ביאור:בבלי קידושין דף ח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אף שוה כסף - נמי דקייץ [1]. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא: [2] (ויקרא כה נא: אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאלתו) מכסף מקנתו; בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים'; האי 'תבואה וכלים' היכי דמי? אילימא דלא מקנו בהו כלל – 'ישיב גאולתו' אמר רחמנא, [3] לרבות שוה כסף ככסף [4]; ואי דלית בהו שוה פרוטה - מאי איריא 'תבואה וכלים'? אפילו כסף נמי! אלא לאו - דאית בהו שוה פרוטה; וכיון דלא קייצי – לא [5]. ואידך? הכי קאמר: בתורת כסף [6] הוא נקנה [7], ואין נקנה בתורת תבואה וכלים [8], ומאי נינהו? חליפין [9].
ולרב נחמן דאמר [10]: פירות לא עבדי חליפין [11] מאי איכא למימר? אלא לעולם [12] דלית בהו שוה פרוטה, ודקאמרת 'מאי איריא תבואה וכלים - אפילו כסף נמי'? - לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא כסף, דאי אית ביה שוה פרוטה – אִין, אי לא – לא, אבל תבואה וכלים - אימא מדמקרבא הנאתייהו [13], גמר ומקני נפשיה - קא משמע לן.
אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא [תוספתא בכורות פ"ו ה"יג [צוקרמאנדל]]: "עגל זה לפדיון בני", "טלית זה לפדיון בני" [14] - לא אמר כלום [15]; "עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני", "טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני" - בנו פדוי; האי פדיון היכי דמי?: אילימא דלא שוי - כל כמיניה [16]? אלא - לאו אף על גב דשוי [17], וכיון דלא קייצי [18] – לא? לא! לעולם דלא שוי, וכגון דקביל כהן עילויה, כי הא: דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר ליה: לדידי חזי לי [19] חמש סלעים [20]. אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא, דגברא רבה הוא [21], ומבעי ליה סודרא ארישיה; אבל כולי עלמא – לא. כי הא: דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבה מקובי [22], שוי עשרה בתליסר.
אמר רבי אלעזר: '"התקדשי לי במנה", ונתן לה דינר - הרי זו מקודשת וישלים [23].' מאי טעמא? כיון דאמר לה 'מנה' ויהב לה דינר - כמאן דאמר לה 'על מנת' דמי, ואמר רב הונא אמר רב: כל האומר 'על מנת' - כאומר 'מעכשיו' דמי.
מיתיבי: '"התקדשי לי במנה", והיה מונה והולך, ורצה אחד מהן לחזור - אפילו בדינר האחרון הרשות בידו [24]' [25]? הכא במאי עסקינן? דאמר "במנה זו" [26]. הא מדסיפא 'במנה זו' - רישא 'במנה' סתם, דקא תני סיפא: אמר לה "התקדשי לי במנה זו", ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת - אינה מקודשת; דינר רע [27] - הרי זו מקודשת, ויחליף. לא! רישא וסיפא דאמר 'במנה זו', ופרושי קא מפרש: רצה אחד מהן לחזור - אפילו בדינר האחרון הרשות בידו; כיצד? כגון דאמר לה 'במנה זו' [28]; והכי נמי מסתברא [29]: דאי סלקא דעתך רישא במנה סתם, השתא: במנה סתם [30] לא הוו קידושי [31], במנה זו [32] מיבעיא [33]? אי משום הא - לא איריא [לא הוכחה טענתך, כי אפשר להסביר]: תנא סיפא לגלוי רישא, שלא תאמר רישא 'במנה זו', אבל 'במנה' סתם - הוו קידושין, תנא סיפא 'במנה זו' - מכלל דרישא 'במנה' סתם, ואפילו הכי לא הוו קידושין.
רב אשי אמר: 'מונה והולך' שאני [34], דדעתה אכוליה [35].
האי 'דינר של נחשת' - היכי דמי? אי דידעה ביה - הא סברה וקבלה!? לא, צריכא דיהביה ניהליה בליליא; אי נמי דאשתכח ליה ביני זוזי [36]. האי 'דינר רע' היכי דמי? אי דלא נפיק - היינו 'דינר של נחשת' [37]? אמר רב פפא: כגון דנפיק על ידי הדחק.
אמר רבא אמר רב נחמן: 'אמר לה: "התקדשי לי במנה", והניח לה משכון עליה - אינה מקודשת:
מנה אין כאן [38] משכון אין כאן [39].' איתיביה רבא לרב נחמן: 'קידשה במשכון – מקודשת'? התם במשכון דאחרים [40], וכדרבי יצחק; דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? - שנאמר (דברים כד יג: השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך) ולך תהיה צדקה [לפני ה' אלקיך] - אם אינו קונה, צדקה מנין? מכאן לבעל חוב שקונה משכון.
בני רב הונא בר אבין זבון ההיא אמתא בפריטי [41]; לא הוו בהדייהו; אותיבי נסכא [42] עליה; לסוף אייקר אמתא. אתו לקמיה דרבי אמי, אמר להו: 'פריטי [43] אין כאן - [44] נסכא [45] אין כאן [46]' [47].
תנו רבנן: "התקדשי לי במנה", נטלתו וזרקתו לים או לאוּר או לכל דבר האבד [48] - אינה מקודשת. - הא שדיתינהו קמיה [49] הוו קידושין [50]!? הא קאמרה ליה 'שקיל! לא בעינא'!? 'לא מיבעיא' קא אמר: לא מיבעיא שדיתינהו קמיה, דלא הוו קידושין, אבל זרקתו לים או לאוּר, אימא: כיון דמיחייבא בהו [51], קדושי קדיש נפשה [52], והא דקא עבדא הכי [53] – סברא: איבדקיה [54] להאי גברא [55]: אי רתחנא הוא [56] או לא'? קא משמע לן.
תנו רבנן: "התקדשי לי במנה", [והיא אומרת] "תנם לאבא" ו"לאביך" - אינה מקודשת [57]; "על מנת שיקבלום לי" – מקודשת. תנא 'אבא' - להודיעך כח דרישא [58]; תנא 'אביך' - להודיעך כח דסיפא [59]. "התקדשי לי במנה"; "תנם לפלוני" - אינה מקודשת; "על מנת שיקבלם לי" – מקודשת. וצריכא: דאי אשמעינן 'אבא' ו'אביך' - התם הוא דכי אמרה "על מנת שיקבלום לי" הוו קידושין: דסמכה דעתה עילייהו, סברה: עבדין לי שליחותאי [60]; אבל 'פלוני' – לא; ואי אשמעינן 'פלוני' - הכא הוא, דכי אמרה "תנם לפלוני" לא הוו קידושי, דלא מקרבא דעתה לגביה למיתבה ליה במתנה, אבל "אבא" ו"אביך" - דמקרבא דעתה לגבייהו - אימא במתנה יהביתיה ניהלייהו? צריכא.
תנו רבנן: '"התקדשי לי במנה"; "תנם על גבי סלע" - אינה מקודשת; ואם היה סלע שלה – מקודשת [61].' בעי רב ביבי: סלע של שניהם – מהו? תיקו. "התקדשי לי בככר", "תנהו לכלב" - אינה מקודשת; ואם היה כלב שלה – מקודשת.' בעי רב מרי: כלב רץ אחריה [62] – מהו? בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה ומקניא ליה נפשה? או דלמא מצי אמרה ליה: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן? תיקו. "התקדשי לי בככר", "תנהו לעני" - אינה מקודשת; אפילו עני הסמוך עלה; מאי טעמא? אמרה ליה: כי היכי דמחייבנא ביה אנא - הכי מחייבת ביה את.
ההוא גברא דהוה קא מזבין
הערות
עריכה- ^ גבי קידושין 'כסף' כתיב, ושוה כסף איתרבי ככסף, כדאמרינן לקמן: 'ישיב' - לרבות שוה כסף; הלכך 'כי כסף' בעינן, דקייץ
- ^ בעבד עברי כתיב:
- ^ 'ישיב' - קרא יתירא הוא, דמצי למכתב 'לפיהן גאולתו'
- ^ לענין פדיון; וכיון דמיפרוק ביה - איקנויי נמי מקנה ביה, דכתיב 'גאולתו מכסף מקנתו'
- ^ והכי קאמר: ואינו נקנה בתבואה וכלים אלא אם כן קצץ דמיה
- ^ בתורת דמים
- ^ בין שנותנין עליו כסף בין שוה כסף - בתורת דמים אקנו
- ^ ולא בתורת חליפין
- ^ שדרך לעשות חליפין בתבואה וכלים: כלים - שנאמר (רות ד ז) 'שלף איש נעלו'; ותבואה נמי, דכתיב: 'כל דבר' (שם)
- ^ בפרק 'הזהב'
- ^ אם נתן תבואה בתורת חליפין, כמו סודר, לקנות בהן שדה או שום דבר בחליפין - לא קנו; והאי 'כל דבר' מפרש ליה דהכל נקנה במנעל - השתא ליכא למימר תורת תבואה וכלים, היינו חליפין;
- ^ ואינו נקנה בתבואה וכלים, דקאמר
- ^ מזומנין ליהנות מהם
- ^ לחמש סלעים של פדיון הבכור, דכתיב (במדבר יח טז): ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים...
- ^ אפילו נתנו לכהן
- ^ כי אמר 'בחמש סלעים'; בתמיה
- ^ ואפילו הכי קתני רישא 'לא אמר כלום'
- ^ הואיל ולא נישומו
- ^ לדידי שוי לי
- ^ אני שָׁם אותו לעצמי, ואקבלו בכך
- ^ ולא אזיל בגילוי הראש
- ^ שם מקום
- ^ מיד מקודשת, דקיבלה ליה לשם קידושין, ועל מנת שישלים תנאו
- ^ שאין הקידושין חלין עד שתקבל את כולו
- ^ ואת אמרת 'מקודשת'
- ^ דדעתה אכולה
- ^ לקמן מפרש
- ^ ונמצא חסר דינר - אינה מקודשת; והיינו דקאמר 'רצה אחד לחזור הרשות בידו'
- ^ דפרושי מפרש
- ^ תנא ליה
- ^ דיכולים לחזור כל זמן שלא קבלה את כולה
- ^ ונמצא חסר, דהשתא לא קבלה כולה
- ^ דמצי הדרא
- ^ ואף על גב דאמר 'במנה' סתם
- ^ כיון דחזיתיה מונה והולך - דעתה אכולה; אבל כי לא נתן לה אלא דינר, וקבילתיה - ודאי לשם קידושין קבילתיה, ועל מנת שישלים
- ^ ולא הכירה בו מתחילה, שהיה מעורב ביניהם
- ^ ואמאי מקודשת
- ^ הלכך
- ^ משכון אינו שוה (כאן) כלום [לענין קידושיה], שאין המשכון מתנה
- ^ שהיה בידו, וקדשה בחוב שיש לו עליו; הלכך מקודשת: שהמשכון עצמו קנוי לה
- ^ על מנת לקבל פרוטות של נחשת
- ^ חתיכה של כסף
- ^ שהתנו עליה
- ^ הלכך
- ^ שהוא משכון
- ^ להיות במקומו לקנות
- ^ שאם נתנו הפרוטות היתה קנוייה להם, דעבד כנעני נקנה בכסף
- ^ בפניו, לומר: "איני רוצה"
- ^ במקום שאינו אבוד
- ^ בתמיה
- ^ לשלומי
- ^ גמרה וקדשה נפשה
- ^ ולפי שהוא שלה, זרקתו
- ^ לנסות
- ^ את זה
- ^ אם הוא רגזן
- ^ ואינו דומה ל"תן מנה לפלוני ואיקדש לך", דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא; אבל כאן - משטה היא בו, כלומר: "תן מעותיך לאחרים"
- ^ דאף על גב דאביה הוא - לא גמרה וקדשה נפשה
- ^ דאמר 'מקודשת', דאף על גב דלא קרוב שלה הוא
- ^ וכי מקבל להו - הוה שלוחה, ומקדשה
- ^ שחצרו של אדם קונה, והרי הוא כמו שמקבלתו
- ^ לנושכה