ביאור:בבלי קידושין דף נט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ומאי שנא התם [1] דקתני 'האומר לשלוחו [2]' [3]? הכא רבותא קא משמע לן והתם רבותא קא משמע לן: הכא רבותא קא משמע לן: דאי תנא 'שלוחו' הוה אמינא: שלוחו הוא דהוי רמאי, דסמכה דעתיה: סבר 'עבד לי שליחותי', אבל חבירו - דלא סמכה דעתיה - אימא לא ליהוי רמאי; התם רבותא קא משמע לן: דאי תנא 'האומר לחבירו' הוה אמינא: חבירו - הוא דכי קדשה במקום אחר אינה מקודשת, דסבר [4] לא טרח [5], אבל שלוחו - דטרח - אימא 'מראה מקום הוא לו' [6], קא משמע לן.
רבין חסידא [’החסיד’] אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה - קידשה לנפשיה. והתניא: מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות? לא יהבוה ניהליה [7]. [8] איבעי ליה לאודועי [9]!? סבר: אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה.
רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב; אמר "זבנה ניהלי להאי ארעא" - אזל זבנה לנפשיה; והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות? באגא דאלימי הוה ליה [10]; לרב נהגי ביה כבוד, לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד. איבעי ליה לאודועי? סבר: אדהכי והכי אתא איניש אחרינא זבין לה.
רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא [11]; אזל רבי אבא זבנה. אזל רב גידל, קבליה [12] לרבי זירא; אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא; אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל [13]. כי סליק – אשכחיה, אמר ליה: 'עני מהפך בחררה [14], ובא אחר ונטלה הימנו' – מאי? אמר ליה: נקרא רשע [15]. ואלא מר - מאי טעמא עבד הכי? אמר ליה: לא הוה ידענא [16]; - השתא נמי ניתבה ניהליה מר! אמר ליה: זבוני - לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא [17], ולא מסמנא מילתא [18]; אי בעי במתנה – נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב (משלי טו כז: עכר ביתו בוצע בצע) ושונא מתנות יחיה; רבי אבא לא נחית לה משום דהפיך בה רב גידל; לא מר נחית לה ולא מר נחית לה, ומיתקריא "ארעא דרבנן [19]".
וכן האומר לאשה התקדשי לי כו' [וכן האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת לשני: בת ישראל לכהן תאכל בתרומה; "מעכשיו ולאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת: בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה]: לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים – מהו? רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מקודשת, ואף על פי שנתאכלו המעות [20]; מאי טעמא? - הני זוזי לא למלוה דמו [21] ולא לפקדון דמו [22]: לפקדון לא דמו: פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי, והני ברשותא דידה קא מתאכלי; למלוה נמי לא דמו: מלוה להוצאה ניתנה [23]; הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה [24].
לא בא אחר וקידשה, וחזרה בה [25] – מהו? רבי יוחנן אמר: חוזרת: אתי דיבור ומבטל דיבור; ריש לקיש אמר: אינה חוזרת: לא אתי דיבור ומבטל דיבור.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: '[26] ביטל [27]: אם עד שלא תרם ביטל - אין תרומתו תרומה' והא הכא דדיבור ודיבור הוא, וקאתי דיבור ומבטל דיבור! שאני נתינת מעות ליד אשה, דכי מעשה דמו [28], ולא אתי דיבור ומבטל מעשה. איתיביה [גיטין פ"ד מ"א]: השולח גט לאשתו והגיע בשליח [29], או ששלח אחריו שליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא" - הרי זה בטל והא נתינת גט ליד שליח דכי נתינת מעות ליד אשה דמי, וקתני הרי זה בטל? התם נמי: כל כמה דלא מטא גיטא לידה [30] 'דיבור ודיבור' הוא [31], אתי דיבור ומבטל דיבור.
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן [כלים פ"כה מ"י]: 'כל הכלים [32] יורדין לידי טומאתן במחשבה [33], ואין עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה [34]:
מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה [35], מחשבה [36] אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה [37]'. בשלמא מיד מעשה לא מפקה, דלא אתי דיבור ומבטל מעשה; אלא מיד מחשבה מיהא תפיק? שאני מחשבה דטומאה, דכי מעשה דמי [38], וכדרב פפא: דרב פפא רמי: כתיב (ויקרא יא לח: ו)כי יתן [מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם] [39], וקרינן 'כי יוּתן'; הא כיצד? כי יותן - דומיא ד'כי יתן': מה יתן דניחא ליה - אף יותן דניחא ליה [40] [כלומר: מחשבה להכשר קבלת טומאה – יש לה תוקף מיוחד, כפי שמלמד רב פפא].
רב זביד מתני להא שמעתתא [41] אהא [42]: וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה: אם שלה קדמו -קידושיה קידושין, ואם של שלוחה קדמו - אין קידושיה קידושין; לא קדשה את עצמה וחזרה בה [43] – מהו? רבי יוחנן אמר: חוזרת, וריש לקיש אמר: אינה חוזרת [44]: רבי יוחנן אמר חוזרת, אתי דיבור ומבטל דיבור; ריש לקיש: אמר אינה חוזרת: לא אתי דיבור ומבטל דיבור.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: ביטל: אם עד שלא תרם ביטל - אין תרומתו תרומה! אמר רבא: הכא במאי עסקינן - כגון שקדם בעל הבית ותרם את כריו, דהוה ליה מעשה. איתיביה ריש לקיש [כלים פ"כה מ"י]: כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה; מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה: בשלמא מיד מעשה לא מפקה: לא אתי דיבור ומבטל מעשה, אלא מיד מחשבה מיהא תפיק? אמר ליה: שאני מחשבה דטומאה, דכי מעשה דמי, וכדרב פפא: דרב פפא רמי: כתיב 'כי יתן' וקרינן 'כי יותן' - הא כיצד? - 'כי יותן' דומיא ד'יתן': מה 'יתן' דניחא ליה - אף 'יותן' נמי דניחא ליה.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש [גיטין פ"ד מ"א]: השולח גט לאשתו והגיע בשליח, או ששלח אחריו שליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא" - הרי זה בטל, תיובתא דריש לקיש – תיובתא. והילכתא כוותיה דרבי יוחנן ואפילו בקמייתא [45], ואף על גב דאיכא למימר 'שאני נתינת מעות ליד אשה, דכמעשה דמי' - אפילו הכי אתי דיבור ומבטל דיבור.
קשיא הילכתא אהילכתא: אמרת הילכתא כרבי יוחנן, וקיימא לן הילכתא כרב נחמן: דאיבעיא להו: מהו שיחזור ויגרש בו [46]? רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו; רב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו, וקיימא לן הילכתא כותיה דרב נחמן! נהי דבטליה מתורת שליח, מתורת גט לא בטליה.
[וכן האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום -] מקודשת לשני [בת ישראל לכהן תאכל בתרומה; "מעכשיו ולאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת: בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה]: אמר רב: מקודשת [לשני[47]] לעולם [48]; ושמואל אמר: מקודשת [לשני27] עד שלשים יום; לאחר שלשים יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון [49]. יתיב רב חסדא וקא קשיא ליה: קידושי שני - במאי פקעי? אמר ליה רב יוסף: מר - ארישא [50] מתני לה [51], וקשיא ליה [52]; רב יהודה - אסיפא מתני לה ולא קשיא ליה: מעכשיו ולאחר שלשים יום [ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת: בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה]: אמר רב: מקודשת [ואינה מקודשת27] לעולם [53]; ושמואל אמר: מקודשת [ואינה מקודשת27] אלא עד שלשים יום [54]; לאחר שלשים פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון; לרב מספקא ליה [55]: אי תנָאָה הואי [56] אי חֲזָרָה הואי [57]; לשמואל פשיטא ליה דתנאה הואי [58].
ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: '"מהיום ולאחר מיתה" - גט ואינו גט דברי חכמים [59]; רבי אומר: כזה גט [60].' ונימא רב 'הלכה כרבנן' ונימא שמואל 'הלכה כרבי'? צריכא: דאילו אמר רב 'הלכה כרבנן' הוה אמינא: התם [61] דלרחוקה קאתי [62] אבל הכא - דלקרובה קאתי [63] אימא מודה ליה לשמואל דתנאה הואי!? [ולכן קא משמע לן דלא מודה]; ואי אמר שמואל 'הלכה כרבי' הוה אמינא: התם הוא [64]: [65] דאין גט לאחר מיתה [66], אבל הכא - דיש קידושין לאחר שלשים [67] - אימא מודי ליה לרב [68]!? צריכא [69].
אמר אביי: ולטעמיה דרב [70], בא אחד ואמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום", ובא אחר ואמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום" [71],
הערות עריכה
- ^ בפרק 'האיש מקדש'
- ^ "צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני" והלך וקדשה במקום אחר - אינה מקודשת
- ^ מאי שנא התם דנקט לשון שליחות: ששלחו לשם כך, והכא נקט 'חברו' - שלא שלחו לשם כך, אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצְלָהּ
- ^ האי משלח
- ^ האי שליח לבקשה לי במקום אחר, ולא סמכה דעתיה לשוויה שליח אלא באותו מקום
- ^ "אם תמצאנה שם קדשנה לי שם, ואיני מטריחך למקום אחר"; ומיהו אם עבד - עבד
- ^ לא רצו ליתנה לצורך בנו
- ^ ומקשינן:
- ^ להוציא עצמו מן מנהג רמאות
- ^ בקעה של בעלי זרוע היתה, ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם
- ^ מחזר עליה לקנותה
- ^ קָבַל עליה: סיפר דברי צעקתו
- ^ כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב
- ^ מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית
- ^ שיורד לחיי חבירו
- ^ שרב גידל מתעסק בה
- ^ זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם
- ^ אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון
- ^ הפקר לתלמידים
- ^ בתוך שלשים יום דכי בעו קידושין למיחל ליתנייהו למעות אפילו הכי חיילי
- ^ דנימא 'המקדש במלוה אינה מקודשת'
- ^ דנימא: אם לא נשתייר בה שוה פרוטה - אינה מקודשת, כדאמר ב'האיש מקדש' (לעיל מז,א): "התקדשי לי בפקדון" והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד - אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת כו'*
- ^ מקמי דניתחלי קידושין, וכי אמר לה "התקדשי לי בה" - לאו דידיה היא, ולאו מידי יהיב לה
- ^ אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן, אלא על מנת שתתקדש בהן; ולהכי: כי אכלה - דידה אכלה, ולכי מטא זמנא מקדש
- ^ בתוך שלשים אמרה 'אי אפשי בהן [בקידושין]’
- ^ האומר לשלוחו "צא ותרום"
- ^ וחזר ובטלו מלהיות שלוחו, או בפניו או שלא בפניו
- ^ ואף על פי שלא חלו מיד - הוי מעשה, מיהא לחול אחר שלשים; והא דקרי ליה 'דיבור': משום דלאו מעשה ממש הוא
- ^ רבותא אשמועינן: אף על פי שלא יצא אחריו לשם כך, אלא שפגע בו, ואמר לו "הרי בטל", ולא אמרינן לצעורי בעלמא קא מכוין; והכי מפורשת בפרק 'השולח'
- ^ ליד האשה
- ^ לאו מידי הוא
- ^ כגון גולמי כלים דאמר ב'הכל שוחטין' (חולין כה א): כל שעתיד לשוף, לשבץ, ולגרר; ואמר התם דאכתי חסרון מלאכה הוא, וטהורים; ואם חישב עליה שלא לשוף ושלא לשבץ
- ^ הביאתו מחשבה זו לידי גמר מלאכה מכאן ולהבא
- ^ שיעשה בה מעשה לקלקלם: שישברם או ינקבם, וכן: עד שלא יקבלו טומאה - אין עולין מתורת קבלת טומאה שירדו במחשבה זו, אלא בשינוי מעשה: עד שיתחיל לשוף לשבץ ולגרר
- ^ התחיל לשוף - ביטל מהם תורת גמר מלאכה לשם כלי, בין שירד להו על ידי מעשה: שהחליקן וגילה דעתו שאין מחוסרין עוד תיקון, בין שירד להו על ידי מחשבה
- ^ חישב עליהן לשוף לשבץ אחר שחישב עליהן שלא לשוף שלא לשבץ
- ^ אין יוצאין מידי מחשבתן הראשונה
- ^ דרחמנא קרייה מעשה
- ^ והיינו בידים
- ^ ואף על גב דמחשבה בעלמא הוא, דאפילו נפלו ממילא וניחא ליה - הוי הכשר, ומיקרי 'כי יותן'
- ^ דרבי יוחנן וריש לקיש
- ^ משנה היא לקמן בפרק בתרא [קידושין פ"ד מ"ט]
- ^ בין בפני שליח בין שלא בפניו
- ^ ולקמן מותבינן ליה מהא דהשולח גט
- ^ גבי מתניתין: לא בא אחר וקידשה, וחזרה בה - קיימא לן הילכתא כרבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור
- ^ בגט, לאחר שאמר לשליח "גט שנתתי לך בטל הוא"
- ^ Note:וסף מביא את גירסת רב יהודה, ולפי זה רב לא אמר 'לשני', אלא רק 'מקודשת לעולם'; רב חסדא הבין מדעתו שרב מתכוין לשני, ולכן כך גרס בדברי רב, ורב יהודה הבין אחרת, שרב התכוין לומר: 'מקודשת ואינה מקודשת לעולם'. יתכן שרב חסדא הבין כך כי בדברי שמואל המילה 'לשני' היא נכונה, ושמואל כנראה אמר את המילה הזאת. ברש"י שנוי הלשון: קטפרס = ירידה; מדרון = עליה? להך גיסא
- ^ אין בטלין לאחר שלשים, שהרי ניתן לה זמן לחול בתוך שלשים שיהו כולן פנויין מקידושי ראשון
- ^ לקמן פריך עלה רב חסדא
- ^ דמתניתין: דלא אמר "מעכשיו"
- ^ להך פלוגתא
- ^ ומשום הכי קשיא ליה למר מאי דקשיא ליה
- ^ ואפילו לאחר שלשים עומדת בספק קידושי שניהם, ואסורה לשניהם בלא גט האחד, כדמפרש טעמא לקמן
- ^ אינה בספיקא אלא עד שלשים יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקדושין ונמצאו קדושי שני חיילי למפרע
- ^ האי 'לאחר שלשים'
- ^ "אם לא אחזור בי בתוך שלשים יהיו קדושין מעכשיו"
- ^ ממאי דקאמר "מעכשיו", וקאמר: איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר שלשים"; הילכך לעולם היא בספיקא: דאי הוי תנאה - קידושי ראשון חיילי, קידושי שני לא חיילי; ואם חזרה - הוי קידושי שני חיילי, קידושי ראשון לא חיילי
- ^ הילכך כל שלשים יום הוו קידושין תלוין שמא יחזור בו; משלשים ואילך גמרו
- ^ מספקא ליה: האי "ולאחר מיתה" אי הוי תנאה: "מהיום יהיה גט אם אמות", ולכשימות נמצא גט למפרע מאותו יום; אי חזרה הוי, וחזר בו מ'מהיום', ואמר "זה גיטך לאחר מיתה" - ולא אמר כלום, דאין גט לאחר מיתה, דכיון דמית - היכי מגרש?
- ^ דתנאה הוי
- ^ הוא דאיכא לספוקי ולמימר 'חזרה הוי', משום
- ^ וקשה בעיניו לרחקה ולגרשה, ולהכי הדר ביה מ'מעכשיו'
- ^ כל מה דמצי לקרובה מקרב לה, וכי אמר 'לאחר שלשים' לא הדר ביה מ'מעכשיו'
- ^ דאמר 'תנאה הוא, ולא חזרה'
- ^ דאדם יודע
- ^ ומידי דכדי לא עביד איניש דאמר
- ^ אם לא קדשה אחר בנתיים
- ^ דילמא הוי חזרה, דלא רצה לקדשה מעכשיו שמא דעתו על אחרת, וימלך בתוך שלשים יום
- ^ קמשמע לן
- ^ דמספקא ליה בחזרה ותנאה
- ^ שכלו של שני בתוך של ראשון, ואם דראשון חזרה הוו - להו דשני קידושין, דהא ראשון הדר ביה מ'מעכשיו'