד:
^ של זהב
^ מאי היא
^ כי יהביה בחזקת זהב יהביה
^ לא היתה חפיצה אלא בשל כסף דאיכא דניחא ליה בכספא
^ אף אם לא יתן אלא כסף – קבלהו, ומיהו היכא דטעאי איהי גופה - לא פליג רבי שמעון
^ הא מעיקרא הכי הוה
^ כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט, ומצאתו של זהב
^ האומר לשלוחו לעשות לו בדבר הקל ועשה לו בדבר כבד -
^ דאין זו שינוי, ולא אמר ליה דבר הקל אלא להראות לו מקום, להקל בשליחותו אם כבד עליו בענין אחר

[1] של מלוה

[2] שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום אלא מחמת המוכר, והרי מחלו אצלו!

[3] רבנן

[4] הלכך לא סמכה דעתה, דסברה אזיל ומחיל ליה

[5] רבי מאיר לית ליה דשמואל, הלכך סמכה דעתה ולא חיישינן דלמא אזיל ומחיל ליה

[6] דאי בעי אזיל ומחיל ליה

[7] כלומר: אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה - ודאי לא קנה המלוה את הקרקע, דלא סמכה דעתא דבעל קרקע

[8] אבל באשה סבר רבי מאיר

[9] אמר לו כן

[10] ואין טעם בדבר, דהא חד הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן 'הלכתא בלא טעמא' במסכת גיטין

[11] דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל

[12] במקדש במלוה

[13] ולא גרס הכא 'בשטר חוב'

[14] ואפילו הנייר שוה פרוטה, דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר, אלא במה דכתיבא ביה

[15] ואפילו אין בנייר שוה פרוטה, כדמפרש טעמא לקמן: אי משום דמקדש במלוה מקודשת, אי משום כדמשנינן לקמיה

[16] דדעתה נמי אנייר

[17] דהא תניא לעיל '"התקדשי לי בשטר חוב": רבי מאיר אומר: מקודשת'

[18] שיש לו מלוה עליה

[19] שטר אירוסין קאמר: שכתב לה על הנייר "הרי את מקודשת לי" ולא החתים עליו עדים, אלא מסרו לה בפני עדים; פלוגתא דרבי מאיר ורבי אלעזר במסכת גיטין גבי גט, דקאמר רבי אלעזר: אף על פי שאין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים – כשר, שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם

[20] משוי ליה 'ספר כריתות'

[21] וסבירא להו דדעתה נמי אניירא

[22] ולפי התירוץ הזה נראה בעיני דלא גרס בהא דרבנן 'ואם לאו אינה מקודשת' אלא: 'וחכמים אומרים: שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה – מקודשת'; ובאין שוה מידי לא איירי, משום דמספקא להו בההיא אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר, והשתא ביש בו - הוא דאתו לאיפלוגי: דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר

[23] לשטר אירוסין

[24] דכתיב (דברים כד א) 'וכתב לה' - לשמה הוא

[25] לא ידעה כשנכתב

[26] טעמייהו מפרש בפרק קמא (ט,ב): מה יציאה לא בעינן כתיבה מדעתה, שהרי בעל כרחה מגרשה אף הויה כו'

[27] מה יציאה בעינן בכתיבת הגט - דעת מַקנה, דהיינו בעל, שמקנה את האשה לעצמה בגט זה - אף הויה בעינן דעת מקנה, והיא האשה, שמקנה את עצמה לבעל בשטר זה

[28] מקדש במלוה דשמעתיה דרב

[29] אצעדה מתרגמינן 'שירין' (במדבר לא נ)

[30] בשכר פעולתך, שהזהב משלה הוא

[31] שיחזירם לה לאחר שגמרם

[32] בתמיה, כלומר: מכלל ד'כיון שעשאן' דקאמר רבי מאיר = אף על פי שלא באו לידה, קא מתמה:

[33] והכא מאי מלוה איכא?:

[34] כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה, הלכך: כשמחזירן לה ההוא -

[35] למפרע

[36] כשמחזירן לה, והרי לשם קידושין הוא מוחלו אצלה, ואין כאן מלוה כשמחזירן לה

[37] ודכולי עלמא

[38] כלומר: הכא - בשלא התנה להיות שכיר ימים, אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך; ובאומן קבלן, כשמשביחו ועשה מן הזהב כלי - קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי

[39] רבי מאיר

[40] ואין בזו לומר 'ישנה לשכירות כו', דכל מה שמשביח - אינו מלוה על הבעלים, אלא בכלי הוא זוכה, וכשמחזירו לו בשכר הקצוב - ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו

[41] והרי הוא כשאר שכירות

[42] התקדשי לי

[43] דהויא ליה כמלוה

[44] לכשיגמור ויתננו לה, דקא סבר: אינה לשכירות אלא לבסוף

[45] דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף

[46] וכיון דגמרו והחזירו לה כבר - היא מלוה גמורה [שהיא חייבת לשלם לו]

[47] מכלל דרבי נתן סבר: אפילו הוסיף לה - אינה מקודשת, דקסבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה

[48] אם ישנה מתחילה ועד סוף או לאו, כדפרישית

[49] בשניהם זכתה (דמצטרפי) לשוה פרוטה

[50] קדשה

[51] אינה זוכה בו ואינו מצטרף לשוה פרוטה

[52] דלא חשיבא (היא) ולא היתה דעתה אלא בכלי

[53] במה שבתוכו ולא בו, דעבידי למשתייא ומהדרי כוס למריה

[54] ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל בו, והכוס צריך לשומרו [במקרה זה אומרים] 'בו ובמה שבתוכו'; ויש אומרים: ציהרא = שמן, לשון 'יצהר' (במדבר יח)

[55] הלוקח ומוכר

[56] ומשנה בבבא בתרא [פ"ה מ"ו] היא

[57] ואף על גב דחמרא עדיף, פעמים שזה צריך לחומץ

[58] כלומר: אי טעות גבי דידה הוי, לא הוה פליג רבי שמעון

[59] אלא כגון דהוה טעות גבי דידיה:

[60] כלומר: אי טעות גבי דידה הוי - לא הוה פליג רבי שמעון, אלא כגון דהוה טעות גבי דידיה

[61] תנא קמא

[62] ולא ניחא ליה לתת לה זהב, ואין זה שלוחו בזאת

[63] רבי שמעון

[64] מינח ניחא ליה, דחשיבותא היא גביה; והאי דקאמר ליה "דינר כסף":

[65] להקל עליו ולומר: אם אינך יכול להלוות לי דינר זהב - תלוה לי דינר כסף

[66] דשליח קדשה לו

[67] ועוד: אם טעות גביה הוא

[68] אם

[69] ועוד:

[70] של זהב

[71] מאי היא

[72] כי יהביה בחזקת זהב יהביה

[73] לא היתה חפיצה אלא בשל כסף דאיכא דניחא ליה בכספא

[74] אף אם לא יתן אלא כסף – קבלהו, ומיהו היכא דטעאי איהי גופה - לא פליג רבי שמעון

[75] הא מעיקרא הכי הוה

[76] כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט, ומצאתו של זהב

[77] האומר לשלוחו לעשות לו בדבר הקל ועשה לו בדבר כבד -

[78] דאין זו שינוי, ולא אמר ליה דבר הקל אלא להראות לו מקום, להקל בשליחותו אם כבד עליו בענין אחר

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]